כבר חודשים שאני מתאמנת לריצת 60 קילומטר באיטליה, לכבוד יום הולדת 60.
נרשמתי עם בלהה למרוץ אולטרה המתחיל בעיר קסטיליונה דל לאגו, ומתקיים לאורך אגם טרסימנו, במחוז אומבריה, שהוא בגבול דרום-מזרח טוסקנה. שמעתי שהאזור יפה מאוד ("כמו כל איטליה", כך הדס). למעשה, המרוץ הוא מרוץ של 58 קילומטר "בלבד", אך בלהה ואני מתכוונות להוסיף עליו 2 קילומטר.
כבר פעמיים תכננתי ריצת אולטרה החוצה את גבול 60 הקילומטר, ופעמיים לא יצא התכנון לפועל. הפעם הראשונה הייתה בשנת 2014 במרוץ סובב עמק. הייתי בכושר מעולה, רצתי בהנאה ויכולתי להמשיך לרוץ עוד ועוד, אלא שהמרוץ הסתיים לו לפתע פתאום – לאחר 52 קילומטר לפי שעוני – בגלל טעות ניווט בתחנת טייפון. כתבתי על כך כאן.
והייתה פעם נוספת שבה רציתי לתקן את הטעות המתועדת משנת 2014. נרשמתי – שוב למרוץ סובב עמק, מעל 60 קילומטר – התאמנתי ונפצעתי סמוך למרוץ, כך שוויתרתי עליו.
הפעם קיוויתי סוף-סוף להגיע למספר 60, ואף בעיתוי מתאים – לכבוד הגיל.
אלא מה? כדי להפוך את המסע למאתגר הרבה יותר ומלא חששות ותהיות, באימון קבוצתי בגשם, ב-2 בפברואר, החלקתי ונפלתי.
"כי נפלתי קמתי", אמר הנביא מיכה. משפט שאני אוהבת, אך השאלה היא: באיזה מצב קמתי? מכירים את זה שאתם נופלים, ממהרים לקום ולהבטיח לכולם ולעצמכם שהכול בסדר? אבל הכאב, הכאב ההולך ומתפשט, מבהיר לכם אט-אט שלא כל-כך מהר הכול נעשה בסדר. ובכן, הברך השמאלית שלי נחבלה קשות.
מאז איני מסוגלת לרוץ. הברך כואבת ודלקתית. לפחות הצליעה כבר לא ניכרת. בהוראת הספורטתרפיסטית המקסימה עדי ניסים אני הולכת ביומיים האחרונים כעשרים דקות ומתגעגעת לימים שבהם רצתי שעות. נוגעת בסלעים שבטיילת גני-תקווה, סלעים המסמלים עבורי התגברות על מכשולים ועל בעיות. מצב הרוח מדוכדך מעט בשל מצבי (וכן בשל מצבה של המדינה, עם כל עניין הרפורמה המשפטית הזו, וסליחה על שגלשתי לפוליטיקה), ואני מתפללת שלא יהיה בכך כדי לחבל בתוכנית שלי לרוץ 60 קילומטר באיטליה בעוד פחות מחודש.
משתדלת לחזק עצמי באמונה ובביטחון.
החלק היומי של סיון רהב-מאיר מ-8 בפברואר בא לי בזמן, ואני מעתיקה אותו כאן:
מה אומרת התעודה? / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:
מיליוני תלמידים מקבלים בימים אלה תעודות-מחצית. עירית הלוי, מנהלת אולפנת צביה בירושלים, כתבה עם חלוקת התעודות מסר חשוב לתלמידים, אבל בעצם לכולנו:
"המסע ממצרים לישראל מתחיל בפרשות השבוע, אבל כתוב שאלוקים לוקח אותנו בכוונה בדרך הארוכה והקשה. למה לעשות כזה סיבוב במדבר? למה לא לחתוך ישר לארץ ישראל? שימו לב למשפט עמוק של הרמב"ם. לדבריו, החוכמה האלוקית באה ללמד אותנו על מסע החיים של האדם. אין קפיצות דרך. כדי לגדול, צריך לעבור תהליך מפרך: 'כי המנוחה תסיר הגבורה, והעמל ייתן הגבורה'.
אנחנו רוצים לרפד את חיי התלמידים, לתת להם הקלות כדי שיהיה להם נעים, וגם התלמידים עצמם רוצים שהכול יהיה כיף, מיידי ומהיר. אבל האמת היא, לא נעים לומר, שכדי להגיע להישגים צריך להזיע, צריך שיהיה קשה. רק ככה מתקדמים ועולים למדרגה גבוהה יותר […]
עד כאן סיון רהב-מאיר, המביאה את דברי עירית הלוי, המביאה את דבריו היפים של רמב"ם.
אז כן, פציעות, תקלות וקשיים הם חלק מהתהליך. הם עושים את המסע משמעותי יותר וגורמים לנו לגדול ולצמוח, גם אם הם מביאים איתם את כאבי הגדילה.
האם ארוץ 60 קילומטר באיטליה? אי"ה ואם הגוף יאפשר – מקווה מאוד.
ממשיכה לעדכן על בסיס יום-יומי כמעט בדף הפייסבוק שלי "טבעונית למרחקים ארוכים".
"אני מרגישה כמו ילדה נרגשת לפני טיול שנתי. התעוררתי ב-2:30 בלילה ולא הצלחתי להירדם", אמרתי לשותפיי לריצת הטיול שנעשתה לאולטרה מרתון. שלושתם מבחירי "זוחלי גני תקווה", קבוצה חינמית מקסימה שאני רצה איתה מפעם לפעם, הלוא הם הרי רחמיל (האדמו"ר), ירון אמיגה (המאמן והנווט בריצות בארץ) ויניב אנגל (קצין המבצעים של הקבוצה, הנווט בריצות חו"ל וכן פודיומיסט מהולל). אני מכנה אותם "שלושת המוסקטרים" מאז נודע לי על המבצע המשותף והמאתגר שאליו יצאו יחד השנה: טרק של שמונה ימים סובב הרי מונטה רוזה באלפים הפניניים על גבול איטליה–שוויץ, יותר מ-180 קילומטר וגובה מצטבר של יותר מ-13 קילומטר.
בדף הפייסבוק שלי, הנושא אף הוא את השם "טבעונית למרחקים ארוכים" – ובו אני מעדכנת כמעט מדי יום ביומו – כתבתי לא פעם ולא פעמיים על כל אחד מהם ועל הקבוצה "זוחלי גני תקווה". אולי אייחד לקבוצה המופלאה הזו פוסט נפרד.
אך כעת – לריצת הטיול שהתפתחה לאולטרה מרתון.
לפי התוכנית הייתי אמורה לרוץ 40 קילומטר. סיפרתי זאת להרי ושאלתי מה התוכניות שלהם לאותו יום שישי. הוא השיב שירון עובד על מסלול של ריצת טיול לתל גדיד.
שלחתי לירון הודעת וואטסאפ ובה שאלתי מהו מספר הקילומטרים המתוכנן.
"45-40", השיב.
"רק שלא יצא 50", כתבתי לו, מוטרדת.
"יאללה, טיול" הקליל ירון.
ואכן, בקבוצת הוואטסאפ של הזוחלים, המכונה "רצים עם ארקוקסיה" – סליחה על השם הקודר (אך נחוש), לא אני בחרתי אותו – תיאר ירון את מרבדי הכלניות והרקפות המצפים לנו ושלח קישור למידע על הפסיפס שנפגוש בדרך.
אין ספק שעבורי ריצת טיול שכזו מפתה הרבה יותר מלרוץ את המסלול המוכר והנוח בתל-אביב – ירקון וטיילת.
בפארק יער שוהם. מימין לשמאל: הרי רחמיל, יעל שמש, ירון אמיגה, יניב אנגל
יניב החליט להצטרף למרות הפציעה שחווה לאחרונה. מרתונים איכותיים וסמוכים מאוד זה לזה אומנם זיכו אותו בפודיום אחר פודיום אך גם בפציעה מעצבנת.
ביער קולה, כשרצתי בזהירות בירידה, הוא הדגים לי איך הוא רץ במרוצים. זה היה מחזה מרהיב, ממש "קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (רק בלי הסוף הטרגי, כמובן). הלוואי שהייתי מצליחה להגיע לחצי מרמת הביטחון והמהירות הזו בריצה.
עוד לפני שיצאתי לריצה הזו הבעתי דאגה מהצורך לשאת מנשא מים. בריצת הטיול הקודמת עם ירון, הרי וישראל, שהסתכמה ב-40 קילומטר, המנשא פצע אותי. רציתי לרוץ עם בקבוק חצי ליטר בידי, ושאלתי אם יש די מקומות בדרך כדי למלא אותו. ירון הציע באבירות שאביא בקבוק נוסף שהוא יישא במנשא שלו, וכך אכן עשיתי. תודה, ירון! זה סייע לי מאוד.
נהנינו לראות את הכלניות ואת הרקפות בדרך.
