הבשורה של סובב עמק 2016

עיקר שכחתי

"רגע, בטוח שהכנסתי את הנעליים לתיק?" עלתה בי לפתע מחשבה מציקה בשעה שיריב ואני היינו בדרכנו ליקנעם בערב שלפני המרוץ – 33 ק"מ בשדות עמק יזרעאל. "ומה יהיה אם נגיע ליקנעם ויתברר שהנעליים אינן עמי? האם נעשה 'אחורה פנה' ופשוט אוותר על המרוץ?" חלפה בי מחשבה מציקה נוספת.

זהו המחיר שמשלמים על להגיע ערב קודם כדי לישון בקרבת המרוץ במקום לצאת למרוץ היישר מהבית, כאשר כל הציוד, או לפחות רובו, כבר עלי. פוטנציאל הטעויות עולה, במיוחד כאשר מדובר באנשים כמוני, שאינם מצטיינים בסדר ובארגון. לעומת המחיר יש כמובן גם רווחים: נבלה ערב נחמד עם ורד, בת דודתו של אישי, יריב, ועם אישה רפי, החביבים עלינו מאוד, ובזכות הקרבה למרוץ נוכל להתעורר מאוחר יחסית. כשהגענו לביתם של ורד ורפי הסתערתי על התיק ונרגעתי לגלות שכל מה שנחשד כחסר נמצא במקום. רק לאחר שהמארחים שלנו פרשו לישון, בעודי מצחצחת שיניים, נזכרתי מה שכחתי לקחת: אבקת טלק, כדי לאבק בה את נעליי ואת גרביי על מנת למנוע שפשפות. "עיקר שכחתי", מלמלתי לעצמי בלבי את שם ספרו החביב של שלום עליכם. אמנם יש כאן הגזמה: הרי את הנעליים לא שכחתי, אך איני יכולה שלא להיזכר במערכון הנהדר של ארץ נהדרת על דרור איש הטריאתלון, שאומר לצופים בעודו רץ: "הכי חשוב זה דבקות במטרה", ומיד עובר לשאול את הרץ שלצדו: "מה הכי חשוב?" וכשזה משיב לו: "דבקות במטרה" הוא מתקן אותו: "טלק בנעליים!"

בעיית הטלק נפתרה בזכות המלאך הגואל, חברתי האהובה, סוניה מנדלוביץ. ביום המרוץ, בשעה 3:41 בבוקר (שעה שהנחתי שהיא ואישה דוד כבר ערים ומתארגנים ליציאה למרוץ מביתם בתל-אביב), שלחתי לה הודעת וואטסאפ וביקשתי ממנה שאם יראו את ההודעה בזמן, שיביאו לי טלק בשקית. כעבור מספר שניות הגיעה הודעה מרגיעה: "מביאים!". ואני וכפות רגליי נשמנו לרווחה וחזרתי לישון. כמה טוב שסוניה לא ויתרה על ריצת 33 ק"מ בסובב עמק, אף ששברה את הזרת ברגלה כמה שבועות לפני המרוץ ולכן נאלצה לקחת הפוגה מאימוני הריצה. לא רק שהיא סיימה את המרוץ כמו גדולה, היא גם הצילה את כפות רגליי. תודה, חברה יקרה!

סוניה חוגגת את חזרתה לריצה

סוניה חוגגת את חזרתה לריצה

יריב הסיע אותי למרוץ שהחל בקיבוץ הזורע, ושם פגשתי את דוד ואת סוניה. האבקה הלבנה היקרה הגיעה לידיי, ונעליי וגרביי הסניפו אותה בדבקות. כעת אפשר לרוץ. בעצם, עדיין לא, כי חושך בחוץ. מחכים לאור ראשון כדי להזניק.

"ויהי מה – ארוץ!" – במקום הכנה מנטלית

בתחילת הריצה נוצר פקק, כך שעמדנו במקום או שהתקדמנו באיטיות רבה. בהמשך הפקק השתחרר. הלחות הייתה גבוהה והזעתי לא מעט. דאגתי, שאם כבר כעת זה כך, מה יהיה בהמשך, כאשר יתחמם והשמש תעלה. וכאן המקום להתוודות: לקראת המרוץ הזה הזנחתי את עניין ההכנה המנטלית. בדרך כלל אני משתדלת לפני מרוץ לראות סרטון או לקרוא קטע מספר שיעוררו בי השראה ויסייעו לי לרוץ, אבל הפעם הייתי שקועה בעבודתי והזנחתי את הצד החשוב הזה. תחת הכנה מנטלית יזומה, מאליו נתקע במוחי משפט אחד: "ויהי מה – ארוץ!" (שמ"ב יח 23), אותו משפט שאמר אחימעץ בן צדוק, כאשר התעקש לרוץ ולבשר לדוד את בשורת הניצחון לאחר דיכוי מרד אבשלום, אף שיואב, שר צבא דוד, הזהיר אותו שלא איש בשורה הוא, כי אבשלום בן המלך מת. אז אמנם לח ואני מזיעה, ואולי בהמשך יהיה חם, אך "ויהי מה – ארוץ!". אחימעץ רץ לבשר למלך את בשורת הניצחון ואני רצה ומבשרת לעצמי את בשורת חזרתי לרוץ ריצות ארוכות יחסית, לאחר שמאז מרתון התנ"ך בשנה שעברה לא רצתי אף ריצה ארוכה.

על הנאה ועל קושי

רוב המרוץ חלף עלי בהנאה רבה, למרות שהיו גם רגעים ששאלתי עצמי איך ארוץ את המרתון המלא עוד שלושה שבועות, אם גם 33 ק"מ נראים לי כעת כאתגר לא פשוט. מזג האוויר שממנו חששתי היה דווקא טוב מהצפוי. חלק נכבד מהזמן השמש הסתתרה מאחורי העננים והלחות פחתה במידה ניכרת. המתנדבים הנפלאים בתחנות והמעודדים, מבוגרים, בני נוער וילדים, שעמדו בצדי הדרך והריעו לנו, גרמו לי לפרץ אהבה כלפי המין האנושי באשר הוא. כאשר רצתי לבדי השתדלתי לפקוח את עיניי ליפי שדות העמק ועינגתי את אפי בריחות השומר והטיון הדביק שבצדי הדרכים. אוזניי קלטו קטעי שיחות של רצים אחרים. כך למשל אחת הרצות סיפרה לחברתה על מאן דהו העומד להשתתף באולטרה איש ברזל, תחרות שתימשך שלושה ימים. למשמע השיחה עודדתי עצמי:  כמה קלה התחרות שלי (שנמשכה שלוש שעות וארבעים דקות בלבד), לעומת זו שלו. אמבולנס עובר שניסה לפלס דרכו בין המתחרים גרר קריאה מבדחת מאחד הרצים בסביבתי: "מי שלא נזהר – מצטרף!", שהעלתה חיוך גדול על שפתיי. מפעם לפעם רצתי לצד חברים. די בתחילת המרוץ פגשתי לפתע בשמחה את עידית ואת אורן, חברי קבוצת הריצה שלי, "אנדיור". בהמשך פגשתי בשמחה את סער, אף הוא מ"אנדיור", שאמר לי שאם אתאמץ אולי אפגוש את סיגל וגיא הרצים קדימה. "שהם יתאמצו", השבתי לו, ונשארתי לרוץ לצדו כברת דרך. לא התכוונתי להתאמץ יתר על המידה במרוץ הזה, שהיה בשבילי מרוץ הכנה למרתון המדברי באילת עוד שלושה שבועות. חשוב היה לי לסיים את המרוץ במצב גופני ונפשי טוב, כדי שלא להיפצע ולא לפגוע בשגרת האימונים.

