"אשאיר את החולצה אצלי עד שהוא יחזור", אמר לי יוסי צחור בסיום מרוץ הלילה של תל אביב. הנהנתי בהסכמה.
בעקבות יוסי, הצטרפתי ליוזמה לרוץ למען השבת אביתר דוד לביתו. "עד שאביתר בבית!" נכתב בחולצה שקיבלנו באוהל שהוקם במתחם המרוץ ושאותה לבשנו במרוץ.
"גיגלתי" את שמו של אביתר ולמדתי עליו שהוא אוהב לנגן בגיטרה וכן שהוא טיפוס רגוע מאוד. התמלאתי תקווה שהרוגע הזה עומד לו בחודשי השבי הארוכים.
מרוץ הלילה של תל אביב עמד השנה ברוח חיבוק לעוטף ישראל, למפונים, למשפחות הנרצחים והנופלים, לחטופים ולמשפחותיהם. "יחד מול כל האתגרים" נכתב בגב החולצה שהנפיק המרוץ.
אין ספק שהיה זה מרוץ ברוח פטריוטית. שטח הכינוס היה מלא במתחמים לזכר נרצחים ונופלים ובמתחמים אחרים למען החטופים. באוהל הסמוך לאוהל שהוקם בקריאה להשבת אביתר לביתו קיבלתי מדבקה של "סיירת חיבוק", עם תמונתו של עלם חן מחייך חיוך רחב ולצידה הכיתוב: "תחבקו את מי שלצדכם! לזכר רס"ר (מיל') דן ווידנאום הי"ד".
לפי המלצת המאמן מישאל דגן, נרשמנו למקצה ה-15 קילומטר, שנקרא "מקצה כפר עזה". יש בליבי מקום חם לקיבוץ כפר עזה משום שאבא שלי, רוברט שמש ז"ל, היה מהנדס המים של הקיבוץ. אולי טוב שנחסכו ממנו הצער והזעזוע של ה-7.10.2023.
רגע לפני שנקראנו לשרוול גיליתי שהתור לשירותים נעלם וניצלתי את ההזדמנות לבקר בהם פעם נוספת. כך לצערי איבדתי את יוסי. התייצבתי בשרוול לבדי. לקח זמן ממושך למדי עד שהגענו לקו הזינוק. לידי הייתה אישה עם שני בלונים שעליהם מצוירים לבבות ומצוינים ימי השבי של החטוף אוהד בן עמי והחטופה נעמה לוי. שאלתי אם יש לה קשר אישי לחטופים. היא השיבה שאוהד (שאשתו רז נחטפה ושוחררה) הוא בן של חברה שלה, ומאחר שהייתה לה יד פנויה נוספת היא נקשרה גם לנעמה.
מי ייתן שאוהד, נעמה וכל האחרים ישובו אלינו כמה שיותר מהר.
בזמן הריצה עודד הקהל בקריאות כמו "עם ישראל חי!". אחד הרצים שרץ לצידי השמיע שוב ושוב שאגות קצובות שקראו להשבת החטופים כולם. עכשיו. "איזו סיבולת לב ריאה", התפעלתי. "פשוט דאגה כנה", השיב לי.
אף שהמקצה שלנו יצא לדרכו בערך ב-21:30 עדיין היה חם ולח. עצרתי לשתות בכל תחנת מים. מלבד מזג האוויר, התנאים לא היו אופטימליים לריצה – היה צפוף והתעורר הצורך לבחור בכל זמן נתון את המסלול שאכן יאפשר לרוץ, גם אם בזיגזג (אולי כדאי להציע לדוד גרוסמן לכתוב ספר "יש רצים זיגזג"), להיזהר שלא לדרוך על אחרים ולא להיות מרמס לרגליהם, וכמובן שבתחנות המים – להיזהר שלא להחליק ולא לחטוף בקבוק בראש. אבל האווירה הייתה מעודדת מאוד וכאמור פטריוטית מאוד. ילדים בצד הדרך עודדו את הרצים והחליקו עימנו ידיים. גם מבוגרים טרחו לעודד.
