ריצה עם ערך מוסף – מרוץ הרי געש בגולן (28.4.17) ו"רצים לזכרם" תשע"ז – לתפארת מדינת ישראל!

"יש לנו ארץ יפה!" – מרוץ הרי געש

"הבטיח – וקיים!" אמר לי אורן מנחם בעודו מסיע אותי במכוניתו לאימון הקבוצתי בדיונות תל-ברוך. הוא התכוון לכך שרן שילון, ממארגני מרוץ הרי געש, עמד בהבטחתו שהמרוץ הזה יספק לנו חוויה שאסור להחמיץ. ואכן, היה זה מרוץ עם ערך מוסף מבחינות שונות. הגעתי לקיבוץ מרום גולן בערב הקודם למרוץ עם דוד וסוניה מנדלוביץ. אתנו נסעה רוב הדרך גם מיכל יפה, שקפצה עליה רוח התנדבותית והחליטה לסייע במרוץ ולעודד את הרצים. הספקנו לשמוע חלק מהתדרוך של רן שילון ועופר פדן ונשארתי לשמוע את הרצאתו של קובי גטניו "make a wish". קובי סיפר על הצורך שלו למצוא צידוקים למשאבים הרבים שהוא משקיע בריצה – הן מבחינת זמן הן מבחינת ממון, ועל הפתרון שמצא בדמות גיוס הריצה לטובת עמותת "משאלת לב" שמגשימה את משאלותיהם של ילדים החולים במחלה מסכנת חיים. אתו הגיע להרצאה גם ירון בירן, מהכפר כישורית, רץ מרתון, שנרשם למקצה ה-30 ק"מ במרוץ הרי געש וקובי, ששימש מאמן ריצה בכישורית, התלווה אליו. מרגש מאוד! אני מבינה את קובי. גם אני מחפשת צידוקים לריצה, שהרי זהו תחביב זולל זמן. במידה רבה העובדה שאני משתפת את חוויותיי מן הריצה בבלוג "טבעונית למרחקים ארוכים", ששמו מעיד על האידאולוגיה שמאחוריו, מספקת לי את ההצדקה שלה אני זקוקה. אני מקווה שבריצה ובתיעוד החוויות הכרוכות בה אני תורמת תרומה צנועה לרעיון הטבעוני הגדול.

דוד נרשם למקצה ה-30 ק"מ וסוניה ואני ל-15 ק"מ. לאחר שירד מהרכב המשכתי עם סוניה לנקודת הזינוק של ה-15. הגענו בין הראשונים והיה לנו זמן להצטלם וכמובן זמן לחימום שהעבירה גלית קינדלר, שסוניה מכירה ומוקירה אותה מקורס מאמנים שלמדו ביחד. הרבה דברים טובים שמעתי על גלית מסוניה, ונראה שהחיבה וההערכה הדדית, לפי מספר הפעמים ששמה של סוניה נשמע מפי שגם ציפתה לנו בסיום המרוץ והכריזה על הרצים המגיעים לסיום.

לפני הזינוק - עם סוניה

לפני הזינוק – עם סוניה

לפני המרוץ - סוניה מבצעת תרגילי חימום

לפני המרוץ – סוניה מבצעת תרגילי חימום

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

על קו הזינוק שמחנו לפגוש את מיכל למברטו, שתרוץ אתנו במרוץ הר לעמק. האתגר הבא. חיבוק, ולצערי, כבר לא היה זמן לתמונה משותפת. הזנקה, נשיקה מסוניה ויוצאים לדרך!  כמעט שמחתי על כך שאני צלמת גרועה, משום שהריצה עברה בנופים כה יפים (לאחר שכתבתי ש"קשה להעלות על הדעת יפים מהם" בפוסט הקודם, על מרוץ כפר אוריה, אני כעת זהירה וחוששת להתחייב). כמעט כל דקה בריצה הזמינה לעצור ולצלם. אמנם צילמתי כמה תמונות במהלך המרוץ אך לאחר שראיתי את תמונותיה של סיגל וייס, התמונות שצילמתי קיפלו את זנבן בבושה ונשארו במכשיר הנייד. במהלך הריצה הצטערתי שאני רצה לבד ולא עם חברים, משום שהלב גאה מרוב היופי שמסביב ולא היה לי עם מי לחלוק את תחושותיי.

והנה כמה מהתמונות שצילמה סיגל וייס:

צילמה: סיגל וייס

צילמה: סיגל וייס

 

 

 

צילמה: סיגל וייס

צילמה: סיגל וייס

 

 

 

 

 

 

 

 

צילמה: סיגל וייס

צילמה: סיגל וייס

צילמה: סיגל וייס

צילמה: סיגל וייס

 

 

 

 

 

 

כפי

 

צילמה: סיגל וייס

האין זה מראה קסום? צילמה: סיגל וייס

 

 

 

 

 

 

 

היה נחמד לפגוש את מיכל יפה במהלך המרוץ, ומאחר שמשטרת ישראל לא סמכה על יכולת המתנדבים לנהל את התנועה בכביש, נותר לה זמן לצלם אותנו:

צילמה: מיכל יפה

צילמה: מיכל יפה

 

 

 

 

 

 

 

רעות לניאדו - האלופה והצמה. סיימה מקום שני מבין הנשים. צילמה: מיכל יפה

רעות לניאדו – האלופה והצמה. סיימה מקום שני מבין הנשים. צילמה: מיכל יפה

 

 

 

 

 

כלב מי שרץ - הכלב הזה רץ במקצה ה-30, אך לטענת הרצים רץ לפחות 50 ק"מ, כי מיהר קדימה וחזר אחורה מתוך התחשבות באלה שאינם כלבים.

כלב מי שרץ – הכלב הזה רץ במקצה ה-30, אך לטענת הרצים מסביבו רץ לפחות 50 ק"מ, כי כל הזמן מיהר קדימה וחזר אחורה מתוך התחשבות באלה שאינם כלבים. צילמה: מיכל יפה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כפי שהבטיח רן, סימון המסלול היה ברור ומובן לכול, כך שאפילו חסרת אוריינטציה כמוני לא יכולה הייתה לחשוש שמא טעתה בדרך, מה גם שכל הזמן היו רצים בסביבתי. רן סיפר שהקדיש את הלילה שקדם למרוץ לבדיקה שהסימונים במקומם, שאיש לא חמד לו לצון לשנות את כיוון השלטים וכו'. אז תודה שהסרת דאגה מלבי!

רצנו בין הרי געש, והצלחנו שלא להעיר אותם, אך נראה לי שהרי הגעש וכל הנוף המרהיב מסביב העירו לכל רצה ורץ משהו בחדרי הלב. כאשר חזרתי הביתה בישרתי לאישי יריב בטון נחרץ: "יש לנו ארץ יפה!" הייתי אומרת שגם זו הצדקה טובה לריצה – להתאהב בארצנו דרך הרגליים.

אך היו גם קרבנות ומחיר דמים למרוץ. סוניה וכרמית (שרצה את מקצה ה-30 ק"מ) נפלו ונחבלו, אך סיימו את הריצה מחויכות.

אמרו דודים, אינכם יודעים? מי משתיהן פצועה יותר?

כרמית וסוניה: מי משתיהן פצועה יותר? אמרו דודים: זו או זו?         צילם: דוד מנדלוביץ

 

 

 

 

 

 

 

 

אפילוג: לעתים אני מעדיפה לתת לאחרים לעשות את העבודה במקומי, אז רשות הדיבור לפרופ' דוד מנדלוביץ, שמכתב שכתב לרן שילון מביע את מה שאיני מצליחה להביע (ולא רק משום שלא הייתי בגדוד הרצים):

שלום רן

אתמול, חוויתי מסע מאלף בגולן, מסע ששילב את הגיאולוגיה הייחודית של האיזור עם הנופים הקסומים של רמת הגולן וחבל הבשן בצד המזרחי.

הריצה בין סלעי הבזלת, שכבות המגמה הצעירות והצמחייה המיוחדת הייתה בלתי נשכחת והשאירה טעם של עוד.

עבורי היה זה גם מסע בזמן כשכל התילים מימי הצבא נכבשו על ידינו, גדודי הרצים.

על כל אלו, על הארגון והיצירתיות ועל הביצוע המושלם רציתי להודות לך.

תודה

דוד

 

"רצים לזכרם" – יום הזיכרון,  -1.5.2017

עוד דרך להעניק משמעות לריצה היא היוזמה היפה לרוץ לזכר חללי מערכות ישראל, בחולצה שרשום עליה "רצים לזכרם". כל מי שנרשם ליוזמה קיבל באופן אקראי שם של חלל ויכול היה לבקש להוסיף שם של חלל נוסף. הריצה נקבעה לשעה 17:30 ביום הזיכרון וכל אחד רץ היכן שחשקה נפשו. לא היה זה מרוץ מאורגן.

קיבלתי את שמו של יעקב (ז'אקו) חקון ולפי בקשתי הוסיפו לי את שמו של דרורי גלבוע.