החופש לרוץ, ועוד בגילי…

שתי מחשבות חיזקו אותי לאורך הריצה. האחת קשורה לכך שימים ספורים לפני המרוץ העליתי לקיר הפייסבוק שלי כתבה על קתרין סוויצר, רצת המרתון הראשונה שהשתתפה במרתון בוסטון בארה"ב, בשנות הששים של המאה העשרים, שנים שבהן נשים לא הורשו להשתתף במרוצים הללו.. קתרין הסתירה את מינה והצליחה לעשות היסטוריה. והנה כעת כל כך הרבה נשים רצות מרתונים ואולטה מרתונים במרוצים בכלל ובמרוץ סובב עמק בפרט. אני שמחה על החופש הזה לרוץ, בלא שירדפו אחרינו להוריד אותנו מהמסלול, כפי שקרה לקתרין.

החופש לרוץ!

החופש לרוץ!

מחשבה מחזקת נוספת היא ההכרה שבימים עברו, לפני כמה מאות שנים, אנשים בגילי המתקדם, 54 בדרך ל-55, היו עם רגל אחת בקבר אם לא שם ממש במצב של חילוף חומרים. שתי הסבתות שלי, שלא זכיתי להכיר, לא הגיעו לגיל הזה או נפטרו סמוך לגיל הזה. כך שהעובדה שאני בריאה ושלמה ורצה בהנאה אינה בגדר מובן מאליו. "כל הכבוד לצעירה הנצחית!" צעק אלי אחד הרצים, ואף שכידוע זו מחמאה הניתנת רק למי שכבר אינו צעיר, לא נעלבתי אלא קיבלתי את המחמאה כפי שהיא. בסיום הריצה זכיתי לראות את האיש והאגדה, שאול לדני בן ה-80, שהשתתף אף הוא במרוץ, עולה לפודיום, והעזתי לקוות שאין גיל לריצה.

טבעונים וטבעונות על המסלול ובסיומו

במהלך הריצה עצרתי לצלם כמה מהפרות שרעו מסביב. אני בטוחה שגם הרצים האחרים נהנו מהמראה שלהן. נבצר ממני להבין איך ניתן לראות בהן אוכל.

איך אפשר לראות בך אומצה?

איך אפשר לראות בך אומצה?

מאחר שרצתי עם חולצה הנושאת בגבה את הכיתוב Vegan Runner, טבעונים נוספים על המסלול הזדהו בפניי ככאלה ובירכו אותי לשלום, כמו למשל שלומית, בקילומטר ה-29. בנוסף, פגשתי טבעונים שהכרתי כבר ממרוצים קודמים. כך למשל פגשתי את הכבאי אייל משאש, משלים את הסיבוב האחרון בריצת ה-200 ק"מ שלו, ושוחחתי אתו מעט. שמחתי לראות שהוא נראה טוב וחיוני, למרות כל המרחק שכבר עבר. את אייל פגשתי לראשונה לפני שנתיים, כאשר רצנו שנינו את המרתון המדברי באילת. הוא סיפר לי שהטבעונות אצלו החלה כטבעונות מסיבות בריאותיות, אך הוא הוסיף את הממד המוסרי בעקבות אירוע שחווה: הוא וחבריו נקראו לכפר כנא, לחלץ כבש שנקלע בין שני גדרות. אך מיד לאחר החילוץ ושמחת הצלת החיים, הכבש נשחט ולבו של אייל נחמץ: "בשביל זה התאמצתי להציל חיים? כדי שמיד לאחר מכן יקטלו את חייו? איזה דיסוננס מטורף!". בעקבות המפגש המחודש עם אייל בריצת סובב עמק, סיפרתי לכמה אנשים במהלך הריצה בסובב את סיפור הטבעונות של אייל כפי ש(חשבתי) שזכרתי אותו מהמפגש עמו בעבר. מודה שהפכתי את הכבש לחתול, וההנמקה שייחסתי לאייל הייתה: "איך שזה אני מציל חתול ואוכל כבש? חיים זה חיים!" לפחות זכרתי שהיה כבש בסיפור.

אייל משאש (עם המקלות) בסיבוב אחרון לריצת 200 ק"מ

אייל משאש (עם המקלות) בסיבוב אחרון לריצת 200 ק"מ

כאשר רצתי לצד סער התפתחה בינינו שיחה על טבעונות. רצות שלא הכרתי הצטרפו לשיחה ואחת מהן העלתה טענה שיש לדאוג קודם כל לבני אדם. מצאתי עצמי מצטטת את רש"ר הירש שסבר שאין יצורים שזקוקים להגנת ה' כמו בעלי החיים וכן את מהטמה גאנדי שהבהיר שחוסנה של אומה נמדד ביחסה לחלשים שבה. בנוסף, למה כל-כך קשה להבין שהטבעונות תעזור גם למין האנושי?

בסיום המרוץ – לקינוח ההיבטים הטבעוניים שבו – פגשתי ליאת סגול, טבעונית המתאמנת אתי, ואת אבצן, טבעוני שעובד עם אישי, יריב. אבצן צילם אותנו למזכרת.

בסיום המרוץ, עם אבצן וקרטיב

בסיום המרוץ, עם אבצן וקרטיב

ואם כבר בטבעונות עסקינן אוסיף מילה טובה למארגנים (שמגיעות להן הרבה מילים טובות בלי קשר לטבעונות), שדאגו שיהיו בסיום הריצה גם כריכים טבעוניים עם  טחינה.  

תכניות לעתיד

בע"ה, אם הכול ילך (ירוץ) כשורה, אשוב לפגוש את שדות העמק בשנה הבאה, והפעם במקצה ה-61 ק"מ. אחלו לי בהצלחה!

כל סיום הוא התחלה חדשה

כל סיום הוא התחלה חדשה

פורסם בקטגוריה ריצה | 9 תגובות

משוגעי כל העולם התאחדו ­– ריצת הסליחות של אנדיור, תשע"ז

"את השושבינה!"

"את השושבינה!" אמר לי להפתעתי רן שילון, כאשר ניגשתי להיפרד ממנו ולהודות לו לאחר ריצת הסליחות המרגשת ומרחיבת הלב שרצנו בירושלים בערב יום הכיפורים, בלילה שבין שני לשלישי, מ-3:00 בבוקר ועד 7:00 בבוקר. לדבריו, ה"נדנודים" שלי פעלו את פעולתם והוא החליט לחדש את המסורת של ריצת הסליחות בערב יום הכיפורים, ולמרבה השמחה הצליח לשכנע גם את מנש הס, המדריך הבלתי מעורער של הריצות הללו (הן ריצות הסליחות והן ריצות שלוש הרגלים) להדריך ריצת סליחות נוספת של "אנדיור". אז אני בהחלט שמחה לגלות שיש לי מניות צנועות בהצלחה המסחררת הזו. עולה מכאן שהרווחתי ביושר את כמויות המזון הטבעוני המשובח שהעריתי לקרבי בפריסה שלאחר הריצה.

