סובב עמק 2018 – אני לוזרית?

בשונה מהרגלי ללון לילה קודם למרוץ אצל ורד ורפי ביקנעם, או אצל אורי ז"ל במשמר העמק, הפעם הגעתי למרוץ מהבית עם חברים שרצו אף הם – שמוליק הודס, אורן מנחם, עידית שוהם ומלי מנחם, אשתו של אורן, שהתגייסה לצוות המתנדבים. התעוררתי בשעה 3:00 בבוקר, ושמוליק אסף אותי ב-4:00. פשוט יותר מהלוגיסטיקה של להגיע יום קודם. ממילא אני מתעוררת מוקדם, וצריכה לכוון שעון מעורר, אז אין הבדל גדול מבחינתי אם יצלצל שעה אחת קודם. עם זאת, הצטערתי שהחמצתי מפגש מלבב עם ורד ורפי.

לקראת זינוק: צילמה מלי מנחם

לקראת זינוק: צילמה מלי מנחם. מימין לשמאל: יעל שמש, עידית שוהם, סיגל וייס, סער יופה, שמוליק הודס, יעל נשגב, אפרת ידין, אורן מנחם

 

 

 

 

 

 

 

מצג שווא ופינת הלוזרים

הטריד אותי שמספר החזה שלי נשא בגאון את הכיתוב 66 קילומטר, אף שהחלטתי לעבור למקצה ה-33 קילומטר. ההחלטה על כך נפלה בעקבות תאונת הדרכים שעברתי בחודש מאי השנה, שקטעה את אימוני הריצה שלי לחודשיים. כאשר הודעתי על השינוי לשי חזן, מארגן המרוץ, היו הערכות כבר מוכנות. אישי יריב הציע שאוסיף לאחר המספר 66 את הכיתוב: :2 או: X 0.5 (חלקי שתיים או כפול חצי).

בעודי ממתינה להזנקת מקצה ה-33 בקיבוץ הזורע, פגשתי את דוד מנדלוביץ, הנשוי לחברתי היקרה סוניה. במספר החזה שנשא היה רשום 42 קילומטר, אך גם הוא מסיבותיו שלו (עייף את הגוף באתגר רציני באיסלנד) עבר למקצה ה-33 קילומטר. דוד זיהה רץ נוסף שמספר החזה שלו היה גבוה יותר, ושאף הוא עבר לרוץ 33 קילומטר. "פינת הלוזרים", התלוצץ דוד. "אני לוזרית?" כמעט התפתיתי לשאול אותו, אך לאור ניסיונו העגום של שמעון פרס ז"ל עם השאלה הרטורית הזאת, היה עדיף לשתוק. אולם נראה לי שאנחנו לא יכולים להיות לוזרים ראויים לשמם אם בכל זאת התייצבנו למרוץ.

תוך כדי המתנה להזנקה הכריזו על הגעתה של האישה הראשונה מבין רצי ה-166(!) קילומטר לקו הסיום. נפלאות הגוף והרוח האנושיים!

הריצה

הריצה עצמה החלה באיטיות רבה, עם עצירות ואף מעבר להליכה, בשל הרצים הרבים והשביל הצר יחסית. אך כעבור שניים–שלושה קילומטרים נפתח השביל, וקצב הריצה לא הושפע מגורמים חיצוניים אלא הוגבל רק בידי היכולת האישית שלי. "איך אני מקנאה בזו שרצה 166 קילומטר", אמרה סיגל וייס בתחילת הריצה. "בלילה לא קינאתי בה". אפשר להבין. סיגל, סער ואורן התקדמו בקצב מהיר משלי. יעל נשגב רצה עמי כברת דרך, עד שגם היא פרשׂה כנפיים ועפה. לא היו דרמות בריצה שלי. נהניתי מהמסלול ומהנוף. שמחתי לפגוש פרות, והייתי אסירת תודה על צל העצים כל אימת שרצתי בקטע מיוער. היה חם פחות ממה שחששתי בעקבות התחזית. בסך הכול היה מזג האוויר טוב.

תודה על חסדי הצל עת רצנו ביער המוצל!

תודה על חסדי הצל עת רצנו ביער המוצל!