מאחר שנרשמתי מאוחר, יחסית, לא קיבלתי את החולצה שעליה נכתב "רצים לזכרם". בלית ברירה, בחרתי לרוץ בחולצת מרתון ירושלים, על שום צבעה הכחול, ומשום שיש בה נגיעות לבנות. בשעה 17:25 עמדתי בגינה, כמעט מוכנה לרוץ, ורק המתנתי שיריב יסיים להצמיד לגבי את תחליף מספר הרץ שקיבלתי מהמיזם, וזו לשונו:

גם אני נרשמתי למיזם

"רצים לזכרם"

זכיתי השנה להנציח את זכר:

יעקב חקון

דרורי גלבוע

יהי זכרם ברוך

www.memorun.org

 

ריצה לזכר יעקב (ז'אקו) חקון ודרורי גלבוע בתוך שאר חללי מערכות ישראל

ריצה לזכר יעקב (ז'אקו) חקון ודרורי גלבוע בתוך שאר חללי מערכות ישראל. צילם: יריב גלבוע

 

 

 

 

 

 

 

והנה, ברגע שסיים יריב לנעוץ את סיכת הביטחון האחרונה, ולפצוע את חולצת מרתון ירושלים, ראינו מעבר לגדר דמות משלשלת דבר מה לתיבת הדואר שלנו. "אולי זו החולצה?" אמרתי, בלא שבאמת האמנתי בכך. "זו באמת החולצה!" אמר יריב בהשתאות, לאחר שבדק את תוכן התיבה. חיש מהר החלפתי חולצה ופתק הזיכרון עבר לחולצת המיזם "רצים לזכרם". רצתי ברחובות קריית אונו וגני תקווה, חיפשתי מקומות הומי אדם וקיוויתי שכמה שיותר יקראו את שמות הנופלים שלזכרם אני רצה ויתוודעו למפעל ההנצחה הנאה הזה. כל אימת שחלף על פניי רץ שלא לבש את חולצת "רצים לזכרם", הצטערתי על ה"בזבוז" של ריצה ללא מטרת הנצחה. ניסיתי להתמקד כמה שיותר במחשבתי בנופלים שלזכרם רצתי. עוד לפני שיצאתי לרוץ קראתי על יעקב (ז'אקו) חקון ז"ל שנולד בשנת 1940, עלה מתוניס, היה ספורטאי מצטיין, מלא שמחת חיים ואהוב על חבריו, נפל ב 6.6.67. הניח אישה וילדה בת שנה. לאחר שנהרג נולד לו בן הקרוי על שמו. חשבתי על הבת שאינה זוכרת את אביה, אף שבוודאי זכתה באהבתו, ועל הבן שאביו לא זכה להכירו. הבן צעיר ממני. האם הוא רץ? האם אי פעם ידע שרצתי לזכר אביו וחשבתי על אביו ועל משפחתו תוך כדי ריצה?

כאמור, ביקשתי לרוץ גם לזכר דרורי גלבוע ז"ל. דרורי נולד בשנת 1948 במקסיקו סיטי (עיר הולדתה של אמי) לגיקה ז"ל ויעקב ז"ל, שהיו חברים קרובים מאוד של משפחתי. הוא גדל בקיבוץ יד מרדכי ונפל ב-16.11.1969 באזור תעלת סואץ. בעל ערכים ויפה בחיצוניותו ובפנימיותו היה. להערכתי, אמו, גיקה, שהייתי מיודדת עמה מאוד, מעולם לא התגברה על האובדן. דרורי היה רווק צעיר כאשר נפל. אחיינו, בנו של אחיו היחיד, אליעזר ז"ל, קרוי על שמו.

אחי הבכור, איסי, סיפר בפוסט שכתב בשנת 2014 שבמפגש עמיתים בקיבוץ יד מרדכי הוא דיבר על הזיקה המשולשת שלו למקום. הזיקה השלישית שהזכיר קשורה לדרורי, ואביא את דבריו כלשונם:

"דרורי גלבוע שלנו, מושא הערצתי בילדותי, טמון ביד מרדכי. הדמעות חונקות את גרוני – ליטרלית – כשאני כותב עליו. דרורי בנה לי מדיקט תצרף של משאית כשהייתי בגנון ומטוס מעץ כשהייתי בגן. בגן חובה הוא לימד אותי לרכוב על אופניים. כשהייתי בכיתה ד' התעמתתי בפעם הראשונה עם המוות. לעולם לא אשכח את הדמעות של אמי כשההורים סיפרו לי ולאחותי שדרורי נהרג בתעלה.

אני – איסי הילד – עדיין מתגעגע אליך מאוד. אני חושב על זה שאתה מבוגר ממני ב-11 שנים, ותמיד תישאר כך, אף שנשארת בן 21, צעיר מבת הזקונים שללי. דרורי אהוב, אני יודע שנהוג לכתוב על מי שנפל בקרב רק את הדברים הטובים. איני מצליח להעלות בזכרוני ולו דבר אחד הקשור בך שאינו חיובי".

יהי זכרם ברוך!

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות

מרוץ בהפתעה – מרוץ כפר אוריה ודה ז'ה וו מרודוס

"יש לכם דה ז'ה וו מרודוס?" שאל אותנו המאמן, רן שילון, לאחר שגילה לנו שהכין לנו הפתעה לבוקר יום שישי האחרון, ואף גילה לנו מהי אותה הפתעה. "לגמרי" השבתי, והסברתי לשמוליק,  שעדיין לא היה ב"אנדיור" בשנת 2014, שבה יצאנו למחנה אימונים ברודוס, מה היה שם ומדוע פוקדת אותי תחושת הדה ז'ה וו: ביום האחרון למחנה האימונים ברודוס רן ארגן לנו בהפתעה גמורה השתתפות בטריאתלון אולימפי, לטריאתלטים שבינינו, או השתתפות במקצה הריצה בלבד, לאחרים, שאינם שוחים או רוכבים, כמותי. והפעם ההפתעה הייתה מרוץ כפר אוריה. כאשר הגעתי בבוקר יום שישי האחרון, עם אורן ושמוליק, לכפר אוריה, אנו, מבחינתנו, הגענו בתמימות לאימון קבוצתי. כך גם שאר חברי הקבוצה.  אולם הופתענו לגלות שמתקיים במקום אירוע ספורטיבי: דואתלון: ריצה של 10 ק"מ ורכיבה של 25 ק"מ. התברר שרן, שהוא חבר של מארגן המרוץ הזה, גלן כהן, הביא את מתאמני "אנדיור" כאורחי המרוץ.

לפני המרוץ - עם סוניה מנדוביץ. צלמת: דליה מיכאלי

לפני המרוץ – עם סוניה מנדוביץ. צלמת: דליה מיכאלי

לאחר ריצת חימום קבוצתית במושב, שגרמה לכך שהערנו את כל הכלבים באזור, והם מצדם העירו את המושב כולו בנביחותיהם הרמות, התייצבנו בשעה 7:00 לתדריך של גלן. למדנו ממנו שהבדואים הבטיחו שיקשרו את הכלבים שלהם לקראת האירוע. התנצלותי בפני הכלבים, אך אולי מוטב שכך. "עלייה מתונה" הגדיר גלן עלייה מסוימת במרוץ, "תגיד את האמת…" הפטיר-הפציר בו אחד ממשתפי המרוץ וגרם לי לצחוק. "בירידה הזו כל שנה נופל מישהו", הזהיר גלן מפני אחת הירידות. "מי מתנדב ליפול הפעם?" נשלחה לחלל שאלת משתתף אחר באירוע. משום מה איש לא גילה רוח התנדבותית אף שנראה לי שלא מעט רצים, ואני ביניהם, חשבו ש"יש סיכוי שאני המתנדב/ת של שנה זו".

 

התדריך של גלן

התדריך של גלן

 

 

 

 

 

 

 

 

גלן אמר בתדריך שבקילומטר השישי תהיה תחנת מים. בהערכת הזמן הסובייקטיבית שלי היה נדמה לי שכבר חלפנו על פני הקילומטר השישי, ותהיתי איך זה שלא נתקלתי בתחנת מים. היה חם והעלייה הוסיפה קושי. שמחתי על כך שרצתי עם בקבוק מים ביד. אני משוכנעת למדיי שלו הייתי תלויה רק בתחנת המים, הייתי חשה מצוקה.  והנה סוף סוף תחנת המים! נהניתי בה ממים צוננים והמשכתי לרוץ בכוחות מחודשים, טוב, לא רק בזכות המים הקרים, אלא גם בשל הירידה שחיכתה לנו מכאן ואילך.

הבונוס הגדול של המרוץ הזה הוא ריצה בשטח, בנוף שקשה למצוא יפה ממנו. הריצה החלה בנוף פתוח שכלל גם צמחי צבר ופרחי עולש עדינים ביופיים, והמשיכה ביער, במראה של פרות רועות ועוד ועוד ריחות ומראות של טבע. בייחוד נהניתי מהריצה ביער (מה גם שצל העצים בחום הזה היה מתת אל מבורכת). "יפה עד כאב" עברה לי בראש מחשבה קלישאתית, אבל כידוע, כוחן של קלישאות הוא שהן אמתיות, ואמתי היה גם הכאב שחשתי בחלק העליון של הבטן, מתחת לצלע הימנית…

הגעתי שנייה מבין הנשים. הראשונה היא רעות, אף היא חברת "אנדיור", הנשואה לאלון, המכונה "זריזי", וכינויה בפי הוא "זריזה" (במלעיל). מאחר שלא נרשמתי למרוץ, ולא הייתי מודעת לכך שניתן היה להירשם גם בבוקר המרוץ, במקום עצמו, ההישג הזה לא זכה להכרה רשמית ולתיעוד. האם זה מצער אותי? כן, אשקר אם אשיב בשלילה, אך מצד שני, כנראה שלו הייתי משתתפת רשמית במרוץ, לא הייתי מצלמת תמונות תוך כדי ריצה, כמו התמונות הללו:

פרה שרוצה להמשיך לחיות

פרה שרוצה להמשיך לחיות

 

 

 

 

 

 

 

 

מרוץ כפר אוריה-אורן ואחרים-הפוך

 

 

 

 

 

 

 

 

מרוץ כפר אוריה-נוף-ב

 

 

 

 

 

 

 

מצד שלישי, אני צלמת גרועה, אז בכל זאת עדיף היה שהייתי נרשמת למרוץ. נו, מילא. הרי אני מנסה להשתייך לבית מדרשו של נחום איש גמזו שלפיו "הכול לטובה".