משוגעי כל העולם התאחדו

בדף הפייסבוק של אנדיור נרשם כך: "סיור (ריצה כמובן) הסליחות השנה יהיה בסימן נבואת ישעיהו לאחרית הימים המוזכרת בתפילת הסליחות  'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים' או בעברית מדוברת; 'משוגעי' כל העולם – התאחדו". ואכן, כאשר הגעתי עם אורן ועם שמוליק לבנייני האומה, לפני 3:00 בבוקר, פגשנו שם לא מעט "משוגעים" לדבר, כמאה וחמישים רצים, שהתקבצו במקום כדי לחוות את ירושלים דרך הרגלים, בלילה שלפני יום הכיפורים.

"אין כמו יפו בלילות", אך גם אין כמו ירושלים בלילות. ובייחוד בלילות שבהם אנו רצים בה, רצים ועוצרים לעתים מזומנות לשמוע הסברים מרתקים.

עם ציפי בראל

עם ציפי בראל. צילמה: ציפי בראל

מנש, עורך דין במקצועו וספורטאי בעל הישגים בתחביבו, ניחן ביכולת תיאטרלית, חוש הומור מצוין, חביבות טבעית וידע רחב. הוא מתבל את הסבריו באנקדוטות משעשעות ומרגשות כאחד. דוגמה לאנקדוטה מרגשת: כאשר הגענו לרח' הרב אריה לוין, הוא סיפר לנו על כך שלרב לוין (שכונה "רב האסירים", אך היה הרבה יותר מכך), לא היה מאומה להעניק לאשתו בליל כלולותיהם, מחמת עוניו. הוא התנצל בפניה ואמר שבמקום מתנה חומרית הוא מעניק לה את זכות הוויתור. בכל פעם שיתגלע ביניהם ויכוח, ודעותיהם תהיינה חלוקות, הוא מתחייב לוותר לה.

אנו רצים מעל גשר המיתרים, מגיעים לאנדרטת אלנבי שהוקמה לכבוד ניצחון הבריטים על התורכים במלחמת העולם הראשונה ושומעים את הסיפור המשעשע על התורכים שנכנעו בפני הטבחים הבריטיים.

 

מנש משעשע את שומעיו באנדרטת אלנבי

מנש משעשע את שומעיו באנדרטת אלנבי. צילום: עידית שוהם

עוצרים בבית התבשיל (תמחוי) מאלשט-פוקס, ושומעים מעט על מפעלות החסד של הציבור החרדי,  חשוב להכיר בחוזקות של הציבור החרדי, גם בלא להתעלם מחולשותיו. ממשיכים וחולפים על פני חצר בתי סיידוף, מתרשמים מציורי הקיר המשעשעים בשוק מחנה יהודה, עוצרים להסברים על "הכתר" בבית הכנסת ארם צובא, חלב. אין ספק שנחלאות מזמנת לנו פינות מעניינות לרוב, ונראה שעל כל פינה ופינה יש סיפור מעניין שניתן לספר.

בישיבת שפת אמת היה מעניין לגלות את החדרון שבו קברי שני האדמו"רים הראשונים של חסידת גור, ולראות את הפתקים הרבים המונחים על הקברים. נשים חרדיות היוצאות מן המקום, מן הסתם חסידות גור, מתבוננות בנו בפליאה. אנו עוצרים במאפיית אביחיל וקונים בה פחמימות מסוגים שונים, בהתאם לפקודתו של רן שילון שנתדלק את הגוף. ובינתיים קוראים בעניין את מודעות הקיר שמול המאפייה. "זהו ה'קיר' החרדי, הפייסבוק החרדי", מתבדח מנש. "צריך להגיע לכאן עם מילון", קובלת בלהה. על הקיר מודעות אבל מלאות פאתוס, בלשון מליצית שאיננו מורגלים בה, לצד אזהרה חמורה ביותר מפני התולעים שבסכך במבוק (תחת הכותרת: "לשקר אין רגלים, לסכך במבוק יש"), ועוד הודעות שונות החולשות על חיי הקודש של הקהילה החרדית של מאה שערים.

מרגש לרוץ בעיר העתיקה, אך המתיחות הבטחונית ניכרת בכוחות המשטרה המתוגברים שבה. איני יכולה להימנע מהמחשבה שתיק המים שעל גבי מגן עלי מפני דקירה בגב. מן הרובע הארמני אנו ממשיכים לכותל. ברחבת הכותל שרים ביחד את הפיוט "אדון הסליחות". שירה, בתו הנחמדת של המדריך, שאף היא השתתפה בריצת הסליחות (התפוחה נפלה לא רחוק מהעץ), הכינה לנו דפים עם הפיוט. שירת הפיוט ברחבת הכותל הייתה מרגשת בעיניי לא פחות מאשר שירתו בבית הכנסת.

ריצת הסליחות תשעז-פיוט אדון הסליחות

מן הצד השני של הדף חייך אלינו הפיוט:

"בן אדם, מה לך נרדם – קום קרא בתחנונים! שפוך שיחה, דרוש סליחה מאדון האדונים. רחץ וטהר, ואל תאחר בטרם ימים פונים. ומהרה, רוץ לעזרה לפני שוכן מעונים. ומפשע וגם רשע ברח ופחד מאסונים. אנא שעה שמך יודעי ישראל נאמנים. לך השם הצדקה ולנו בושת הפנים".

המילים "ומהרה רוץ" הודגשו באותיות אדומות. גם את הפיוט הזה שרנו ביחד, ומיהרנו לרוץ.

לאחר הביקור בכותל אנו עולים בריצה לשער ציון. נחמד לשמוע כמה מהשוטרים הצעירים קוראים לעברנו: "כל הכבוד!". לאחר מכן חוזרים בריצה רצופה לבנייני האומה, ושם מסיימים בפריסה נדיבה, שהיו בה תענוגות לגוף (לפני שנענה אותו בצום יום הכיפורים), לאחר שעינגנו את הנשמה משך ארבע שעות בריצה ובהסברים על העיר שהיא אולי המרתקת בתבל כולה – ירושלים.

 

צילום: סיגל וייס

צילום: סיגל וייס

המחייה – חדשנות בירושלים

לא אזכיר את כל המקומות המעניינים שביקרנו בהם (מחשש שמנש יטען אחר כך שאין טעם בריצת סליחות נוספת, כי הכול כבר תועד, מה שבכל מקרה יהיה רחוק מן האמת), ורק אציין שלצד ההיסטוריה הקדומה היה מעניין לגלות את שיא החדשנות בעיניי: שולחן רחוב שמתברר שהוא שולחן סולארי להטענת פלאפונים. כל שולחן יכול לשמש להטענת שישה פלאפונים בו זמנית. בתחרות השמות למיזם הזה אחת ההצעות שהוצעה היא "אבן הטוען" (בבלי, ב"מ כח, ע"ב: "תנו רבנן: אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם"). הברקה של ממש, בעיניי! בסופו של דבר נבחר השם: המחייה, שגם הוא מוצלח. מעניין שירושלמים ותיקים שרצו אתנו לא הכירו את השולחנות הללו או לא היו מודעים לכך שהם משמשים להטענת הפלאפון. כמו כן הם לא הכירו פינות קסומות שונות שבהן ביקרנו.

