טבעונית למרחקים ארוכים

להיות נועה קירל

"גם מקום שלישי זה מכובד, ראי את נועה קירל", ניחמה אותי מראש, עוד לפני שהחל המרוץ, שוש בלייכמן האגדית, שכמובן זכתה במקום הראשון בקטגוריית גיל 70 ואילך.

היה זה לאחר שאמרתי לה שהשנה יש מתמודדות חזקות בקטגוריית הגיל שלי, כך שנראה לי שאין מה לדבר על עלייה לפודיום. שוש העלתה את האפשרות שבכל זאת אזכה במקום השלישי. ובכל זאת, אני רואה בהשתתפות במרוץ גבעת שמואל כמעט חובה מקצועית, משום שהוא נערך בשיתוף אוניברסיטת בר-אילן, מקום עבודתי כמרצה לתנ"ך וחוקרת תנ"ך.

 

 

 

 

 

 

שמחתי לפגוש את פניה המחייכות של שוש מייד בהגיעי למתחם שבו החל והסתיים מרוץ גבעת שמואל. יריב הסיע אותי בקטנוע עד לפנייה שמאלה לכביש 471, שנחסמה בשל המרוץ. משם הלכתי ברגל והגעתי מהר משציפיתי. כאמור, תחילה פגשתי את שוש. זמן קצר לאחר מכן שמחתי לפגוש חבורה מזוחלי גני תקווה. התברר שהגיעו מהבית ברגל. לו ידעתי, הייתי מצטרפת אליהם.

 

 

 

 

 

 

 

עם זוחלי גני תקווה. מימין לשמאל: יעל שמש, עודד שנברגר, ניר ששון, יוסי אלפסי, גיא העליון.

 

מסע קניות והכנת תירוץ

המרוץ החל והסתיים כמסע של קניות. אבהיר שאיני חובבת קניות, אבל באמת שהייתה כאן הזדמנות טובה להשיג חגורת ריצה, מעיל גשם, נעלי כביש ונעלי שטח. כל אלה דברים שהיו נחוצים לי. שני זוגות הנעליים שלי בלויים וקרועים זה תקופה ארוכה. הדוכנים השווים שהיו במתחם אפשרו זאת.

הוזנקנו בדיוק בזמן. תוך כדי ריצה הרגשתי שהגוף והרגליים כבדים למדי. אולי זה בגלל שהתאמנתי אתמול – גם ריצה וגם חיזוקים; אולי הייתי צריכה לתת לגוף לנוח לפני המרוץ, הרהרתי ביני לביני אך מיהרתי לנזוף בעצמי: את כבר מכינה לך את התירוצים. הזכרתי לעצמי שבאתי ליהנות, גם אם אצטרך לתת עבודה, ושאין בכוונתי לסיים עם הלשון בחוץ. היה במסר הזה משהו מרגיע.

"אלטרואיזם"

לפתע שמעתי קול עליז קורא בשמי. זה היה יואל שטיבל. יש לנו היסטוריה משותפת ארוכה בריצה, מהשנים שבהן התאמננו ב"אנדיור" אצל רן שילון. איתו רצתי ריצה מסכמת לפני מרתון טבריה בגשם שוטף, ריצה שעלתה לי בכמה ימי מחלה; איתו רצתי גם במרתון המדברי הראשון באילת. היה מרענן לפגוש אותו. פטפטנו והתעדכנו תוך כדי ריצה, והשתדלתי שהדיבורים לא יפגעו בקצב הריצה.

יואל ניסה לברר אם יהיה לי פודיום והשבתי שהפעם נראה שלא.

"אלטרואיזם", פסק. "יפה להשאיר גם לאחרים". צחקתי. אלטרואיזם my foot. סתם עייפות החומר.

לקו הסיום הגעתי עם יואל, בחיוך.

 

 

 

 

 

 

פודיום

החיוך התרחב כאשר התברר לי שבכל זאת יש לי פודיום – מקום שלישי בקטגוריה. במהלך הטקס התברר מדברי עורך הטקס שפחות משלוש שניות הפרידו ביני ובין מי שזכתה במקום השני.
"בוודאי היה ביניהן קרב חתולות", אמר המנחה. מן הסתם לא היה משמיע סטריאוטיפ כזה על גברים.

 

 

 

 

 

 

ההישגים המשמחים של נועה ברקמן

שמחתי מאוד לגלות שנועה ברקמן המקסימה והטבעונית זכתה במקום שני מכלל הנשים. המנחה סיפר בשבחה על שירדה משלוש שעות במרתון ירושלים האחרון. לאחר מכן, כששאלתי אותה על כך, אמרה לי נועה שמה שהכי משמח אותה בכך, הוא שהתוצאה הזאת הייתה "על הדרך", בלי להתכונן ובלי אימונים מפרכים. היא הייתה חצי שנה לאחר לידה וכלל לא חשבה להשתתף במרתון. פשוט הצטרפה לריצות של חברים כדי להתאוורר, וכך מצאה עצמה רצה את מרתון ירושלים ומגיעה לתוצאה שכלל לא כיוונה אליה. נזכרתי בהתכתבות שלי יום קודם למרוץ עם ד"ר קלרינה פריבורקין, שבעקבות פרסום הפוסט האחרון שלי על מרוץ גני תקווה כתבה לי כמה חשוב לזכור את המסר שלפעמים לא צריכים להתאבד על המשימה כדי להצליח. "דווקא כשנהנים מעבודה ונמצאים בזרימה", פסקה, "ההישגים מגיעים מעצמם". הינה לנו דוגמה מצוינת לכלל שקבעה קלרינה, מסיפור מרתון ירושלים של נועה.

גביעים לגיבורות ולגיבורים בכיסאות הגלגלים

חידוש מרגש בטקס היה שגם ילדים עם צרכים מיוחדים שהגיעו במסגרת חברים לרפואה זכו בגביעים. כך גם חיה חמני, שאביה יוסי חמני רץ איתה.

 

 

 

 

 

 

 

 

ולסיום – סיפורו של גביע

למה לעבוד קשה? אפרסם מה שכתבתי בפייסבוק ביום המרוץ:

השבת אבדה – גביע מקום שלישי נשים במרוץ גבעת שמואל

רק בסיום הטקס, לאחר ששבתי לביתי, הבחנתי שבטעות קיבלתי גביע מקום III כללי, במקום גביע מקום III בקטגוריה, במרוץ גבעת שמואל.

בדקתי בלוח התוצאות ואם איני טועה ביקאה מינטמאר מרצי הסמטה הגיעה מקום שלישי מהנשים.

אני לא מוצאת אותה בפייסבוק או ב-144.

ייתכן שהגביע שלי אצלה, אך גם אם לא – אני רוצה להעביר את הגביע למקום שלישי נשים למקומו הנכון והראוי.

מישהי/ו יכול לקשר?

 

ואכן, נמצא מי שקישר ומסר לי את מספר הטלפון של מינטמאר. עדכנתי אותה שכנראה הגביע שלה אצלי ואולי הגביע שלי אצלה. היא השיבה שהגביע שקיבלה כבר אינו אצלה כי היא תרמה אותו לילדים עם צרכים מיוחדים מ"חברים לרפואה" שהיו שם, וששמחו לקבל אותו. התרגשתי מהמחווה והצעתי לה להעביר לה את הגביע שנמצא אצלי, שהוא למעשה הגביע שלה, אך היא השיבה נחרצות שאינה מעוניינת. היא מבחינתה תרמה את הגביע.

אז כעת הגביע של מינטמאר נמצא על מדף הגביעים שלי בתור תזכורת לנדיבות אנושית.

 

"את רואה", הזכיר לי יריב את הקנטותיו, "אמרתי לך לא להסתפק בגביע לקטגוריית גיל ולהביא גביע כללי. הינה זה קרה, בזכותי".

וראש המחלקה שלי, פרופ' יונתן (יוני) גרוסמן, כתב לי על סיפור הגביע: "איזה סיפור נהדר! מאז מציאת הגביע באמתחת בנימין לא שמעתי סיפור כזה יפה על גביע".

 

אתחיל מהסוף: מרוץ גני תקווה התגלה כמרוץ מושקע ומפנק, מעל ומעבר לכל הציפיות, במסלול נהדר ששילב כביש ושטח וכיבוד עשיר בסיום המרוץ, כולל אופציות טבעוניות.

 

 

 

 

 

 

 

 

יתרון נוסף שלו מבחינתי היה המיקום. אומנם אני מתגוררת בקריית אונו, אך מרוץ גני תקווה נחשב בעיניי למרוץ הבית, מה גם שלקריית אונו עדיין אין מרוץ משלה. גרתי שנים בגני תקווה. אמא שלי, שאותה אני מבקרת בין פעם לארבע פעמים ביום, עודנה תושבת גני תקווה, ואני עצמי גרה בגבול גני תקווה, מרחק שלוש דקות ברגל ממנה, אף שאנו מתגוררות בשתי ערים שונות (כן-כן, גני תקווה הוכרזה אך לאחרונה עיר. ברכות!).

יש נעימוּת מיוחדת במרוץ שמגיעים אליו ברגל וגם חוזרים כך הביתה. לנעימוּת זו הוסיפה העובדה שהגעתי וחזרתי בחֶברה טובה.

אף שהמסלול לא היה סביר גאוגרפית, הארכתי את דרכי כאשר התייצבתי בבוקר המרוץ ב"כיכר הזוחלים" בגני תקווה, צפונית לבית ספר איילות, והגעתי לכיכר לידר שברח' הגליל בחברת זוחלי גני תקווה. יניב אנגל, הסגן בהתנדבות של ראשת העיר ליזי דלריצ'ה, צעד איתנו אף שלא התכוון לרוץ. אולי משום שנמנה עם המארגנים.

 

 

 

 

 

ברחבה שלפני מרכז לידר פגשתי את ענת מלמד, את עדי בלום ואת תומר וסרמן. ענת ועדי מתאמנות איתי ב"רצי קריית אונו", ותומר הוא אחד משני המאמנים של הקבוצה שהקים ומאמן מישאל דגן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר עדי, ענת ואני המתנו לזינוק (שאפו, יצא בדיוק בזמן!) פגשנו את אורלי גרוסמן כהן, הפיזיותרפיסטית הספורטאית (לשעבר, קפטן נבחרת ישראל בכדורסל), שגם ענת וגם אני זכינו לטיפול מידיה. "אנסה לרוץ איתכן" אמרה אורלי, ובסופו של דבר השיגה את שתינו.