המרוץ הסתיים במקום שבו החל, במושב כפר אוריה, וכל הרצים – נרשמים ואורחים כאחד – זכו בארטיק. אין כארטיק לאחר מרוץ ביום חם! חזרתי לביתי עם חוויה מתוקה ולא צפויה. כמה כיף להיות חלק מעולם הריצה!

סוניה מסיימת בחיוך שהקטנת התמונה אינה מצליחה לתפוס :(

סוניה מסיימת בחיוך שהקטנת התמונה אינה מצליחה לתפוס :( עוד מעט תקבל ארטיק!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ואסיים בנימה אישית, בעניין שהתלבטתי אם לשתף בו, ולבסוף החלטתי שכן, כי אולי יהיה בכך תועלת למישהו: שבוע המרוץ היה קשה לי מבחינה רגשית, בשל בעיות בריאות של אמי היקרה, שבע"ה תחלים במהרה. שוב גיליתי את שידעתי, ובכל זאת כדאי להיזכר ולהזכיר: הריצה מאווררת ומשחררת, מטעינה באנרגיות טובות שמאפשרות לי לפעול עבור מי שזקוק לי ביתר אפקטיביות. לכן, המלצה שלי – גם בזמנים קשים, כאשר יקיריכם זקוקים לכם – אל תוותרו לחלוטין על תחביבים, ובוודאי לא על תחביב הריצה.

חודש טוב ובריאות טובה!

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

ב"בעלמא" ייסדנו את חבורת עלמא ולמה – מרוץ שליחים מהר לעמק 2017

"גם אני! גם אני! מזמן מחכה שתארגני מרוץ שליחים כדי להיות בקבוצה שלך :)", מיהרתי לשגר הודעת וואטסאפ למרינה, מיד לאחר שהתבשרתי מפי חברתנו המשותפת, סוניה, שמרינה מארגנת קבוצה שתרוץ במרוץ השליחים מהר לעמק. מאז רצנו ביחד את מרוץ מהר לעמק בשנת 2013, חוויה שזכורה לי כאחת החוויות הכי מרגשות שהיו לי בתחום הריצה, אני רק מחכה להזדמנות לחדש ימינו כקדם. מרינה, מנהלת פרוייקטים במקצועה, היא האדם האידאלי לתקתק פרוייקט שכזה, בנוסף להיותה חברה שתמיד נעים במחיצתה, כך שהיה לי ברור שעלי להזדרז ולהבטיח את מקומי בקבוצה.

החבורה שהתגבשה בסופו של דבר לפי סדר הרצות שנקבע היא: מיכל למברטו, יעל שמש, סוניה מנדלוביץ, מרינה קריסטל, ציפי בר-אל, אפרת ידין, ליאוני תמר גרבר ומירב מרום.

כבר נפגשנו פעמיים בבית הקפה בעלמא בפתח-תקווה (שנבחר גם בזכות התרומה שלו לקהילת פגועי הנפש וגם בשל היותו ידידותי לטבעונים) ובפגישה הראשונה נקבע שם הקבוצה בהשראת מקום המפגש: עלמא ולמה. יש לנו כבר קבוצת וואטסאפ שוקקת ואנו מתחילות לצבור חוויות משותפות בתור קבוצת עלמא ולמה.

כמה מאתנו כבר רצו את מרוץ מהר לעמק, ולכמה תהיה זו חוויה חדשה לגמרי, ואני אפילו מקנאה בהן קצת על מה שהן עומדות לחוות בפעם הראשונה.

במסגרת תיאום הציפיות הסכימו כולן כי החשוב מכל הוא לשמור על אווירה נעימה וחברית, ועניין המהירות והתחרות חשוב הרבה פחות. לפיכך, גם אם ייגרם עיכוב בשל טעות של אחת (או יותר) מאתנו, יש לתכנת את המוח לקבל זאת ברוגע וברוח טובה.

ריצת הכנה לילית ביער בן שמן

מאחר שאפרת שיתפה אותנו בחששותיה מפני ריצה בחושך, ריצה שמעולם לא התנסתה בה (והרי לכל אחת מאתנו צפוי מקטע ריצה בלילה), ארגנה למענה מרינה (או כפי שאני מכנה אותה "סנטה מרינה") ריצה של בנות הקבוצה ביער בן שמן, במוצאי החג הראשון של פסח.

הריצה הלילית הייתה חוויה מיוחדת ונכבשתי בקסמה. ייללת התנים עם תחילת הריצה הוסיפה לה בעיניי נופך של פראות ומסתורין. אני אוהבת את קולות הלילה הללו, שבאמצעותם אני חשה קרבה לטבע. אולם נראה לי שלא כל בנות החבורה שמחו בקולות הללו, ואחת מאתנו אפילו ניסתה להרגיע עצמה בהסבר שאלו קולות של מסיבה…

הייתה זו גם הזדמנות טובה לבחון את תפקוד פנסי הראש. מזה זמן רב שלא השתמשתי בשלי, וכבר שכחתי שכדי להדליק אותו עלי ללחוץ עליו שתי לחיצות קצרות ורצופות. משום כך, לאחר שכיביתי אותו לצורך מקטע ריצה קצר שבו החלטנו לרוץ ללא פנס, לא הצלחתי לשוב ולהדליקו. כך קרה שפעם נוספת מצאתי עצמי זוכה באור מן ההפקר (כפי שקרה לי במרוץ הר איתן), והפעם היה זה בעיקר אור הפנס של אפרת.

לא רואים כלום... זו אמורה להיות תמונה שלנו ביער

לא רואים כלום… זו אמורה להיות תמונה שלנו ביער

 

בסופו של יום, כולן גמרו על הריצה את ההלל (אפרת נבוכה להודות עד כמה נהנתה ממה שכה חששה מפניו), והפריסה שבסיומה, עם תה צמחים חם וכיבוד כשר לפסח (כולל ביגלה ללא גלוטן!) רק הוסיף למפלס ההנאה (והקלוריות). אז תודה רבה לאפרת שחששה ולמרינה שטרחה וארגנה, וכך זכינו כולנו בחוויה!

תה חם וכיבוד כשר לפסח. בתיאבון!

עם תום הריצה. מנוחת הרצות על ספסל ביער בן שמן. תה חם וכיבוד כשר לפסח. בתיאבון!

אז 'עלמא ולמה' – על מה ולמה? בפרפרזה לדבר הבולבול בשירו של ע' הלל: ככה! כי שמח לנו כל-ככה ליהנות מריצה, מנופים, מאווירה, מחוויה ובעיקר מחברה טובה ונעימה!

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

על ריצה וחברוּת – חצי מרתון בירושלים – 17.3.2017

"זה לא קצת מטורף?" שאל אותי אישי הטוב, יריב, כאשר שמע את שעת ההשכמה שתכננתי לכבוד חצי מרתון ירושלים – 3:25 בבוקר. "לא!" השבתי בפסקנות, אך ליתר ביטחון כיוונתי שני שעונים מעוררים.

סוניה ודוד מנדלוביץ אספו אותי. עם סוניה ארוץ את חצי המרתון ואילו דוד רץ מרתון מלא. אתנו ברכב גם גיסם, אביתר הכהן, שנפל בפח ונכבש בקסם הריצה למרחקים ארוכים: בפברואר רץ חצי מרתון ראשון בתל-אביב, והנה הוא מתייצב שנית לאתגר החצי, והפעם במסלול מאתגר בהרבה, בשל העליות שירושלים התברכה בהן.

הגענו! עדיין בחניון, מתלבטים מה ללבוש

הגענו! עדיין בחניון, מתלבטים מה ללבוש

אני אוהבת את אירוע הריצה של מרתון ירושלים. חצי מרתון ראשון שרצתי אי-פעם היה בירושלים, בשנת 2012, שבועיים לפני המרתון הראשון שרצתי, מרתון תל-אביב. זכור לי שלמרות הגשם השוטף והברד שליוו את הריצה, חוויתי אושר עילאי במהלך הריצה ובסיומה. מאז רצתי בירושלים פעמיים נוספות: ב-2013 רצתי מרתון מלא וב-2015 חצי מרתון, ובכל פעם התפעלתי מחדש מהארגון המופתי, האווירה השמחה, אמני הרחוב ובובות הענק, המעודדים הרבים והנופים המרהיבים. אולם זו לי הפעם הראשונה שלא אחוש בריצה ולו שמץ מ"בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". החלטתי לרוץ עם חברותיי הטובות, סוניה ומרינה, וליהנות מהבונוס היקר של זמן איכות אתן. חמישה קילומטרים ראשונים אכן רצנו שלושתנו יחדיו, רצנו ושוחחנו, אך לאחר מכן מרינה, ששבוע קודם לכן רצה 34 ק"מ במרוץ JMUT בהרי ירושלים, בתנאי שטח קשים, החליטה להוריד קצב ונפרדנו ממנה בעצב אך בהבנה. מכאן ואילך המשכתי כל הדרך עם סוניה, עד קו הסיום.

שישו את ירושלים, גילו בה!

שישו את ירושלים, גילו בה!