ידעתי שאין סיכוי לפודיום מאחר שהייתה רק קטגוריה אחת כללית – גברים ונשים, ולא קטגוריות לפי גיל. סברתי (בטעות, כפי שהתברר לאחר מכן) שגם לוּ הייתה קטגוריה לפי גיל סיכויי לפודיום היו קלושים, שהרי זה מרוץ המוני. האמת היא שהיה דבר מה מרגיע בריצה שבה איני צריכה להיאבק על מקומי על הפודיום. ובכל זאת ניסיתי לרוץ מהר ושיחקתי עם עצמי משחקים קטנים של עקיפה של רצים ורצות בסביבתי. כאשר עקפתי צעיר שעל חולצתו התנוסס הכיתוב "כושר צבאי" חשתי סיפוק מיוחד.
לקראת סיום הריצה שמחתי לפגוש את גל שורר, חבר קבוצת הריצה שלי. כאשר סיימתי את הריצה, חיפשתי את גשר המכבייה שבגדר שלידו יוסי ואני תלינו את השקיות שלנו ושם קבענו להיפגש בסיום המרוץ. יוסי היה משוכנע שכולם ידעו לומר לי היכן הגשר, אך בפועל רוב האנשים ששאלתי לא ידעו, ואלה שהתיימרו לדעת שלחו אותי לכיוונים שונים ומשונים. בסופו של דבר היה אחד שאכן ידע. הגעתי למקום לאחר כיתות רגליים ארוך, ועוד לפני שמצאתי את השקית שמחתי עד מאוד לפגוש את יוסי שכבר חיכה לי. שמחה נוספת הייתה לפגוש את הרי רחמיל ואת ירון אמיגה מזוחלי גני תקווה, קבוצה "חינמית" חביבה, שלעיתים אני רצה עם חבריה. הרי וירון התייצבו לריצת ה-15 קילומטר לאחר שרצו כ-9 קילומטרים מגני תקווה עד נקודת הזינוק. הם החליטו מראש על ריצה חברתית ולא תחרותית, עם חברים נוספים מזוחלי גני תקווה. ירון השיב לשאלתי שאכן עמדו בכך ורצו בקצב רגוע ולא תחרותי. הרי גם תכנן לחזור בריצה, אך חבריו דרדרו אותו לבוא לשתות איתם בירה, ולפיכך קיבל את הדין לחזור במכונית של אחד מהם. כלפי שניהם אני חשה הכרת הטוב, משום שכאשר התאמנתי בשנה שעברה לאולטרה מרתון באיטליה של 60 קילומטר, הם ארגנו לבקשתי ריצת שטח של 48 קילומטר ושניהם – יחד עם יניב אנגל – רצו איתי.
"אם הייתי יודעת שבאמת תרוצו ריצה חברתית הייתי מצטרפת אליכם", אמרתי בצער. אך האמת היא שאני תמיד מתקשה להאמין להם; גם כאשר הם טוענים שירוצו ריצה חברתית, על פי רוב הריצה היא בקצב מהיר מזה הרצוי לי.
מימין לשמאל: יוסי צחור, ירון אמיגה, הרי רחמיל ויעל שמש
כאשר בדקתי את התוצאה שלי בשוונג, התברר לי שהגעתי למקום הראשון בקטגוריית גיל, אך אין מידע כמה משתתפות בנות 60–69 השתתפו במקצה ה-15. על כל פנים, היה נחמד ומשמח לגלות זאת, גם אם הזכייה לא לוותה בגביע.
אבל שאלת הפודיום והגביע מתגמדת לעומת השאיפה האמיתית שעברה כחוט השני לאורך המרוץ כולו – ביטחון למדינת ישראל, לחייליה ולאזרחיה, שיבת המפונים לבתיהם בבטחה והחזרת אחינו החטופים בעזה . אמן, כן יהי רצון!
את אלופה יעל אני כל כך גאה בכם ומתפללת חזק כל שנייה שאני נושמת שהחטופים יחזרו כולם בריאים ושלמים