יניב אנגל מתפעל מהרקפות והכלנית
ירון אמיגה מלמד את הכלניות את תנוחת הפלאנק
המשכנו לשוהם ומשם ליער בן שמן. הופתעתי כאשר נאמר לי שהגענו למצפה מודיעין. זו לי פעם ראשונה שאני מגיעה ליער בן שמן בריצה ולא ברכב. ביקרנו את הפסיפס והמשכנו לתל חדיד כשמאחורינו כבר 26 קילומטר של ריצה. עצרנו בתל להשקיף על הסביבה, להצטלם ויניב אף צילם סרטון שבו סייע לנו להתמצא במרחב והראה לנו היכן ממוקמת גני תקווה (ומה עם קריית אונו הסמוכה שבה אני גרה? אני דורשת כעת את כבודה). ירון הבטיח שהחזרה תהיה קצרה יותר (ולא על דרך "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה"). כך באמת היה, אף שהתברברנו מעט.
תל חדיד. מימין לשמאל: ירון אמיגה, יניב אנגל ויעל שמש. צילם ולא רצה להצטלם: הרי רחמיל
בחזור – לאחר שיצאנו מיער בן שמן, בניסיון להימנע מריצה בכביש – הלכנו קילומטר או יותר בניגוד לכיוון שבו היינו אמורים לרוץ, לאורך גדר בית נחמיה, בתוך צמחייה גבוהה שהרטיבה את הנעליים ואת הרגליים. ירון ספג קיתונות של ביקורת על הניווט משני חבריו. יניב צילם סרטון ובו דימה אותנו ללוחמים בסבך בווייטנאם. "יעל, הכול בסדר. הבנת איך הטיולים עם ירון מתנהלים, נכון? תצטרפי שוב? כי הרי אמר שהוא לא יצטרף".
"יעל, הכול בסדר, מצליחה לפלס?" שאל, צחק וצילם: יריב אנגל
"כן, בטח", גיחך ירון בחיבה, "כל פעם אותו סיפור". הרי מאיים שלא יצטרף לטיולי הריצה של ירון ומצטרף שוב ושוב.
"מה שטוב אצלנו זה הפרגון, והכול בַּפָּנִים", אמר לי יניב בחיוך.
נהניתי לצפות מהצד בהווי שנרקם ביניהם. שלושה חברים טובים שעברו יחד יותר מדבר או שניים, והחברות האמיצה שלהם כוללת גם קנטורים ברוח טובה, מתובלת בחיבה ובהערכה רבה.
נהניתי גם מהשיחות שהתפתחו בינינו תוך כדי ריצה ועזרו להעביר אותה בנעימים. בין השאר שוחחנו על החיסונים נגד קורונה ועל האווירה הציבורית שכפתה את החיסונים הללו (וזאת ביקורת שלנו כמחוסנים). שוחחנו על האחריות האישית שכל אדם צריך לקבל עליו ובמקרה הצורך על קרוביו. כך למשל סיפר יניב על מקרים שבהם הערנות שלו הצילה בני משפחה מאושפזים מטיפול שגוי. ירון סיפר על כך שמילדות יש לו אסתמה ושהיה מכור למשאף הונטולין, עד שבגיל 13 – בעקבות הערה פוגענית מאחד הנערים בקשר לאסתמה שלו – החליט שהוא מפסיק להשתמש בונטולין, השמיד את כל המשאפים בבית, עבר את התקופה הקשה של הצורך הנואש במשאף אך נגמל. מדהים בעיניי מה שהצליח לעשות בגיל כה צעיר. אמרתי לו שהוא צריך לשלוח בונבוניירה (טבעונית!) לזה שפגע בו והיטיב עימו כל-כך.
גם ליניב היה סיפור של ריפוי עצמי. ניתוח השתלת עור ברגל בעקבות זיהום שנוצר עוד בתקופת הצבא כשל, והמורל שלו היה שפוף. חבר נתן לו גת לשיפור מצב הרוח. מסתבר שהגת עשה הרבה יותר מכך, ויניב החל מיידית תהליך של ריפוי עד להחלמה מלאה.
תחקרתי את יניב כיצד לתימני כמותו יש שם משפחה גרמני – אנגל. מתברר שאחד מאבותיו הגיע מגרמניה. כרגיל, היהודים הנודדים.
פגשנו רוכבי אופניים ואחד מהם מילא מהבקבוק שלו את בקבוק המים שבידי. נראה לי שהם נעלבו כאשר שאלתי אותם אם הם רוכבי כביש או שטח. "רוכבי כביש לא היו נותנים לך מים", התבדח הרי.
את הרי תחקרתי על אתרי סקי שבהם גלש. ממש לאחרונה גלש עם בנו באיטליה. התברר שהוא לימד את עצמו לגלוש וכן לימד את בנו. את הבנות לא לימד. תהיתי אם זו הטיה מגדרית.
הרי התלונן שהוא רוצה לחזור עד שעה 11:00 ולא נראה שנעמוד בכך. בכל פעם שירון שר לו "הרי, הרי, הרי" לא ידעתי אם ירון מכוון לכפל המשמעות – שמו של הרי (Harry) והמילה האנגלית hurry. אבל כפי שאמר ירון, בריצות שטח אי אפשר לדעת מראש כיצד הן תתפתחנה. צריך לסגל לעצמנו הלך רוח גמיש. זאת עשיתי עוד בפתיחת היום שלי, נוהל בוקר קבוע שלמדתי מהמאמן המנטלי איתן עזריה, ובו אני בוחרת את ההוויות שאני מבקשת לסגל לעצמי לאותו היום. בריצה (כמו בכל דבר) יש גם צד מנטלי, וכדאי לא להזניח אותו.
בסופו של דבר רצתי 48 קילומטר לפי השעון, ולמעשה קצת יותר כי היו מקטעים שעצרתי את השעון ושכחתי להפעיל אותו מחדש.
מסלול ריצת הטיול באדיבות ירון אמיגה
"מה ההבדל בשבילך בין 40 קילומטר ל-45 קילומטר?" ספק קבעה ספק שאלה חברתי אסתי אשל, כאשר סיפרתי לה ערב קודם הריצה על תשובתו של ירון באשר לאורך הריצה, בעוד אני אמורה לרוץ רק 40 קילומטר.
צחקתי. ב-40 קילומטר אדם עלול להרגיש "גמור" ובמקרה זה ההבדל משמעותי מאוד. בהעלאת העומס יש כמובן גם חשש לפציעה.
אבל האמת היא שבסופו של דבר היא צדקה. לא הייתי "גמורה", כך שלא היה הבדל כה משמעותי עבורי.
לעומת זאת, המאמן מישאל דגן סבר שיש הבדל גדול.
"אני לא יודע מה לומר על ה-48 קילומטר הללו", כתב לי.
"יישר כוח, אולי?" הצעתי, והוספתי אימוג'י מחייך.
אך במקום חייכן ויישר כוח חטפתי נזיפה. לו הייתי שחקנית כדורגל נראה לי שהיה מוציא לי כרטיס אדום.
האם מאמן יכול לפטר מאומנים? כי אני חוששת שאני על הכוונת.
ושאלה לסיום:
מעניינת אותי דעתכם: איך מחשיבים ריצת מרתון או אולטרה מרתון שלא רצנו במרוץ רשמי? האם סופרים אותה או שלא סופרים אותה במניין המרתונים והאולטרות שרצנו? ואולי מכינים שתי רשימות נפרדות? יש תובנות?
השנה רצתי בפעם השלישית את מרתון טבריה. הפעם הראשונה שבה רצתי אותו הייתה ב-2013. זה היה המרתון השלישי שלי. קדמו לו מרתון תל אביב ב-2012 ומרתון ירושלים ב-2013.
בשנה שעברה רצתי אותו בפעם השנייה, כאשר ליוויתי את ענת מלמד. בעבורה זה היה מרתון ראשון. מאז היא הספיקה לרוץ מרתון שני בוולנסיה, באותו שבוע שרצתי אני בטבריה. השנה ליוויתי את בלהה מנדילוביץ, שהיה זה עבורה מרתון שלישי.
ריצה עם בלהה בנוף היפה במרתון טבריה
אני אוהבת את הנוף הנשקף לאורך המסלול במרתון טבריה – הכינרת היפה מצד אחד ונוף הרים מרהיב מהצד השני. ציפיתי לו בשמחה.
הגעתי עם יריב לטבריה בסביבות 16:00 למלון לייקהאוס הסמוך לנקודת הזינוק ולנקודת הסיום של המרתון. מהמלון ניגשנו ברגל לקחת את הערכה. בגלל המרתון לא יכולתי להשתתף בהרצאתו של פרופ' גרי רנדסבורג, שהגיע למחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, מקום עבודתי, כמרצה אורח לסמסטר א'. הצטערתי מאוד על כך. מובן שלא ידעתי מראש על ההרצאה כאשר נרשמתי למרתון. לו הייתי יודעת, הייתי נרשמת למרתון ולנסיה. גרי הוא חוקר חשוב מאוד ומרצה מצוין והוא גם… טבעוני. וכמובן – נושא ההרצאה עניין אותי. פעולת ההשתדלות שלי סייעה, ותודתי נתונה לקולגות שלי, ד"ר איציק עמר וראש המחלקה שלי, פרופ' יוני גרוסמן, שדאגו שאוכל להתחבר בזום ואף לקבל את דף המקורות שחילק המרצה. פלאי הטכנולוגיה ופלאי הנדיבות האנושית.