ריצה בחברותא היא חוויה אחרת לגמרי. ביחד נהנינו מנופיה המרהיבים של ירושלים, מבובות הענק ומהמעודדים הרבים והמקסימים, ביחד שמחנו לראות את הדוד של סוניה, טומי, ממתין לה ליד ביתו, לקראת סוף המרוץ, במעלה רחוב כובשי קטמון שיש אומרים שהוא ידוע לשמצה בשל העלייה שבו, ובידו רעשן גדול ומשמח.

"שלא ייגמר לעולם" אמרה לי סוניה תוך כדי ריצה (יש להודות שעוד לפני העליות שבסוף המרוץ), ואני צחקתי והשבתי שמשפט כזה הוא סימן טוב כאשר הוא מושמע במהלך מרוץ. במקום שתחכה בקוצר רוח לסיומו היא הצליחה ליהנות מיפי הדרך. זאת אף שיום קודם דפקה בכיסא את האצבע השנייה ברגל שמאל… משך כל הריצה נמנעתי במתכוון מלשאול אותה לשלום האצבע המסכנה, בתקווה שהאנדרנלין של המרוץ השכיח ממנה את הכאב.

לקו הסיום הגענו ביחד, באותה השנייה, אוחזות ידיים מונפות אל-על. איזה סיום מתוק ומרהיב!

לאחר שנחנו, פגשנו חברות וחברים ושתינו קפה (עם חלב סויה, כמובן) הגיע הזמן לתת דעתנו לזה שהמשך לרוץ כל אותו זמן, ולקדם את פניו של דוד, שכאמור, רץ מרתון מלא. החלטנו להתלוות אליו לריצת הקילומטר האחרון. תוך כדי המתנה הקפדנו לעודד את הרצים והרצות שחלפו על פנינו. באופן מוזר, מראה הפנים המיוגעות והמיוסרות של לא מעט מהם, גרם לי לדגדוג של קנאה וגעגוע ולבדל הרהור שמא הגיע הזמן לקבוע לעצמי מטרה משמעותית חדשה.

השתיים שנחו והאחד שרץ מרתון מלא. מלוות את דוד לקו הסיום

השתיים שנחו והאחד שרץ מרתון מלא. מלוות את דוד לקו הסיום

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

קושי, כאב, ריצה ואהבה – המרתון המדברי באילת 2016

מרתון בכאב

"זה יכאב במרוץ, אין ספק", אמרה לי פיזיותרפיסטית הספורט אורלי גרוסמן כהן יומיים לפני המרוץ, והתייחסה לפציעה שבשלה הגעתי אליה – ITB. "רוצי את המרתון, ואחר כך נטפל בפציעה", פסקה. "זה יכאב, תמיד כואב במרתון", אמר לי המאמן רן שילון בערב שלפני המרוץ. "קחי כדור נגד כאבים לפני הריצה", הציעה לי עצה פרקטית חברתי הטובה סוניה מנדלוביץ. לבסוף התפשרנו על כך שאצטייד בכדור כזה בחגורה, ואם יכאב – אעשה בו שימוש. ואכן אף שאיני נוהגת ליטול משככי כאבים, לקחתי אחד כזה במהלך הריצה. נראה שעדיין לא הפנמתי את עצתו של קן קלובר, כורה מקולרדו ומייסד מרוץ "לדוויל טרייל 1000": "אם תשכיל להתיידד עם הכאב, לעולם לא תישאר לבד" (מוזכר בפרק התשיעי בספר נולדנו לרוץ, של כריסטופר מקדוגל, והציטוט הזה הוא המוטו שבו פותח הפרק).

זו פעם שנייה שאני רצה את המרתון המדברי באילת. לפני שנתיים זה היה מרתון לא מתוכנן, מרתון בהפתעה. לאחר שרצתי בטעות רק 52 ק"מ בסובב עמק, במקום 61 ק"מ כשלושה שבועות לפני המרתון, המתיק רן שילון את הגלולה המרה כאשר הציע לי לנצל את הטעות הזו כדי לרוץ את המרתון המדברי. רצתי אותו בכיף גדול. איני זוכרת שמשהו כאב.

אבל אין מרתון אחד דומה למשנהו, והפעם היה זה מרתון מאתגר, גם בגלל הפציעה הידועה מראש וגם בגלל שלל כאבים שלא צפיתי אך צצו במהלך הריצה: כאב גב תחתון, כאב בטן והגרוע ביותר כאבים מפלחים ומשביתים בירך הפנימית, שצצו שלוש פעמים בין הקילומטר ה-31 ועד סיום הריצה. אולם הקב"ה מקדים רפואה למכה.  זמן לא רב לפני המרתון סיפר לי חבר לקבוצת הריצה שלי על כאבים דומים שפקדו אותו באולטרה-מרתון. "הבעיה היא שידעתי שהכאב הזה יחזור אחר כך", אמר לי. והדברים הללו דווקא עודדו אותי בשעת הכאב, כי הסקתי מהם שהכאב יחלוף, עד שיחזור. וכך אכן היה. קצת עיסוי, מעבר להליכה והכאב חלף כלעומת שבא, עד שחזר, ושוב חזר.

 

ספק הכוח הצמוד ועוד מטעיני כוח

אך אני רוצה לחזור כעת לרגעים שלפני המרתון, ולספר על הצדדים החיוביים שהעניקו לי כוח. ואתחיל דווקא בדיווח על תקלה: בבוקר המרוץ, בעודי מתארגנת ליציאה, התברר לי לחרדתי ששעון הג'י-פי-אס שלי כלל אינו טעון. זאת למרות שהיה טעון לגמרי לפני כן. נראה שכפתור שבו נלחץ בטעות והסוללה התרוקנה. אישי היקר, יריב גלבוע, מיהר להטעין אותו, ומאחר שהמגע של הג'י-פי-אס התגלה כרופף נאלץ יריב להשגיח עליו השגחה צמודה. אולם כבר לא נותר די זמן להטענה במלון, והיה עלי לצאת למקום ההתכנסות. יריב ליווה אותי, אוחז בידו את השעון ומטען נייד, וכך הצליחה הסוללה להתמלא ממש לפני יציאתי לריצה. "כמה טוב לי שיש לי ספק כוח צמוד", חייכתי ליריב, והתכוונתי ליותר מאשר המובן הצר של תפקידו בהטענת השעון.

ספקית כוח נוספת הייתה חברתי היקרה, סוניה, שהשתתפה במקצה חצי המרתון. ממש לפני הזינוק היא הפתיעה אותי כאשר מסרה לי פתק עידוד והורתה לי לקרוא אותו בקילומטר ה-37. לאורך הדרך, כאשר היה כואב וקשה, חישבתי את המרחק לא עד קו הסיום, אלא עד הקילומטר ה-37, שבו, כך ידעתי, מצפה לי  זריקת עידוד מסוניה. ואכן, בקילומטר ה-37 הזכיר לי הפתק של סוניה ליהנות מהריצה במדבר, להתפעל מהנוף שסביבי ולהודות על ההזדמנות לרוץ בו. לא פחות מכך התמלאתי רגשות הודיה על שיש לי חברה כמותה. סוניה גם פגשה אותי כקילומטר לפני הסיום, רצה אתי מעט ועודדה אותי שהנה, הנה, אני כבר מסיימת. תודה, חברה יקרה!

"צעדים קטנים ומהירים וגוף משוחרר", שמעתי לפתע קול מוכר לצדי, בחלק הראשון של הריצה. היה זה המאמן, רן שילון, שזינק אחרינו למקצה חצי המרתון (שרבים מחברי "אנדיור" נרשמו אליו, כחלק ממחנה אימונים של הקבוצה), אך הנה הוא לצדי, לא מוותר על ההזדמנות לנסות לשפר את סגנון הריצה שלי וכבר חולף על פניי ונעלם מן העין. אחריו ראיתי חברים נוספים מקרב רצי חצי המרתון, וגם הם שימשו כמטעיני אנרגיה. כך למשל טל יעקובי, שחלף על פני ואמר לי שאני מתקדמת בקצב יפה, כאשר הרגשתי ההפך מכך.

אין ספק שהנוף המרהיב, הבראשיתי, הדר הקדומים של הצוקים הגבוהים, שחלק מן הדרך אפילו הטילו צל חומל ונדיב על הרצים, החולות האדומים והשמים הפתוחים לרווחה העניקו הרבה כוח לגוף ולנפש העייפים.  אני לא רוצה להחמיץ את הלב לרצי חצי המרתון, אך במרתון המדברי הבא נא קחו בחשבון, כאשר אתם שוקלים אם להירשם לחצי או למלא, שהנוף המרהיב באמת מתחיל רק במסלול של המרתון המלא, כאשר מעמיקים לתוך המדבר.

מרתון כואב ומרהיב

מרתון כואב ומרהיב

השורה התחתונה – אושר ואהבה

עם כל התקלות שעברו עלי במרתון הזה, סיימתי אותו לאחר 4:51 דקות. זהו זמן הריצה הארוך ביותר שלי לריצת מרתון, ארוך בכמעט חצי שעה מהמרתון המדברי הקודם שבו השתתפתי שנתיים קודם לכן. אולם השורה התחתונה היא אושר גדול על שהגעתי לשער הסיום בשלום, ועל שפגשתי מיד עם הגיעי את יריב, שהמתין לי בדאגה.

מעבר לתחושת האושר על שסיימתי עוד מרתון, למרות הקשיים, לאחר שהתאוששתי מעט אחזה בי ההכרה שעם כל הכאב והקושי, אני פשוט אוהבת לרוץ למרחקים ארוכים, והחלתי לחוש את דגדוג הציפייה לקראת ההתחלה החדשה של האתגר הבא.