 זו כפרתי? כפרות מהדורת תשע"ז – מהדורה מצומצמת

אסיים בצללים בריצה שהיה בה הרבה מן האור (אף שחלקה הנכבד היה בחושך): שוק הכפרות, שעברנו גם דרכו. אני מסבה את מבטי שלא לראות את המראות המכוערים והאכזריים. הבשורה הטובה היא שהשוק כמעט שומם, בניגוד לשנים עברו. אני נזכרת בכך שבריצת הסליחות הקודמת, בשנת תשע"ג, הביקור בשוק הכפרות, ומראה תרנגולת אומללה נשחטת בטקס המפוקפק הזה גרם לשגיא פרידמן להפוך לטבעוני. עוד במהלך הביקור בשוק הכפרות אמר לי שהוא חושב להפוך לצמחוני. כאשר התעניינתי לאחר מכן אם הוא אכן עבר לצמחונות, השיב: "החלטתי ללכת על כל הקופה, אני טבעוני!". כך שלעתים דווקא טוב להיחשף למראות הקשים והרעים, כדי לקבל ניעור רציני ולבחור בחירות מוסריות.

בעניין הכפרות בתרנגולים, מכל הסיבות לאסור את המנהג הנלוז הזה (דרכי האמורי, חשש לטריפות) מדברים ללבי בעיקר דברי ר' חיים דוד הלוי זצ"ל שנזעק " ולמה צריכים אנו דוקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי-חיים ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש רחמים על עצמנו מאת אלקים חיים?" (עשה לך רב, כרך ג, עמ' סז).

אסיים בתקווה שבריצת הסליחות הבאה (ובכך כבר "הגנבתי" בערמומיות תקווה נוספת – שריצה כזו אכן תתקיים) – כאשר נגיע לשוק הכפרות, יתברר שהוא שומם לחלוטין. שנגלה רחמים – וירחמו עלינו מן השמים. ועל כך נוכל לאמר: א-מחיה.

 

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 6 תגובות

תובנה על סיזיפוס ועלייה לזכרו של שמעון פרס ז"ל

המיתוס של סיזיפוס

בימי שני חזרנו להתאמן בתל-ברוך. האימון כולל עליות של גבעות החול שם, חלקן תלולות למדיי ונראות כאלו שלא ניתן לרוץ בהן, אבל אנחנו דווקא אמורים לרוץ ולא לעבור להליכה. לעלות את העלייה, לרדת ושוב לעלות וחוזר חלילה. לא פשוט. באחת העליות הללו אמר לי אילן הרשטיין בחיוך: "נזכרתי בסיזיפוס". כן, אותו סיזיפוס שכעונש מהאל זאוס נגזר עליו לגלגל סלע כבד עד פסגת ההר, ומיד לאחר מכן התגלגל הסלע למטה, וסיזיפוס נאלץ לגלגל אותו מחדש, שוב למעלה, במעלה הר, וחוזר חלילה. לעלות, לרדת, לעלות, לרדת, במה שנראה כמשימה חסרת תוחלת. לפתע הכתה בה ההכרה, שלו סיזיפוס היה מתאמן ב"אנדיור" לתחרות איש ברזל או לכל דבר אחר, היה בוודאי מצליח לתרגם את הסבל לתחושת סיפוק והישג ואפילו לשמחה על שהכושר שלו משתפר פלאים עם כל גלגול של הסלע במעלה ההר. אולי למשהו בדומה לכך כיוון אלבר קאמי בספרו המיתוס של סיזיפוס כאשר כתב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו, כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח".

 

אימון מן העבר בגבעות תל-ברוך. אבל כעת אנחנו ממושמעים יותר וממש רצים בעליות:

https://www.facebook.com/EndurePage/videos/821617251282544/

ועוד עלייה לזכר שמעון פרס ז"ל

ומהאמירה האופטימית של קאמי, נעבור לאופטימיסט הנצחי, שמעון פרס ז"ל. היום היינו אמורים לרוץ בפארק קנדה, אך בגלל עומסי התנועה שהיו צפויים להיות בשל הלווייתו של שמעון פרס, התפרסמה בדף הפייסבוק של "אנדיור" ההודעה שנרוץ ריצה אורבנית ביפו, וש"במהלך הריצה נכבד את זכרו של שמעון פרס ז"ל ונעצור במרכז פרס לשלום".

כאשר הגענו למרכז פרס לשלום ציפיתי שאכן נעצור ונעמוד לזכרו דקת דומייה (ובינתיים נתאושש מעט ונסדיר את הנשימה), אבל לרן שילון היה רעיון חדש כיצד לכבד את זכרו של פרס: "את העלייה הזו נקדיש לזכרו", אמר לנו, בלא שנעצור לרגע, ואכן רצנו פעמיים (והמהירים ביותר אפילו שלוש פעמים) את העלייה שלצד מרכז פרס. חשבתי בלבי שפרס בוודאי היה נהנה מהרעיון שרצים עליות לכבודו ולזכרו, כי הוא מעולם לא נרתע ממאמץ ועודד תמיד לשאוף לגבהים. יהי זכרו ברוך ומדרבן לעוד ועוד עליות!

ריצה ביפו-צילום עידית שוהםאחת העליות ביפו. צילום: עידית שוהם

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

כבר לא "סטודנטית חופשית" – תכנית אימונים ומטרה חדשה

מטרה חדשה בריצה לצד המרוץ אחר הצדק

יצאתי לחופשת קיץ (לא לקנא, ידיי מלאות עבודה גם בלי שאגיע ללמד; או שבכל זאת אפשר לקנא, כי אני נהנית מעבודתי. מקווה שגם אתם), אבל דווקא כעת, אני מפסיקה להיות "סטודנטית חופשית" בכל הקשור לאימוני הריצה.

החודש חזרתי לתכנית אימונים וזאת לאחר שבשבוע שעבר, תוך כדי ריצה אורבנית קבוצתית ברחובות יפו ודרום תל-אביב, קיבלתי החלטה לרוץ את המרתון המדברי באילת, שאותו רצתי בשנת 2014, וזכור לי כחוויה ייחודית.

לפני כן סברתי שאוותר על מרתון השנה, ובכך אקטע רצף של לפחות מרתון אחד בשנה. כתבתי שדי לי במרוץ אחר הצדק שגוזל ממני זמן רב. אין ספק שהמרוץ אחר הצדק הוא המשמעותי והחשוב יותר בעיניי וכפי שכבר דיווחתי – הוא מתנהל בשני מישורים: תביעת הנזיקין שתבע אותי אלעד עדן כערבה לשוכר, בשל נזקים שנגמרו לכאורה לדירת השוכר, ולטענתנו אלו נזקים שלא היו ולא נבראו, ותביעת לשון הרע על סך חצי מיליון ₪ שתבע אלעד עדן אותי, את אישי, יריב גלבוע, ואת אחי הצעיר, אלון שמש, על שהעזנו לפרסם את הסיפור ולהביע את דעתנו על טיב מעשיו.