בתחילה רצתי עם ענת. לאחר מכן התקדמתי מעט וניסיתי להיצמד לדנה תמיר, אך היא הייתה מהירה מדי עבורי. המשכתי לבדי, והצטערתי שלא נשארתי לצד ענת. שמחתי כאשר בשדות כפר מעש התייצבה לצידי לפתע אורלי, שהוזכרה לעיל, ורצנו זו לצד זו כברת דרך קצרה. "אני רגילה לרוץ בשדות הללו אבל בכיוון ההפוך", אמרה אורלי. "איזה יופי שיש גם ריצת שטח במרוץ", הסכמתי איתה. כעבור זמן קצר התקדמה אורלי בקצב מהיר מעט ממה שהתאים לי, כך ששוב רצתי לבד. הבטחתי לעצמי לפני המרוץ שהשנה לא יקרה לי מה שקרה בשנה שעברה באותו מרוץ. לפני שנה התייצבתי בקו הזינוק "מורעלת". בשל עודף מוטיבציה לרוץ הכי מהר שאני יכולה הגעתי לקו הסיום חיוורת, ומייד עטו עליי מתנדבי מד"א, הורו לי לשכב על הדשא, הרימו את רגליי ואולי עשו מהומה רבה יותר ממה שנדרש. זו הייתה חוויה מעט טראומטית עבורי, למרות זכייתי בגביע על מקום ראשון בקטגוריה. השנה, כך החלטתי, מטרתי ליהנות ולסיים בחיוך, לא עם הלשון בחוץ.

 

 

 

 

 

 

כאשר יצאנו מהשדות וחזרנו לרוץ ריצה עירונית ברחובות כפר מעש, שאלה אותי אחת מצוות השומרים של האירוע: "יש עוד רצים אחרייך?" צחקתי בליבי על העלבון המשתמע מהשאלה, אך הסתפקתי בתשובה הלקונית "כן".

"עוד הרבה?" ביקשה לדעת.

שמחתי כאשר חברתה השיבה לה: "הרוב מאחוריה".

המרוץ הסתיים בעלייה. נדב שאול, מאמן NTEAM, שכבר סיים את ריצתו (וכרגיל, עלה אחרי כן לפודיום), דרבן אותי ועודד. לקראת סיום, לאחר שהסתובבתי בכיכר ורצתי לכיוון שער הסיום, ראיתי את ענת בצד השני של הכביש. היא התקרבה לכיכר והתברר לי שהיא הייתה כה קרובה אליי. כעת הצטערתי אף יותר שלא רצתי לצידה.

לקו הסיום הגעתי בחיוך, כפי שרציתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

הבונוס היה שלאור מיעוטן של הרצות בנות גילי (הבה נודה על האמת, היינו רק שתיים), די היה בתוצאה של כ-55 דקות כדי לְזכות אותי בפודיום על מקום ראשון לקטגוריית גיל.

לפעמים משתלם להיות קשישה.

 

 

 

 

 

 

 

 

בתום המרוץ פגשתי רבים מזוחלי גני תקווה וכן את בני משפחותיהם. רבים מהם רצו, ובתו של ירון אמיגה אף זכתה בפודיום מקום ראשון לקטגוריה. בין השאר פגשתי את "אשתו הטבעונית" של מני גרינפלד, חבר ההנהלה החדשה של הזוחלים. מני הבהיר לה שהמניות שלו עלו אצלי בזכותה.

שמחתי מאוד לפגוש את יעל פורת, מרכזת המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, שבה אני מלמדת. זו כבר מסורת שאנו נפגשות ומצטלמות בסיום מרוץ גני תקווה. בנה עילי, שהוא צלם טבע מוכשר ביותר, צילם אותנו. התלוצצתי שהוא מורגל בצילום ציפורים אך כעת הוא מצלם יעלות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יעל מיהרה ליום הפתוח של אוניברסיטת בר-אילן, ואני נשארתי בשטח, מחכה לטקס הענקת הגביעים. להפתעתי ולשמחתי, התברר שעילי, בנה של יעל, צילם אותי גם במעמד זה, על הפודיום, אוחזת בגביע, ויעל שלחה לי את התצלומים.

ענת ועדי המקסימות חיכו איתי לטקס הסיום, ועדי גם צילמה. כאשר חזרנו יחדיו לכיוון בתינו, ראינו את עופר, אישהּ של ענת, מנופף לנו לשלום ממכוניתו. "בזמן שישנת", קראה לעברו ענת, חייכה והצביעה על שלוש הרצות המהוללות שרצו באותו הבוקר במרוץ גני תקווה.

כחום היום

"כתבי הכול. אל תחסירי פרט", אמר לי יוסי, חבר הקבוצה המצומצמת שלי במרוץ השליחים הר לעמק, חוליה בת שלושה אנשים בקבוצה כולה שהיו בה תשעה אנשים.

"אבל מיש הקניט אותי שאני כותבת כל פרט", עניתי, "והשבתי לו שאכתוב בתמציתיות".

"אז תחתכי אותו", הציע יוסי. אך הדבר בלתי אפשרי, משום שמיש כבר אמר משפט שבשעה שענת ואני שמענו אותו, ידענו שייכנס לפנתיאון.

זה היה כאשר חיכינו לרותם. הקבוצה שלי – שהורכבה מיוסי צחור, ענת מלמד ואני – הגיעה זה עתה לתחנת הסוללים בסביבות 16:00 כדי להתחיל את המקצה שלנו. אנו הקבוצה השלישית והאחרונה. קדמו לנו הקבוצה הראשונה – רוה איתן, רועי סגן-כהן ואסף גרינגרד – שלושה רצים מהירים, שהחלו לרוץ ב-11:20 בחום נורא (ולרועי היה גם מקטע קשה וארוך), והקבוצה השנייה, ובה המאמנים תומר וסרמן ומישאל דגן (מיש). הוא החליף את גל שביטל את השתתפותו מסיבות אישיות (או אולי משום שחשש ממזג האוויר השרבי שהגרלנו?). גם רותם סילוני, שחיינית מצטיינת, רצה איתם. בשעה שהמתנו להגעתה היא בוודאי שחתה בזיעה כאשר רצה בחום הנורא. אף שלא רצתי, ואף שחבשתי כובע מהסוג המוגזם – רחב שוליים המכסה את כל העורף, והקפדתי לעמוד בצל, החל אצלי כאב ראש בשל השרב. אז איך אפשר לרוץ בחום הכבד הזה?

 

 

 

 

 

 

 

"אי אפשר לרוץ", פסק מיש ושיתף בחוויה שלו, שלדבריו הייתה הקשוחה ביותר זה עשרים שנים של ריצה. "הרבה הולכים בצד הדרך. זה כמו באב אל וואד, הנה מוטלות גופותינו".

והינה רותם הגיעה, דווקא בריצה, חיוורת מאוד. ענת חיכתה לה עם אבטיח קר אך רותם לא הייתה מסוגלת להכניס לפיה דבר. ניסיתי לעודד אותה באומרי שהקטע הנורא מאחוריה ושאני מקווה שתהיה לה חוויה מתקנת בריצת הלילה.

בתחנת הסוללים פגשתי לשמחתי את דורון פרי, מזוחלי גני תקווה. הצטלמנו – דורון, ענת ואני – ודורון שלח את התמונה בקבוצת הזוחלים תחת הכיתוב: "הזוחלים בכל מקום".

 

 

 

 

 

 

ריצה בשם השוויון

הצמיד מרגלה של רותם עבר ליוסי, והוא יצא למקצה שלו בשירות הדמוקרטיה והשוויון, נושא על גבו מסר לאומה.

 

 

 

 

 

 

 

 

למזלו, הדרך שלו הייתה ברובה מוצלת. ענת ואני המשכנו במכוניתה של ענת לתחנה הבאה – תחנת זרזיר. יוסי הגיע פצוע קלות – שפשופים ודם ברגל. הוא החליק אך יצא בזול, לא שבר דבר. נבהלתי כאשר סיפר שהתברבר קלות פעמיים. חששתי שפירוש הדבר שהמסלול אינו מסומן היטב, אך הוא הרגיע והבהיר שהמסלול דווקא מסומן, אלא שהוא כה רגיל לרכיבות אופניים בשבילים הללו, כך שבאופן אוטומטי נטה לרוץ לכיוונים שבהם הוא רוכב עם חבריו. אולם תמיד היה מי שצעק לו והחזיר אותו למסלול. משום כך גם לא רץ עם אוזניות, כדי לשמוע את הרצים האחרים.

ענת החליפה את יוסי, רצה לדרך חוות התבלינים ויוסי ואני נסענו למקום. היא דווקא רצה עם אוזניות וכך לא שמעה כיצד אני ואחרים בעקבותיי צעקנו את שמה כאשר הגיעה אך פספסה קלות את השביל שבו הייתה אמורה לרוץ לסיום המקטע שלה. רצתי לכיוונה אך גם כך היא התעשתה והגיעה לתחנה באיגוף קל.

ריצה בחושך ומפגש עם חורשת הארטיקים

הצמיד עבר לרגלי ויצאתי ל-13 קילומטר באור יום. אך משום שידעתי שאקלע לחשכה הצטיידתי בפנס ראש ובאור מהבהב שקשרתי לחגורתי מאחור. מזג האוויר הפך לנעים. השבילים היו מסומנים היטב ובתכיפות. הרבה פעמים ראיתי את הסימן הקרוב וגם את זה שאחריו, גם כאשר היה מדובר בשביל שלא ניתן לסטות ממנו ולטעות בו. כך אני אוהבת. ובכל זאת, ברגע של חלימה בהקיץ ושל חוסר תשומת לב המשכתי לרוץ ישר במקום לפנות ימינה, אך צעקות הרצים מאחוריי החזירו אותי למסלול. פרות ועגלים על המסלול גרמו לי לתהות בפעם המי יודע כמה, כיצד אפשר לראות בהם אוכל ולא היצורים המתוקים שהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר החלה החשכה לרדת, הדלקתי את הפנס ואת האור המהבהב. יללות של תנים מילאו את המרחב וקולו של המואזין הסתלסל בחשכה. יש קסם מיוחד בריצה בחושך. רוב הזמן רצתי לבדי, אך חלק נכבד מהריצה ראיתי אורות מהבהבים מלפניי. לקטע קצרצר חברתי לחבורה מקומית, מטבעון, שתי רצות ורץ המכירים את האזור. "הינה, הגענו לחורשת הארטיקים", אמר הרץ, כמדומני ששמו עדי. הסתקרנתי ושאלתי לפשר השם. "בחורשה הזו עשינו לבת שלי יום הולדת", הוא השיב, "ותלינו על העצים ארטיקים". נחמד! נעים להכיר את חורשת הארטיקים. ארטיקים יכלו בהחלט לסייע לחבריי לקבוצה שרצו בחום הגדול.

