"ברכות!!! וואו, איזו תוצאה… את בת 31 במקרה?"
כך החמיאה לי חברתי סוניה בהודעת וואטסאפ לאחר מרוץ סביון ולאחר שבדקה את תוצאות המרוץ, כנראה באתר שוונג.
ראשית, לוּ חזרתי לגיל 31, לא הייתי משתתפת במרוץ. הרי התחלתי לרוץ בגיל 49.
שנית, עוכרת שמחות שכמוני, מיהרתי לצנן את התלהבותה. נכון, היה לי פודיום – מקום 3 בקטגוריה, ואני שמחה על כך – אבל התוצאה בטעות יסודה.
צילם: ירון אמיגה
במקצה ה-10 קילומטרים "גילחו" לנו קילומטר. רצנו 9 קילומטרים במקום 10.
אבל למרות הטעות הזו, וגם אם ייפסל המרוץ, אני שמחה שהשתתפתי בו, מהסיבות שתובהרנה להלן.
אף שהמרוץ כה קרוב לבית, בסביון, יריב שכנע אותי שהוא יסיע אותי בבוקר, מאחר שהמרחק הוא יותר משלושה קילומטרים. כדי להספיק להגיע לפני חסימת הכבישים, יצאנו בשש בבוקר. הזינוק שלי היה כמעט שעתיים לאחר מכן.
לא נורא, זה אִפשר לי לפגוש אנשים ששמחתי לפגוש.
הראשון שפגשתי ממכריי היה חנן יוסף, שהשתתף במקצה ה-5 קילומטרים והשיג תוצאה מרשימה: מעט יותר מ-19 דקות. לאחר מכן פגשתי חברים נוספים מ"זוחלי גני תקווה": ירון אמיגה, שגם הוא התייצב למקצה ה-5 וגם הוא השיג תוצאה יפהפייה בדומה לחנן; ואיתי במקצה ה-10 קילומטרים השתתפו הרי רחמיל וערן יערי. ערן התכוון לרוץ להנאתו (לאחר תחרות ישראמן ומרתון מלא בירושלים); והרי – כמו בכל מרוץ שלו – רץ לשם התוצאה ואף זכה במקום הראשון לקטגוריית גיל.
לפני המרוץ עם ירון אמיגה.
צילם: ירון אמיגה
עם ערן יערי והרי רחמיל מבכירי "זוחלי גני תקווה". צילם: ערן יערי
לפני המרוץ. היו ריקודים אך גם דוכן למען החטופים.
שמחתי לפגוש את "איש האננס" משה לדרמן, שרץ את כל המרוצים הרבים שבהם הוא משתתף עם אננס על ראשו. הוא סיפר לי שרץ לאחרונה גם את מרתון ירושלים. כאשר ביררתי אם רץ בירושלים את החצי או את המלא השיב בנימת עלבון: "את המלא. אני רוצה לשמח כמה שיותר אנשים". האננס על הראש, לדבריו, הוא אמצעי ליצירת קשר. אין ספק שזה עובד. אנשים עוצרים, מתעניינים ופותחים בשיחה.
האיש והאננס – משה לדרמן.
נסו אתם לרוץ מרוץ שלם עם אננס על הראש…
מראש החלטתי שבאתי ליהנות ולא להתענות, שאשתדל לרוץ מהר אך לא אתאבד על המטרה. וכך אכן היה.
המרוץ מתקיים לזכרו של החייל עומר (ניניו) חי ששירת במגלן ונפל בעזה במבצע צוק איתן, ב-30.7.2014. המלחמה בעזה כיום הופכת את המרוץ לאקטואלי כל כך. היה מרגש לראות חיילים צעירים מיחידת מגלן שהשתתפו במרוץ ובכך חלקו כבוד לעומר. נוסף על כך, המרוץ עבר ברחוב מגלן (על שם הציפור). גם מכך התרגשתי.
במהלך הריצה הבחנתי שאין התאמה בין סימני הקילומטרים בדרך ובין מה שמראה שעון הריצה שלי. בסיום הריצה התברר הברוֹך – רצנו 9 קילומטרים במקום 10. זו שנה שנייה ברציפות שהטעות הזו מתרחשת במרוץ סביון. טענת המארגנים היא שהמדידה הייתה נכונה. הסברה היא ששוטר הזיז על דעת עצמו את אחד המחסומים וגילח לנו קילומטר.
ה"פתרון" הליצני שניתן לכך בקבוצת הוואטסאפ של זוחלי תקווה: "שיְזכו אותנו בקילומטר במרוץ הבא. שייתנו לנו קילומטר נוסף – נרוץ 11 קילומטר במרוץ של 10".
על כל פנים, כבוד לזוחלים שהשיגו תוצאות יפות וחלקם זכו לעלות על הפודיום: הרי רחמיל – מקום ראשון לקטגוריית גיל; לירון אוליאל – מקום שלישי לקטגוריית גיל; אני עצמי – מקום שלישי לקטגוריית גיל. ומדור ההמשך – בתו של ירון אמיגה זכתה במקום השני מבין הילדות.
כאמור, גם אם ייפסלו תוצאות המרוץ הללו, איני מצטערת שהשתתפתי בו, וזאת בזכות האווירה הטובה, בזכות הערך המוסף של ריצה לזכרו של חייל שנפל ובזכות הפגישות עם רצים אחרים.
הפגישה שריגשה ושימחה אותי ביותר הייתה בסיום המרוץ, עם יעל נשגב. בעבר רצנו יחדיו ב"אנדיור", ובהיסטוריית הריצה המשותפת שלנו מככבים שני מרתונים מלאים: המדברי באילת ומרתון מרקש. שמחתי מאוד לפגוש את יעל, כי לפני שנתיים היא עברה התקף לב ובעקבותיו נזקקה לניתוח מעקפים. ידעתי שעברה שיקום ארוך, והינה היא שוב משתתפת במרוצים. כמה מעודד ומרגש! יעל אמרה לי שמבחינתה זו סגירת מעגל, כי המרוץ הראשון שבו ירדה משעה היה מרוץ סביון, והינה, שוב היא יורדת משעה לאחר התקף הלב, במרוץ סביון.
יעל, בגישתה החיובית לחיים, אינה מבכה את מה שהיה אלא שמחה על מה שיש ועל מה שעוד ילך וישתפר.
עם יעל נשגב – פגישה מרגשת.
איני זוכרת מי צילם אך תודתי לו.
אמן!
שמחה על הגישה החיובית. לדעתי אסור לפסול לכם כי זה לא באשמתכם.
לפחות את המדליות לא לוקחים מאיתנו 🙂
מעודד מאוד לגלות שאפשר לחזור לרוץ אחרי ניתוח מעקפים. נדמה שכל העולם פתוח לפנינו, אם רק נהפוך את הרצון שלנו לכלים לביצוע בפועל.
ממש כך! צריך אופטימיות, רוח טובה ותוכנית עבודה מוצלחת.