מראש קבעתי עם בלהה שניפגש בפתח מלון גיא. כאשר הגעתי למקום הכינוס בבוקר, מלֻווה ביריב (שבשלב מסוים לא יכול היה לשאת את המוזיקה ונמלט חזרה למלון), התברר שהדרך למלון מהמקום שבו הגעתי – חסומה. גדר ושומרים הפרידו ביני ובין המלון. חששתי מאוד שגם בלהה לא תוכל להגיע למלון. איכשהו מצאתי דרכי עיקוף ובתוך זמן קצר מצאתי גם את בלהה וחיוך רחב על פניה.
מחכות להזנקה
לאחר העמידה המסורתית בתור לשירותים ניגשנו לנקודת הזינוק. פגשנו שם את מיכל.
לקראת הזנקה – עם בלהה מנדילוביץ ומיכל יפה
הוזנקנו בדיוק בזמן – 7:15. בתחילה נצמדנו לערן יערי, שהיה פייסר של 4:30, אך בתוכנית של בלהה נרשם להתחיל בקצב איטי יותר ולהגביר בהמשך המרוץ. משום כך נפרדנו מערן ואפשרנו לו לרוץ קדימה.
בהמשך הדרך, לאחר שהגברנו קצב בהתאם לתוכנית של בלהה, השגנו את ערן, שרץ בקצב אחיד, ורצנו איתו כברת דרך ארוכה. ערן הוא בעל הומור משובח ושמחתי בחברתו. התעניינתי בנעליים שקיבל במתנה בתור פייסר ושבהן רץ במרתון טבריה. ביררתי אם אין זה הימור לרוץ בנעליים שעדיין לא התנסה בהן. הוא "הרגיע" אותי שהוא הספיק להתנסות בהן שבועיים קודם לכן – כאשר השתתף בתחרות איש ברזל (מלא), שם נעל אותן לראשונה. יופי של אסטרטגיה, אין מה לומר.
הפייסר, ערן יערי, מתכונן "לפייסר", כלומר – להכתיב קצב
בקילומטר ה-14 החליט הבלון של ערן – זה המראה את הקצב, כדי שאנשים יוכלו לזהות שפייסר של קצב 4:30 לפניהם – לצאת לחיים עצמאיים ונמלט מידיו. "לא נורא, רוני רון, זה סופו של כל בלון", דקלמנו, אך נראה היה שערן מתאבל מעט על הבלון האדום, אף שזה לא התפוצץ אלא רק פרח למרומים.
שמחנו לראות את נציגי זוחלי גני תקווה חולפים מולנו כאשר אנו עדיין לא הגענו לנקודת החצי והם היו כבר בחזור – ירון, הרי ויניב, אולם גם דאגנו, משום שיניב סבל מפציעה וניכר בו שהוא רץ על כאב.
שמחתי גם לראות את הנציגות היפה של תל אביב 100, הן רצי המרתון והן רצי החצי, שאת רובם איני מכירה, כי הם מתאמנים בתל אביב ואילו אני מתאמנת בסניף שבקריית אונו (קריית אונו היא לא פרוור של תל אביב?), אך כמה מהם מהקבוצה שלי בקריית אונו, כולל רוה, שקרא בשמי ונופף לשלום. היה זה לו חצי מרתון ראשון והוא השיג תוצאה בהחלט יפה.
לא פחות שמחתי לראות את האיש והאננס, משה לדרפיין. לא ציפיתי לראות אותו מאחר שידעתי שביום ראשון באותו שבוע הוא רץ מרתון מלא בוולנסיה שבספרד. ענת, שרצה את המרתון ההוא, סיפרה לי על כך. אבל הינה הוא כאן, רץ חצי ועוד חצי, כפי שסיפר ליריב ולי למחרת. בעודנו מטיילים ברחובות טבריה ביום שבת פגשנו אותו רץ. "איפה האננס?" שאל אותו יריב. "היום אני בשחרור", השיב איש האננס, רץ רק 30 קילומטר, בלי אננס. כל אחד ומושגי השחרור שלו.
בשליש האחרון של המרתון חשה בלהה כי היא נחלשה, או לכל הפחות הקצב הראה לה זאת. "זה לא אמור להיות קל", היא הזכירה לעצמה, ולזמן מסוים אכן הצליחה להגביר. נראה היה לי שהיא סובלת, כך שגם אני סבלתי לראות אותה סובלת, אך בדיעבד, שמעתי ממנה וגם ראיתי בפוסט שכתבה שהיא עיבדה את החוויה כחוויה חיובית בהחלט וכהתגברות על הקושי, כך שזה שיפר גם את תחושתי.
והנה ממש הסוף!
לסיום, אני שמחה לשבח את הארגון המוקפד – תחנות בפריסה נדיבה מאוד ושירותים בדרך במקומות בולטים (לא הצטרכנו, אך טוב לדעת שיש אפשרות). דבר אחד שהיה חסר לנו הוא מזונות מלוחים בסיום: בייגלה או בוטנים או גם וגם. להחזיר את המלחים שאיבדנו. גם מזג האוויר היה מושלם, ותודה לילדי דגניה ב' ולילדי המושבה כינרת שעמדו, עודדו והחליקו ידיים.
משום שרצתי את המרתון כריצה ארוכה אך לא מאומצת, למחרת היום יכולתי לטפס עם יריב להר ברניקי הסמוך למלון שבו שהינו.
מראש החלטתי שהמרוץ יהיה חוויה מתקנת למרוץ אשתקד. בשנה שעברה רצתי את המרתון המלא. היה קשה ובודד. כאשר בלהה סיפרה לי שנרשמה למקצה ה-33 קילומטרים, החלטתי לרוץ איתה. נחמד וטוב יותר לרוץ בצוותא.
אז נכון שהשנה, בניגוד לשנה שעברה, לא היו פודיום וגביע, אך היו הרבה דיבורים וחיוכים בדרך.
ראשית, קרדיט ליריב. הוא התעורר מוקדם בבוקר, בסביבות השעה 4:00, כדי להסיע אותי לצומת קוקה-קולה, משם אספה אותי בלהה. "והוא עוד מרגיש בר-מזל שנחסך ממנו להסיע אותי עד לעמק יזרעאל", דיווחתי לבלהה. תודה, איש יקר שלי, שאתה תמיד מוכן לתמוך בי.
סמוך מאוד למקום האירוע התחלנו להתברבר ונסענו במעגלים. לא היה ברור איך צריך להמשיך. עוד שני נהגים שנסעו אחרינו תהו, תעו וטעו אף הם. ראינו שלט גדול שהיה כתוב עליו "לפסטיבל", אך לא העלינו בדעתנו שאירוע ריצה יכונה פסטיבל. מדוע לא לכתוב פשוט "למרוץ סובב עמק"? בסופו של דבר הגענו. "אני מקווה שאין בתקלה הזו כדי ללמד על הארגון של האירוע", אמרתי בחשש לבלהה. בייחוד דאגנו שמא השבילים לא יהיו מסומנים טוב דיים ונרוץ לאיבוד.
פגשנו בשמחה את סער יופה (שרץ איתנו בעבר ב"אנדיור") עם ידידה טבעונית. סער פתח לנו אופק חדש. כאשר שמע על כוונת בלהה לרוץ 60 קילומטר לכבוד גיל 60 בדרום אפריקה (מרוץ של 56 קילומטר שהיא התכוונה להוסיף לו עצמאית 4 קילומטר), הציע לברר לגבי מרוץ באיטליה מסביב לאגם – 58 קילומטר, שעליהם נוסיף רק שני קילומטר עצמאית. אני משתמשת בלשון רבים, "נוסיף" כי בניגוד למרוץ בדרום אפריקה – המתקיים בשבת, ולכן פסלתי אותו – המרוץ באיטליה מתקיים ביום ראשון ואוכל להשתתף בו. ואכן, כבר החלנו לפעול בעניין הרישום אליו.
לאחר שעמדנו בתור לשירותים שלוש פעמים (מה שבטוח – בטוח!) הגענו לזינוק והוזנקנו ב-6:45.
לא רצנו לאיבוד. השבילים היו מסומנים היטב עבור המקצה של 33 קילומטר. נראה שלרצי המרתון הייתה חוויה שונה, כי חלק מהם אכן תעו, כפי שסופר לנו. כך קרה גם לי כאשר רצתי מרתון בסובב בשנה שעברה.