כל סיום הוא התחלה חדשה...

כל סיום הוא התחלה חדשה…

פורסם בקטגוריה ריצה | 6 תגובות

הבשורה של סובב עמק 2016

עיקר שכחתי

"רגע, בטוח שהכנסתי את הנעליים לתיק?" עלתה בי לפתע מחשבה מציקה בשעה שיריב ואני היינו בדרכנו ליקנעם בערב שלפני המרוץ – 33 ק"מ בשדות עמק יזרעאל. "ומה יהיה אם נגיע ליקנעם ויתברר שהנעליים אינן עמי? האם נעשה 'אחורה פנה' ופשוט אוותר על המרוץ?" חלפה בי מחשבה מציקה נוספת.

זהו המחיר שמשלמים על להגיע ערב קודם כדי לישון בקרבת המרוץ במקום לצאת למרוץ היישר מהבית, כאשר כל הציוד, או לפחות רובו, כבר עלי. פוטנציאל הטעויות עולה, במיוחד כאשר מדובר באנשים כמוני, שאינם מצטיינים בסדר ובארגון. לעומת המחיר יש כמובן גם רווחים: נבלה ערב נחמד עם ורד, בת דודתו של אישי, יריב, ועם אישה רפי, החביבים עלינו מאוד, ובזכות הקרבה למרוץ נוכל להתעורר מאוחר יחסית. כשהגענו לביתם של ורד ורפי הסתערתי על התיק ונרגעתי לגלות שכל מה שנחשד כחסר נמצא במקום. רק לאחר שהמארחים שלנו פרשו לישון, בעודי מצחצחת שיניים, נזכרתי מה שכחתי לקחת: אבקת טלק, כדי לאבק בה את נעליי ואת גרביי על מנת למנוע שפשפות. "עיקר שכחתי", מלמלתי לעצמי בלבי את שם ספרו החביב של שלום עליכם. אמנם יש כאן הגזמה: הרי את הנעליים לא שכחתי, אך איני יכולה שלא להיזכר במערכון הנהדר של ארץ נהדרת על דרור איש הטריאתלון, שאומר לצופים בעודו רץ: "הכי חשוב זה דבקות במטרה", ומיד עובר לשאול את הרץ שלצדו: "מה הכי חשוב?" וכשזה משיב לו: "דבקות במטרה" הוא מתקן אותו: "טלק בנעליים!"

בעיית הטלק נפתרה בזכות המלאך הגואל, חברתי האהובה, סוניה מנדלוביץ. ביום המרוץ, בשעה 3:41 בבוקר (שעה שהנחתי שהיא ואישה דוד כבר ערים ומתארגנים ליציאה למרוץ מביתם בתל-אביב), שלחתי לה הודעת וואטסאפ וביקשתי ממנה שאם יראו את ההודעה בזמן, שיביאו לי טלק בשקית. כעבור מספר שניות הגיעה הודעה מרגיעה: "מביאים!". ואני וכפות רגליי נשמנו לרווחה וחזרתי לישון. כמה טוב שסוניה לא ויתרה על ריצת 33 ק"מ בסובב עמק, אף ששברה את הזרת ברגלה כמה שבועות לפני המרוץ ולכן נאלצה לקחת הפוגה מאימוני הריצה. לא רק שהיא סיימה את המרוץ כמו גדולה, היא גם הצילה את כפות רגליי. תודה, חברה יקרה!

סוניה חוגגת את חזרתה לריצה

סוניה חוגגת את חזרתה לריצה

יריב הסיע אותי למרוץ שהחל בקיבוץ הזורע, ושם פגשתי את דוד ואת סוניה. האבקה הלבנה היקרה הגיעה לידיי, ונעליי וגרביי הסניפו אותה בדבקות. כעת אפשר לרוץ. בעצם, עדיין לא, כי חושך בחוץ. מחכים לאור ראשון כדי להזניק.

"ויהי מה – ארוץ!" – במקום הכנה מנטלית

בתחילת הריצה נוצר פקק, כך שעמדנו במקום או שהתקדמנו באיטיות רבה. בהמשך הפקק השתחרר. הלחות הייתה גבוהה והזעתי לא מעט. דאגתי, שאם כבר כעת זה כך, מה יהיה בהמשך, כאשר יתחמם והשמש תעלה. וכאן המקום להתוודות: לקראת המרוץ הזה הזנחתי את עניין ההכנה המנטלית. בדרך כלל אני משתדלת לפני מרוץ לראות סרטון או לקרוא קטע מספר שיעוררו בי השראה ויסייעו לי לרוץ, אבל הפעם הייתי שקועה בעבודתי והזנחתי את הצד החשוב הזה. תחת הכנה מנטלית יזומה, מאליו נתקע במוחי משפט אחד: "ויהי מה – ארוץ!" (שמ"ב יח 23), אותו משפט שאמר אחימעץ בן צדוק, כאשר התעקש לרוץ ולבשר לדוד את בשורת הניצחון לאחר דיכוי מרד אבשלום, אף שיואב, שר צבא דוד, הזהיר אותו שלא איש בשורה הוא, כי אבשלום בן המלך מת. אז אמנם לח ואני מזיעה, ואולי בהמשך יהיה חם, אך "ויהי מה – ארוץ!". אחימעץ רץ לבשר למלך את בשורת הניצחון ואני רצה ומבשרת לעצמי את בשורת חזרתי לרוץ ריצות ארוכות יחסית, לאחר שמאז מרתון התנ"ך בשנה שעברה לא רצתי אף ריצה ארוכה.

על הנאה ועל קושי

רוב המרוץ חלף עלי בהנאה רבה, למרות שהיו גם רגעים ששאלתי עצמי איך ארוץ את המרתון המלא עוד שלושה שבועות, אם גם 33 ק"מ נראים לי כעת כאתגר לא פשוט. מזג האוויר שממנו חששתי היה דווקא טוב מהצפוי. חלק נכבד מהזמן השמש הסתתרה מאחורי העננים והלחות פחתה במידה ניכרת. המתנדבים הנפלאים בתחנות והמעודדים, מבוגרים, בני נוער וילדים, שעמדו בצדי הדרך והריעו לנו, גרמו לי לפרץ אהבה כלפי המין האנושי באשר הוא. כאשר רצתי לבדי השתדלתי לפקוח את עיניי ליפי שדות העמק ועינגתי את אפי בריחות השומר והטיון הדביק שבצדי הדרכים. אוזניי קלטו קטעי שיחות של רצים אחרים. כך למשל אחת הרצות סיפרה לחברתה על מאן דהו העומד להשתתף באולטרה איש ברזל, תחרות שתימשך שלושה ימים. למשמע השיחה עודדתי עצמי:  כמה קלה התחרות שלי (שנמשכה שלוש שעות וארבעים דקות בלבד), לעומת זו שלו. אמבולנס עובר שניסה לפלס דרכו בין המתחרים גרר קריאה מבדחת מאחד הרצים בסביבתי: "מי שלא נזהר – מצטרף!", שהעלתה חיוך גדול על שפתיי. מפעם לפעם רצתי לצד חברים. די בתחילת המרוץ פגשתי לפתע בשמחה את עידית ואת אורן, חברי קבוצת הריצה שלי, "אנדיור". בהמשך פגשתי בשמחה את סער, אף הוא מ"אנדיור", שאמר לי שאם אתאמץ אולי אפגוש את סיגל וגיא הרצים קדימה. "שהם יתאמצו", השבתי לו, ונשארתי לרוץ לצדו כברת דרך. לא התכוונתי להתאמץ יתר על המידה במרוץ הזה, שהיה בשבילי מרוץ הכנה למרתון המדברי באילת עוד שלושה שבועות. חשוב היה לי לסיים את המרוץ במצב גופני ונפשי טוב, כדי שלא להיפצע ולא לפגוע בשגרת האימונים.

החופש לרוץ, ועוד בגילי…

שתי מחשבות חיזקו אותי לאורך הריצה. האחת קשורה לכך שימים ספורים לפני המרוץ העליתי לקיר הפייסבוק שלי כתבה על קתרין סוויצר, רצת המרתון הראשונה שהשתתפה במרתון בוסטון בארה"ב, בשנות הששים של המאה העשרים, שנים שבהן נשים לא הורשו להשתתף במרוצים הללו.. קתרין הסתירה את מינה והצליחה לעשות היסטוריה. והנה כעת כל כך הרבה נשים רצות מרתונים ואולטה מרתונים במרוצים בכלל ובמרוץ סובב עמק בפרט. אני שמחה על החופש הזה לרוץ, בלא שירדפו אחרינו להוריד אותנו מהמסלול, כפי שקרה לקתרין.

החופש לרוץ!

החופש לרוץ!

מחשבה מחזקת נוספת היא ההכרה שבימים עברו, לפני כמה מאות שנים, אנשים בגילי המתקדם, 54 בדרך ל-55, היו עם רגל אחת בקבר אם לא שם ממש במצב של חילוף חומרים. שתי הסבתות שלי, שלא זכיתי להכיר, לא הגיעו לגיל הזה או נפטרו סמוך לגיל הזה. כך שהעובדה שאני בריאה ושלמה ורצה בהנאה אינה בגדר מובן מאליו. "כל הכבוד לצעירה הנצחית!" צעק אלי אחד הרצים, ואף שכידוע זו מחמאה הניתנת רק למי שכבר אינו צעיר, לא נעלבתי אלא קיבלתי את המחמאה כפי שהיא. בסיום הריצה זכיתי לראות את האיש והאגדה, שאול לדני בן ה-80, שהשתתף אף הוא במרוץ, עולה לפודיום, והעזתי לקוות שאין גיל לריצה.