שמחתי לפגוש בנקודת הסיום את ענת ויוסי, וכן את חברי הקבוצה הראשונה – רוה, רועי ואסף, שכעת הגיע תורם לרוץ, והפעם בחושך. עדיף הרבה יותר על הריצה שהייתה להם בחום היום.

 

 

 

 

 

 

 

באה מנוחה ליגעים – טופו וירקות מוקפצים בצימר

לפי ההוראות המדויקות שקיבלנו – ענת, יוסי ואני נסענו לצימר שהזמינה הקבוצה. רותם, מיש ותומר כבר נמצאו בו. הצימר עבד בשיטת המיטה החמה. בעוד אנו מתארגנים, מתקלחים ואוכלים, הם יכלו עדיין לנוח במיטותיהם. כאשר הגיע תורנו לישון – הם כבר יצאו להחליף את הקבוצה הראשונה. אזכיר לטובה את הטופו עם הירקות המוקפצים שהכין עופר, האיש של ענת. כפי שכתב יוסי, "בזכות הטופו עם הירקות המוקפצים לא אכלתי בייגלה". תודה, עופר!

נים ולא נים. סוכם שתומר יתקשר אלינו כאשר יסיים לרוץ ורותם תחליף אותו בריצה, כך שנדע שהגיע הזמן לצאת לדרך. בסופו של דבר, כאשר צלצל כבר היינו מאורגנים ליציאה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"ושוב יצאנו לדרך, קדימה!"

"כתבי שאמרתי שיש לך אנרגיות יותר מכולם. ב-2:00 בלילה את כבר מלובשת וחבושה בכובע ריצה", אמר לי יוסי, ולא ידע שבתוך זמן קצר אתרוקן מאנרגיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חברי הקבוצה הראשונה החליפו אותנו בצימר. בתחנת היוגב פגשנו את תומר, שסיים את המקצה שלו וסיפר שנהנה מאוד מהריצה בחושך. חיכינו יחד לרותם ולמיש, שהתלווה לרותם בריצת הלילה. אציין לחיוב את מיש, שהחליף את גל ברגע האחרון והתחייב רק למקצה אחד, ובסופו של דבר רץ שלושה – שניים כרץ מחליף ואחד כמלווה. פגשתי פעם נוספת את דורון מהזוחלים, שסיפר לי שראה את ערן ואת יניב, חברים נכבדים בקהילת "זוחלי גני תקווה", שרצים ריצת אולטרה של 52 קילומטר. הופתעתי מכך שיניב, המגובס כעת ביד שמאל, יצא אף הוא לריצת אולטרה, אך אולי לא הייתי צריכה להיות מופתעת. זהו האיש. כזה הוא יניב.

את ערן, אגב, פגשתי בסיום, עם אשתו המקסימה, מיכל.

הזוחלים אכן בכל מקום!

 

 

 

 

 

 

כאשר הגיעו רותם ומיש, שמחתי לראות שרותם מחויכת. כפי שקיוויתי, הייתה לה חוויה מתקנת לריצה בחום היום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ה"ברבור" בכבישים והעיכוב הגדול – סוללת האנרגיה התרוקנה

אחזור אחורה בזמן. כאשר הקבוצה רק החלה להתגבש, הודעתי שאני מעוניינת להצטרף אך חשוב לי לערוך תיאום ציפיות ולוודא שמטרת הקבוצה היא הנאה וחוויה, ושבשום אופן התחרותיות לא תפגע ביחסים הטובים בין החברים, ואם מי מאיתנו מפשל – נקבל זאת ברוגע.

סהדי במרומים שכאשר הבהרתי זאת, לא היה זה משום שחששתי שדווקא אני אזדקק ליחס סלחני מצד החברים. מיש אולי חשב כך, משום שכאשר פגש את יוסי, ענת ואותי בתחנת סוללים אמר: "אני צופה שמשהו ישתבש עם הקבוצה שלכם". בקיצור – פתח עלינו עין.

יוסי החל לרוץ וענת ואני נסענו – או לכל הפחות התכוונו לנסוע – לתחנה הבאה שבה יסיים ריצתו, תחנת כפר ברוך. אולם לא היה כל קשר בין ההנחיות של ה-waze ובין המציאות בשטח. כאשר ה-waze הורה לנו לפנות ימינה – היה רק שדה; כאשר החזיר אותנו על עקבותינו והורה על פנייה מסוימת שמאלה – הכביש היה חסום משום שהרצים הגיעו דרכו. ענת ואני חשנו שאנו בלוּפ אין-סופי ללא מוצא. יוסי הגיע כבר מזמן והמתין לנו. לדידי, הקטע המעייף והמסתכל ביותר במרוץ היה הנסיעה מיוגב לכפר ברוך. רק כאשר יוסי יצא לשער היישוב ושלח לנו את מיקומו הצלחנו להגיע אליו, באיחור רב. ייאמר לזכותו שקיבל את ההמתנה הארוכה ברוגע, ומשאר חברי הקבוצה לא שמענו מילה על מה שקרה. כולם היו כה נחמדים ומכילים.

להירגע לתוך הריצה

הייתי אמורה ללוות את ענת בריצת הלילה שלה, מכפר ברוך לגבת, אך מאחר שהאור כבר עלה לגמרי בעקבות העיכוב הרב שנגרם מהנסיעות שלנו בלוּפ, שאלתי אותה אם היא עדיין מעוניינת שאלווה אותה. היא השיבה בחיוב. החלטתי אפוא להצטרף אליה ולהירגע מהמאורעות האחרונים תוך כדי ריצה. בתחילה רצנו בכיוון הלא נכון, מה שלא סייע להירגעות שלנו. העובדה שלא ראינו סימנים בדרך גרמה לנו להבין את זה והטעות תוקנה. זו הייתה ריצה של 8 קילומטר (ועוד קצת יותר מקילומטר ריצה לתחנה, לנקודת ההתחלה). באור היום אפשר היה לראות את השדות, כולל שדות תירס מרהיבים. פרחי העולש הסגולים חייכו אלינו וסיפקו אוויר לנשימה.

 

 

 

 

 

 

מקטע אחרון

לאחר שליוויתי את ענת במקטע שלה, המשכתי ברצף למקטע האחרון במרוץ – מגְבת לתמרת, כ-12 קילומטר. השמש החלה לעלות והקשתה עליי את הריצה. כך גם העליות. חשתי שאני לא מתקדמת. אבל המקטע מסתיים בירידה ארוכה ומפנקת, ולקראת סיום המסלול שמחתי מאוד לפגוש את כל חברי הקבוצה (למעט מיש), שליוו אותי בריצה לשטיח האדום הפרוש לקראת הסיום. יוסי אפילו הפעיל רחפן שיצלם אותנו רצים לסיום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חיוך גדול התפשט על פניי. עם כל הקשיים שבדרך, עשינו זאת, באווירה נעימה וחברית, וגם הפעם תישאר לי חוויה טובה ממרוץ הר לעמק.

הריצה בחברת "זוחלי גני תקווה" ביום הזיכרון לחללי צה"ל – בין האנדרטאות שבאזור, תוך שיתוף סיפורים אישיים של כמה מן החברים, שסיפרו על הנופלים ועל בני משפחותיהם – בהחלט הצדיקה את ההיעדרות שלי מהאימון הקבוצתי ביום ההוא. חזרתי נרגשת ומלאת עצב והכרת תודה כאחד.

לריצה בחולצות לבנות – אם חולצות של המיזם "רצים לזכרם" ואם חולצות לבנות אחרות, לעיתים כאלה שנועדו להנציח את זכרו של חייל שנפל. כמה מאיתנו גם נשאו על חולצתם את שם הנופל שאותו הם מנציחים היום.

המערכת של מיזם "רצים לזכרם" בחרה לי את שמו של רון (רוני) וינברגר. אתמול, לפני הצפירה, קראתי עליו וכאבתי את מותו של בן יחיד להוריו – צעיר (בן 23 במותו) ברוך כישרונות (צלם, מוזיקאי ושחיין מצטיין) – שנהרג ביומה האחרון של מלחמת יום הכיפורים, ארבעים ימים בלבד לאחר שנשא אישה. יהי זכרו ברוך.

כתמיד הוספתי שם נוסף לשם שבחרה עבורי המערכת. שוב בחרתי להוסיף את שמו של דוּדי (דוִד) זילכה, שהיה בן גילי, שכן שגר קומה מתחתיי, בנם הבכור של ברטה ואלברט ואח לרונן. דוּדי הקרין מנהיגות שקטה וחכמה, לפני גיוסו היה מדריך בתנועת "הצופים" ושחקן כדורסל. הוא למד במגמה ביולוגית, התעניין מאוד בגוף האדם ותכנן להיות רופא כדי לעזור לאחרים. הוא נהרג בקרב בלבנון ב-10.6.1982.

כמה הופתעתי כאשר בהגיענו לגן הגיבורים בקריית אונו סיפר לנו שרון גרבר על דוּדי. התברר שגם הוא בחר להנציח אותו, וגם בחולצתו הופיע שמו. שרון הכיר את דוּדי דרך אחיו הצעיר רונן, חברו ובן כיתתו של שרון. כך גם התברר לנו ששנינו גרנו ברחוב המעגל ברימון.

 

 

 

 

 

 

 

מגן הגיבורים בקריית אונו המשכנו למחנה דורי בתל השומר. לא מייד אפשרו את כניסתנו למחנה, אך כלמי הצליח לשכנע את השומרים להשיג עבורנו אישור. "כולם כאן חיילים", אמר, "חלק בדרגות גבוהות". לא רציתי לתהות בקול אם גם טוראית בנח"ל נחשבת חיילת.

באתר ההנצחה במחנה פגשנו את שמו של עמית בן יגאל. בן 21 היה כאשר נהרג בפעילות מבצעית, בנו יחידו של סטודנט יקר שלי, ברוך. מותו של עמית צרוב בזיכרון הקולקטיבי וזעזע מדינה שלמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המשכנו לאתר ההנצחה בסביון, ושם סיפר מאיר מאירוביץ, שגדל בסביון, על איתן מרקל, בן היישוב, שנהרג בשנת 1969. איתן היה מפקד צעיר בצה"ל כאשר נשמט רימון מידו של אחד הטירונים. הוא הפיל את עצמו על הרימון כדי להציל את חבריו וספג את כל הפגיעה. התרגשתי מההקרבה העצמית הנדירה הזו, וכשחזרתי לביתי הדלקתי זר וירטואלי לזכרו. יהי זכרו ברוך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיימנו בגני תקווה. מול בניין המועצה שברחוב הגליל התרגשנו לראות את שמם ואת תצלומם של כל הנופלים וכל נרצחי פעולות האיבה בני היישוב – נשים וגברים, צעירים ומבוגרים – וסיפור חייהם בקצרה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התחנה האחרונה הייתה גן יד לבנים בגני תקווה, שם קיבלנו הדרכה מיניב אנגל, ממקימי קבוצת הזוחלים, שאף משמש בהתנדבות סגן לראשת המועצה ליזי דלריצ'ה. בין השאר סיפר יניב על שם חדש שנוסף השנה לאנדרטה, שמו של מנחם-אלעד נחמני, שנפטר לאחר פציעה ארוכת שנים. מנחם-אלעד היה אחיינה של שלומית גולד, חברה אהובה של אמא שלי ושלי. יהי זכרו ברוך!