נעים כל כך לרוץ יחד. אנחנו מרבות לשוחח, ואני מספרת לבלהה את פרטי ההרצאה מעוררת ההשראה ששמעתי יומיים קודם לכן מעופר פדן, ששמה "מה כבר יצא ממך…"
באיזשהו שלב אני נזכרת שכאשר הייתי כה בודדה בריצת המרתון של הסובב בשנה שעברה, חלפתי על פני שתי נשים שרצו את מקצה ה-66, ובאותה שעה הלכו ושרו "יחד, כל הדרך!" בעודן מחזיקות ידיים. הלב שלי התרחב וגם נצבט מקנאה באותה שעה. אני מספרת על כך לבלהה ושתינו מפזמות את המילים: "יחד, כל הדרך!…" אנו גם נזכרות כיצד רצנו בעבר את מקצה ה-33 בשלישייה, עם שמוליק – עוד חוויה חיובית שנחרתה בלב.
הנוף מרהיב. חלק ממנו הוא עבורי נוף גן עדן. אני מצלמת את בלהה רצה, ואחד הרצים מציע לצלם אותנו. אני שואלת לשמו, אך הוא מעדיף לא לקבל קרדיט. "אשתי לא יודעת שאני משתתף במרוץ", הוא מגלה. "אני לא מספר בבית על מרוצים שבהם אני משתתף, שלא יכעסו עלַי שאני מגזים. רק היום בבוקר החלטתי להשתתף ונרשמתי במקום". אני מופתעת מהקונצפט של "החרשת מרוץ" וגם מכך שיש בכלל אפשרות להירשם למרוץ ברגע האחרון.
תודה לרץ שחפץ בעילום שמו על התמונה!
ראו כמה היא חמודה!
שמחתי לפגוש את יניב אנג'ל מזוחלי גני תקווה (שם הקבוצה מטעה! מלכודת דבש לרצים תמימים!) רץ בקלילות בדרכו לפודיום נוסף – מקום ראשון בקטגוריה במקצה ה-66 קילומטרים, שבוע לאחר שזכה במקום ראשון בקטגוריה במרתון התנ"ך. שמחתי לפגוש גם את ערן יערי מהזוחלים, אף הוא במקצה ה-66. בדיעבד סיפר לי ערן שמהקילומטר ה-40 סבל מאוד משפשפות, ושני קולות נאבקו בו: המלאך שאמר לו: "עצור! כואב לך! הצל את עצמך!" לעומת השטן שהסית: "המשך לרוץ ותמות!" במאבק האיתנים ניצח השטן. כעת ערן מתאמן לתחרות איש ברזל ושבועיים לאחר מכן הוא אמור לשמש פייסר במרתון המלא בטבריה.
"יחד, כל הדרך!"
שלום לך, פרה! חברה, לא אוכל!
"בתחנה הבאה נעצור למלא מים", אמרה בלהה לאחר שרצנו 19 קילומטרים. כך תכננתי גם אני. בקבוק השתייה שלי עמד להתרוקן, אך כאשר הגענו לתחנה התברר שאזלו המים. בעיה. בלית ברירה המשכנו לרוץ במרמור מסוים לתחנה הבאה. "אבל בדבר אחד הארגון מצטיין", קבעה בלהה, "הם גייסו את אלוהים לצידם. מזג האוויר מצוין". מבחינתה מזג אוויר מצוין פירושו שלא קר ולא יורד גשם. אבל גם אני הייתי מוכנה לחתום על המשך מזג האוויר שהיה לנו עד כה. השמש הסתתרה מאחורי העננים, אלא שלאחר 20 קילומטר היא הגיחה ממחבואה. לנו כאמור נותרו רק מעט מים, כך שרצנו 8 קילומטרים תחת "משמעת שתייה". מי אמר שזו כבר חלפה מהעולם?
עברה שמועה בקרב הרצים שגם בתחנה הבאה אין מים והתמלאנו חשש. נשמתי לרווחה כאשר הגעתי לתחנה וגיליתי שיש מים קרים להרוות את הגוף ואת הנפש. מכאן ואילך המשכנו לרוץ בהנאה נטולת דאגות.
למעט המקטע של שמונת הקילומטרים שרצנו תחת משמעת שתייה, המרוץ עבר לנו במהירות הבזק מבחינת זמן פסיכולוגי. לא מצאתי עצמי בודקת כל הזמן בשעון לראות כמה כבר עברנו וכמה עוד נותר. הקילומטרים הצטברו להם בלא שחשתי בכך.
ככה זה כאשר רצים בהנאה עם חברה.
בסיום שמחנו מאוד לפגוש את עידית שוהם, שהתאמנה איתנו בעבר. בהיותה טבעונית ותיקה, ניצלתי את ההזדמנות להציע לה להצטרף לצוות המדריכים של אתגר 22 (22 ימים מנסים טבעונות בקבוצת פייסבוק "חינמית" ותומכת, בליווי טבעונים ותיקים ותזונאיות טבעוניות). אולי עוד יצא מהמרוץ משהו טוב גם לאתגר 22.
שמחנו פחות לגלות שאין כיבוד בסיום המרוץ. לאחר מכן סיפר לי יניב שלרצי האולטרה דווקא היה כיבוד. בלהה פנטזה על ארטיק. את הארטיק כבר קנינו בקיוסק בדרך חזרה.
בעודי מזיעה באימונים בשבועות האחרונים, אני נזכרת בערגה בריצות בזלצבורג שבאוסטריה. זה לא שהיה קריר באוסטריה, וליתר דיוק, לא כל הימים היו קרירים, אבל בשעות הבוקר שבהן יצאתי לרוץ (5:30 בערך) היה נעים מאוד, ועדיין לא לח.
לזלצבורג הגעתי בעקבות כנס של הארגון Society of Biblical Literature. נושא הרצאתי – הקשר שבין פרשנות פמיניסטית במקרא לפרשנות אתית כלפי בעלי חיים במקרא. הטיסה הייתה ביום ראשון, 17 ביולי, אז לא רצתי ביום ההוא (הגעתי לנתב"ג במוצ"ש, ב-1:00 בלילה). ממילא לא הייתי רצה, כי צמתי – צום י"ז בתמוז. גם ביום שני לא רצתי, מתוך התחשבות בפרופ' חוה גיא, חברתי ושותפתי לחדר במלון. היא הרצתה באותו בוקר, ולא רציתי להפריע לה בהשכמה מוקדמת ביום החשוב. ובכל זאת מצאתי לי שלושה ימים רצופים של ריצה: שלישי, רביעי וחמישי (בחמישי אני הרציתי, ודווקא התאים לי לצאת ולהירגע בריצה מדיטטיבית לפני ההרצאה). כאשר יצאתי לרוץ השכם בבוקר ביום שלישי, כבר ידעתי איך להגיע לנהר, כי זו הייתה הדרך מהמלון לאוניברסיטה שבה התקיים הכנס. כבר בימים ראשון ושני, כאשר הגענו בהליכה לאוניברסיטה, הבטתי בנהר במבט חומד והחלטתי שארוץ לאורכו.
הריצה לאורך נהר הזלצך היפה היא פתרון נפלא לאנשים מאותגרי חוש כיוון כמוני. לא צריך לזכור את הדרך, רק לרוץ וליהנות. בריצה הראשונה ראיתי אייל, אך הוא חמק חיש מהר. בשנייה ראיתי ארנב, והצלחתי לגנוב תמונה מטושטשת. וכמובן, לאורך כל הנהר הרבה ברווזים ויונים. ריצות תענוג, בשביל הנשמה. גשר אחד לפני הגשר שבו היה עלי לפנות כדי לחזור למלון היה גשר המנעולים, רעיון מוּכר ממקומות רבים בעולם, כולל הגשר בירקון. תהיתי כמה מבין הזוגות שהצהירו על אהבתם וחתמו עליה במפתח שהושלך לנהר עדיין יחד ועדיין אוהבים.
מדוע אני נזכרת בה'צ'קוק? אך כאן זה בקטע טוב.
החלפתי את ברווזי הפארק בגני תקווה בברווזים המגעגעים בגרמנית
כמה נוח לרוץ לאורך הנהר!
זריחה בזלצבורג
גשר המנעולים, או גשר האהבה – מי מהם עדיין ביחד ועדיין אוהבים?
רואים שזה ארנב?
ביום האחרון של הכנס, יום חמישי 21 ביולי, הייתה תחלופה בחדר – חוה עזבה ואישי יריב הגיע. התחלופה גררה גם תחלופה בפעילות הספורטיבית שלי. במקום לרוץ – רכבתי וטיילתי עם יריב בטבע, שנינו לבד, רחוקים מאנשים. לכך סייעו המכונית והאופניים ששכרנו. המכונית הסיעה אותנו למקומות יפים בסביבת זלצבורג, ומהם התחלנו טיולי אופניים.