ובכל זאת, כעת נראה לי שאוכל "להגניב" גם מרתון, למרות המרוץ אחר הצדק. חזרתי אם כן להתאמן, והפעם תחת השגחתו של רן שילון, שהיה המאמן הראשון שלי. חידוש חביב מאז התאמנתי אתו לראשונה הוא שכעת הוא עצמו הפך לטבעוני (מסיבות בריאותיות וספורטיביות), כך שאני לא צריכה להרגיע את "חששותיו" בכל הנוגע לתזונה הטבעונית שלי והוא בוודאי יכול לתת לי "טיפים" קולינריים על סמך ניסיונו האישי.

תכנית האימונים

תכנית האימונים לעת עתה כוללת שלושה אימונים קבוצתיים – ביום שני – Fun Run, ריצה המתחילה בנמל תל-אביב ואין לדעת לאן תגיע ועל כמה ספסלים נקפוץ בדרך. המאמן: רן שילון. כיף גדול! יום שלישי – ריצה בחוף גורדון, כולל ריצה בתוך הים, לעת עתה עדיין בנעליים. המאמן: רן שילון. חוזרים הביתה מלאים בחול ועם חיוך גדול. יום שישי – היום חזרנו ליער בן שמן. הידד! זכינו לראות עדר עזים שחסם את דרכנו בשביל הכחול. המאמן: טל בן דוד. ריצה ביער היא דרך נפלאה לפתוח בה את היום!

ריצה לאורך הסינגל הכחול ביער בן שמן

ריצה לאורך הסינגל הכחול ביער בן שמן

מלבד תכנית הריצות הקלילה לעת עתה, רן קבע לי גם לבצע תרגילי גמישות על בסיס יומיומי (אכן, אני מודעת לכך שהדבר נחוץ ביותר, אך כעת, כאשר זה רשמית בתכנית, לא אסתפק בתודעה אלא אעבור לעשייה; רן – תוכל לרשום לי בתכנית הבאה גם לשתות די הצורך?) וחמישה אימונים בסטודיו C, שאותם ביקשתי ממנו לשלב בתכנית, משום שהאימונים הללו חשובים בעיניי ואיני רוצה לוותר עליהם.

למרות הכול – הסתייגות והבהרת סדרי עדיפות

אז זהו – נקבעה מטרה חדשה, שאני מנסה לעשות לה נפשות בקרב חברי קבוצת "אנדיור": 33 ק"מ במרוץ סובב עמק באוקטובר ("על הדרך" – כך רן), ומרתון מלא בהרי אילת בנובמבר 2016. כך לא ייקטע הרצף של מרתון בשנה.

אבל גם כעת ברור לי שאם אגיע למסקנה שהמרוץ אחר הצדק עלול להיפגע בגלל אימוני המרתון – אוותר על ריצת המרתון ואולי אסתפק בחצי מרתון. עת לכל דבר בחיים, אמר החכם קהלת, עת לרוץ מרתון מדברי ועת לרוץ אחר הצדק, אך אני מקווה מאוד ששתי הריצות הללו תוכלנה להתקיים זו בצד זו.

אחלו לי בהצלחה בכל סוגי המרוצים! :)

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

מרוץ גבעת ברנר הראשון – בלי גביע ביד אך עם חיוך גדול בלב

השכמה מוקדמת לאימא

"מה את מצלצלת כל-כך מוקדם בבוקר?" "נוזפת" בי אימא שלי בהלצה, כאשר אני מתקשרת אליה על מנת להעיר אותה ב-4:30 בבוקר. מתברר לי שהיא כבר הייתה ערה בשעה שהתקשרתי. מדי שעה התעוררה ובדקה מה השעה. ההתרגשות… זו לה פעם ראשונה שהיא מגיעה אתי לשטח המרוץ (לא, לא כדי לרוץ), והסיבה לכך נעוצה בנכד החמוד שלה, לביא, שאותו היא רוצה לבקר.

גיסתי גל היא בת קיבוץ גבעת ברנר, והיא, אחי אלון ואחייני לביא מתגוררים בקיבוץ. משפחה צעירה ומקסימה.

יריב מסיע אותנו לביתם של גל ואלון ופורש מיד לישון בשעה שאנו מגיעים. אנו ממתינות לראות את לביא מתעורר ויורד לבדו מהמיטה. הוא מופתע ושמח לגלות את "טטה" (סבתא) ו"דודה" בביתו.

"נקבים נקבים, חלולים חלולים"

זכור לי שקראתי בעבר את ברכת הרץ שחיבר אברום בורג. לא הצלחתי למצוא אותה כעת במרשתת ואני תוהה אם זכר להוסיף "באילו האיברים לא תבוא סתימה", או פשוט להודות לקב"ה בנוסח ברכת "אשר יצר", שאותה מברכים לאחר כל ביקור מוצלח בשירותים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר יצר את האדם נקבים נקבים, חלולים חלולים, גלוי וידוע לפני כיסא כבודך, שאם יפתח אחד מהם או ייסתם אחד מהם, אי אפשר להתקיים ולעמוד לפניך אפילו שעה אחת. ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות".

ובכן, הפעם הברכה לא פעלה את פעולתה, ונאצלתי לרוץ על בטן מלאה וכואבת. לפחות מתברר שיש ממד של הגזמה בברכה, ושלעתים אפשר לא רק להתקיים ולעמוד, אלא אפילו לרוץ, משך שעה אחת.

כחום היום

מביתו של אלון רצנו כעשר דקות כדי להגיע לאזור המרוץ, ליד הבריכה. כבר מריצה קצרה זו החלתי להזיע. בבריכה פגשנו  כמה מחברי הקבוצה של אלון, ואת המדריך המפרגן שלו, שי אלבלינג, שאף צילם אותנו למזכרת.

הנה מה טוב ומה נעים - ריצת אחים גם יחד.

הנה מה טוב ומה נעים – ריצת אחים גם יחד. צילם: שי אלבלינג

לפני הזינוק שמחתי לפגוש את חברתי הטובה סוניה, שנרשמה למקצה אחר, שיצא מעט אחרינו.  ראיתי גם את אישה דוד. נהניתי לרוץ בשדות גבעת ברנר ושמחתי להכיר את המקומות שבהם רץ אחי אלון. אבל פחות נהניתי מהחום. הגוף עדיין לא הסתגל לריצה בחום. אלון ואני הגענו לקו הסיום כמעט צמודים, לאחר 56 דקות של מרוץ. בין הרצים בלטה אם צעירה שרצה עשרה ק"מ עם עגלת תינוקת. מפעם לפעם זכתה לסיוע מרצים אחרים. התבוננתי באם ובתינוקת כאשר הגיעו לסיום. האם נראתה מאושרת והתינוקת שלווה להפליא.