טבעונים וטבעונות על המסלול ובסיומו

במהלך הריצה עצרתי לצלם כמה מהפרות שרעו מסביב. אני בטוחה שגם הרצים האחרים נהנו מהמראה שלהן. נבצר ממני להבין איך ניתן לראות בהן אוכל.

איך אפשר לראות בך אומצה?

איך אפשר לראות בך אומצה?

מאחר שרצתי עם חולצה הנושאת בגבה את הכיתוב Vegan Runner, טבעונים נוספים על המסלול הזדהו בפניי ככאלה ובירכו אותי לשלום, כמו למשל שלומית, בקילומטר ה-29. בנוסף, פגשתי טבעונים שהכרתי כבר ממרוצים קודמים. כך למשל פגשתי את הכבאי אייל משאש, משלים את הסיבוב האחרון בריצת ה-200 ק"מ שלו, ושוחחתי אתו מעט. שמחתי לראות שהוא נראה טוב וחיוני, למרות כל המרחק שכבר עבר. את אייל פגשתי לראשונה לפני שנתיים, כאשר רצנו שנינו את המרתון המדברי באילת. הוא סיפר לי שהטבעונות אצלו החלה כטבעונות מסיבות בריאותיות, אך הוא הוסיף את הממד המוסרי בעקבות אירוע שחווה: הוא וחבריו נקראו לכפר כנא, לחלץ כבש שנקלע בין שני גדרות. אך מיד לאחר החילוץ ושמחת הצלת החיים, הכבש נשחט ולבו של אייל נחמץ: "בשביל זה התאמצתי להציל חיים? כדי שמיד לאחר מכן יקטלו את חייו? איזה דיסוננס מטורף!". בעקבות המפגש המחודש עם אייל בריצת סובב עמק, סיפרתי לכמה אנשים במהלך הריצה בסובב את סיפור הטבעונות של אייל כפי ש(חשבתי) שזכרתי אותו מהמפגש עמו בעבר. מודה שהפכתי את הכבש לחתול, וההנמקה שייחסתי לאייל הייתה: "איך שזה אני מציל חתול ואוכל כבש? חיים זה חיים!" לפחות זכרתי שהיה כבש בסיפור.

אייל משאש (עם המקלות) בסיבוב אחרון לריצת 200 ק"מ

אייל משאש (עם המקלות) בסיבוב אחרון לריצת 200 ק"מ

כאשר רצתי לצד סער התפתחה בינינו שיחה על טבעונות. רצות שלא הכרתי הצטרפו לשיחה ואחת מהן העלתה טענה שיש לדאוג קודם כל לבני אדם. מצאתי עצמי מצטטת את רש"ר הירש שסבר שאין יצורים שזקוקים להגנת ה' כמו בעלי החיים וכן את מהטמה גאנדי שהבהיר שחוסנה של אומה נמדד ביחסה לחלשים שבה. בנוסף, למה כל-כך קשה להבין שהטבעונות תעזור גם למין האנושי?

בסיום המרוץ – לקינוח ההיבטים הטבעוניים שבו – פגשתי ליאת סגול, טבעונית המתאמנת אתי, ואת אבצן, טבעוני שעובד עם אישי, יריב. אבצן צילם אותנו למזכרת.

בסיום המרוץ, עם אבצן וקרטיב

בסיום המרוץ, עם אבצן וקרטיב

ואם כבר בטבעונות עסקינן אוסיף מילה טובה למארגנים (שמגיעות להן הרבה מילים טובות בלי קשר לטבעונות), שדאגו שיהיו בסיום הריצה גם כריכים טבעוניים עם  טחינה.  

תכניות לעתיד

בע"ה, אם הכול ילך (ירוץ) כשורה, אשוב לפגוש את שדות העמק בשנה הבאה, והפעם במקצה ה-61 ק"מ. אחלו לי בהצלחה!

כל סיום הוא התחלה חדשה

כל סיום הוא התחלה חדשה

פורסם בקטגוריה ריצה | 9 תגובות

משוגעי כל העולם התאחדו ­– ריצת הסליחות של אנדיור, תשע"ז

"את השושבינה!"

"את השושבינה!" אמר לי להפתעתי רן שילון, כאשר ניגשתי להיפרד ממנו ולהודות לו לאחר ריצת הסליחות המרגשת ומרחיבת הלב שרצנו בירושלים בערב יום הכיפורים, בלילה שבין שני לשלישי, מ-3:00 בבוקר ועד 7:00 בבוקר. לדבריו, ה"נדנודים" שלי פעלו את פעולתם והוא החליט לחדש את המסורת של ריצת הסליחות בערב יום הכיפורים, ולמרבה השמחה הצליח לשכנע גם את מנש הס, המדריך הבלתי מעורער של הריצות הללו (הן ריצות הסליחות והן ריצות שלוש הרגלים) להדריך ריצת סליחות נוספת של "אנדיור". אז אני בהחלט שמחה לגלות שיש לי מניות צנועות בהצלחה המסחררת הזו. עולה מכאן שהרווחתי ביושר את כמויות המזון הטבעוני המשובח שהעריתי לקרבי בפריסה שלאחר הריצה.

משוגעי כל העולם התאחדו

בדף הפייסבוק של אנדיור נרשם כך: "סיור (ריצה כמובן) הסליחות השנה יהיה בסימן נבואת ישעיהו לאחרית הימים המוזכרת בתפילת הסליחות  'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים' או בעברית מדוברת; 'משוגעי' כל העולם – התאחדו". ואכן, כאשר הגעתי עם אורן ועם שמוליק לבנייני האומה, לפני 3:00 בבוקר, פגשנו שם לא מעט "משוגעים" לדבר, כמאה וחמישים רצים, שהתקבצו במקום כדי לחוות את ירושלים דרך הרגלים, בלילה שלפני יום הכיפורים.

"אין כמו יפו בלילות", אך גם אין כמו ירושלים בלילות. ובייחוד בלילות שבהם אנו רצים בה, רצים ועוצרים לעתים מזומנות לשמוע הסברים מרתקים.

עם ציפי בראל

עם ציפי בראל. צילמה: ציפי בראל

מנש, עורך דין במקצועו וספורטאי בעל הישגים בתחביבו, ניחן ביכולת תיאטרלית, חוש הומור מצוין, חביבות טבעית וידע רחב. הוא מתבל את הסבריו באנקדוטות משעשעות ומרגשות כאחד. דוגמה לאנקדוטה מרגשת: כאשר הגענו לרח' הרב אריה לוין, הוא סיפר לנו על כך שלרב לוין (שכונה "רב האסירים", אך היה הרבה יותר מכך), לא היה מאומה להעניק לאשתו בליל כלולותיהם, מחמת עוניו. הוא התנצל בפניה ואמר שבמקום מתנה חומרית הוא מעניק לה את זכות הוויתור. בכל פעם שיתגלע ביניהם ויכוח, ודעותיהם תהיינה חלוקות, הוא מתחייב לוותר לה.

אנו רצים מעל גשר המיתרים, מגיעים לאנדרטת אלנבי שהוקמה לכבוד ניצחון הבריטים על התורכים במלחמת העולם הראשונה ושומעים את הסיפור המשעשע על התורכים שנכנעו בפני הטבחים הבריטיים.

 

מנש משעשע את שומעיו באנדרטת אלנבי

מנש משעשע את שומעיו באנדרטת אלנבי. צילום: עידית שוהם

עוצרים בבית התבשיל (תמחוי) מאלשט-פוקס, ושומעים מעט על מפעלות החסד של הציבור החרדי,  חשוב להכיר בחוזקות של הציבור החרדי, גם בלא להתעלם מחולשותיו. ממשיכים וחולפים על פני חצר בתי סיידוף, מתרשמים מציורי הקיר המשעשעים בשוק מחנה יהודה, עוצרים להסברים על "הכתר" בבית הכנסת ארם צובא, חלב. אין ספק שנחלאות מזמנת לנו פינות מעניינות לרוב, ונראה שעל כל פינה ופינה יש סיפור מעניין שניתן לספר.

בישיבת שפת אמת היה מעניין לגלות את החדרון שבו קברי שני האדמו"רים הראשונים של חסידת גור, ולראות את הפתקים הרבים המונחים על הקברים. נשים חרדיות היוצאות מן המקום, מן הסתם חסידות גור, מתבוננות בנו בפליאה. אנו עוצרים במאפיית אביחיל וקונים בה פחמימות מסוגים שונים, בהתאם לפקודתו של רן שילון שנתדלק את הגוף. ובינתיים קוראים בעניין את מודעות הקיר שמול המאפייה. "זהו ה'קיר' החרדי, הפייסבוק החרדי", מתבדח מנש. "צריך להגיע לכאן עם מילון", קובלת בלהה. על הקיר מודעות אבל מלאות פאתוס, בלשון מליצית שאיננו מורגלים בה, לצד אזהרה חמורה ביותר מפני התולעים שבסכך במבוק (תחת הכותרת: "לשקר אין רגלים, לסכך במבוק יש"), ועוד הודעות שונות החולשות על חיי הקודש של הקהילה החרדית של מאה שערים.

מרגש לרוץ בעיר העתיקה, אך המתיחות הבטחונית ניכרת בכוחות המשטרה המתוגברים שבה. איני יכולה להימנע מהמחשבה שתיק המים שעל גבי מגן עלי מפני דקירה בגב. מן הרובע הארמני אנו ממשיכים לכותל. ברחבת הכותל שרים ביחד את הפיוט "אדון הסליחות". שירה, בתו הנחמדת של המדריך, שאף היא השתתפה בריצת הסליחות (התפוחה נפלה לא רחוק מהעץ), הכינה לנו דפים עם הפיוט. שירת הפיוט ברחבת הכותל הייתה מרגשת בעיניי לא פחות מאשר שירתו בבית הכנסת.