כך למשל יצאנו לטיול היברידי ביער Oberer-weilhart. הוחלט לעשות זאת באותו היום משום שהיה זה יום חם, כך שהליכה ביער מוצל התאימה לנו (בטעות התייחסנו פחות לרכיבה בסיומה). הגענו במכונית והשארנו את האופניים בנקודה מסוימת, סמוך לקפלה ירוקה, תחת עינם הפקוחה של ישו ומריה (וכמובן, קשורים לעמוד, עם כל הכבוד לישו ולמריה). חזרנו על עקבותינו במכונית והחנינו אותה בשולי היער. התחלנו בהליכה, תחילה בכביש אך מהר מאוד בשביל נוח. בטעות חשבנו שהשביל נגמר והמשכנו כברת דרך ביער עצמו, כולל בוץ, סרפדים וכל התפאורה. היה מעניין ומרגש אך כמובן קשה הרבה יותר. שמחנו לגלות את השביל מחדש וחידשנו קצב הליכה גבוה. הלכנו 4 שעות, 18 קילומטרים, עד שהגענו לאופניים. הרכיבה, שארכה קרוב לשעתיים, הייתה בתחילה נעימה מאוד בזכות הנוף היפה, אך בהמשך הדרך התברברנו ולא מצאנו את הרכב. שנינו נשרפנו מהשמש החזקה. לקראת הסוף היו גם קטעי רכיבה בעפר, אבני חצץ ודשא, שאני אהבתי הרבה פחות. נשמנו לרווחה כאשר הרכב נמצא. להפתעתנו החזיר אותנו ה-waze דרך כביש 20 של גרמניה. יריב שם לב לכך משום שחצינו נחל גדול שנראה כמו הזלצך ומשום שהמכוניות נראו שונות והנהגים נהגו עם אורות, שלא כבאוסטריה.
טיול היברידי – הליכה ורכיבה. עדיין בשלב ההליכה.
ביער, ביער…
יריב רץ ביער
תענוג לרכוב בנופים שכאלה… אך סיום הרכיבה בשמש חזקה גבה מחיר
ליום רביעי תכננו טיול אופניים לאורך ימת פושל (Fuschl). הנוף יפהפה אך דרך האופניים קרובה לכביש ראשי, והמכוניות פגמו באווירה הפסטורלית. מי שעוד הפריעו היו החשופיות האוסטריות, שמנמנות וגדולות מהישראליות, שאילצו אותי להסתכל כל הזמן על השביל כדי לא למחוץ אותן. כעבור עשרה קילומטר, דווקא כאשר נהניתי מאוד מהרכיבה שהייתה בדיוק בסימן ירידה, נשמע קול פיצוץ מבהיל. נקר בגלגל האופניים שלי. מזל שהגענו בדיוק למקום יישוב. התמקמתי בחניה של מרכז מסחרי, יריב חזר ברכיבה למכונית, הטעין עליה את אופניו (קצת פרוצדורה, כי צריך היה לפרק גלגל כדי שהאופניים ייכנסו) ושב אליי. חזרנו על עקבותינו במכונית לימת פושל ויצאנו לטיול רגלי. יריב גם שחה בימה. משם המשכנו לימת וולפגנג היפה עד מאוד.
זמן קצר לפני הנקר בגלגל
נוף כמו לקוח מגלויה. פרות בשיפוע
יריב בימת וולפגאנג
אין מה לומר, אוסטריה מלאה מקומות שכמו נגזרו מגלוית נוף. למעשה, יריב נשבה בקסמיה והמיר את נאמנותנו להולנד ואת החלטתנו הקודמת שהולנד היא המדינה המועדפת עלינו למטרת טיולים בחו"ל בנאמנות חדשה לאוסטריה ובהחלטה שאוסטריה מעניינת יותר מהולנד ושהיא הותירה בו טעם של עוד. החלטה בוגדנית, לא? הוא אפילו החליט ללמוד גרמנית. האמת היא ששמחתי על ההחלטה. מאז למדתי גרמנית לפני כשלושים שנה אני אומנם מקפידה לקרוא בכל שבת מעט גרמנית (בעיקר בספרי ילדים), כדי שלא תישחק לחלוטין, ומפעם לפעם קוראת גרמנית לצורכי מחקר, אך אם יריב אכן יעמוד בהחלטתו ללמוד גרמנית זו תהיה הזדמנות בעבורי לחזור על כללי הדקדוק של השפה.
חלף זמן מאז המרוץ ועדיין לא כתבתי עליו. כנראה דחיתי את הכתיבה משום שסיומו היה עבורי מעט טראומטי. אך היו בו כמובן גם דברים טובים, כולל גביע למקום ראשון בקטגוריית גיל.
גביע – למרות הכול. צילמה: עדי בלום
בפוסט הקודם כיניתי את מרוץ "גבעת שמואל" מרוץ הבית, משום שהוא אורגן בשיתוף פעולה עם האוניברסיטה האהובה שלי, אוניברסיטת בר-אילן, ואף עבר בשטח האוניברסיטה, שבה אני עובדת בשמחה ובהכרת תודה כבר עשרות שנים, כמרצה וכחוקרת במחלקה לתנ"ך בפקולטה למדעי היהדות.
ובכן, גם מרוץ גני תקווה יכול להיחשב מרוץ הבית, מהסיבה הפשוטה שהוא גובל בביתי. אם תרצו, מרוץ שמגיעים אליו בריצה. מושלם. אומנם אני גרה בקריית אונו, אך ביתי הוא על גבול גני תקווה. קבעתי עם ענת מלמד ועם עדי בלום ריצת חימום משותפת. הצטרף אלינו גיל, בן זוגה של עדי. עוד לפני ריצת החימום קפצתי לאמא שלי המתגוררת בגני תקווה, סמוך לפארק התקווה, כדי להזליף לה טיפות לעין, לאחר ניתוח בעין שעברה. השארתי אצלה את הטלפון הנייד, כדי לא להיסחב איתו בריצה.
לאחר ריצת החימום התייצבנו בקו הזינוק הצמוד לפארק. פגשנו את חברנו לקבוצה יוסי צחור, וגם את שוש בלייכמן האגדית, המתחרה היחידה בקטגוריית הגיל של מעל גיל 70. בעוד עשר שנים, כך אני מקווה, גם אני אתחרה בקטגוריה זו.
רצות ורצי תל אביב 100 המתגוררים בקריית אונו ובגני תקווה מימין לשמאל: ענת מלמד, יוסי צחור, יעל שמש, עדי בלום
זו הייתה חוויה מיוחדת לרוץ בנופים המוכרים שבהם אני מרבה לרוץ. אולם הבעיה הייתה שהגעתי למרוץ בעודף מוטיבציה. נקטתי את שיטת "מבצע סבתא" – לפתוח בכל הכוח ולנסות להגביר. זה לא עבד. בסיום כבר הרגשתי עייפה. בכל זאת ניסיתי להגביר כשאני מדרבנת את עצמי במשפטי מוטיבציה כאלה ואחרים. סיימתי ברגל כושלת, בתוצאה של מעל 53 דקות, שיכולתי להשיג גם בפחות מאמץ ובפחות מוטיבציה. לפי מה שנאמר לי, סיימתי את המרוץ חיוורת. מהר מאוד ניגשו אליי מתנדבי מד"א, הורו לי לשכב על הדשא, הרימו את רגליי, לקחו ממני דם ונבהלו לגלות שהסוכר שלי גבוה, לפי בדיקתם – 300. מזל שלא הבנתי בזמן אמת את משמעות הנתון הזה. ענת ניגבה את פניי במים, וזה באמת הקל עלי. לבסוף נאלצתי לדרוש מהם לסיים את הסאגה ולהניח לי לעמוד על רגליי. ענת ליוותה אותי כברת דרך לראות שאני יציבה, וכאשר הבטחתי לה שאני מרגישה טוב הניחה לי להמשיך בדרכי. חזרתי לאמא שלי והזלפתי לעיניה מנה נוספת של טיפות, מתענגת על המחשבה של מה שמאפשר לי מרוץ הבית – טיפול באמי "על הדרך". לא סיפרתי לה שהרגשתי לא טוב. אולי היא תקרא על כך בפוסט כאשר ראייתה תשתפר, אך במרחק זמן מהאירוע – זה לא נורא. לקחתי את הפלאפון וחזרתי למקום האירוע, לפגוש את ענת, עדי, גיל ויוסי. קיוויתי גם לפגוש את יעל פורת, מרכזת המחלקה לתנ"ך, המתגוררת אף היא בגני תקווה. ידעתי שהיא משתתפת במרוץ, אף היא במקצה ה-10 ומתכננת לרוץ עם בנה. הצטערתי שלא יצא לנו להיפגש לפני המרוץ או במהלכו.
עדי בדקה באינטרנט את התוצאות וגילתה לי שיש לי גביע, מקום ראשון לקטגוריית גיל. בהחלט משמח, בייחוד לאור העובדה שזו פעם ראשונה שאני זוכה בגביע שבוע אחר שבוע (ופעם ראשונה שמשתתפת במרוץ שבוע אחר שבוע).
כאשר עליתי לפודיום שמעתי קול מוכר קורא בשמי. לשמחתי, ראיתי את יעל פורת מנופפת לי לשלום ומייד לאחר מכן מצלמת אותי. גם עדי צילמה אותי, כך שיש לי "בוק עדי" ו"בוק יעל".