 

 

 

 

 

 

לפני המרוץ חששתי שמאחר שהוא נדחה בשבוע – בעקבות תחזית לגשם בתאריך המקורי – יגרום הדבר לבעיות בארגון, והתחנות לא תהיינה נדיבות כפי שנהוג במרוץ סובב עמק. אני שמחה לבשר שחששותיי התבדו. המרוץ היה מתוקתק ונדיב כתמיד. בשיחה עם אחת המתנדבות לאחר המרוץ, היא סיפרה לי שתמיד יש רשימת המתנה של מתנדבים. כאשר מתנדבים מבטלים את השתתפותם (כפי שוודאי קרה הפעם, בשל שינוי המועד), יש מי שימלאו את מקומם בשמחה. וזה הזמן להודות לכל המתנדבים, בהם ידידיי ויוי ויוסי, שאותם שמחתי מאוד לפגוש באחת התחנות, הפעם על תקן מתנדבים במקום רצים.

"אני רוצה לחיות! אל תאכלו אותי!" צילם תוך כדי ריצה: שמוליק הודס

"אני רוצה לחיות! אל תאכלו אותי!"
צילם תוך כדי ריצה: שמוליק הודס

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בסיום הריצה היה זה נעים לפגוש את פניה הידידותיות של מלי, אשתו של אורן, שכאמור, התנדבה במרוץ. כעבור זמן קצר פגשתי גם את יעל נשגב ואת אורן, שהגיעו לפניי. "כעת אין לנו תרוץ לא לרוץ את מרתון אילת" (בסוף חודש זה), קבעה יעל. לא כל חברינו לריצה שהגיעו אחרינו הסכימו אִתה. אם אין תרוץ – נראה שנרוץ.

הנה - נגמר! לאחר 3:43 שעות, הגעתי סוף סוף לשער הסיום.

הנה – נגמר! לאחר 3:43 שעות, הגעתי סוף סוף לשער הסיום.

 

 

 

 

 

 

באמת אין תרוץ?

ומה באשר לפציעת תאונת הדרכים מחודש מאי? במהלך המרוץ היא נשמרה על אש קטנה. הרגשתי כאבים במקומות שונים בצלעות ובגב, בצד הימני של גופי שספג את הפגיעה, אך הכאבים היו מתונים מאוד. אולם לאחר המרוץ הרימה הפגיעה הזאת ראש, וכעת היא תובעת את תשומת לִבי ביתר חוצפה וביתר עוז. נראה לי שאנסה עיסוי או דיקור סיני (או גם וגם).

זהו. עוד מרוץ של "סובב עמק" מאחורינו. עייפים אך מרוצים: יעל שמש, עידית שוהם, שמוליק הודס, אורן מנחם. צילמה: מלי מנחם

זהו. עוד מרוץ של "סובב עמק" מאחורינו. עייפים אך מרוצים: יעל שמש, עידית שוהם, שמוליק הודס, אורן מנחם. צילמה: מלי מנחם

פורסם בקטגוריה ריצה | 6 תגובות

"כמה 'משעם' הירוק הזה בעיניים" – ריצת הכנה למרוץ סובב עמק – 2018

"איזה מסלול משעמם"; "כמה אפשר לראות ירוק וירוק ועוד ירוק" – יעל נשגב ואני אמרנו זו לזו שוב ושוב, וליווינו את ה"תלונות" הללו בקריאות התפעלות והתרגשות מיופיו של העולם שנפרש לעינינו תוך כדי ריצת ההכנה למרוץ סובב עמק. התלונות היו כמובן על דרך ההלצה וכוונו כלפי מי שטען באוזנינו (השם שמור במערכת ) שמרוץ סובב עמק הוא מרוץ משעמם. תהיה זו הפעם הרביעית שארוץ את המרוץ הזה (שמעולם לא היה משעמם בעיניי), ופעם ראשונה שבה השתתפתי בריצת הכנה. יש לציין שהשנה המסלול שונה, ונראה ששונה לטובה, משום שעם כל הנאתי והתפעלותי מהארגון של המרוצים הקודמים, איני זוכרת יופי רב הוד שנצרב בעיניים ובלב, כזה שהתגלה לעינינו בריצת ההכנה האחרונה.

כמה "משעמם" הוא היער הירוק. צילם: שמוליק הודס

כמה "משעמם" הוא היער הירוק. צילם: שמוליק הודס

 

 

 

 

 

 

 

 

ועוד קצת יער. צילם: שמוליק הודס

ועוד קצת יער. צילם: שמוליק הודס

 

 

 

 

 

 

 

 

לריצת ההכנה, שהחלה בקיבוץ הזורע שבעמק יזרעאל, הגעתי עם שמוליק הודס שהסיע את יעל נשגב ואותי. למטרה זו התעוררתי בשעה לא שגרתית – אפילו לא לרצים למרחקים ארוכים – 3:30. שמוליק סיפר שלא ישן כל הלילה, ובדיעבד אני לא מבינה איך לא חששתי לנסוע אִתו נסיעה ארוכה כזו.