ריצת הסליחות תשעז-פיוט אדון הסליחות

מן הצד השני של הדף חייך אלינו הפיוט:

"בן אדם, מה לך נרדם – קום קרא בתחנונים! שפוך שיחה, דרוש סליחה מאדון האדונים. רחץ וטהר, ואל תאחר בטרם ימים פונים. ומהרה, רוץ לעזרה לפני שוכן מעונים. ומפשע וגם רשע ברח ופחד מאסונים. אנא שעה שמך יודעי ישראל נאמנים. לך השם הצדקה ולנו בושת הפנים".

המילים "ומהרה רוץ" הודגשו באותיות אדומות. גם את הפיוט הזה שרנו ביחד, ומיהרנו לרוץ.

לאחר הביקור בכותל אנו עולים בריצה לשער ציון. נחמד לשמוע כמה מהשוטרים הצעירים קוראים לעברנו: "כל הכבוד!". לאחר מכן חוזרים בריצה רצופה לבנייני האומה, ושם מסיימים בפריסה נדיבה, שהיו בה תענוגות לגוף (לפני שנענה אותו בצום יום הכיפורים), לאחר שעינגנו את הנשמה משך ארבע שעות בריצה ובהסברים על העיר שהיא אולי המרתקת בתבל כולה – ירושלים.

 

צילום: סיגל וייס

צילום: סיגל וייס

המחייה – חדשנות בירושלים

לא אזכיר את כל המקומות המעניינים שביקרנו בהם (מחשש שמנש יטען אחר כך שאין טעם בריצת סליחות נוספת, כי הכול כבר תועד, מה שבכל מקרה יהיה רחוק מן האמת), ורק אציין שלצד ההיסטוריה הקדומה היה מעניין לגלות את שיא החדשנות בעיניי: שולחן רחוב שמתברר שהוא שולחן סולארי להטענת פלאפונים. כל שולחן יכול לשמש להטענת שישה פלאפונים בו זמנית. בתחרות השמות למיזם הזה אחת ההצעות שהוצעה היא "אבן הטוען" (בבלי, ב"מ כח, ע"ב: "תנו רבנן: אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם"). הברקה של ממש, בעיניי! בסופו של דבר נבחר השם: המחייה, שגם הוא מוצלח. מעניין שירושלמים ותיקים שרצו אתנו לא הכירו את השולחנות הללו או לא היו מודעים לכך שהם משמשים להטענת הפלאפון. כמו כן הם לא הכירו פינות קסומות שונות שבהן ביקרנו.

 זו כפרתי? כפרות מהדורת תשע"ז – מהדורה מצומצמת

אסיים בצללים בריצה שהיה בה הרבה מן האור (אף שחלקה הנכבד היה בחושך): שוק הכפרות, שעברנו גם דרכו. אני מסבה את מבטי שלא לראות את המראות המכוערים והאכזריים. הבשורה הטובה היא שהשוק כמעט שומם, בניגוד לשנים עברו. אני נזכרת בכך שבריצת הסליחות הקודמת, בשנת תשע"ג, הביקור בשוק הכפרות, ומראה תרנגולת אומללה נשחטת בטקס המפוקפק הזה גרם לשגיא פרידמן להפוך לטבעוני. עוד במהלך הביקור בשוק הכפרות אמר לי שהוא חושב להפוך לצמחוני. כאשר התעניינתי לאחר מכן אם הוא אכן עבר לצמחונות, השיב: "החלטתי ללכת על כל הקופה, אני טבעוני!". כך שלעתים דווקא טוב להיחשף למראות הקשים והרעים, כדי לקבל ניעור רציני ולבחור בחירות מוסריות.

בעניין הכפרות בתרנגולים, מכל הסיבות לאסור את המנהג הנלוז הזה (דרכי האמורי, חשש לטריפות) מדברים ללבי בעיקר דברי ר' חיים דוד הלוי זצ"ל שנזעק " ולמה צריכים אנו דוקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי-חיים ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש רחמים על עצמנו מאת אלקים חיים?" (עשה לך רב, כרך ג, עמ' סז).

אסיים בתקווה שבריצת הסליחות הבאה (ובכך כבר "הגנבתי" בערמומיות תקווה נוספת – שריצה כזו אכן תתקיים) – כאשר נגיע לשוק הכפרות, יתברר שהוא שומם לחלוטין. שנגלה רחמים – וירחמו עלינו מן השמים. ועל כך נוכל לאמר: א-מחיה.

 

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 6 תגובות

תובנה על סיזיפוס ועלייה לזכרו של שמעון פרס ז"ל

המיתוס של סיזיפוס

בימי שני חזרנו להתאמן בתל-ברוך. האימון כולל עליות של גבעות החול שם, חלקן תלולות למדיי ונראות כאלו שלא ניתן לרוץ בהן, אבל אנחנו דווקא אמורים לרוץ ולא לעבור להליכה. לעלות את העלייה, לרדת ושוב לעלות וחוזר חלילה. לא פשוט. באחת העליות הללו אמר לי אילן הרשטיין בחיוך: "נזכרתי בסיזיפוס". כן, אותו סיזיפוס שכעונש מהאל זאוס נגזר עליו לגלגל סלע כבד עד פסגת ההר, ומיד לאחר מכן התגלגל הסלע למטה, וסיזיפוס נאלץ לגלגל אותו מחדש, שוב למעלה, במעלה הר, וחוזר חלילה. לעלות, לרדת, לעלות, לרדת, במה שנראה כמשימה חסרת תוחלת. לפתע הכתה בה ההכרה, שלו סיזיפוס היה מתאמן ב"אנדיור" לתחרות איש ברזל או לכל דבר אחר, היה בוודאי מצליח לתרגם את הסבל לתחושת סיפוק והישג ואפילו לשמחה על שהכושר שלו משתפר פלאים עם כל גלגול של הסלע במעלה ההר. אולי למשהו בדומה לכך כיוון אלבר קאמי בספרו המיתוס של סיזיפוס כאשר כתב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו, כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח".

 

אימון מן העבר בגבעות תל-ברוך. אבל כעת אנחנו ממושמעים יותר וממש רצים בעליות:

https://www.facebook.com/EndurePage/videos/821617251282544/

ועוד עלייה לזכר שמעון פרס ז"ל

ומהאמירה האופטימית של קאמי, נעבור לאופטימיסט הנצחי, שמעון פרס ז"ל. היום היינו אמורים לרוץ בפארק קנדה, אך בגלל עומסי התנועה שהיו צפויים להיות בשל הלווייתו של שמעון פרס, התפרסמה בדף הפייסבוק של "אנדיור" ההודעה שנרוץ ריצה אורבנית ביפו, וש"במהלך הריצה נכבד את זכרו של שמעון פרס ז"ל ונעצור במרכז פרס לשלום".

כאשר הגענו למרכז פרס לשלום ציפיתי שאכן נעצור ונעמוד לזכרו דקת דומייה (ובינתיים נתאושש מעט ונסדיר את הנשימה), אבל לרן שילון היה רעיון חדש כיצד לכבד את זכרו של פרס: "את העלייה הזו נקדיש לזכרו", אמר לנו, בלא שנעצור לרגע, ואכן רצנו פעמיים (והמהירים ביותר אפילו שלוש פעמים) את העלייה שלצד מרכז פרס. חשבתי בלבי שפרס בוודאי היה נהנה מהרעיון שרצים עליות לכבודו ולזכרו, כי הוא מעולם לא נרתע ממאמץ ועודד תמיד לשאוף לגבהים. יהי זכרו ברוך ומדרבן לעוד ועוד עליות!

ריצה ביפו-צילום עידית שוהםאחת העליות ביפו. צילום: עידית שוהם

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

כבר לא "סטודנטית חופשית" – תכנית אימונים ומטרה חדשה

מטרה חדשה בריצה לצד המרוץ אחר הצדק

יצאתי לחופשת קיץ (לא לקנא, ידיי מלאות עבודה גם בלי שאגיע ללמד; או שבכל זאת אפשר לקנא, כי אני נהנית מעבודתי. מקווה שגם אתם), אבל דווקא כעת, אני מפסיקה להיות "סטודנטית חופשית" בכל הקשור לאימוני הריצה.

החודש חזרתי לתכנית אימונים וזאת לאחר שבשבוע שעבר, תוך כדי ריצה אורבנית קבוצתית ברחובות יפו ודרום תל-אביב, קיבלתי החלטה לרוץ את המרתון המדברי באילת, שאותו רצתי בשנת 2014, וזכור לי כחוויה ייחודית.

לפני כן סברתי שאוותר על מרתון השנה, ובכך אקטע רצף של לפחות מרתון אחד בשנה. כתבתי שדי לי במרוץ אחר הצדק שגוזל ממני זמן רב. אין ספק שהמרוץ אחר הצדק הוא המשמעותי והחשוב יותר בעיניי וכפי שכבר דיווחתי – הוא מתנהל בשני מישורים: תביעת הנזיקין שתבע אותי אלעד עדן כערבה לשוכר, בשל נזקים שנגמרו לכאורה לדירת השוכר, ולטענתנו אלו נזקים שלא היו ולא נבראו, ותביעת לשון הרע על סך חצי מיליון ₪ שתבע אלעד עדן אותי, את אישי, יריב גלבוע, ואת אחי הצעיר, אלון שמש, על שהעזנו לפרסם את הסיפור ולהביע את דעתנו על טיב מעשיו.