עוד תמונה משמחת. צילמה: יעל פורת
יעלות המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן. עם יעל פורת בסיום המרוץ
סוף טוב, הכול טוב – אתמול עשיתי בדיקות דם. גלוקוז – 78, וכן כל שאר התוצאות מצוינות מלבד ההמוגלובין שהוא נמוך במקצת – 12.1, אך אני רגילה להמוגלובין נמוך.
לפני מספר ימים האזנתי תוך כדי ריצה לפרק 126 בפודקאסט הביולוגיה של הווינרים של איתן עזריה, ששוחח עם היועץ המנטלי והארגוני גיל לבנוני. גיל סיפר על תובנה מעולם הכדורגל, שלעיתים לא צריך "להרביץ מוטיבציה" בשחקנים, אלא דווקא להרגיע. עודף מוטיבציה ותוספת לחץ יכולים דווקא להזיק.
נראה לי שזה מה שקרה לי במרוץ גני תקווה. מזל שלמרות עודף המוטיבציה זכיתי בגביע.
"מרוץ הבית", כך אני מכנה את מרוץ גבעת שמואל, אף שאני גרה בקריית אונו. כך מאז שאוניברסיטת בר-אילן, מקום עבודתי, פרסה עליו את חסותה. לא היה לי ספק שאירשם אליו, אך יום לפני המרוץ התלבטתי מעט אם להשתתף בו, כי כאבים בגב התחתון, שהחלו כשבוע לפני המרוץ, גברו ככל שהוא התקרב.
ואז נזכרתי במרוץ ספרא בשנת 2012, שאותו רצתי עם כרמית. כרמית סבלה מכאבי גב קשים. כאשר יצאה ממכוניתה בקושי הלכה, אך כאשר רצה – לא ניכרו בה כאבי הגב, והיא רצה יפה מאוד. שאבתי השראה ועידוד מכרמית ומהזיכרון הזה.
טוב שלא ויתרתי על המרוץ!
מישאל דגן, המאמן, שלח ברכת הצלחה ערב המרוץ. הודיתי לו אך התבכיינתי על כאבי הגב. הוא הביע אמפתיה ושאל אם ארוץ. השבתי בחיוב. אם הוא שואל – משמע שיש אור ירוק גם מכיוונו.
יריב הציע להסיע אותי. חסימת הכבישים בבוקר המרוץ הביאה לכך שהסתובבנו בכל גבעת שמואל עד שלמרבה ההקלה הגענו סמוך לשער הזינוק. כבר חששתי שאחמיץ את המרוץ. תודה, יריב יקר שלי!
שמחתי מאוד לפגוש את יואל שטיבל, שאיתו התאמנתי בעבר ב"אנדיור" וחלקנו כמה חוויות ריצה משמעותיות. כעת הוא מתאמן לבד. לפי הקלילות שבה ראיתי אותו רץ הוא מאמן לא רע בכלל של עצמו.
הצטרפתי לחימום, ובסיומו פגשתי לשמחתי את יוסי צחור, המתאמן אִתי בתל אביב 100. הוא הגיע רכוב על אופניו, וזה בהחלט פתרון מוצלח לחסימות הכבישים.
זינוק! אני פותחת מהר מדי. טעות חוזרת אצלי. בשל מיעוט המשתתפות בקטגוריית הגיל שלי, כלומר 60–69, ידעתי שיהיה לי גביע גם אם לא אתאמץ במיוחד. אולם אני גאה בכך שכן התאמצתי. עשיתי את המיטב שיכולתי בנסיבות הנוכחיות, ולא היה לי קל.
זינוק! אני בחולצה האדומה
"Looking good!" עודד אותי יואל וחלף על פניי בקלילות. גם יוסי חלף-עבר על פניי. בתחילה שמרתי על קשר עין עם גבו, אך בסופו של דבר גם הגב נעלם. היה קטע שבו הרצים חוזרים במסלול מקביל לרצים האחרים, ואז ראיתי גם את יואל וגם את יוסי ובירכתי אותם בשלום.
כתמיד, התרגשתי לרוץ בשטח האוניברסיטה שלי, שאני מלמדת בה תנ"ך כבר עשרות שנים. זוהי זכות גדולה לעבוד במחלקה לתנ"ך, מחלקה שבה היחסים בין חברי הסגל כה טובים.
השמש החלה לעלות. החזאים דיברו על שרב. ראיתי כמה אנשים שעברו להליכה. היה שלב שגם לי קרץ לעשות זאת, אך המשכתי בעיקשות, מדרבנת את עצמי באמצעות דיבור פנימי.
משמח לסיים!
קיוויתי לרדת מתחת ל-55 דקות, ואכן הגעתי לסיום ב 52:38 דקות. לא מתקרב לשיא אישי, אבל בהחלט שמחתי בתוצאה. גם היה בה די למקום ראשון בקטגוריית גיל. שוש בלייכמן המופלאה, שהיא מודל לחיקוי, עמדה לצידי בטקס וחיכתה לפודיום שלה – מקום ראשון לקטגוריה מגיל 70 ומעלה. "נראה לי שאת משתתפת בכל המרוצים", חייכתי אליה, "כי בכל מרוץ שאני רצה – גם את שם!" היא, בתשובה, הצליחה למצוא איזשהו מרוץ שאינה משתתפת בו.
בטקס הסיום היה מרגש לראות את חברי "חברים לרפואה" – הן המתנדבים והן נערות ונערים בכיסאות גלגלים – שהשתתפו יחדיו במרוץ. מפעם לפעם אני תורמת לארגון לצורך רכישת תרופות. לא ידעתי שהפעילות שלהם משתרעת מעבר לכך, והיה משמח לגלות זאת.
הניצחון האמיתי!
מעמד מרגש נוסף היה טקס הענקת פרס כספי על סך 1,000 שקלים לראשון מקרב הרצים עד גיל 18 מתושבי גבעת שמואל. התרומה ניתנה בידי משפחתו של רון ורד, שנפטר עקב פעולת איבה ב- 11.5.2021 כאשר יצא לריצה לילית בגבעת שמואל ועבר אירוע לבבי בשל אזעקה ומטח טילים שתפסו אותו בזמן הריצה.
רצים בדרכך – מלגה לזכרו של רון ורד
יהי זכרו ברוך!
שבתי לביתי עם שני גביעים. האחד, גביע שניתן כאות הוקרה לאוניברסיטת בר-אילן, שהיא לי הרבה מעבר למקום עבודה, כאות תודה על השתתפותה בארגון המרוץ, ושאותו אעביר לגורם המתאים באוניברסיטה. השני, גביע על המקום הראשון בקטגוריית גיל 60–69. מתברר שהשתלם לי להחליף קידומת! בקטגוריית בנות ה-50 היו רצות תותחיות שלא היו משאירות לי מקום על הפודיום.
זהו הגביע שבעבורו התאמצתי והזעתי
הגביע הזה לא שלי אך כן של האוניברסיטה שלי גביע הוקרה לאוניברסיטת בר-אילן
חגיגות ה-60 להיווסדי הזכירו לי בזעיר אנפין את חגיגות ה-90 של שמעון פרס ז"ל. אומנם שלו נמשכו כשנה ושלי כארבעה ימים – אבל בכל זאת…
החגיגות שלי החלו ביום שלישי בערב ט"ז באייר, יום הולדתי העברי. כידוע, ביהדות היום מתחיל מן הערב, אז לאחר השקיעה הלכתי לאִמי כדי לקבל את ברכתה וכמובן כדי לברך אותה, שהרי יום הולדת בתאריך העברי נחשב ליום שיש בו פרוטקציה לנולד, ומן הראוי לנצל אותה לתפילות ולברכות. למחרת, יום רביעי ט"ז באייר, יצאתי עם יריב לטיול בנחל שיח בחיפה. טיפסנו במעלה הנחל היפה ולאחר מכן נסענו לליאורה בקריית שמואל. נהנינו מחברתה הנעימה ומאירוח מפנק, פירות ועוגה טבעונית.
נחל שיח. צילם: יריב גלבוע
יריב בנחל שיח
למחרת, ביום חמישי בערב, בלי קשר ישיר ליום הולדתי, חגגתי עם בנות הגרעין שלי 60 שנה להיווסדנו, בביתה של גילה קדיש, חברתי הוותיקה ביותר, בכוכב יאיר. כאשר עברנו מעומר לקריית אונו הייתה גילה החברה הראשונה שלי, והחברוּת העמוקה הזאת אפשרה לי לשרוד את השינוי. גילה ביקשה מהבנות להתחשב גם בי בכיבוד שיכינו, ואכן כמעט כל הכיבוד היה טבעוני. תודה, חברות!
טעים ומוסרי! ברובו גם בריא! כיבוד טבעוני בערב מפגש חברות אצל גילה קדיש
היה ערב מצחיק ונוסטלגי כפי שיכול להיות בין נשים שחיו זו עם זו במשך שנתיים ושמונה חודשים לפני 40 שנה… "קשישות בתחילת דרכן עם רוח צעירה", הגדירה אותנו אורלי. הצחוק והשמחה התערבבו בעצב כאשר נזכרנו בלידיה חברתנו, האקונומית של הגרעין, שנהרגה כה צעירה בתאונת דרכים.
