"איזה יום שמח לי היום!" – מרתון מדברי באילת – 28.11.2014

קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה' יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ (יש' מ, ג)

לֵךְ, לֵךְ לַמִּדְבָּר, הַדְּרָכִים יוֹבִילוּ. לַיִל טֶרֶם בָּא, לֵךְ, אָחִי, אֶל הַמִּדְבָּר. שׁוּב, שׁוּב נַחֲזֹר, הַצּוּקִים יָרִיעוּ, שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלָה שֶׁל אוֹר עוֹד תִּזְרַח עָלֵינו (מילים: חיים חפר).

עם יואל שטיבל ומאמננו אילן פריש

מרתון במתנה

יש לי הרגשה שזכיתי במתנה יפה. נפל בחלקי מרתון שכמעט שלא התאמנתי לקראתו ולא תכננתי לקחת בו חלק. הכול החל מאותה טעות בסובב עמק, כאשר רצתי 52 ק"מ במקום 61 בעקבות דילוג על תחנה. כדרכי, ניסיתי לברר מדוע "גם זו לטובה". הגעתי לתובנות לא רעות בכלל, אך היה זה רן שילון שהוסיף את האחרונה שבהן – "ועכשיו את יכולה לבוא ולרוץ אתנו במרתון המדברי. קצת חיזוקים, ואת שם. זה עוד יתרון שרצת רק 52 ק"מ", כתב לי. "כוונתך שארוץ חצי מרתון?", שאלתי. "מרתון מלא", השיב לי. מיהרתי להתייעץ עם המאמן האישי, אילן פריש, וגם הוא סבר שאין מניעה שארוץ מרתון מלא באילת והכין לי תכנית אימונים לחודש שנותר עד לאירוע בהתאם למטרה החדשה והלא צפויה. הרעיון שימח אותי במיוחד משום שחברים רבים מ"אנדיור", בערך שבעים, השתתפו במקצים השונים של המרוץ. רן שילון ארגן מחנה אימונים באילת, כך שרוב המתאמנים השתתפו בחצי המרתון ולכך הוסיפו ריצות, שחיות ורכיבות אופניים מלוא החופן. כעשרה מחברי הקבוצה בחרו לרוץ מרתון מלא, ורובינו הסתפקנו בריצת המרתון ולא השתתפו באימונים הקבוצתיים האחרים. האמת היא שחשתי בטלנית גמורה מול שאר חברי הקבוצה, שמכסת האימונים שלהם נראתה לי מפרכת הרבה יותר מריצה של מרתון.

המרוץ עצמו

היה זה מרגש לעמוד על קו הזינוק, בחוף הרודס, ולצדי חברים רבים מ"אנדיור", כעשרה במספר, שירוצו אף הם מרתון. כמה מרצי חצי המרתון שבקבוצה באו להיפרד מאתנו ולאחל איחולי הצלחה, שרקו במשרוקיות והוסיפו לאווירה השמחה.

חברי "אנדיור" לקראת זינוק למקצה המרתון

עשרים ושניים ק"מ ראשונים רצתי עם יואל שטיבל, שאתו רצתי גם את המחצית הראשונה של מרתון טבריה. ברבע הראשון של הריצה אמר לי יואל: "אני לא יודע באיזה מצב אסיים, אבל אני כבר רוצה להירשם למרתון המדברי בשנה הבאה!". "איזה יום שמח לי היום", זמזם בהנאה, ואני השלמתי את שורת השיר בקול תרועה: "איזה יום!". ובאמת, שמחת הריצה שטפה אותנו. הריצה בשטח, בנוף המדברי שהוא נוף משתנה ולא סטאטי, מראה הצוקים הגבוהים המתנשאים בהוד מלכות – כל אלה יצרו חוויה חושית של התמזגות עם הטבע, התפעמות מהעוצמה שבו וקרבה והודיה למי שיצר את כל אלה. שמחנו שלא הסתפקנו בריצת חצי מרתון, משום שנראה היה, שהיופי גובר ככל שממשיכים בריצה.

מראה השמש שהציצה לפתע בין הצוקים היה בגדר תאופניה (התגלות אלוהית). יכולתי להבין מדוע המקרא מתאר את התגלות ה' למשה ולעם ישראל כולו כמתרחשת במדבר. "אני רץ לזכרה של חמותי, דניאל דבורה בת מקס ז"ל, שיום השנה שלה היה ב-ד' כסלו [יומיים קודם לכן]" , הצהיר יואל בקל רם. ואני לגמרי הבנתי אותו והזדהיתי עם הקדשת הריצה לאנשים אהובים וחשובים בחיינו. הרי אני לקחתי את הרעיון הזה צעד נוסף קדימה, ואני נוהגת להקדיש קטעי ריצה גם לבעלי-חיים כפי שאזכיר להלן.

רגעים של חסד

מראה השמש העולה היה אמנם מרהיב, אך גם מדאיג. מובן שעדיף לרוץ ביום נטול שמש, ובאילת, גם בחורף, ובייחוד כאשר רצים מרתון – אני מעדיפה שהשמש תצניע עצמה ותסתתר מאחורי עננים. לפני הריצה, דמיינתי את המרתון המדברי כריצה בשטח חשוף לחלוטין, נטול צל לכל אורכו. לשמחתי, הצוקים הגבוהים הטילו צל מפעם לפעם, ומאחר שלא צפיתי אותו, התייחסתי לכל המקומות המוצלים כאל חסדים שמרעיף עלי המדבר. בהכנות הבוקר, כאשר התארגנתי לריצה, עשיתי טעות של טירונים ובלא מחשבה יתרה מרחתי על מצחי קרם הגנה מפני השמש. כאשר השמש יצאה מנרתיקה והחלה להראות מה היא יודעת לעשות, נזל קרם ההגנה לתוך עיניי וצרב אותן. תזכורת לעצמי: לעולם לא למרוח קרם הגנה מעל העיניים!