מאחר שאני רצה עם חולצה המזהה אותי כטבעונית, זכיתי להכיר טבעונים נוספים על המסלול, שפתחו עמי בשיחה בזכות הכיתוב: Vegan Runner שבגב חולצתי. וכאן בקשה מאחיי ואחיותיי הטבעוניים – רוצו עם ביגוד שיזהה אתכם ככאלה, וכך יהיה ערך מוסף לריצה שלכם.

אלון רץ בשדות - צילם: שי אלבלינג

אלון רץ בשדות – צילם: שי אלבלינג

אכזבה ושמחה ו"וָאוו " סוניה!

הבנתי במהלך המרוץ שתקוותי לחזור עם גביע נגוזה (הגעתי במקום הרביעי והמעצבן) ולכן קיוויתי שלסוניה ולדוד מנדלוביץ, שנרשמו למקצה ה-5 ק"מ, הולך טוב ממני. לפחות שאתפוס "טרמפ" על השמחה שלהם. שהם יתאמצו – ואני אשמח עמם. נראה לי סידור עבודה משתלם לכל הדעות. ואכן תקוותי לא נגוזה, כפי שמלמדת התמונה הבאה:

מרוץ גבעת ברנר-פודיום כפול לסוניה ולדוד
הידד! פודיום כפול לסוניה ולדוד מנדלוביץ

כאשר הכריזו את שמה של סוניה, וביקשוה לעלות לפודיום צעקה אימא שלי: "ברבו, סוניה" ולביא, אחייני המתוק, שעמד לצדה, החרה החזיק אחריה: "וָאוו!".

מרוץ עם ערך מוסף – לזכרה של אורלי שחף ז"ל

מרוץ גבעת ברנר הראשון נערך לזכרה של אורלי שחף ז"ל, סמוך למועד פטירתה בשנה שעברה. המשפחה בחרה את הדרך היפה והמרגשת הזו להנציח את זכרה של אורלי, שאהבה כל-כך לרוץ בשדות הקיבוץ. לא הכרתי אותה, אך רותי, אימא של גיסתי, גל, סיפרה לנו שהיא הייתה אישה נפלאה שכולם אהבו. התרגשתי עד דמעות כאשר בסיום המרוץ, האיש של אורלי, אלון, נשא דברים לזכרה.

"סליחה שלא הבאתי גביע" וסדר עדיפויות נכון

"סליחה שלא הבאתי גביע" אמרתי לאימא שלי ספק בהלצה ספק ברצינות (בכל זאת, פעם ראשונה שהיא מגיעה למרוץ שאני משתתפת בו, היה נחמד לשמח אותה בעלייה לפודיום ובגביע). "העיקר שראינו את לביא, גל ואלון, ושסוף סוף זכיתי להכיר את סוניה" – הזכירה לי האימא החכמה שלי את סדר העדיפויות הנכון והראוי.

לפחות הבאת מדליה ללביא.

לפחות הבאתי מדליה ללביא

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 8 תגובות

לאחר הפסקה ארוכה – עדכון על המרוץ אחר הצדק ועדכון על מרוץ גבעת שמואל

מזה זמן רב לא כתבתי. מזה זמן רב גם לא התחריתי. המרוץ האחרון שבו השתתפתי היה מרתון התנ"ך שהתקיים באפריל 2015. הייתי עסוקה במרוץ מסוג אחר – המרוץ אחר הצדק, שממשיך להעסיק אותי, אך כעת על אש נמוכה יותר.

ראשית, עדכון בנוגע למרוץ אחר הצדק:

כפי שכתבי בפוסט הקודם, המרוץ אחר הצדק החל בעקבות טענות תמוהות ביותר של אלעד עדן מ"עדן גרופ" בנוגע לנזקים שלכאורה השאיר השוכר שחתמתי לו ערבות. מאחר שסירב לספק ראיות לאותם נזקים, מובן שסירבנו לשלם. הוא הגיש את שטר החוב שלי להוצאה לפועל, ואנחנו הגשנו התנגדות. הרשמת נזפה בו ובעורך דינו, שחר מנדלוביץ, שזו לא תביעה שטרית אלא תביעת נזיקין, ושעליהם להוכיח נזקים. אז כעת המצב הוא שאלעד עדן הגיש נגדי תביעת נזיקין, ובנוסף הגיש נגדי, נגד אישי יריב ונגד אחי הצעיר, אלון, תביעת דיבה, על סך חצי מיליון ₪, כפי שגם דווח בכתבתו של גיא ליברמן, "צרות בגן עדן" שפורסמה ב-7 ימים בידיעות אחרונות.

כעת אתם יכולים להבין שחיי מלאים אדרנלין, ואולי מבינים מדוע לא השקעתי זמן ואנרגיה נפשית בהשתתפות במרוצים, אף שאני מתאמנת בצורה סדירה למדיי.

 

מרוץ גבעת שמואל

מאחר שהאימון הקבוצתי ביום שישי האחרון בוטל, לרגל השתתפות חברים רבים בקבוצת "אנדיור" באולטרה מרתון בהרים ברומניה, ולנוכח העובדה שהמאמן, רן שילון, ליווה אותם, נרשמתי למרוץ גבעת שמואל, שהתקיים גם הפעם בשיתוף אוניברסיטת בר-אילן. נראה היה לי מתאים להפסיק את בצורת ההשתתפות במרוצים ב"מרוץ הבית", כפי שכינתה אותי חברתי הטובה, סוניה מנדלוביץ, שלשמחתי נרשמה אף היא למרוץ.

מאחר שזמן רב לא השתתפתי במרוצים, ומשום שכמעט שלא התאמנתי אימוני מהירות, לא היה לי מושג "כמה אני שווה"; למה אני מסוגלת. במרוץ גבעת שמואל בשנת 2012 קבעתי את התוצאה 53.14 והגעתי רביעית בקטגורית גיל. ב-2014, בהיותי בכושר טוב יחסית לעצמי, קבעתי במרוץ זה את התוצאה הטובה ביותר שלי לריצת 10 ק"מ – 49:52, והגעתי ראשונה בקטגוריית גיל. ידעתי שאין לי כל סיכוי לשחזר את ההישג הזה. קיוויתי שארד משעה. התלבטתי בנוגע לאסטרטגיית הריצה: ריצת הנאה או ריצת סבל? להשאיר כוח או לתת הכול? בסופו של דבר, נקטתי דרך ביניים עם נטייה לכיוון השאפתני יותר. לא ריצה בכיף, אך גם לא ריצת סבל. התאמצתי, אך במידה. לא נתתי הכול. במהלך המרוץ המרתי את השאיפה הראשונית לרדת משעה בשאיפה שאפתנית יותר: לרדת מ-55 דקות. והתוצאה – 52.19 בהחלט סיפקה אותי ושימחה אותי.

לפני המרוץ שמחתי לפגוש את סוניה וביחד "התחממנו", התקשקשנו, התרוקנו (לפחות פעמיים) וניצבנו על קו הזינוק, מאחלות זו לזו בהצלחה.

המרוץ עצמו היה נחמד והאווירה נעימה וכך גם מזג האוויר. היה מרגש להגיע עד האוניברסיטה שבה אני עובדת.