יהי זכרם של כל הנופלים והנרצחים ברוך!

 

 

 

 

 

 

כך, דרך הרגליים, דרך הסיפורים האישיים ודרך השוטטות בין האנדרטאות, התחברנו לנופלים ולבני משפחותיהם.

תודה למני גרינפלד, חבר ההנהלה החדשה של "זוחלי גני תקווה", על חלקו המשמעותי בארגון האירוע וכנראה שהוא גם שאחראי לרבות מהתמונות שבהן השתמשתי (קשה היה לעקוב מי צילם מה).

 

 

 

לפני יומיים פרסמתי את חלקו הראשון של הפוסט על מרוץ האולטרה סביב אגם טרסימנו שהסתיים ברגע המתוק הזה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אך לפני שהגענו לרגע זה – נחזור כעת לנקודה שבה עצרתי את הפוסט הקודם:

את 28 הקילומטרים הראשונים רצתי עם בלהה. מפעם לפעם צילמתי את הנופים היפים שבדרך וגם את בלהה. גם הצלמים שבדרך צילמו אותנו:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וכעת לתמונות שצילמתי אני:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאחר מכן מצאתי את עצמי רצה לבד. הפעם דווקא לא "מתרועעת עם זרים בדרך", כפי שניבאה בלהה שיקרה מתוך היכרות עם דפוס הריצה שלי (אמרתי לה שזה נשמע לא טוב…). הייתי שקועה בהתבוננות בנופים המשתנים של העיירות לאורך האגם וכן של האגם עצמו, ועוד יותר מכך בשיח פנימי עמוק ביני לביני וביני לבין בוראי. כעת שיננתי בלופ פסוקי אמונה וביטחון ש"במקרה הכינותי מראש", ובראשם "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה" (תהלים קיח 21) בלחן שהלחינה אימי היקרה, וכן פרק שלם בתהלים – מזמור לתודה (תהלים ק), גם הוא בלחן של אמי.

בקילומטר ה-35 ניסיתי לשתות קוקה-קולה. הרי טוענים שבוסט הסוכר הזה מסייע מאוד לאישוש הרצים. אך המשקה שאיני מורגלת בו ואיני אוהבת את טעמו גרם לי לבחילה. לא עוד. ניסיתי – לא עבד.

הייתי מודאגת מכך שלאורך כל הריצה אין שירותים. אף לא היו מקומות מסתור כפי שיש במרוץ סובב עמק. אבל ב"ה לא נזקקתי לכך.

תוך כדי הריצה התברר לנו שכל המקצים רצים באותו מסלול ושאנחנו חולפות בשער הסיום של כל מקצה ומקצה, אלא שהריצה של המקצים הקצרים יותר הסתיימה במקומות שונים ולא בנקודת הפתיחה של המרוץ. רק רצי ה-58 מסיימים בנקודת הפתיחה לאחר שהקיפו את כל האגם. עוד סיבה לרוץ 58 קילומטר ולא פחות מכך.

 

 

 

 

 

 

בקילומטר ה-43 שמעתי את עצמי ממלמלת בקול רם (לא היו אנשים בסביבה באותו זמן): "קרה לך נס, קרה לך נס". איך אפשר להאמין שכבר רצתי מעל מרתון, עם הפציעה שהשביתה את האימונים?

כן, נעזרתי באדוויל, לפי המלצת המאמן מישאל דגן והפיזיותרפיסט נעם איבשיץ. אומנם לא לקחתי ממנו לפני הריצה, אף ששניהם המליצו על כך, אך כן לקחתי שני אדוויל תוך כדי ריצה.

מפעם לפעם, כאשר סבלתי מהתכווצויות שרירים, בייחוד באצבעות הרגליים, עברתי לזמן קצר להליכה מהירה. כך עשו גם הרצים האחרים בסביבתי, כל רץ וסיבותיו עימו. השינוי הזה אושש אותי וסייע לי לשוב לריצה בקצב טוב יחסית.

לפני הריצה הכנתי עצמי מנטלית למשברים, ל"קיר" שהוא אימת כל הרצים ולמי יודע למה עוד. חשבתי לעצמי שאתמודד ושאצמח מההתמודדות, אולם כל ההכנות הללו היו לחינם. לא פגשתי ב"קיר" (משך כל שנותיי כרצה עדיין לא פגשתי בו) ואף שהריצה לא הייתה טיול פיקניק, היא לא נחוותה כקשה במיוחד ובהחלט סיימתי בטעם של עוד.

לאחר 6 שעות ו-24 דקות חציתי את קו הסיום בתחושת סיפוק עצומה. לפני המרוץ חשבתי שאבכה אם וכאשר אצליח לסיימו, בגלל הרקע של הפציעה, בגלל אי-הוודאות. אף פעם לא בכיתי בסיום מרוץ והיה נראה לי שזו תהיה הזדמנות טובה לקתרזיס של בכי. לא בכיתי, אך בהחלט הייתי נרגשת. הפציעה שדרגה מאוד את חוויית ההישג ואת הסיפוק על העמידה ביעד.

ההתרגשות והכרת התודה גברו כאשר בדקתי בלוח האלקטרוני וגיליתי שזכיתי במקום ראשון לקטגוריית גיל (בנות 60 ומעלה. היינו 14 בקטגוריה) וכמובן כאשר נקראתי לעלות לפודיום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אקורד אבסורדי

בעודי עומדת על הפודיום ומקווה לקבל גביע או מזכרת נחמדה, ראיתי שמירקו, מארגן המרוץ, מגיע אליי ובידו עצם ענק ובלתי מזוהה בצורה של גיטרה, בגודל של חצי בן אדם. מה אני אמורה לעשות עם זה, ואיך הוא רוצה שאארוז את זה במזוודה? חשבתי לעצמי, ושאלתי אותו בנימוס "מה זה?" "בשר", השיב. "No, no, no! Vegana!" נחרדתי. הוא נבוך מאי-שיתוף הפעולה מצידי והציע לי יין וגבינות תחת הבשר. מובן שהשבתי בשלילה. היין אומנם טבעוני אך מסיבות הלכתיות איני יכולה ליהנות ממנו. לבסוף הציע לי שתי חבילות של פסטה והבטיח שהפסטה טבעונית. כדי לא לאכזב אותו, וכן כדי שתהיה לי איזושהי מזכרת מהפודיום, לקחתי חבילה אחת של פסטה וּויתרתי על השנייה. הרי אני אמורה להמשיך לרוץ. אף קיבלתי תיק כדי לשאת בו את הפסטה. החלטתי שכאשר אשוב לארץ אציב את חבילת הפסטה על מדף הגביעים שלי, כמזכרת מצחיקה. כך אכן עשיתי, ורק לאחר מכן נזכרתי, שבקרוב מאוד צריך יהיה לאכול את ה"גביע", לכבוד חג פסח ההולך ומתקרב.

 

 

 

 

 

 

 

ואחד לשנה הבאה

עם תום טקס העלייה לפודיום, יצאתי בריצה לחפש את בלהה. הרי נותרו לנו שני קילומטרים של ריצה מעבר למרוץ הרשמי, כדי להגיע ל-60 קילומטר. בידי נשאתי תיק ובו קרקשה בעליזות חבילת הפסטה, "הגביע" שלי.

 

 

 

 

 

מצאתי את בלהה כעבור כחצי קילומטר של ריצה, קרוב לשער הסיום. רצתי לצידה אך הקפדתי שלא לעבור בשער פעם נוספת כדי לא לבלבל את המערכת. בלהה קיבלה את המדליה ובלא להתעכב המשיכה בריצה ואני לצידה. הייתי גאה בה מאוד על הנחישות הזו. בלהה השלימה שני קילומטרים ל-60, ולי יצא להשלים שלושה – 61 קילומטר. זהו קילומטר אחד יותר ממה שתכננתי, אך מאחר שאני מבוגרת מבלהה בשנה, ובעוד חודשיים אהיה בת 61, זה נראה לי אך הולם.

הבטנו זו בזו בחיוך נרגש. עשינו זאת! ובעבורי היה זה כמעט כנגד כל הסיכויים, גם אם רבים ממכריי הרצים ניבאו לי שאצליח.

"חבל שאנחנו לא יכולים לראות את עצמנו כפי שאחרים רואים אותנו", אמרה לי בלהה. "לי היה ברור שתצליחי לרוץ".

אפילוג

יום לאחר המרוץ יצאנו בלהה ואני להליכת שחרור נמרצת לאורך האגם. מבטינו הקיפו אותו, עברו לגדה שמנגד ותהינו זו באוזני זו: "איך הצלחנו להקיף את האגם הגדול הזה?"

תודות

בראש ובראשונה לבורא עולם שנתן בי את הכוח לסיים את הריצה והיה עימי בכל צעד וצעד.

וכמובן לשותפתי למסע הריצה הזה, היוזמת שלו והטורבו – בלהה מנדילוביץ, שזו לנו כבר חוויית ריצה משותפת שלישית בחו"ל. תודה על החברוּת, על הארוחות הטבעוניות המעולות ועל הפרגון מכל הלב.

למאמני מישאל דגן, שהתמודד עם רצה לא לגמרי ממושמעת (48 קילומטר) ולאחר הפציעה – מלאת חששות.

למאמני לשעבר, פליקס פיסרבסקי, שהוא המאמן של בלהה, שעודד, התעניין והמליץ לי על נשימות וים הוף כדי לשמר עד כמה שניתן סיבולת לב ריאה.

לפיזיותרפיסט נעם איבשיץ, שטיפל במסירות ברגל הסוררת מתוך רצון ומחויבות לסייע לי להגשים את החלום.

