הייתה זו חברתי האהובה סוניה שהציעה לי להצטרף לסיוריצה בירושלים, של מרתון ישראל, בהדרכתה (כעת אפשר לכתוב – המצוינת) של יעל גודמן, מדריכת טיולים ירושלמית, בעלת החברה RUN JLM, המציעה סיורי ריצה בירושלים.
איך אפשר לסרב להצעה מפתה כזו, מה גם שסוניה ואישהּ דוִד אספו אותי מהבית. מלבד הציפייה לסיור שמחתי מאוד על זמן האיכות הצפוי לי עם סוניה ודוִד. מזמן לא התראינו, ועם שניהם עברתי הרפתקאות ריצה רבות ומשמעותיות.
עם סוניה מנלוביץ ודוד מנדלוביץ, במתחם התחנה, לקראת הריצה
בזמן הנסיעה לירושלים התעדכנתי – אם כי לא במידה מספקת, יש צורך בריצה משותפת נוספת – בעבודת הדוקטור שכותב דוִד על "שמחת עניים" של אלתרמן. דוד מנדלוביץ הוא פרופסור להנדסת חשמל באוניברסיטת תל-אביב וכן ממציא ויזם. ביום שישי שעבר (22.9.2023) הוא הוזכר אצל בן כספית ב"מעריב" כדוגמה להון האנושי שיש לנו בארץ בתחום הטכנולוגי. בשנים האחרונות גילה דוד את אלתרמן ונכבש בקסם שיריו, עד כדי כך שהחליט לכתוב עליהם עבודת דוקטור. כמה מיוחד בעיניי השילוב הזה של מדע, טכנולוגיה ושירה.
נפגשנו עם הקבוצה החביבה במתחם התחנה בירושלים. גם עופר פדן וורד ממרתון ישראל הגיעו. בלטו בקבוצה בשקט העוצמתי שקרן מהם סנדרה ודרור מ"קבוצת ריצה עיוורים ורואים". נראה שהם כבר מורגלים לרוץ יחד, תנועותיהם מתואמת ושקטות, כאשר סנדרה משמשת לדרור כעיניים. בחור צעיר בשם תומר בוסקילה הגיע עם עגלה ובה בנו הקטן והחביב אביב, שעדיין ישן בשעת הבוקר המוקדמת של ההתכנסות. בהמשך היה ערני וצהל לקראת החמורים. יעל המדריכה נזכרה שפגשה את אורן רץ עם עגלתו של אביב במרתון ירושלים ואפילו יש להם תמונה משותפת, שבה היא כביכול דוחפת אותו ואת העגלה מאחור. אורן סיפר שהוא כבר מורגל בריצה עם העגלה. בזכות זה הוא מקבל מרעייתו "פס" לצאת לרוץ. התברר שהיה סטודנט של דוִד. עולם קטן. במדרגות הרבות שהיו במהלך הריצה היה דוִד אחד הרצים שסייעו לאורן לשאת את העגלה של אביב. מעין מסע אלונקות שבו נשאו חלק שכם אל שכם המרצה והסטודנט לשעבר.
עופר פדן ממרתון ישראל מספר בהתלהבות על הריצה הצפויה ברחובות ירושלים וכן על מרתון התנ"ך
"כל העולם כולו גשר צר מאוד" – סנדה ודרור מ"קבוצת ריצה עיוורים ורואים"
מאתגר לרוץ עם עגלה עם כל המדרגות של ירושלים.
אורן בוסקילה ודוד מנדלוביץ נושאים את עגלתו של אביב החמוד.
בין שמים לארץ, בין דין לרחמים.
המשפט תלוי ועומד.
צילמה: יעל גודמן
אביב מגלה את החמורים שמתחת לגשר.
האם חמורו של משיח נמצא בין כל החמורים שמתחת לגשר?