חזרתי מאוחר לביתי (ותודה לאושרה על הטרמפ!) כדי לישון ארבע שעות ולהתעורר לאירוע המפואר המסיים של חגיגות ה-60: ריצת יום הולדת שארגנה לי חברתי היקרה סוניה. אף שסוניה גדלה גם היא בקריית אונו, לא הכרנו בילדותנו. כאשר אני עברתי מעומר לקריית אונו והתחלתי ללמוד בחטיבת הביניים בן-צבי, סוניה נשלחה ללמוד בבית הספר הדתי צייטלין בתל אביב (ושם הכירה את אישהּ דוד מנדלוביץ). אבל לפני עשר שנים הגענו שתינו למפגש ה-50 של החברות והחברים מקריית אונו. הגעתי ל-50 דקות בלבד, דקה כנגד כל שנה. הסיבה למסגרת הזמן הקשוחה הייתה מרתון ראשון שחיכה לי למחרת המפגש – מרתון תל אביב 2012. הסיבה שבכלל הגעתי למרות המרתון, כך אני מבינה כיום, היא כדי להכיר את סוניה. סוניה רצה ותיקה ממני אך באותה עת "סחבה" פציעה והשתוקקה לחזור לרוץ. מאן דהו אמר לה שגם אני רצה, ומתעתדת לרוץ מרתון מחר, אז היא פנתה אליי בדברים. המלצתי לה על "אנדיור" ועל רן שילון. זה עבד. תוכנית האימונים של רן הוציאה אותה מהפציעה, והריצות המשותפות הפכו אותנו לחברות קרובות עד היום, אף ששתינו כבר איננו מתאמנות ב"אנדיור".
כמה חודשים לפני יום הולדתי ה-60 הציעה סוניה לארגן לי ריצת יום הולדת. הסכמתי בשמחה. איני מכירה דרך חביבה מזו לחגוג יום הולדת. כאשר סיפרתי על כך בהתלהבות לחברותיי הוותיקות ולבנות הגרעין שלי גילה ולאורלי, השיבה אורלי: "אנחנו צריכות לעבוד על הקונצפט של מתנות יום הולדת. מה נסגר? יום הולדת של יריב חגגתם בהליכה של 15 קילומטר…".
"45 קילומטר!" תיקנתי בעלבון, "מתל אביב לחדרה".
ולא, אין מה לתקן בקונצפט. הוא מושלם!
לריצת יום ההולדת התייצבו ובאו סוניה מנדלוביץ, בלהה מנדילוביץ (אין קשר משפחתי וחדי העין יבחינו בקוצו של יו"ד), מיכל יפה וציפי בר-אל – שאת כולן הכרתי ב"אנדיור" – ושתי חברות מקבוצת הריצה הנוכחית שלי – "תל אביב 100" – ענת מלמד ועדי בלום. עם כל אחת מהחברות הוותיקות והחדשות יש לי חוויות ריצה משמעותיות.
עם חברותיי גיבורות התהילה. מימין לשמאל: עדי בלום, ענת מלמד, בלהה מנדילוביץ, יעל שמש, ציפי בר-אל, סוניה מנדלוביץ, מיכל יפה
יום לפני כתבה לי סוניה ששני מורי דרך התנדבו להריץ אותנו במסלול יפהפה. מורי הדרך התגלו כמני קורן ודוד מנדלוביץ, אישהּ של סוניה, שגם איתו יש לי חוויות ריצה בעלות ערך. דוד שאף להגיע איתנו לקברות המכבים, אך בגלל לחץ זמן של כמה מהרצות לא עמדנו ביעד. "טוב, נשמור את זה לשנות ה-70", התלוצץ. "אז אולי באמת נצטרך להגיע לקברים", צחקה ענת. לא כל כך מהר, ענתי…
צילמה: עדי בלום
צילמה: עדי בלום
צילמה: ענת מלמד. שימו לב לזר הפרחים המלאכותי על הכובע. הביאה וסידרה: סוניה מנדלוביץ
סינגל. סליחה, מיכל!
נהניתי לרוץ ביער, לפגוש את החברות, לפגוש את דוד ואת מני וחברים נוספים, לפני הריצה ולאחריה, שבאו גם הם לרוץ ביער, בלי קשר ליום הולדתי. וכמובן שנהניתי מהפריסה הנכבדה והטעימה בסיום שהייתה טבעונית למהדרין! תודה, חברות! שימחתן אותי מאוד!
זה כמה שנים אני משתתפת במיזם היפה מאוד בעיניי "רצים לזכרם": ביום הזיכרון, בשעה 17:30, יוצאים הרצים עם חולצת "רצים לזכרם" ומצמידים לה את שם החלל שהם מתכבדים להנציח את זכרו באותה שנה.
הנצחה באמצעות ריצה. צילמה: דנה תמיר
בכל שנה, כאשר אני נרשמת במערכת "רצים לזכרם", יש רגע של ציפייה לגלות מיהו החלל שהמערכת תבחר עבורי. מרגש להתחבר לאדם שלא הכרתי עד כה, לקרוא על תולדות חייו, לחשוב עליו, כמובן גם במהלך הריצה.
אני תמיד מנצלת את האפשרות להוסיף שם לפי בחירתי. שמות חללים שהכרתי או – בחירתי בשנה שעברה – שמה של קים יחזקאל לבנגרונד, נרצחת פעולת איבה בצומת ברקן, שאותה לא הכרתי, אך ידוע לי שהייתה טבעונית ופעילה למען בעלי חיים.
השנה התלבטתי איזה שם אבקש להוסיף על השם האקראי שייבחר עבורי.
המיזם "טקסט וקפה" באוניברסיטת בר-אילן והרצאתו של פרופ' אודי לבל במסגרתו – פתרו לי את הדילמה.
כמה מילות הסבר על המיזם: "טקסט וקפה" נוצר כיוזמה של הרקטור הקודמת של אוניברסיטת בר-אילן, פרופ' מירי פאוסט. מדי חודש בחודשו נפגשים חברי הסגל האקדמי מכל הפקולטות, וארבעה מהם מציגים טקסט שבחרו, מדברים עליו ואחר כך מתפתח דיון. כאשר הצגתי במסגרת זו, בחרתי תמיד טקסטים שמעוררים מחשבה בנוגע ליחס שלנו כלפי בעלי חיים. על כל פנים, הרקטור הנוכחי, פרופ' אמנון אלבק, ממשיך במסורת יפה זו. ביום שני השבוע היה אחרון הדוברים פרופ' אודי לבל. הוא דיבר על "'אובדנים לא מוקרים' – על הפוליטיקה שמאחורי השכול מבעד טקסטים של אימהות חללים". לא, אין כאן טעות הקלדה –'מוקרים' מלשון הוקרה. הלא מוכרים הם גם לא מוקרים. פרופ' לבל הציג את הנושא באמצעות מכתביה של שרה צוקרמן, אִמו של שמואל צוקרמן ז"ל, לוחם לח"י שנפל בפעולת "בתי המלאכה" בשנת 1946. במכתבה למנחם בגין שרה מביעה כאב ועלבון, זעקה להכרה ולהוקרה. העלבון גובר כאשר מתברר לה שחללים של הפלמ"ח שנהרגו בפעולה כן זכו להכרה, בניגוד לבנה ולחבריו מהלח"י. היא שואלת "מדוע זה יש הבדל בין הנופלים", דורשת לתקן את העוול ורואה עצמה כנציגת אימהות נוספות במצבה שבניהן נפלו לפני מלחמת הקוממיות, ושלא במסגרת ההגנה או הפלמ"ח. על הנושא הכאוב הזה ועל הפוליטיקה של השאול בכלל ניתן לקרוא בספרו של פרופ' לבל "הדרך אל הפנתאון: אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי". פרופ' אודי לבל סיפר שרק לאחר המהפך ועליית הליכוד לשלטון תוקן חוק ההנצחה, אך אבוי! שרה לא זכתה לראות את התיקון הזה.
הסיפור של שרה נוגע מאוד לליבי. לא מייד קישרתי זאת לריצת "רצים לזכרם", אך מאוחר יותר באותו יום ידעתי לפתע לזכרו של מי ארוץ – כן, לזכר החלל שלא הוכר ולא הוקר תקופה כה ארוכה – שמואל אריה צוקרמן ז"ל. וכן, גם לכבודה של אִמו שרה ז"ל, שנלחמה כמו לביאה לזכות בהכרה שלא הגיעה בחייה. את שומעת, שרה? רצתי לזכרו של בנך, אבל עשיתי זאת גם למענך ומתוך כבוד והערכה למאבק העיקש שלך. המאבק הצליח, גם אם לא זכית לראות בהצלחתו בעודך בחיים. ממש כפי שהמאבק לגירוש הבריטים והקמת מדינה עברית הצליח, אף שבנך שמואל, שכה שאף לכך ונלחם על כך, לא זכה לראות זאת בחייו.
קבעתי עם דנה תמיר ב-17:30 בגן הגיבורים בקריית אונו. בנה, רועי, ליווה אותה לפארק.