למאמן המנטלי איתן עזריה, שממנו למדתי להתחייב לדרך ולפעולות שלי כדי להשיג את המטרה ולא לתוצאות. התובנה הזו עודדה אותי לעשות כל שביכולתי כדי לצלוח את המרוץ, אף שלא ידעתי אם אכן אוכל לרוץ אותו. גם העובדה שקבעתי את המרוץ כהישג מפתח עבורי באפליקציה שפיתח איתן, ובה אני משתמשת מדי יום – גרמה לכך שדבקתי בתוכנית להשתתף במרוץ, שהרי לא בקלות מוותרים על הישג מפתח.

לאישי יריב גלבוע, שאומנם השמיע קולות מודאגים, אך תמיד מאפשר לי להגשים את החלומות שלי (גם אם הוא מתקשה להבין אותם).

למירקו (Mirco) – מארגן המרוץ, שעמד בקשר קבוע עם בלהה, סייע לנו ברצון והשיב באדיבות ובסבלנות לכל שאלה ושאלה. הוא גם בישר לנו בהתרגשות שאנו הישראליות הראשונות שנרשמו למרוץ הוותיק הזה, ולפיכך ביקש להצטלם איתנו למזכרת. תודה למירקו ולכל הצוות גם על מרוץ מאורגן למופת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לסער יופה, שכאשר פגשנו אותו במרוץ "סובב עמק" הפנה את תשומת ליבנו למרוץ הזה ועקב אחר התוצאות שלנו מרחוק. כנראה שסער ישתתף במרוץ הזה בשנה הבאה.

לכל החברות והחברים שלאחר הפציעה עודדו, תמכו והביעו את ביטחונם שאצליח לסיים את המרוץ, ובהם ענת מלמד, יניב אנגל, הרי רחמיל, מיכל יפה, סוניה מנדלוביץ, שמוליק הודס, דורון אמיר והדס חסון, וכן לכל מי ששלח אנרגיות טובות, או התפלל להצלחתי ובהם אימי היקרה, שרה אסטלה שמש, אחי הבכור איסי שמש, אחותי מבחירה, ליאורה בן חיים, שותפת המחויבות שלי גלית גולדנברג-אורן ושותפי לריצת ה-48 קילומטר הזכורה לטוב, יניב אנגל.

יעמדו כולם על הברכה. כולכם עמדתם איתי על הפודיום.

המטרה, ההכנות ותחושת הביטחון

המרוץ הזה היה שונה מכל מה שחוויתי אי פעם מבחינת רכבת ההרים שהביאה אותי אליו. הכול החל ברעיון של בלהה מנדילוביץ לרוץ 60 קילומטר לכבוד גיל 60. שמחתי להצטרף אך לא הצלחנו למצוא מרוץ של 60 קילומטר. החלטנו שנוסיף עצמאית את מספר הקילומטרים הנדרש.

בתחילה חשבה בלהה על דרום אפריקה, מרוץ של 56 קילומטרים, אך כאשר התברר שהמרוץ מתקיים בשבת הבהרתי שלא אוכל להשתתף.

סער יופה הוא זה שהציע לנו את המרוץ באיטליה סביב אגם טרסימנו – 58 קילומטרים המקיפים את האגם כולו. כמעט מושלם! על כך נצטרך להוסיף רק שני קילומטרים.

ההכנות כללו ריצה של 33 קילומטר עם בלהה במרוץ סובב עמק 2022, מרתון טבריה 2022 שגם אותו רצתי עם בלהה, וכמובן מרחקים הולכים וגדלים באימונים עצמאיים.

ביום שישי 27.1 הייתי אמורה לרוץ 40 קילומטרים. הרִי, ירון ויניב מ"זוחלי גני תקווה" ארגנו "ריצת טיול" ליער בן שמן ושמחתי להצטרף אליהם. חשדתי שהריצה תגלוש מעבר ל-40 קילומטרים, ולא במפתיע היא אכן הסתכמה ב-48 קילומטרים. הרגשתי מצוין, כך שבנקודה זו הייתי רגועה בנוגע ליכולתי לרוץ את 60 הקילומטרים באיטליה בתנאֵי שטח נוחים הרבה יותר.

הנפילה ואיבוד תחושת הביטחון

כדי שלא יהיה רגוע ומשעמם, שישה ימים לאחר מכן – באימון קבוצתי בגשם, תוך כדי ריצה מהירה במטרה לתפוס מחסה – החלקתי, נפלתי ונחבלתי בברכי השמאלית. אובחן קרע במיניסקוס. וכך הפכתי מאחת שרצה בהנאה 48 קילומטר למי שמתקשה בהליכה (כן, צלעתי ממש) וכלל אינה מסוגלת לרוץ. האם כל תקופת האימונים הארוכה הייתה לשווא? סירבתי לקבל את רוע הגְזרה ועשיתי כל שביכולתי כדי לרוץ באיטליה. בלית ברירה ויתרתי על מרתון תל אביב. נפשי התעגמה בשל העובדה שביום שבו הייתי אמורה לרוץ ריצת הכנה של 50 קילומטר – 42 קילומטר במרתון תל אביב ותוספת של שמונה קילומטרים שארוץ עצמאית, אני רצה-הולכת 50 דקות. כן, כך קבע לי הפיזיותרפיסט נעם איבשיץ, שאליו הגעתי בהמלצת ענת מלמד. לאט-לאט (באמת) עלו פרקי זמן הריצה. בסופו של דבר, שבוע לפני המרוץ, רצתי את הריצה הארוכה ביותר שלי מאז הפציעה – 21 קילומטר. זה עלה לי במאמץ. חשתי שהנשימה נפגעה, ומה שהיה עבורי בעבר ריצה קלילה הפך לאתגר.

"האם אוכל לרוץ 60 קילומטר?" שאלתי את נעם, הפיזיותרפיסט. "אני לא יודע. את לוקחת על עצמך אתגר בלתי אפשרי, אבל אני חושב שאת צריכה לנסות". השיב. לפחות הרגיע אותי כאשר הבהיר בתשובה לשאלתי שאינו סבור שאגרום לעצמי נזק בלתי הפיך בכך שאשתתף במרוץ. "לו הייתי סבור כך, הייתי נלחם בך כדי שלא תרוצי", הצהיר.

מבחינתי זה היה האור הירוק להשתתף במרוץ, תשובה לכל המודאגים שניסו להניא אותי מכך, כולל הקולות המודאגים שבראשי.

שאבתי גם עידוד ממשפט שאמר מישאל דגן, המאמן שלי, בתקופה שעדיין לא יכולתי לרוץ ולמען האמת נראה שבאותה נקודת זמן הוא איבד את האמונה שאוכל להשתתף במרוץ: "אם תצליחי לרוץ קילומטר אחד, תצליחי לרוץ 60".

בדיעבד, לריצת ה-48 שרצתי עם בכירי "זוחלי גני תקווה" – הרי רחמיל, ירון אמיגה ויניב אנגל – הייתה השפעה מכריעה וטובה על החלטתי להתייצב למרוץ. אף שחודש השיא של האימונים עבר עליי בלא ריצה, היה משהו מרגיע בידיעה שכבר רצתי בהצלחה 48 קילומטר. מלוא החופן השראה שאבתי גם מיניב אנגל, שרץ כמה מרתונים בפציעה ובכאב והביע את אמונו שגם אני אצליח לעשות זאת.

העובדה שאיני לבד בסיפור הזה, אלא חוברת לבלהה, הוסיפה אף היא לכך שלא ויתרתי על המרוץ למרות התקלה הרצינית בדרך לשם. מכל מקום, החלטתי שגם אם לא אוכל לרוץ, לפחות אגיע עם בלהה לאיטליה ואעודד אותה. ואם אני ממילא יוצאת לאיטליה – אז למה שלא אנסה גם לרוץ?

כך הגענו לרומא, ומשם ברכבת לקסטיליונה דל לאגו, שהתגלתה כעיירה יפה ומנומנמת בעונה זו של השנה. אפילו שירות מוניות לא עבד. בסופו של דבר התנדב איטלקי טוב לב להסיע אותנו למלון החביב Residence Ranieri, מרחק של כ-50 מטר מנקודת הפתיחה והסיום של המרוץ. התברר שבעלי המלון כמעט שאינם יודעים אנגלית. מזל שבלהה היא זיקית של שפות והיא הצליחה לתקשר איתם באיטלקית.

בלהה ואני הבטנו באגם היפה שאותו אנו אמורות להקיף ושאלנו: איך נעשה זאת?

אימונים מנטליים

כיוון שבמהלך הפציעה לא יכולתי להתאמן פיזית כנדרש, הרביתי באימונים מנטליים. אוטוסוגסטיות היו חלק משגרת יומי. נוסף על כך חיפשתי סיפורים מעוררי השראה על אודות אנשים שהתגברו על קשיים עצומים, כך שהקושי שלי יתגמד מולם. חזרתי לידיעה על בוב וילנד, שאיבד את שתי רגליו במלחמת וייטנאם, ורץ את מרתון ניו-יורק על כפות ידיו במשך 98 שעות! מהו הקושי שלי אל מול סיפור גבורה מעין זה? לי בכל זאת יש שתי רגליים, גם אם אחת מהן פגועה.

יום לפני המרוץ אף מצאתי שני משפטי השראה שדיברו לליבי:

“The miracle isn’t that I finished. The miracle is that I had the courage to start”

(John Bingham)

“Run when you can, walk if you have to, crawl if you must; Just never give up”

(Dean Karnazes)

 

יום המרוץ

יצאנו בניחותא לנקודת הזינוק כרבע שעה לפני הזמן המיועד. ככה זה כשהמרוץ הוא במרחק שתי דקות הליכה. פגשנו את ויל ואת סטיב, שני רצים צעירים מארה"ב שנשאו את מספרי החזה 17, 19. עם בלהה ואיתי נוצר רצף מספרי.

 

 

 

 

 

 

 

זינוק! בקילומטרים הראשונים כאבה לי השוק הקדמית של רגל שמאל. דאגתי. מה יהיה בהמשך הריצה? אך הזכרתי לעצמי שההתחלה אינה בהכרח מעידה על הסיום. נשמתי לתוך השוק הכואבת. כעבור זמן מה שמחתי לגלות שהכאב חלף.

רצנו בשמחה ובהתרגשות, הסבנו זו את תשומת ליבה של זו לברווזים, לנרקיסים הצהובים ולשאר נופים יפים שבדרך. "אני אומרת לעצמי בלופ", סחה לי בלהה, "ככה נראה להגשים חלום". "אימצתי", אני משיבה ומציעה משפט משלי: "כל צעד וצעד מקרב אותי להגשמת החלום". אלא שבלהה מבהירה שמבחינתה, בכך שהחלה לרוץ היא כבר מגשימה את החלום. גישה נבונה יותר, אני חייבת להודות.