אף היה משמח לקבל את פני סוניה, שהגיעה זמן קצר אחריי, ולבלות עמה לאחר המרוץ. סוניה הגיעה במקום המעצבן – רביעי לקטגוריית גיל, אך פיצתה עצמה למחרת ועלתה על הפודיום במרוץ רמת-אביב. לשמחתי, היא המתינה עמי לטקס הסיום ואף צילמה אותי על הפודיום.

צילמה: סוניה מנדלוביץ

צילמה: סוניה מנדלוביץ

 

לאחר הסיום, פגשנו את יואל שטיבל, שבעבר התאמן אתנו ב"אנדיור", ושאתו רצתי כמה וכמה ריצות, אחת מהן הרואית במיוחד. יואל ויתר על מקצה ה-10 ק"מ כדי ללוות ארבעה מילדיו: עם רוי (בן 11) וענאל (בת 10) רץ 5 ק"מ; עם ליעם (בן 7) – 2 ק"מ, ועם האפרוחית בת השנתיים, אלינור – רץ 300 מטר במרוץ האפרוחים.

לדעתי, מגיע לו גביע האבא המשקיע של המרוץ!

עם סוניה - בסיום המרוץ

עם סוניה – בסיום המרוץ

והנה סוניה, על הפודיום במרוץ רמת אביב, מחנכת את נכדתה המתוקה, רביד, להישגים ספורטיביים:

סוניה ונכדתה רביד על הפודיום

סוניה ונכדתה רביד על הפודיום

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות

"צדק צדק תרדוף" או: מה הקשר בין אלעד עדן מ"עדן גרופ" למרתון באביב

אלעד עדן אולי מחייך כעת בסיפוק. תכננתי לרוץ מרתון באביב. זממתי על מרתון קצרין, אך לבסוף הגעתי בצער למסקנה שאין לי כעת האפשרות להשקיע את הזמן הנדרש לאימונים לריצת מרתון מלא. אני כעת במרוץ מסוג אחר שגוזל ממני זמן רב – מרוץ אחר הצדק.

האיש שאחראי לכך שאין לי כעת הזמן להשקיע באימונים למרתון הוא אלעד עדן, המנכ"ל והבעלים של "אי סי עדן גרופ" והמנהל בפועל של חברות שפתח על-שם אשתו: "קועד מעונות נכסים והשקעות", "עמנואל-עלמה מלונאות ישראל", "מידטאון העיר הלבנה" (מוצגת ברשת גם כ"מידטאון התקנות") ועוד. ייתכן שהעובדה שוויתרתי על מרתון בעטיו גורמת לו לסיפוק, אולם כפי שאמרתי לו בפגישה המוזרה שהתקיימה בינינו בתחילת חודש מאי 2015, מה שמאפיין רצים למרחקים ארוכים הוא עקשנות ודבקות במטרה, והמטרה של עשיית דין צדק ראויה בעיניי יותר מכל מטרה בדמות מרתון או אולטרה מרתון. לאור כל מה שאני יודעת כיום על מעללי אלעד עדן, עובדות קשות שמרביתן לא היו ידועות לי בשעה שהשמעתי באוזניו דברים אלו, האמירה הזו נכונה על אחת כמה וכמה, בשל ריבוי הנפגעים ממנו.

הנה הסיפור שלי שהוציא אותי למרוץ אחר הצדק, כפי שפורסם באתר נפגעי אלעד עדן גרופ:

http://www.eladeden.com/yael-shemesh.html

והנה גם קישור לדף הפייסבוק של נפגעי אלעד עדן גרופ, המביא סיפורים נוספים:

https://www.facebook.com/נפגעי-אלעד-עדן-גרופ-1069173619759567/?fref=ts

אז לעת עתה אני רצה בנחת, ריצות קצרות של ארבעים דקות עד שעה וחצי, בעיקר בשדות כפר מעש שלבשו מעטה ירוק שמציץ על העולם בסקרנות מבוישת וכובשת. כמה יפים השדות בעונה זו! בסוף נובמבר שהיתי באטלנטה לרגל כנס מקראי, ורצתי בפארק היפה שבעיר, בחברת הסנאים והברווזים, ונהניתי ממראה העצים בגווני שלכת מרהיבים שהשירו עליהם. אבל הכול בנחת ובלי לחץ. די לי כרגע בכך שרדיפה אחר הצדק בשל מעללי אלעד עדן גוזלת ממני זמן כה רב.

והנה עדכון לפוסט, כשירות לציבור – אני מעתיקה כאן את תגובתו של אלון, ממי עליכם להיזהר:

אלעד עדן, ת.ז. 062898911
אי סי עדן גרופ בע"מ, E C EDEN GROUP LTD, ח.פ. 514667021
אי.סי. ז'בוטינסקי בע"מ, ח.פ. 514966100
מיראקולום אר אנד די (ישראל) בע"מ, MIRACULUM R&D (ISRAEL) LTD, ח.פ. 515078210
מעונות העיר הלבנה בע"מ, WHITE CITY HOUSING LTD, ח.פ. 515116499
עמנואל – עלמה מלונאות ישראל (2014) בע"מ, EMANUEL – ALMA HOTELS ISRAEL (2014) LTD, ח.פ. 515138964
קועד מעונות נכסים והשקעות בע"מ, ח.פ. 515146751
מידטאון העיר הלבנה בע"מ, ח.פ. 515182491

 

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 12 תגובות

ופעם נוספת – להתחיל מבראשית – והפעם שיבה לריצה לאחר פציעה

כן, אני יודעת שיש לי פוסט בשם "ולהתחיל מבראשית", וגם הוא נכתב בנסיבות דומות – עם לקיחת רן שילון כמאמן אישי, אך השם כל-כך מתאים הפעם, שלא יכולתי לוותר עליו.

בשבת האחרונה התחלנו לקרוא מחדש את התורה ופתחנו בפרשת בראשית. תמיד אני נרגשת לקראת ההתחלה החדשה הזו, עם כל ההזדמנויות שנראה כאילו היא מקפלת בכנפיה, ושאף מסמנת את פתיחתה הקרובה של שנה אקדמית חדשה. הפעם שבת בראשית הצטלבה גם עם תחושת בראשית מבחינת הריצה. לאחר חודשיים שבהם לא רצתי, בגלל הפציעה שעליה סיפרתי בפוסט הקודם, חזרתי לרוץ ­ואף חזרתי לאימונים הקבוצתיים ב"אנדיור" (אימוני כוח מפרכים) ולאימון אישי. מאחר שמאמני אילן פריש עזב את "אנדיור" ופתח בדרך חדשה (תודה על העבר, אילן, ואיחולי הצלחה לעתיד!) חזרתי להתאמן אצל רן שילון, שאימן אותי לשני המרתונים הראשונים שלי – מרתון תל-אביב ומרתון ירושלים. באותו שבוע של פרשת בראשית – יצאתי לדרך חדשה בריצה. אחלו לי הצלחה!

כפיפות בטן לא כל-כך מתואמות באימון עם מיטל שושן. צילום: מיטל שושן

כפיפות בטן לא כל-כך מתואמות באימון עם מיטל שושן. צילום: מיטל שושן

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 13 תגובות

החלום ושברו

""אוף, כמה 'מבאס'", "את בטח ממש בדיכאון" היו התגובות ששמעתי לאחרונה בעקבות "האירוע" שהתרחש לפני כחודש וחצי. אז כדי להרגיע – נכון שחוויתי יומיים של מעין "אבל קטן" על פרידה מחלום, אבל התאוששתי ואני מצליחה לראות את הרווחים שנוצרו מהמצב, ופניי לעתיד.