יעל אתגרה אותנו שלא לעצור את השעון כל אימת שאנו עוצרים את הריצה. "מדובר ב'סיוריצה', לא ממש סיור ולא ממש ריצה. יהיה זה ממש לא נוח לעצור את השעון בכל פעם שנעצור. התייחסו לזה כאל אימון מנטלי, להתעלם מהשעון", הציעה. וכך עשיתי, למרות הקושי הרב שהיה כרוך בכך וההרגל המושרש לשלוח את היד לשעון כדי לעצור אותו עם כל עצירה. התוצאה: ריצה בקצב 20 דקות לקילומטר… אבל הַי, היה ממש כיף!
"הטופוגרפיה אינה משקרת", הכריזה יעל, והבהירה שבמהלך הריצה נחוש דרך הרגליים את הטופוגרפיה המיוחדת של העיר – על עליותיה וירידותיה, טופוגרפיה שלא השתנתה אלפי שנים. "ירושלים עיר עוצרת נשימה", התבדחה כאשר סיימנו את אחת העליות שבה, קצרי נשימה.
הטופוגרפיה אינה משקרת!
אבל כמה מרחיב נפש לרוץ בירושלים.
ריצה לצד דוד מנלוביץ
צילמה: סוניה מנדלוביץ
ממתחם התחנה רצנו לכתף הינום, והתוודענו שם ל"בית קברות של האלפיון העליון", כהגדרת יעל. יעל הסבירה על נוהגי הקבורה בימי בית ראשון – תחילה הניחו את הגופה במערת הקבורה ולא טמנו אותה באדמה (ראו למשל המסופר על אלישע במל"ב יג 20–21 על הנס שאירע למת שגופתו הושלכה "בקבר אלישע", ובעקבות מגע הגופה עם העצמות של איש האלוהים הקדוש אלישע, קם המת על רגליו. הסיפור מלמד שגופת אלישע הונחה במערה ולא נטמנה באדמה). לצד הגופה הניחו מנחות קבורה שתפקידן היה לשרת את המת במסעו לעולם הבא (כתבתי על כך בפרק הראשון בספרי אבלות במקרא – "תפיסת המוות בישראל בתקופת המקרא"), וכעבור שנה, לאחר שהבשר התכלה, אספו את העצמות לקבורה המשפחתית, כך שנאספו אל אבותיהם, מילולית. "אולי המנהג הרווח עד היום לעלות ביום השנה לקברי הנפטרים נטוע באותה מציאות מימי קדם", הציעה יעל הצעה שלא חשבתי עליה קודם לכן.
בכתף הינום מצא הארכאולוג גבי ברקאי את התגלית הארכאולוגית המרעישה מימי בית ראשון – לוחיות הכסף של ברכת כוהנים. החזרה המשולשת על שם הויה שפוענחה ראשונה, הביאה לפענוח הכתוב.
המראה הפסטורלי של גיא בן הינום שעליו השקפנו מלמעלה מסתיר את הזוועות שהתרחשו בו – הקרבת ילדים למולך, פרקטיקה שהייתה נהוגה בקרב העמים, וגם עם ישראל הושפע ממנה. יעל הזכירה בצדק את סיפור העקדה (בראשית כב), שאומנם אינו מסתיים בהקרבת יצחק אבל הוא מציג את נכונות אברהם לעקוד את בנו כאידאל. בעייתי מאוד בעיניי. כאשר הזכירה את השופר – הבא להזכיר את העקדה ואת האיל שהוקרב תחת יצחק, נזכרתי בשורה משירו של עמיחי "הגיבור האמיתי של העקדה היה האיל / שלא ידע על הקנוניה בין האחרים".
לאחר עלייה שהסתיימה בבית קברות נוצרי שבו קבור אוסקר שינדלר, הרהרה יעל בקול על האפשרות הפתוחה בפני כל אחד לחזור בתשובה, וזאת בקשר לשינדלר, שהיה חבר במפלגה הנאצית. בתחילה ניצל את העובדים היהודים, אך לאחר מכן הציל יהודים כה רבים. לצערי, בית הקברות היה סגור ולא הצלחתי לראות את קברו של שינדלר. עד ריצת הסליחות הזו אפילו לא ידעתי שהוא קבור בירושלים.