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר הגעתי לקילומטר ה-22 חגגתי, משום שהיה זה המרחק הארוך ביותר שעברתי מאז הפציעה. אמרתי לעצמי שמכאן ואילך אחגוג בלב כל קילומטר וקילומטר.

המשך יבוא…

כבר חודשים שאני מתאמנת לריצת 60 קילומטר באיטליה, לכבוד יום הולדת 60.

נרשמתי עם בלהה למרוץ אולטרה המתחיל בעיר קסטיליונה דל לאגו, ומתקיים לאורך אגם טרסימנו, במחוז אומבריה, שהוא בגבול דרום-מזרח טוסקנה. שמעתי שהאזור יפה מאוד ("כמו כל איטליה", כך הדס). למעשה, המרוץ הוא מרוץ של 58 קילומטר "בלבד", אך בלהה ואני מתכוונות להוסיף עליו 2 קילומטר.

כבר פעמיים תכננתי ריצת אולטרה החוצה את גבול 60 הקילומטר, ופעמיים לא יצא התכנון לפועל. הפעם הראשונה הייתה בשנת 2014 במרוץ סובב עמק. הייתי בכושר מעולה, רצתי בהנאה ויכולתי להמשיך לרוץ עוד ועוד, אלא שהמרוץ הסתיים לו לפתע פתאום – לאחר 52 קילומטר לפי שעוני – בגלל טעות ניווט בתחנת טייפון. כתבתי על כך כאן.

והייתה פעם נוספת שבה רציתי לתקן את הטעות המתועדת משנת 2014. נרשמתי – שוב למרוץ סובב עמק, מעל 60 קילומטר – התאמנתי ונפצעתי סמוך למרוץ, כך שוויתרתי עליו.

הפעם קיוויתי סוף-סוף להגיע למספר 60, ואף בעיתוי מתאים – לכבוד הגיל.

חשתי מעודדת וכשירה למלאכה לאחר שב-27 בינואר רצתי עם שלושה חברים מקבוצת זוחלי גני תקווה לתל חדיד – 48 קילומטר, בשטח קשה הרבה יותר משטח המרוץ באיטליה.

אלא מה? כדי להפוך את המסע למאתגר הרבה יותר ומלא חששות ותהיות, באימון קבוצתי בגשם, ב-2 בפברואר, החלקתי ונפלתי.

"כי נפלתי קמתי", אמר הנביא מיכה. משפט שאני אוהבת, אך השאלה היא: באיזה מצב קמתי? מכירים את זה שאתם נופלים, ממהרים לקום ולהבטיח לכולם ולעצמכם שהכול בסדר? אבל הכאב, הכאב ההולך ומתפשט, מבהיר לכם אט-אט שלא כל-כך מהר הכול נעשה בסדר. ובכן, הברך השמאלית שלי נחבלה קשות.

מאז איני מסוגלת לרוץ. הברך כואבת ודלקתית. לפחות הצליעה כבר לא ניכרת. בהוראת הספורטתרפיסטית המקסימה עדי ניסים אני הולכת ביומיים האחרונים כעשרים דקות ומתגעגעת לימים שבהם רצתי שעות. נוגעת בסלעים שבטיילת גני-תקווה, סלעים המסמלים עבורי התגברות על מכשולים ועל בעיות. מצב הרוח מדוכדך מעט בשל מצבי (וכן בשל מצבה של המדינה, עם כל עניין הרפורמה המשפטית הזו, וסליחה על שגלשתי לפוליטיקה), ואני מתפללת שלא יהיה בכך כדי לחבל בתוכנית שלי לרוץ 60 קילומטר באיטליה בעוד פחות מחודש.

משתדלת לחזק עצמי באמונה ובביטחון.

החלק היומי של סיון רהב-מאיר מ-8 בפברואר בא לי בזמן, ואני מעתיקה אותו כאן:

מה אומרת התעודה? / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:

 

מיליוני תלמידים מקבלים בימים אלה תעודות-מחצית. עירית הלוי, מנהלת אולפנת צביה בירושלים, כתבה עם חלוקת התעודות מסר חשוב לתלמידים, אבל בעצם לכולנו:

"המסע ממצרים לישראל מתחיל בפרשות השבוע, אבל כתוב שאלוקים לוקח אותנו בכוונה בדרך הארוכה והקשה. למה לעשות כזה סיבוב במדבר? למה לא לחתוך ישר לארץ ישראל? שימו לב למשפט עמוק של הרמב"ם. לדבריו, החוכמה האלוקית באה ללמד אותנו על מסע החיים של האדם. אין קפיצות דרך. כדי לגדול, צריך לעבור תהליך מפרך: 'כי המנוחה תסיר הגבורה, והעמל ייתן הגבורה'.

אנחנו רוצים לרפד את חיי התלמידים, לתת להם הקלות כדי שיהיה להם נעים, וגם התלמידים עצמם רוצים שהכול יהיה כיף, מיידי ומהיר. אבל האמת היא, לא נעים לומר, שכדי להגיע להישגים צריך להזיע, צריך שיהיה קשה. רק ככה מתקדמים ועולים למדרגה גבוהה יותר […]

 

עד כאן סיון רהב-מאיר, המביאה את דברי עירית הלוי, המביאה את דבריו היפים של רמב"ם.

אז כן, פציעות, תקלות וקשיים הם חלק מהתהליך. הם עושים את המסע משמעותי יותר וגורמים לנו לגדול ולצמוח, גם אם הם מביאים איתם את כאבי הגדילה.

האם ארוץ 60 קילומטר באיטליה? אי"ה ואם הגוף יאפשר – מקווה מאוד.

ממשיכה לעדכן על בסיס יום-יומי כמעט בדף הפייסבוק שלי "טבעונית למרחקים ארוכים".

בתמונה: מנסה לשאוב כוח מסמלים

 

"אני מרגישה כמו ילדה נרגשת לפני טיול שנתי. התעוררתי ב-2:30 בלילה ולא הצלחתי להירדם", אמרתי לשותפיי לריצת הטיול שנעשתה לאולטרה מרתון. שלושתם מבחירי "זוחלי גני תקווה", קבוצה חינמית מקסימה שאני רצה איתה מפעם לפעם, הלוא הם הרי רחמיל (האדמו"ר), ירון אמיגה (המאמן והנווט בריצות בארץ) ויניב אנגל (קצין המבצעים של הקבוצה, הנווט בריצות חו"ל וכן פודיומיסט מהולל). אני מכנה אותם "שלושת המוסקטרים" מאז נודע לי על המבצע המשותף והמאתגר שאליו יצאו יחד השנה: טרק של שמונה ימים סובב הרי מונטה רוזה באלפים הפניניים על גבול איטליה–שוויץ, יותר מ-180 קילומטר וגובה מצטבר של יותר מ-13 קילומטר.

בדף הפייסבוק שלי, הנושא אף הוא את השם "טבעונית למרחקים ארוכים" – ובו אני מעדכנת כמעט מדי יום ביומו – כתבתי לא פעם ולא פעמיים על כל אחד מהם ועל הקבוצה "זוחלי גני תקווה". אולי אייחד לקבוצה המופלאה הזו פוסט נפרד.

אך כעת – לריצת הטיול שהתפתחה לאולטרה מרתון.

לפי התוכנית הייתי אמורה לרוץ 40 קילומטר. סיפרתי זאת להרי ושאלתי מה התוכניות שלהם לאותו יום שישי. הוא השיב שירון עובד על מסלול של ריצת טיול לתל גדיד.

שלחתי לירון הודעת וואטסאפ ובה שאלתי מהו מספר הקילומטרים המתוכנן.

"45-40", השיב.

"רק שלא יצא 50", כתבתי לו, מוטרדת.

"יאללה, טיול" הקליל ירון.

ואכן, בקבוצת הוואטסאפ של הזוחלים, המכונה "רצים עם ארקוקסיה" – סליחה על השם הקודר (אך נחוש), לא אני בחרתי אותו – תיאר ירון את מרבדי הכלניות והרקפות המצפים לנו ושלח קישור למידע על הפסיפס שנפגוש בדרך.

אין ספק שעבורי ריצת טיול שכזו מפתה הרבה יותר מלרוץ את המסלול המוכר והנוח בתל-אביב – ירקון וטיילת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יניב החליט להצטרף למרות הפציעה שחווה לאחרונה. מרתונים איכותיים וסמוכים מאוד זה לזה אומנם זיכו אותו בפודיום אחר פודיום אך גם בפציעה מעצבנת.

ביער קולה, כשרצתי בזהירות בירידה, הוא הדגים לי איך הוא רץ במרוצים. זה היה מחזה מרהיב, ממש "קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (רק בלי הסוף הטרגי, כמובן). הלוואי שהייתי מצליחה להגיע לחצי מרמת הביטחון והמהירות הזו בריצה.

עוד לפני שיצאתי לריצה הזו הבעתי דאגה מהצורך לשאת מנשא מים. בריצת הטיול הקודמת עם ירון, הרי וישראל, שהסתכמה ב-40 קילומטר, המנשא פצע אותי. רציתי לרוץ עם בקבוק חצי ליטר בידי, ושאלתי אם יש די מקומות בדרך כדי למלא אותו. ירון הציע באבירות שאביא בקבוק נוסף שהוא יישא במנשא שלו, וכך אכן עשיתי. תודה, ירון! זה סייע לי מאוד.

נהנינו לראות את הכלניות ואת הרקפות בדרך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המשכנו לשוהם ומשם ליער בן שמן. הופתעתי כאשר נאמר לי שהגענו למצפה מודיעין. זו לי פעם ראשונה שאני מגיעה ליער בן שמן בריצה ולא ברכב. ביקרנו את הפסיפס והמשכנו לתל חדיד כשמאחורינו כבר 26 קילומטר של ריצה. עצרנו בתל להשקיף על הסביבה, להצטלם ויניב אף צילם סרטון שבו סייע לנו להתמצא במרחב והראה לנו היכן ממוקמת גני תקווה (ומה עם קריית אונו הסמוכה שבה אני גרה? אני דורשת כעת את כבודה). ירון הבטיח שהחזרה תהיה קצרה יותר (ולא על דרך "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה"). כך באמת היה, אף שהתברברנו מעט.

