"הוא יברח", התנבא ערן יערי לגבי מתכנן הטיול ירון אמיגה, שנוטה לרוץ קדימה ולהיעלם מן העין. גם אני הימרתי שירון ושאר החברים "יברחו". לכן, בחשש לא מבוטל, ניערתי את האבק מנעלי ריצת השטח והכנתי את מנשא המים שכבר לא זכר איך זה לצאת להתאוורר מחוץ לבית. בשל מחלתה של ענת החלטתי לוותר על הריצה שרשם לנו המאמן מישאל דגן – 30 קילומטרים (שהרי תודו שזה די מייאש לרוץ 30 קילומטרים לבד) – ולצאת עם זוחלי גני תקווה לריצת טיול בהרי ירושלים, טיול מבית מדרשו של ד"ר ירון אמיגה בסיועם של יניב אנגל ודימא פרידמן. הודעתי למישאל על השינוי בתוכנית. "היה קשה, אבל שחררתי", השיב לי בהודעת וואטסאפ, ודימיתי לשמוע אותו משחרר אנחת אכזבה.
ירון להגנתו: התמונה בכלל מנחל ציפורי ולא ברחתי לו. וגם הפעם לא הייתי רץ קדימה לולא ידעתי שיניב נשאר אתכם מאחור.
ניכרים דברי אמת.
חששתי שלא אעמוד בקצב של "הזוחלים", אך קובי ראובן וערן יערי הבטיחו לי שהם לא יברחו ושאין בכוונתם לרוץ מהר, וקובי אף התנדב לתת לי טרמפ.
קבענו ב-4:40 בכיכר הזוחלים. קובי אסף את יניב אנגל, את ערן ואותי. ערן, אב גאה לשתי חתולות יפות, התרגש מהתגלית שיום קודם לכן היה זה יום החתול הבין-לאומי ולפיכך הרשת מציעה מגוון תחרויות שאליהן יש לשלוח תמונות חביבות של חברינו הפרוותיים. הוא שיתף אותנו בתגלית המרעישה הזו. "אנחנו מדברים על המסלול ולא על החתול", נזף בו יניב, שהיה שותף להכנת מסלול הטיול.
תוך כדי נסיעה תכננו השלושה את תחרות איש הברזל שאליה נרשמו. "הם הצליחו לדרדר אותך לאיש ברזל?" שאלתי את קובי שכבר התחרה בחצי איש אך עדיין לא איש ברזל מלא. מסוכן להסתובב בחברת טיפוסים כאלה. כמה נכון המשפט "אמור לי מיהם חבריך ואומר לך מי אתה".
היינו האחרונים להגיע וזכינו למבטים נוזפים. החנינו את הרכב בעין כרם ומייד טיפסנו בעלייה תלולה בשטח והשקפנו ממעל לעבר כנסיית המנזר הרוסי בעל הכיפות המוזהבות. בעלייה התלולה החליקה רגלי, אך נאחזתי בידיי בקרקע כדי לא ליפול. המים ממנשא המים החלו להישפך עליי ולכן שלחתי יד אחת לסגור את המנשא אף שנאלצתי להחליש את אחיזתי לזמן קצר. למרבה המזל דימא, שהמתין למעלה, סייע לי להגיע בשלום. תודה! לצערי, תוצאות אותה עלייה היו שהמכנסיים שלי נקרעו בשני מקומות באזור השוק. אלו אותם מכנסיים שאיתם רצתי 60 קילומטרים באיטליה וגם בשל כך אני נוטה להם חיבה רבה. מקווה שתופרת מקצועית תצליח להציל אותם. באותה עלייה שבה כשלתי, הפגין יניב יכולת וירטואוזית של טיפוס. בהמשך הפגין יכולת דומה בריצה בירידה תלולה. מזל שהפגין לא פחות מכך יכולת וירטואוזית כחבר, שלא נטש את הרצים מאחור, כפי שיודגש להלן.
חצינו את אזור בית החולים הדסה עין כרם בריצה קצרה על הכביש והתחברנו אל שביל ישראל. הנוף של השביל שהוביל לאבן ספיר הזכיר לי כמה אני אוהבת ריצות שטח. מאז שעזבתי את "אנדיור" כמעט שלא מזדמן לי לרוץ ריצות ארוכות בשטח, אך בכל פעם שזה קורה – אני נזכרת היכן באמת נמצא הלב שלי כרצה.
כשהגענו למעיין עין ספיר התברר שיש אדם הטובל בו. טבילה דתית. סובבתי גבי ונותרתי מרוחקת כדי שלא אביך אותו. אותו אדם היה "באורות" וניסה להחזיר את החברים בתשובה שלמה. כל זה נודע לי בדיעבד, כי כאמור שמרתי על מרחק הגון וכך המשכתי גם כאשר רצי קבוצת הזוחלים, שמלבדי היו כולם גברים, טבלו טבילה מרעננת במעיין. "הטבלנו את יערי ליהדות לפי מנהג הנוצרים", בישר לי יניב מאוחר יותר. את הזמן שבו הם טבלו והטבילו ניצלתי לשיעור בגרמנית דרך אפליקציית דולינגו (Duolingo) ואף קיבלתי הכרה רשמית על כך שהגעתי ל-700 ימי אימון.
כאשר הסתיימה הטבילה המשכנו בסטייה מהמסלול המקורי אל שביל הדסה, ומשם אל שביל סובב עין כרם בדרכנו חזרה אל עין כרם. חצינו כביש ונכנסנו אל שביל אופניים שנקרא מעלה הצליינים. רצתי מאחור עם קובי, ערן ויניב, ששמר עלינו שלא נרוץ לאיבוד. הוא היחיד מאיתנו שהיה שותף לתכנון המסלול וידע לאן פנינו מועדות. הוא גם סייע לי בהכנת הפוסט בכך שלבקשתי שלח לי את תיאור המסלול שעברנו. יתרה מכך, הוא צילם סרטון של הריצה אך לצערי בשל כובדו לא הצלחתי להעלות אותו. אך גזרתי ממנו כמה תמונות כמו התמונות הללו:
הגענו אל מנהרה שממשיכה את השביל אבל פנינו שמאלה אל בוסתן עין כרם היפהפה, המלא בעצי תאנה, רימון וזית. עלינו בשביל מוצל ושובה לב. המקום חִייב עצירה ארוכה כדי לבחון היטב את טיבן ואת טעמן של התאנים. בהחלט מצאנו תאנים בשלות וטעימות. ממתיקות התאנים עברנו למתיקות גלידת גולדה. מייד בצאתנו מהשביל ראינו את החברים – כולל עודד, דפי וטלי, שהגיעו בנפרד בשעה מאוחרת יותר ועשו טיול בסביבה – יושבים בפתח גלידריית גולדה ונהנים ממה שהיה לה להציע. היו אופציות טבעוניות משובחות, כך שלא זו בלבד שהצטרפתי אלא שאף לקחתי מנה כפולה.
מימין לשמאל: קובי ראובן, יעל שמש, ערן יערי ויניב אנגל
ולאחר כל ההרפתקאות והזלילות הללו רצו קובי, ערן ויניב להצטייד בכנאפה ובשאר מתוקים מ"ממתקי הכפר" באבו גוש. לא גיליתי עניין במתוקים, אך בהחלט גיליתי עניין בחתול של בעלי העסק ("של אשתי והבן", כמעט התנצל בעל העסק), חתול שהיה מתוק וידידותי להפליא. ביליתי איתו זמן איכות בזמן שהגברים היו עסוקים בקניות.
וכך, טיול שהחל בחתול הסתיים בחתול.