שותפים לדרך – וסיפורו של אייל הכבאי

מאחר שאני רצה עם חולצה המזהה אותי כטבעונית, אני זוכה בכל מרוץ לפגוש טבעונים נוספים על המסלול. "גם אני טבעוני" קרא לעברי בחור שהשתתף בחצי מרתון, ואני רק הצלחתי לחלץ ממנו ששמו ניר, לפני שדילג בקלילות ושעט קדימה. לקראת סיום המרוץ פגשתי את יעל, טבעונית נוספת, שאמרה לי בהלצה: "נראה לי שמגיע לנו פקטור". "להפך!" השבתי. הרי קל יותר להיות ספורטאי טבעוני, כפי שניתן להיווכח משפע העדויות שבקישור, המראות על תרומת התזונה הטבעונית להישגים הספורטיביים.  חולצה עם הכיתוב "חוות החופש" העלתה חיוך על פניי, וכמובן שעוררה אותי לפתוח בשיחה עם הרץ שלבש אותה. ושוב אני מנצלת את הבמה כדי לפנות לשותפיי לדרך, הרצים הטבעונים, בהצעה ובבקשה שתזהו עצמכם ככאלה באמצעות מסר טבעוני על החולצה או הכובע או על שניהם. הסיבה הראשונה לכך שאני נוהגת לעשות זאת היא כמובן שאני רוצה להעביר את המסר שטבעונות וספורט זהו שילוב מנצח, כשם מאמרה של התזונאית כרם אביטל. אך מלבד זאת בזכות העובדה שאני מזהה עצמי כטבעונית אני זוכה להכיר טבעונים נוספים ולעתים לשמוע סיפורים מעניינים, כמו הסיפור של האולטרה מרתוניסט, הכבאי אייל משאש: אייל החל במעבר לתזונה טבעונית מסיבה בריאותית, אך אירוע מסוים גרם לו להוסיף את ההיבט המוסרי: הוא וחבריו הוזמנו לכפר כנא, לחלץ כבש שנקלע בין שני גדרות. רגע לאחר החילוץ ושמחת הצלת החיים, הכבש נשחט ולבו של אייל נחמץ: "בשביל זה התאמצתי להציל חיים? כדי שמיד לאחר מכן יקטלו את חייו? איזה דיסוננס מטורף!", טען באוזניי. אייל ציין שמאז עבר לטבעונות ההתאוששות שלו מאימונים היא מהירה ביותר. כנראה שזו הסיבה שהיום מתאפשר לו לרוץ מרתון, אף שלא מזמן, בסוף אוקטובר, רץ 100 ק"מ במרוץ סובב עמק.

קילומטרים אחרונים, שמחת הסיום והפתעת הפודיום

כאשר הגעתי לקילומטרים האחרונים של המרוץ עדיין המתינו לי בחגורת הריצה שני פתקי עידוד שכתבו אימא שלי וחברתי הטובה סוניה (חברה נוספת, רונית, החליטה על דעת עצמה ש"זה רק מרתון, וכבר לא אתגר בשבילך" ופטרה עצמה מכתיבת פתק עידוד). הפתקים הללו אמורים היו להישלף בשעת משבר, אך מאחר שהמשבר לא הגיע החלטתי לשלוף אותם ולקרוא בהם. חייכתי למקרא הפתק של סוניה והחשתי את קצב צעדיי, כדי להתאים אותו למה שמצוּפה ממני לפי הפתק שכתבה לי. את קטעי הריצה האחרונים הקדשתי לאחיין הטרי שלי, לביא, בנם של גיסתי, גל, ואחי הצעיר אלון. איחלתי לו בלבי שיגדל לעולם מוסרי יותר וחומל יותר, וקיוויתי שאף הוא ייטול חלק בהפיכת העולם לכזה.

האחיין הקטן לביא – יהי רצון שיפעל למען עולם טוב יותר וחומל יותר

עוד קטע ריצה הקדשתי (בהשראת החולצה שנשאה את הכיתוב "חוות החופש") לבעלי החיים שיזכו ליהנות מחיים בטוחים בחוות החופש, המצויה ככל הידוע לי בשלבי הקמה, וכן לבעלי החיים הנהנים מאהבה וחום בחוות השחרור, שכבר פעילה. אני שמחה בשבילם על שיצאו מעבדות לחירות, שיוכלו לחלץ את איבריהם ואף לרוץ להנאתם, כפי שאני עושה כעת. הזמן חלף במהירות יחסית והנה כבר הגעתי לסיום לאחר 4:25:57 שעות. אמנם המרתון האיטי ביותר שרצתי עד כה, אך אין להשוות מרתון כביש למרתון בשטח מאתגר. הראשון שקידם את פניי בהגיעי לקו הסיום הוא המאמן, אילן פריש, ומיד לאחר מכן רן שילון, העומד בראש "אנדיור", והאחראי הישיר לכך שרצתי את המרתון הזה. רבים מחברי הקבוצה שרצו חצי מרתון היו אף הם בקו הסיום במטרה לקדם את פני רצי המרתון, והדבר בהחלט היה מרגש ומשמח ויצר רושם של אירוע קבוצתי. לא פחות מרגש ומשמח היה לגלות שיש לי פודיום – מקום שלישי בקטגוריית גיל. באמת שלא ציפיתי, אך מובן שלא מחיתי. היה זה אקורד מרנין אחרון במרוץ כה מהנה, נדיר ומופלא.

עם עידית שוהם

על הפודיום – מקום שלישי בקטגוריית גיל

איזה יום שמח, יום של הפתעות, העולם מלא נסים ונפלאות!

Comments

comments