 

 

 

 

 

 

 

בחזור – לאחר שיצאנו מיער בן שמן, בניסיון להימנע מריצה בכביש – הלכנו קילומטר או יותר בניגוד לכיוון שבו היינו אמורים לרוץ, לאורך גדר בית נחמיה, בתוך צמחייה גבוהה שהרטיבה את הנעליים ואת הרגליים. ירון ספג קיתונות של ביקורת על הניווט משני חבריו. יניב צילם סרטון ובו דימה אותנו ללוחמים בסבך בווייטנאם. "יעל, הכול בסדר. הבנת איך הטיולים עם ירון מתנהלים, נכון? תצטרפי שוב? כי הרי אמר שהוא לא יצטרף".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"כן, בטח", גיחך ירון בחיבה, "כל פעם אותו סיפור". הרי מאיים שלא יצטרף לטיולי הריצה של ירון ומצטרף שוב ושוב.

"מה שטוב אצלנו זה הפרגון, והכול בַּפָּנִים", אמר לי יניב בחיוך.

נהניתי לצפות מהצד בהווי שנרקם ביניהם. שלושה חברים טובים שעברו יחד יותר מדבר או שניים, והחברות האמיצה שלהם כוללת גם קנטורים ברוח טובה, מתובלת בחיבה ובהערכה רבה.

נהניתי גם מהשיחות שהתפתחו בינינו תוך כדי ריצה ועזרו להעביר אותה בנעימים. בין השאר שוחחנו על החיסונים נגד קורונה ועל האווירה הציבורית שכפתה את החיסונים הללו (וזאת ביקורת שלנו כמחוסנים). שוחחנו על האחריות האישית שכל אדם צריך לקבל עליו ובמקרה הצורך על קרוביו. כך למשל סיפר יניב על מקרים שבהם הערנות שלו הצילה בני משפחה מאושפזים מטיפול שגוי. ירון סיפר על כך שמילדות יש לו אסתמה ושהיה מכור למשאף הונטולין, עד שבגיל 13 – בעקבות הערה פוגענית מאחד הנערים בקשר לאסתמה שלו – החליט שהוא מפסיק להשתמש בונטולין, השמיד את כל המשאפים בבית, עבר את התקופה הקשה של הצורך הנואש במשאף אך נגמל. מדהים בעיניי מה שהצליח לעשות בגיל כה צעיר. אמרתי לו שהוא צריך לשלוח בונבוניירה (טבעונית!) לזה שפגע בו והיטיב עימו כל-כך.

גם ליניב היה סיפור של ריפוי עצמי. ניתוח השתלת עור ברגל בעקבות זיהום שנוצר עוד בתקופת הצבא כשל, והמורל שלו היה שפוף. חבר נתן לו גת לשיפור מצב הרוח. מסתבר שהגת עשה הרבה יותר מכך, ויניב החל מיידית תהליך של ריפוי עד להחלמה מלאה.

תחקרתי את יניב כיצד לתימני כמותו יש שם משפחה גרמני – אנגל. מתברר שאחד מאבותיו הגיע מגרמניה. כרגיל, היהודים הנודדים.

פגשנו רוכבי אופניים ואחד מהם מילא מהבקבוק שלו את בקבוק המים שבידי. נראה לי שהם נעלבו כאשר שאלתי אותם אם הם רוכבי כביש או שטח. "רוכבי כביש לא היו נותנים לך מים", התבדח הרי.

את הרי תחקרתי על אתרי סקי שבהם גלש. ממש לאחרונה גלש עם בנו באיטליה. התברר שהוא לימד את עצמו לגלוש וכן לימד את בנו. את הבנות לא לימד. תהיתי אם זו הטיה מגדרית.

הרי התלונן שהוא רוצה לחזור עד שעה 11:00 ולא נראה שנעמוד בכך. בכל פעם שירון שר לו "הרי, הרי, הרי" לא ידעתי אם ירון מכוון לכפל המשמעות – שמו של הרי (Harry) והמילה האנגלית hurry. אבל כפי שאמר ירון, בריצות שטח אי אפשר לדעת מראש כיצד הן תתפתחנה. צריך לסגל לעצמנו הלך רוח גמיש. זאת עשיתי עוד בפתיחת היום שלי, נוהל בוקר קבוע שלמדתי מהמאמן המנטלי איתן עזריה, ובו אני בוחרת את ההוויות שאני מבקשת לסגל לעצמי לאותו היום. בריצה (כמו בכל דבר) יש גם צד מנטלי, וכדאי לא להזניח אותו.

בסופו של דבר רצתי 48 קילומטר לפי השעון, ולמעשה קצת יותר כי היו מקטעים שעצרתי את השעון ושכחתי להפעיל אותו מחדש.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"מה ההבדל בשבילך בין 40 קילומטר ל-45 קילומטר?" ספק קבעה ספק שאלה חברתי אסתי אשל, כאשר סיפרתי לה ערב קודם הריצה על תשובתו של ירון באשר לאורך הריצה, בעוד אני אמורה לרוץ רק 40 קילומטר.

צחקתי. ב-40 קילומטר אדם עלול להרגיש "גמור" ובמקרה זה ההבדל משמעותי מאוד. בהעלאת העומס יש כמובן גם חשש לפציעה.

אבל האמת היא שבסופו של דבר היא צדקה. לא הייתי "גמורה", כך שלא היה הבדל כה משמעותי עבורי.

לעומת זאת, המאמן מישאל דגן סבר שיש הבדל גדול.

"אני לא יודע מה לומר על ה-48 קילומטר הללו", כתב לי.

"יישר כוח, אולי?" הצעתי, והוספתי אימוג'י מחייך.

אך במקום חייכן ויישר כוח חטפתי נזיפה. לו הייתי שחקנית כדורגל נראה לי שהיה מוציא לי כרטיס אדום.

האם מאמן יכול לפטר מאומנים? כי אני חוששת שאני על הכוונת.

ושאלה לסיום:

מעניינת אותי דעתכם: איך מחשיבים ריצת מרתון או אולטרה מרתון שלא רצנו במרוץ רשמי? האם סופרים אותה או שלא סופרים אותה במניין המרתונים והאולטרות שרצנו? ואולי מכינים שתי רשימות נפרדות? יש תובנות?

מרתון טבריה – 9.12.2022 – פעם שלישית גלידה

השנה רצתי בפעם השלישית את מרתון טבריה. הפעם הראשונה שבה רצתי אותו הייתה ב-2013. זה היה המרתון השלישי שלי. קדמו לו מרתון תל אביב ב-2012 ומרתון ירושלים ב-2013.

בשנה שעברה רצתי אותו בפעם השנייה, כאשר ליוויתי את ענת מלמד. בעבורה זה היה מרתון ראשון. מאז היא הספיקה לרוץ מרתון שני בוולנסיה, באותו שבוע שרצתי אני בטבריה. השנה ליוויתי את בלהה מנדילוביץ, שהיה זה עבורה מרתון שלישי.

 

 

 

 

 

 

אני אוהבת את הנוף הנשקף לאורך המסלול במרתון טבריה – הכינרת היפה מצד אחד ונוף הרים מרהיב מהצד השני. ציפיתי לו בשמחה.

הגעתי עם יריב לטבריה בסביבות 16:00 למלון לייקהאוס הסמוך לנקודת הזינוק ולנקודת הסיום של המרתון. מהמלון ניגשנו ברגל לקחת את הערכה. בגלל המרתון לא יכולתי להשתתף בהרצאתו של פרופ' גרי רנדסבורג, שהגיע למחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, מקום עבודתי, כמרצה אורח לסמסטר א'. הצטערתי מאוד על כך. מובן שלא ידעתי מראש על ההרצאה כאשר נרשמתי למרתון. לו הייתי יודעת, הייתי נרשמת למרתון ולנסיה. גרי הוא חוקר חשוב מאוד ומרצה מצוין והוא גם… טבעוני. וכמובן – נושא ההרצאה עניין אותי. פעולת ההשתדלות שלי סייעה, ותודתי נתונה לקולגות שלי, ד"ר איציק עמר וראש המחלקה שלי, פרופ' יוני גרוסמן, שדאגו שאוכל להתחבר בזום ואף לקבל את דף המקורות שחילק המרצה. פלאי הטכנולוגיה ופלאי הנדיבות האנושית.

מראש קבעתי עם בלהה שניפגש בפתח מלון גיא. כאשר הגעתי למקום הכינוס בבוקר, מלֻווה ביריב (שבשלב מסוים לא יכול היה לשאת את המוזיקה ונמלט חזרה למלון), התברר שהדרך למלון מהמקום שבו הגעתי – חסומה. גדר ושומרים הפרידו ביני ובין המלון. חששתי מאוד שגם בלהה לא תוכל להגיע למלון. איכשהו מצאתי דרכי עיקוף ובתוך זמן קצר מצאתי גם את בלהה וחיוך רחב על פניה.

 

 

 

 

 

 

 

לאחר העמידה המסורתית בתור לשירותים ניגשנו לנקודת הזינוק. פגשנו שם את מיכל.

 

 

 

 

 

 

 

הוזנקנו בדיוק בזמן – 7:15. בתחילה נצמדנו לערן יערי, שהיה פייסר של 4:30, אך בתוכנית של בלהה נרשם להתחיל בקצב איטי יותר ולהגביר בהמשך המרוץ. משום כך נפרדנו מערן ואפשרנו לו לרוץ קדימה.

בהמשך הדרך, לאחר שהגברנו קצב בהתאם לתוכנית של בלהה, השגנו את ערן, שרץ בקצב אחיד, ורצנו איתו כברת דרך ארוכה. ערן הוא בעל הומור משובח ושמחתי בחברתו. התעניינתי בנעליים שקיבל במתנה בתור פייסר ושבהן רץ במרתון טבריה. ביררתי אם אין זה הימור לרוץ בנעליים שעדיין לא התנסה בהן. הוא "הרגיע" אותי שהוא הספיק להתנסות בהן שבועיים קודם לכן – כאשר השתתף בתחרות איש ברזל (מלא), שם נעל אותן לראשונה. יופי של אסטרטגיה, אין מה לומר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בקילומטר ה-14 החליט הבלון של ערן – זה המראה את הקצב, כדי שאנשים יוכלו לזהות שפייסר של קצב 4:30 לפניהם – לצאת לחיים עצמאיים ונמלט מידיו. "לא נורא, רוני רון, זה סופו של כל בלון", דקלמנו, אך נראה היה שערן מתאבל מעט על הבלון האדום, אף שזה לא התפוצץ אלא רק פרח למרומים.

שמחנו לראות את נציגי זוחלי גני תקווה חולפים מולנו כאשר אנו עדיין לא הגענו לנקודת החצי והם היו כבר בחזור – ירון, הרי ויניב, אולם גם דאגנו, משום שיניב סבל מפציעה וניכר בו שהוא רץ על כאב.