ובכל זאת, כעת נראה לי שאוכל "להגניב" גם מרתון, למרות המרוץ אחר הצדק. חזרתי אם כן להתאמן, והפעם תחת השגחתו של רן שילון, שהיה המאמן הראשון שלי. חידוש חביב מאז התאמנתי אתו לראשונה הוא שכעת הוא עצמו הפך לטבעוני (מסיבות בריאותיות וספורטיביות), כך שאני לא צריכה להרגיע את "חששותיו" בכל הנוגע לתזונה הטבעונית שלי והוא בוודאי יכול לתת לי "טיפים" קולינריים על סמך ניסיונו האישי.

תכנית האימונים

תכנית האימונים לעת עתה כוללת שלושה אימונים קבוצתיים – ביום שני – Fun Run, ריצה המתחילה בנמל תל-אביב ואין לדעת לאן תגיע ועל כמה ספסלים נקפוץ בדרך. המאמן: רן שילון. כיף גדול! יום שלישי – ריצה בחוף גורדון, כולל ריצה בתוך הים, לעת עתה עדיין בנעליים. המאמן: רן שילון. חוזרים הביתה מלאים בחול ועם חיוך גדול. יום שישי – היום חזרנו ליער בן שמן. הידד! זכינו לראות עדר עזים שחסם את דרכנו בשביל הכחול. המאמן: טל בן דוד. ריצה ביער היא דרך נפלאה לפתוח בה את היום!

ריצה לאורך הסינגל הכחול ביער בן שמן

ריצה לאורך הסינגל הכחול ביער בן שמן

מלבד תכנית הריצות הקלילה לעת עתה, רן קבע לי גם לבצע תרגילי גמישות על בסיס יומיומי (אכן, אני מודעת לכך שהדבר נחוץ ביותר, אך כעת, כאשר זה רשמית בתכנית, לא אסתפק בתודעה אלא אעבור לעשייה; רן – תוכל לרשום לי בתכנית הבאה גם לשתות די הצורך?) וחמישה אימונים בסטודיו C, שאותם ביקשתי ממנו לשלב בתכנית, משום שהאימונים הללו חשובים בעיניי ואיני רוצה לוותר עליהם.

למרות הכול – הסתייגות והבהרת סדרי עדיפות

אז זהו – נקבעה מטרה חדשה, שאני מנסה לעשות לה נפשות בקרב חברי קבוצת "אנדיור": 33 ק"מ במרוץ סובב עמק באוקטובר ("על הדרך" – כך רן), ומרתון מלא בהרי אילת בנובמבר 2016. כך לא ייקטע הרצף של מרתון בשנה.

אבל גם כעת ברור לי שאם אגיע למסקנה שהמרוץ אחר הצדק עלול להיפגע בגלל אימוני המרתון – אוותר על ריצת המרתון ואולי אסתפק בחצי מרתון. עת לכל דבר בחיים, אמר החכם קהלת, עת לרוץ מרתון מדברי ועת לרוץ אחר הצדק, אך אני מקווה מאוד ששתי הריצות הללו תוכלנה להתקיים זו בצד זו.

אחלו לי בהצלחה בכל סוגי המרוצים! :)

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

מרוץ גבעת ברנר הראשון – בלי גביע ביד אך עם חיוך גדול בלב

השכמה מוקדמת לאימא

"מה את מצלצלת כל-כך מוקדם בבוקר?" "נוזפת" בי אימא שלי בהלצה, כאשר אני מתקשרת אליה על מנת להעיר אותה ב-4:30 בבוקר. מתברר לי שהיא כבר הייתה ערה בשעה שהתקשרתי. מדי שעה התעוררה ובדקה מה השעה. ההתרגשות… זו לה פעם ראשונה שהיא מגיעה אתי לשטח המרוץ (לא, לא כדי לרוץ), והסיבה לכך נעוצה בנכד החמוד שלה, לביא, שאותו היא רוצה לבקר.

גיסתי גל היא בת קיבוץ גבעת ברנר, והיא, אחי אלון ואחייני לביא מתגוררים בקיבוץ. משפחה צעירה ומקסימה.

יריב מסיע אותנו לביתם של גל ואלון ופורש מיד לישון בשעה שאנו מגיעים. אנו ממתינות לראות את לביא מתעורר ויורד לבדו מהמיטה. הוא מופתע ושמח לגלות את "טטה" (סבתא) ו"דודה" בביתו.

"נקבים נקבים, חלולים חלולים"

זכור לי שקראתי בעבר את ברכת הרץ שחיבר אברום בורג. לא הצלחתי למצוא אותה כעת במרשתת ואני תוהה אם זכר להוסיף "באילו האיברים לא תבוא סתימה", או פשוט להודות לקב"ה בנוסח ברכת "אשר יצר", שאותה מברכים לאחר כל ביקור מוצלח בשירותים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם נקבים נקבים, חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך, שאם יפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת. ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות".

ובכן, הפעם הברכה לא פעלה את פעולתה, ונאצלתי לרוץ על בטן מלאה וכואבת. לפחות מתברר שיש ממד של הגזמה בברכה, ושלעתים אפשר לא רק להתקיים ולעמוד, אלא אפילו לרוץ, משך שעה אחת.

כחום היום

מביתו של אלון רצנו כעשר דקות כדי להגיע לאזור המרוץ, ליד הבריכה. כבר מריצה קצרה זו החלתי להזיע. בבריכה פגשנו  כמה מחברי הקבוצה של אלון, ואת המדריך המפרגן שלו, שי אלבלינג, שאף צילם אותנו למזכרת.

הנה מה טוב ומה נעים - ריצת אחים גם יחד.

הנה מה טוב ומה נעים – ריצת אחים גם יחד. צילם: שי אלבלינג

לפני הזינוק שמחתי לפגוש את חברתי הטובה סוניה, שנרשמה למקצה אחר, שיצא מעט אחרינו.  ראיתי גם את אישה דוד. נהניתי לרוץ בשדות גבעת ברנר ושמחתי להכיר את המקומות שבהם רץ אחי אלון. אבל פחות נהניתי מהחום. הגוף עדיין לא הסתגל לריצה בחום. אלון ואני הגענו לקו הסיום כמעט צמודים, לאחר 56 דקות של מרוץ. בין הרצים בלטה אם צעירה שרצה עשרה ק"מ עם עגלת תינוקת. מפעם לפעם זכתה לסיוע מרצים אחרים. התבוננתי באם ובתינוקת כאשר הגיעו לסיום. האם נראתה מאושרת והתינוקת שלווה להפליא.

מאחר שאני רצה עם חולצה המזהה אותי כטבעונית, זכיתי להכיר טבעונים נוספים על המסלול, שפתחו עמי בשיחה בזכות הכיתוב: Vegan Runner שבגב חולצתי. וכאן בקשה מאחיי ואחיותיי הטבעוניים – רוצו עם ביגוד שיזהה אתכם ככאלה, וכך יהיה ערך מוסף לריצה שלכם.

אלון רץ בשדות - צילם: שי אלבלינג

אלון רץ בשדות – צילם: שי אלבלינג

אכזבה ושמחה ו"וָאוו " סוניה!

הבנתי במהלך המרוץ שתקוותי לחזור עם גביע נגוזה (הגעתי במקום הרביעי והמעצבן) ולכן קיוויתי שלסוניה ולדוד מנדלוביץ, שנרשמו למקצה ה-5 ק"מ, הולך טוב ממני. לפחות שאתפוס "טרמפ" על השמחה שלהם. שהם יתאמצו – ואני אשמח עמם. נראה לי סידור עבודה משתלם לכל הדעות. ואכן תקוותי לא נגוזה, כפי שמלמדת התמונה הבאה:

מרוץ גבעת ברנר-פודיום כפול לסוניה ולדוד
הידד! פודיום כפול לסוניה ולדוד מנדלוביץ

כאשר הכריזו את שמה של סוניה, וביקשוה לעלות לפודיום צעקה אימא שלי: "ברבו, סוניה" ולביא, אחייני המתוק, שעמד לצדה, החרה החזיק אחריה: "וָאוו!".

מרוץ עם ערך מוסף – לזכרה של אורלי שחף ז"ל

מרוץ גבעת ברנר הראשון נערך לזכרה של אורלי שחף ז"ל, סמוך למועד פטירתה בשנה שעברה. המשפחה בחרה את הדרך היפה והמרגשת הזו להנציח את זכרה של אורלי, שאהבה כל-כך לרוץ בשדות הקיבוץ. לא הכרתי אותה, אך רותי, אימא של גיסתי, גל, סיפרה לנו שהיא הייתה אישה נפלאה שכולם אהבו. התרגשתי עד דמעות כאשר בסיום המרוץ, האיש של אורלי, אלון, נשא דברים לזכרה.

"סליחה שלא הבאתי גביע" וסדר עדיפויות נכון

"סליחה שלא הבאתי גביע" אמרתי לאימא שלי ספק בהלצה ספק ברצינות (בכל זאת, פעם ראשונה שהיא מגיעה למרוץ שאני משתתפת בו, היה נחמד לשמח אותה בעלייה לפודיום ובגביע). "העיקר שראינו את לביא, גל ואלון, ושסוף סוף זכיתי להכיר את סוניה" – הזכירה לי האימא החכמה שלי את סדר העדיפויות הנכון והראוי.

לפחות הבאת מדליה ללביא.

לפחות הבאתי מדליה ללביא

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 8 תגובות