רועי תמיר, דנה תמיר ואני. צילמה: דנה תמיר
בני נוער רבים סיימו את ריצתם שם, כל אחת ואחד מהם נושאת ונושא שם של חלל על החולצה.
צילמה: דנה בר-און
גן הגיבורים
יצאנו בריצה קלה לכיוון פארק רייספלד ובחזרה לגן הגיבורים. שמחתי לראות רצים נוספים שבחרו לרוץ במסגרת המרוץ "רצים לזכרם". לאחר שנפרדתי מדנה המשכתי לפארק התקווה, מהרהרת בחללים "שלי", שאת שמותיהם נשאתי על חולצתי – בחזית וגם בגב.
סא"ל יגאל מורטוב לוץ, יליד 1941, סיביר, רוסיה, נפל בשנת 1976. בן 35 היה במותו. הניח אחריו אם, אישה, בן ובת. אני קוראת וליבי מתמלא צער. פירוש הדבר שהיה בן יחיד לאִמו.
שמואל צוקרמן, יליד 1924, תלמיד מצטיין ואהוב. למד בטכניון במטרה להיות מהנדס דרכים ובניין. כדי לכלכל עצמו עבד בשמירה. התגייס ללח"י בשאיפה לגרש את הבריטים מארץ ישראל ולהקים מדינה עברית.
לסיפור חייו של שמואל (כינויו המחתרתי אריה) צוקרמן באתר יזכור:
מעבר למה שכתוב באתר יזכור, אפשר ללמוד על שמואל צוקרמן וכן אפשר ללמוד על הנזק הנפשי העצום שגרמה מדיניות ההנצחה לאִמו שרה, ממה שנכתב עליו בספרו של אודי לבל, "הדרך אל הפנתאון: אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי". תודתי לפרופ' לבל ששלח לי לפי בקשתי את הציטוט הבא מספרו:
"עם הנופלים בפעולת בתי המלאכה נמנה שמואל צוקרמן, יליד תל-אביב (1924), שהיה סטודנט בטכניון מאז 1945, ריכז שם את המשמרת הצעירה של מפא"י ופיקד, במקביל לכך, על מחלקת הסיור של ההגנה בחיפה. הוא היה בן למשפחה מעוטת-אמצעים, שכללה גם שתי בנות – אחת בוגרת ממנו והאחרת צעירה ממנו – השתייכה לחוגי תנועת העבודה ונתנה לכך ביטוי גם במינוי קבוע על העיתון 'דבר'. לאחר סיום לימודיו התיכוניים בבית-הספר 'גאולה' התגייס שמואל צוקרמן לשנת שירות, בהתאם לצו המוסדות הלאומיים והיה נוטר מטעם ההגנה בכפר גלעדי. בהשפעתו של חבר שהכיר שם הצטרף ללח"י, בהסתר ממשפחתו ומכל מכריו עד אז, אך הוסיף להיות מזוהה עם ההגנה ועם מפא"י (ובשל רישומים שנותרו מאותה תקופה נשלח למשפחתו לימים אות ההגנה). מותו כ'אריה', חבר ב'כנופיית שטרן', עורר אפוא תדהמה רבה.
אִמו שרה, שהייתה אז בת 44, רותקה למיטתה במשך חמש שנים לאחר מותו. בזעמה ובתסכולה היא הסתפקה בקשר עם בנותיה בלבד, לבשה שחורים דרך קבע ואסרה להפעיל מקלט רדיו בביתה. רק פעם אחת חרגה מהסתגרותה, כשפנתה לכל משפחות חללי הפעולה בתביעה לגייס כספים כדי להקים מצבה אישית לכל חלל".
צילמה: דנה תמיר
לאחר הריצה, הדלקתי נרות וירטואליים באתר "יזכור" לזכר יגאל מורטוב לוץ ולזכר שמואל-אריה צוקרמן, וכן לזכר כמה חללים שאני מכירה ולזכר הנופלים כולם. יהי זכרם ברוך!
"חבורת הזבל", צחקה חברתי ענת מלמד כאשר שמנו פעמינו למתחם המרוץ, לאחר שחנינו בקניון איילון. כל אחת מאיתנו אחזה בידה שקית זבל ובה בגדים, כדי שנוכל להחליף לאחר המרוץ.
"חבורת הזבל" – עם ענת מלמד לקראת חצי מרתון בתל-אביב.
לא ידענו אם נצא יבשות מהמרוץ הזה. התחזיות היו שמזג האוויר יהיה סוער, אך ככל הנראה הסערה תתחיל בשלב מאוחר יותר. לכבוד הסערה הקדימו לנו את הזינוק. מה שבטוח –בטוח; הבאנו בגדים להחלפה.
במתחם הכינוס מצאנו את העמדה של תל אביב 100, והנחנו שם אחר כבוד את הכבודה. תודה למאמן מישאל דגן שטרח וארגן זאת.
מטרתי המוצהרת הייתה לרדת משעתיים. מישאל רמז שאני פחדנית שהולכת על בטוח, ושלאור התוצאה במרוץ אור יהודה, אני אמורה לרוץ בזמן של 1:55. הודיתי בהיותי אדם זהיר, אבל בכל זאת סברתי שברמת הכושר שלי היום, גם לרדת משעתיים ל-21.2 קילומטר זהו אתגר.
עוד מעט מתחילות! סלפי עם ענת מלמד על קו הזינוק
לקראת זינוק ענת ואני מתחבקות ובתחילה מנסות לרוץ יחד. אך לצערי, בגלל הצפיפות הרבה בתחילה, הצורך לפלס דרך והעובדה ששתינו רצינו במרוץ הזה תוצאה – התפצלו דרכינו. חבל, כי הגענו כמעט באותו הזמן.
קטעי הריצה המהנים יותר עבורי היו אלה שבהם ראיתי את הים. הים ממלא אותי באנרגיה טובה ובכוח. עד הקילומטר ה-14 בערך הכול הלך (ובעצם רץ) כשורה, ואפילו היו הבלחות של הנאה. שמחתי לפגוש את דוד ואת סוניה מנדלוביץ. תוך כדי ריצה, עדכנתי את דוד שנרשמתי לחצי מרתון ירושלים, ואף שהתאמצתי לרוץ מהר – לא סבלתי.
עדיין מחייכת
אולם לאחר מכן החלו התכווצויות שרירים – תחילה באצבעות כפות הרגליים ואחר כך בתאומים, ובהמשך המרוץ – גם וגם. הריצה הייתה רחוקה מלהיות מהנה. אפשר לומר שהפכה למענה. למרות זאת השתדלתי שלא להוריד קצב והצלחתי חלקית. הרבה עבודה מנטלית, שבמהלכה דמיינתי עצמי כלוחמת – אחת שנלחמת עד הסוף. פגישה בשלב זה עם יעל נשגב, שאיתה רצתי בעבר ב"אנדיור" ויחד רצנו במרתון מרקש במרוקו, שימחה אותי מאוד. יעל הסבה את תשומת ליבי לקשת. כמה טיפות סמליות של גשם שירדו תוך כדי הריצה שלנו זיכו אותנו במראה היפה הזה. בפגישה עם יעל, וכן במראה היפה של הקשת, היה כדי להשכיח ממני את סבלי לזמן קצר, עד גל ההתכווצויות הבא.
ברוך ה' שנגמר – סיום!
בתנאים הגופניים הללו הגעתי לקו הסיום לאחר 1:54:14 – כלומר קצב 5.24 דקות לקילומטר – ונשמתי לרווחה. ברוך ה' שזה נגמר! שום דבר לא הכין אותי לכך שזה רק החל. דווקא אז, לאחר הסיום (ותודה לאל שרק אז) חטפתי את "אֵם כל ההתכווצויות", ובעוצמה כזו שלא זו בלבד שהיא לא הייתה מאפשרת לי לרוץ לו הייתי חוטפת אותה בזמן הריצה, אלא שאולי אף הייתה מפילה אותי ארצה, כפי שכמעט נפלתי לאחר המרוץ. הבגידה הזו של הגוף מדאיגה, כך שלמרות שעמדתי במשימה מבחינת הזמן – הרגשות לגבי המרוץ מעורבים. נוסף על כך, בימים שלאחר המרוץ השרירים שלי היו כה מכווצים, ולכן חששתי שנפצעתי וקרעתי שריר. חצי המרתון בירושלים (25.3.22) נראה לפתע לא רלוונטי. לשמחתי, עיסוי אצל עדי ניסים, ספורטתרפיסטית שהצטרפה לאחרונה לקבוצת הריצה שלי, היטיב מאוד עם השרירים. כתגבור קניתי גם גליל עיסוי. עדי אמרה שאין קרע בשריר אלא רק כיווצים, וגם היא וגם מישאל דגן סברו שאין מניעה שארוץ חצי מרתון בירושלים, שהרי ממילא לא התכוונתי לרוץ שם עבור התוצאה אלא רק עבור החוויה וההנאה.
מימין לשמאל: ענת מלמד, יוסי צחור, יעל שמש, עדי בלום