אכן, קיוויתי מאוד לחוויה מתקנת במרוץ סובב עמק באוקטובר השנה. זאת לאחר ה"פאדיחה" בשנה שעברה, שבה תכננתי לרוץ לראשונה בחיי אולטרה מרתון, 61 ק"מ, בעמק יזרעאל. אך מה שקרה אז הוא שדילגתי בטעות על תחנה ורצתי רק 52 ק"מ, כפי שתיארתי בפוסט "אז להחזיר את המדליה?"

"השנה האתגר יהיה גם שלא להתבלבל בתחנות", אמרתי לכל מי ששאל אותי על המרוץ המתוכנן, ולא העליתי בדעתי שכלל לא אוכל לרוץ אותו. מה שקרה הוא, כן, כמה בנאלי, פציעה, אך הפעם ממושכת מכל פציעה שאספתי בדרך עד כה: ב-2 באוגוסט הגעתי בשמחה לאימון קבוצתי בים, והפעם – הפתעה, הפתעה – ריצה יחפה בים. היינו אמורים לקפוץ מצד לצד מעל חבל מתוח בתוך הים, ובאחת הקפיצות, אצבעות כף רגלי הימנית התקפלו לתוך החול הרך ואני פשוט רמסתי אותן. צילום גילה ששברתי אצבע (זו הסמוכה לבוהן). גם האצבע שלידה שינתה צבעים וצורה. שלושה שבועות לאחר הפציעה, כשכבר נדמה היה לי שאני נחלצת ממנה, ושעדיין אספיק להתאמן למרוץ סובב עמק, "דפקתי", בתנועה לא זהירה, את כף הרגל הפגועה בדפנות האוטובוס. ברגע זה הבנתי שהחלום של אולטרה מרתון במרוץ סובב עמק יאלץ להידחות.

מן הסתם כאשר סוף סוף ארוץ את המרוץ הזה (בע"ה בשנה הבאה), דווקא העיכובים הללו יהפכו את התגשמות החלום למרגשת יותר.

אז אאחל לעצמי ולכל מי שזקוק לכך כמוני: תכלה שנה ופציעותיה תחל שנה וריצותיה!

שנה טובה ומבורכת לכולם!

אבא מלווה את צעדיי הראשונים בריצה

אבא מלווה את צעדיי הראשונים בריצה

הסבר לבחירת התמונה:

יום השנה של אבא שלי, רוברט שמש ז"ל, יחול השבוע, אז…

הגעגועים והכרת התודה על הליווי האוהב שזכיתי לו הם הסיבה הראשונה לבחירה.

ואולי ניתן לומר שחזרה לריצה בתשע"ו, לאחר תקופה ארוכה שבה לא רצתי, תהיה כמו ללמוד מחדש לעשות זאת, ממש כמו בתמונה.

 

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 10 תגובות

לרוץ לאיבוד בקורדובה, ספרד

כאשר שלחתי בסוף יוני, למאמן, אילן פריש, את אילוצי חודש יולי, לצורך הכנת התכנית, הבעתי תקווה שיצליח בכל זאת לבנות תכנית אימונים משמעותית. יותר מדי אילוצים לחודש אחד: שני צומות (יז בתמוז ותשעה באב) וביניהם שבוע בספרד, לצורך כנס בקורדובה. "תכנית רחומה בבקשה, בזמן הכנס", ביקשתי ממנו, גם מתוך התחשבות בחברה שחלקה אתי חדר, ד"ר חוה גיא, שהרי יש גבול לכמה מוקדם עלי להתעורר ולהעיר אותה, וגם מתוך התחשבות בעצמי. ולשמחתי הוא נעתר לבקשתי ואף אימון לא עלה על שעה.

הגענו לקורדובה החמה ממילא בזמן שבו גל חום שטף את ספרד. הטמפרטורות הגיעו ל-40 מעלות ויותר. ביום שבו הגענו יצאתי לריצה של שעה בסביבות 21:00 בערב. כן, היה עדיין חם. מראש החלטתי שארוץ לאיבוד. בחגורת הריצה לקחתי את כתובת המלון וכסף למונית שתחזיר אותי במקרה הצורך. הייתה זו החלטה מצוינת: רצתי בסמטאות היפות של העיר, חופשיה מדאגות ומניסיונות לזכור מנין באתי ולחשב להיכן אני רצה, ולמרות החום נהניתי כל-כך!

קורדובה - כמה מהנה לרוץ בסמטאות היפות!

קורדובה – כמה מהנה לרוץ בסמטאות היפות!

כאשר ביקשתי לחזור למלון התבררו לי שני דברים: 1) ידיעת האנגלית בעיר אינה מרשימה, והצטרכתי לגייס את מעט הספרדית שבאמתחתי. 2) לומר את שם המלון או את שם הכיכר שבה שוכן המלון לא יעזור כמו לשאול היכן ה"סינגוגה", שרידי בית הכנסת העתיק שהוקם ב-1315, ושהוא אתר תיירות מפורסם. אז בסופו של דבר חזרתי למלון ללא מונית, בזכות ה"סינגוגה".

שרידי בית הכנסת העתיק בקורדובה

שרידי בית הכנסת העתיק בקורדובה

המלון הציורי שבו שהינו Amistad Hotel שכן ברחוב Los Judios, היהודים. שמחתי להתגורר ברחוב הנושא שם זה. יצאתי ממנו לריצות נעימות, נדה בראשי לשלום לשכן – הרמב"ם, שפסלו מפאר את הרחוב, חולפת על פני המוזיאון היהודי (מאכזב) ובית הכנסת העתיק (מרגש) ומרגישה את ההיסטוריה היהודית בקורדובה דרך הרגליים.

 

השכן - פסלו של ר' משה בן מיימון (הרמב"ם)

השכן – פסלו של ר' משה בן מיימון (הרמב"ם)

לא ראיתי רצים אחרים מלבדי. אולם כאשר טיילתי עם חוה ועם אסתר בעיר והגענו לנהר ולגשר היפה והעתיק מעליו, ראיתי כמה רצים לאורך הנהר והבנתי שהחמצתי מקום מצוין לריצה רצופה, כזו שלא הולכים בה לאיבוד.

הגשר שמעל הנהר

הגשר שמעל הנהר

ולסיום, אחד מרגעי השיא בשהות בקורדובה היה מופע פלמנקו מרהיב. הרקדן והרקדנית, שניהם בסביבות גיל הארבעים, הדהימו אותי בריקוד המהיר שלהם, שדרש כושר על, והבהירו לי עד כמה קל לרוץ (פשוט, להניח רגל אחר רגל) בהשוואה לאמנות ריקוד הפלמנקו…

אם חשבתם שלרוץ זה קשה... לא ראיתם מופע פלמנקו

אם חשבתם שלרוץ זה קשה… לא ראיתם מופע פלמנקו

פורסם בקטגוריה ריצה | 16 תגובות