שמחתי גם לראות את הנציגות היפה של תל אביב 100, הן רצי המרתון והן רצי החצי, שאת רובם איני מכירה, כי הם מתאמנים בתל אביב ואילו אני מתאמנת בסניף שבקריית אונו (קריית אונו היא לא פרוור של תל אביב?), אך כמה מהם מהקבוצה שלי בקריית אונו, כולל רוה, שקרא בשמי ונופף לשלום. היה זה לו חצי מרתון ראשון והוא השיג תוצאה בהחלט יפה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא פחות שמחתי לראות את האיש והאננס, משה לדרפיין. לא ציפיתי לראות אותו מאחר שידעתי שביום ראשון באותו שבוע הוא רץ מרתון מלא בוולנסיה שבספרד. ענת, שרצה את המרתון ההוא, סיפרה לי על כך. אבל הינה הוא כאן, רץ חצי ועוד חצי, כפי שסיפר ליריב ולי למחרת. בעודנו מטיילים ברחובות טבריה ביום שבת פגשנו אותו רץ. "איפה האננס?" שאל אותו יריב. "היום אני בשחרור", השיב איש האננס, רץ רק 30 קילומטר, בלי אננס. כל אחד ומושגי השחרור שלו.

בשליש האחרון של המרתון חשה בלהה כי היא נחלשה, או לכל הפחות הקצב הראה לה זאת. "זה לא אמור להיות קל", היא הזכירה לעצמה, ולזמן מסוים אכן הצליחה להגביר. נראה היה לי שהיא סובלת, כך שגם אני סבלתי לראות אותה סובלת, אך בדיעבד, שמעתי ממנה וגם ראיתי בפוסט שכתבה שהיא עיבדה את החוויה כחוויה חיובית בהחלט וכהתגברות על הקושי, כך שזה שיפר גם את תחושתי.

 

 

 

 

 

 

לסיום, אני שמחה לשבח את הארגון המוקפד – תחנות בפריסה נדיבה מאוד ושירותים בדרך במקומות בולטים (לא הצטרכנו, אך טוב לדעת שיש אפשרות). דבר אחד שהיה חסר לנו הוא מזונות מלוחים בסיום: בייגלה או בוטנים או גם וגם. להחזיר את המלחים שאיבדנו. גם מזג האוויר היה מושלם, ותודה לילדי דגניה ב' ולילדי המושבה כינרת שעמדו, עודדו והחליקו ידיים.

משום שרצתי את המרתון כריצה ארוכה אך לא מאומצת, למחרת היום יכולתי לטפס עם יריב להר ברניקי הסמוך למלון שבו שהינו.

מרתון טבריה – כנראה עוד אשוב.

מראש החלטתי שהמרוץ יהיה חוויה מתקנת למרוץ אשתקד. בשנה שעברה רצתי את המרתון המלא. היה קשה ובודד. כאשר בלהה סיפרה לי שנרשמה למקצה ה-33 קילומטרים, החלטתי לרוץ איתה. נחמד וטוב יותר לרוץ בצוותא.

אז נכון שהשנה, בניגוד לשנה שעברה, לא היו פודיום וגביע, אך היו הרבה דיבורים וחיוכים בדרך.

ראשית, קרדיט ליריב. הוא התעורר מוקדם בבוקר, בסביבות השעה 4:00, כדי להסיע אותי לצומת קוקה-קולה, משם אספה אותי בלהה. "והוא עוד מרגיש בר-מזל שנחסך ממנו להסיע אותי עד לעמק יזרעאל", דיווחתי לבלהה. תודה, איש יקר שלי, שאתה תמיד מוכן לתמוך בי.

סמוך מאוד למקום האירוע התחלנו להתברבר ונסענו במעגלים. לא היה ברור איך צריך להמשיך. עוד שני נהגים שנסעו אחרינו תהו, תעו וטעו אף הם. ראינו שלט גדול שהיה כתוב עליו "לפסטיבל", אך לא העלינו בדעתנו שאירוע ריצה יכונה פסטיבל. מדוע לא לכתוב פשוט "למרוץ סובב עמק"? בסופו של דבר הגענו. "אני מקווה שאין בתקלה הזו כדי ללמד על הארגון של האירוע", אמרתי בחשש לבלהה. בייחוד דאגנו שמא השבילים לא יהיו מסומנים טוב דיים ונרוץ לאיבוד.

פגשנו בשמחה את סער יופה (שרץ איתנו בעבר ב"אנדיור") עם ידידה טבעונית. סער פתח לנו אופק חדש. כאשר שמע על כוונת בלהה לרוץ 60 קילומטר לכבוד גיל 60 בדרום אפריקה (מרוץ של 56 קילומטר שהיא התכוונה להוסיף לו עצמאית 4 קילומטר), הציע לברר לגבי מרוץ באיטליה מסביב לאגם – 58 קילומטר, שעליהם נוסיף רק שני קילומטר עצמאית. אני משתמשת בלשון רבים, "נוסיף" כי בניגוד למרוץ בדרום אפריקה – המתקיים בשבת, ולכן פסלתי אותו – המרוץ באיטליה מתקיים ביום ראשון ואוכל להשתתף בו. ואכן, כבר החלנו לפעול בעניין הרישום אליו.

לאחר שעמדנו בתור לשירותים שלוש פעמים (מה שבטוח – בטוח!) הגענו לזינוק והוזנקנו ב-6:45.

לא רצנו לאיבוד. השבילים היו מסומנים היטב עבור המקצה של 33 קילומטר. נראה שלרצי המרתון הייתה חוויה שונה, כי חלק מהם אכן תעו, כפי שסופר לנו. כך קרה גם לי כאשר רצתי מרתון בסובב בשנה שעברה.

נעים כל כך לרוץ יחד. אנחנו מרבות לשוחח, ואני מספרת לבלהה את פרטי ההרצאה מעוררת ההשראה ששמעתי יומיים קודם לכן מעופר פדן, ששמה "מה כבר יצא ממך…"

באיזשהו שלב אני נזכרת שכאשר הייתי כה בודדה בריצת המרתון של הסובב בשנה שעברה, חלפתי על פני שתי נשים שרצו את מקצה ה-66, ובאותה שעה הלכו ושרו "יחד, כל הדרך!" בעודן מחזיקות ידיים. הלב שלי התרחב וגם נצבט מקנאה באותה שעה. אני מספרת על כך לבלהה ושתינו מפזמות את המילים: "יחד, כל הדרך!…" אנו גם נזכרות כיצד רצנו בעבר את מקצה ה-33 בשלישייה, עם שמוליק – עוד חוויה חיובית שנחרתה בלב.

הנוף מרהיב. חלק ממנו הוא עבורי נוף גן עדן. אני מצלמת את בלהה רצה, ואחד הרצים מציע לצלם אותנו. אני שואלת לשמו, אך הוא מעדיף לא לקבל קרדיט. "אשתי לא יודעת שאני משתתף במרוץ", הוא מגלה. "אני לא מספר בבית על מרוצים שבהם אני משתתף, שלא יכעסו עלַי שאני מגזים. רק היום בבוקר החלטתי להשתתף ונרשמתי במקום". אני מופתעת מהקונצפט של "החרשת מרוץ" וגם מכך שיש בכלל אפשרות להירשם למרוץ ברגע האחרון.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שמחתי לפגוש את יניב אנג'ל מזוחלי גני תקווה (שם הקבוצה מטעה! מלכודת דבש לרצים תמימים!) רץ בקלילות בדרכו לפודיום נוסף – מקום ראשון בקטגוריה במקצה ה-66 קילומטרים, שבוע לאחר שזכה במקום ראשון בקטגוריה במרתון התנ"ך. שמחתי לפגוש גם את ערן יערי מהזוחלים, אף הוא במקצה ה-66. בדיעבד סיפר לי ערן שמהקילומטר ה-40 סבל מאוד משפשפות, ושני קולות נאבקו בו: המלאך שאמר לו: "עצור! כואב לך! הצל את עצמך!" לעומת השטן שהסית: "המשך לרוץ ותמות!" במאבק האיתנים ניצח השטן. כעת ערן מתאמן לתחרות איש ברזל ושבועיים לאחר מכן הוא אמור לשמש פייסר במרתון המלא בטבריה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"בתחנה הבאה נעצור למלא מים", אמרה בלהה לאחר שרצנו 19 קילומטרים. כך תכננתי גם אני. בקבוק השתייה שלי עמד להתרוקן, אך כאשר הגענו לתחנה התברר שאזלו המים. בעיה. בלית ברירה המשכנו לרוץ במרמור מסוים לתחנה הבאה. "אבל בדבר אחד הארגון מצטיין", קבעה בלהה, "הם גייסו את אלוהים לצידם. מזג האוויר מצוין". מבחינתה מזג אוויר מצוין פירושו שלא קר ולא יורד גשם. אבל גם אני הייתי מוכנה לחתום על המשך מזג האוויר שהיה לנו עד כה. השמש הסתתרה מאחורי העננים, אלא שלאחר 20 קילומטר היא הגיחה ממחבואה. לנו כאמור נותרו רק מעט מים, כך שרצנו 8 קילומטרים תחת "משמעת שתייה". מי אמר שזו כבר חלפה מהעולם?

עברה שמועה בקרב הרצים שגם בתחנה הבאה אין מים והתמלאנו חשש. נשמתי לרווחה כאשר הגעתי לתחנה וגיליתי שיש מים קרים להרוות את הגוף ואת הנפש. מכאן ואילך המשכנו לרוץ בהנאה נטולת דאגות.

למעט המקטע של שמונת הקילומטרים שרצנו תחת משמעת שתייה, המרוץ עבר לנו במהירות הבזק מבחינת זמן פסיכולוגי. לא מצאתי עצמי בודקת כל הזמן בשעון לראות כמה כבר עברנו וכמה עוד נותר. הקילומטרים הצטברו להם בלא שחשתי בכך.

ככה זה כאשר רצים בהנאה עם חברה.

 

בסיום שמחנו מאוד לפגוש את עידית שוהם, שהתאמנה איתנו בעבר. בהיותה טבעונית ותיקה, ניצלתי את ההזדמנות להציע לה להצטרף לצוות המדריכים של אתגר 22 (22 ימים מנסים טבעונות בקבוצת פייסבוק "חינמית" ותומכת, בליווי טבעונים ותיקים ותזונאיות טבעוניות). אולי עוד יצא מהמרוץ משהו טוב גם לאתגר 22.

שמחנו פחות לגלות שאין כיבוד בסיום המרוץ. לאחר מכן סיפר לי יניב שלרצי האולטרה דווקא היה כיבוד. בלהה פנטזה על ארטיק. את הארטיק כבר קנינו בקיוסק בדרך חזרה.

 

מרוץ סובב עמק, כנראה נתראה גם בשנה הבאה.