הגענו גם לעמק יהושפט, מקום משפטם של הגויים לפי ספר יואל פרק ד. בנחל קדרון התרשמנו מקבר בני חזיר, מקבר זכריה ויד אבשלום. יעל ציינה של"יד אבשלום", אין באמת קשר למצבה שהקים לעצמו אבשלום, בנו היפה והמורד של דוד המלך, במטרה להזכיר את שמו, ושנקראה גם לאחר מותו "יד אבשלום" (שמ"ב יח 18). הדעה המקובלת היא שזהו קבר מהמאה הראשונה לספירה. גם "קבר דוד", שאותו פקדנו בהמשך המסלול, אינו מה שמעיד שמו. ושוב נזכרתי במשורר הירושלמי עמיחי, והפעם בשירו הר ציון, המסתיים במילים: "אַךְ הֵם כִּסּוּ בְּמַרְבַדִּים חַמִּים אֶת דָּוִדָם, שֶׁלֹּא הָיָה בִּפְנִים".
יד אבשלום שאינה באמת יד אבשלום. סיור ריצה בהדרכת יעל גודמן
באזור שבו הייתה הכניסה לבית המקדש תיארה יעל את הלוגיסטיקה העצומה שהייתה כרוכה בכך. למשל, הצורך במקוואות טהרה. "ורד (ערוסי) ועופר (פדן) מנהלים אירועים גדולים, אבל בימי קדם לא היו מכשירים טכנולוגיים, וסדר הגודל היה עצום בהרבה", ניסתה להמחיש את המורכבות. וכן התעכבה על האחריות שהונחה על כתפי הכהן הגדול, שפעם בשנה נכנס לקודש הקודשים, לאחר הכנה רוחנית קפדנית, בתקווה ובחרדה עצומה למלא את תפקידו נאמנה. ואיני יכולה שלא לחשוב על כך שעם כל ההכנות הרוחניות הללו, הבסיס – קורבנות בעלי חיים – מוטעה בעיניי מיסודו, וכמה טוב שהתפילה החליפה את עבודת הקורבנות. מהאסון הנורא של חורבן הבית יצאו גם דברים טובים. בכותל עמדו לרשותנו חמש דקות, ואותן ניצלתי לתפילה קצרה.
בהר ציון, סמוך ל"קבר דוד" (שכאמור אינו קברו של דוד), הייתה לנו הפתעה מרגשת בדמות הופעה של אומן אורח, אלי אילן. הוא ניגן את "הללויה" של לאונרד כהן, ויעל והחברים הצטרפו אליו בשירה. לצד המזון הרוחני הייתה גם הפתעה קולינרית, עלי גפן טעימים. היה גם מאפה פרווה שלא טעמתי, כי לא ידעתי אם הוא מכיל ביצים.
הללויה! מנגן: אלי אילן.
מימין: סוניה מנדלוביץ; משמאל: יעל גודמן – קוראות את מילות השיר מהפלאפון לאחר שיעל שלחה אותן לקבוצת הוואטסאפ.
מ
ריצות וטעימות!
בתיאבון!
בתמונה: המדריכה – יעל גודמן.
לעומת זאת, משקה השקדים והתמרים שקיבלנו בהמשך הריצה, אצל "איש האתרוגים", היה טבעוני במוצהר וטעים להפליא.
איש האתרוגים והברכות.
לרוויה!
היה טעים!
עם סוניה מנדלוביץ
לרוויה!
סיימנו את הריצה עם טעם של עוד – הן למשקה התמרים-שקדים המופלא והן לסיורי ריצה מרוממי נפש ומרחיבי דעת כמו זה שחווינו בערב יום הכיפורים.
אפילוג
במהלך הריצה נזכרתי בריצות הסליחות שהיה רן שילון מארגן לנו בעבר, בהדרכתו המצוינת של עו"ד מנש הס, שהתאמן ב"אנדיור" והתנדב להדריך בריצות הללו. שאלתי את יעל, בלי הרבה ציפיות, אם היא מכירה את מנש, והיא השיבה בהתלהבות: "ברור! הוא היה המדריך שלי בצופים הדתיים". דיווחתי למנש על ריצת הסליחות עם יעל והוא השיב: "כולם היו בניי. היא מקסימה!"