את הריצה כולה רצתי עם יעל ונהניתי מחברתה ומסיפוריה. אנו מתלוצצים בקבוצה שליעל יש ריאה שלישית, משום שהיא מסוגלת לדבר גם תוך כדי ריצה, כולל ריצה מהירה. היא גלגלה אותי מצחוק כאשר סיפרה לי אפיזודה שהתרחשה לפני שנים רבות עם בנה, כאשר היה ילד רך בשנים, ועשה לה סצנה בסופרמרקט של "אני רוצה כרוב ניצנים!!!" תוך כדי התעלמות מטענת פרסומת מוכרת שילדים לא באמת מבקשים כרוב ניצנים. מובן שהייתה סיבה לדרישה זו שלו, שאינה קשורה לטעמו או לערכו התזונתי של כרוב הניצנים – קלף (מנצח) שהיה חלק מהמארז ושהילד רצה להשיג. תוך כדי ריצה האנקדוטה הזו אף נשמעת מצחיקה יותר (כן, וגם באידיש…).

היער היה מרהיב ביופיו ובגוני הירוק שבו. גם היציאה לשטח פתוח הייתה מלאת קסם, והפרות שליחכו עשב הוסיפו לאווירה הפסטורלית. תמיד אני מקווה שהמפגשים הבלתי אמצעיים הללו עם פרות, יגרמו לאותם אנשים שכה נהנו לראות את הפרה חיה – ובמקרה דנן לרצים בשטח הפתוח – לסרב להשלים עם מציאות שבה חלקי פרה (וכל בעל חיים אחר) מונחים בצלחתם ומתעכלים בקיבתם.

רוצה לראות פרות בשטח, ולא בצלחת! צילמה: יעל נשגב

רוצה לראות פרות בשטח, ולא בצלחת! צילמה: יעל נשגב

 

 

 

 

 

ועוד פרה. צילם: שמוליק, שאינו אוכל פרות

ועוד פרה. צילם: שמוליק הודס, שאינו אוכל פרות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יעל השתתפה עם חברתנו אפרת בריצת ההכנה הקודמת, וזכרה אותה כריצה קשה ומלאת עליות. חודש לאחר מכן נראה לה אותו מסלול ריצה קל הרבה יותר, והיא התקשתה להבין מה היה לה כה קשה בריצה הקודמת. כוחו של חודש אימונים אינטנסיביים! כוחה של חוויה מתקנת!

כאשר הגענו סמוך לקו הסיום לאחר 21 קילומטר, חזרנו לאסוף את שמוליק. בדרך פגשנו אריה שהעמיד פני כלב וצילמתי את יעל לצדו.

יעל וחבר

יעל וחבר

 

 

 

 

 

 

 

 

מאחר ששמוליק לא הצליח לעצום עין בלילה, חששתי שמא החליט לרוץ את מסלול ה-12 קילומטר ולפיכך לא נפגוש אותו. החשש התבדה. בתוך זמן לא רב התגלה שמוליק לעינינו. נראה שהוא שמח לקראתנו, ואנו שמחנו לראות אותו חיוני ומחייך ולשמוע ממנו על ההתרשמות החיובית שלו מהמסלול. גם עבורו הייתה זו ריצת הכנה ראשונה, ובעקבות מה ששמע מאפרת ומיעל על קשיי ריצת ההכנה הקודמת, הוא חשש שיהיה קשה הרבה יותר.

עם תום הריצה התפנקנו בשייק ירוק ומרענן שקנינו בקיוסק הקטן של הקיבוץ סמוך לקו הסיום. אני נהניתי גם מכריך טבעוני שהיה טעים להפליא. ביררתי, והקיוסק יעבוד גם ביום המרוץ. אם כך, יש למה לחכות! שווה להגיע לקו הסיום!

מנוחת הרצים.
מנוחת הרצים

 

 

 

 

 

 

 

לסיכום – נהניתי מאוד. גם מהנוף היפהפה וגם מחברתם הנעימה של יעל ושמוליק. בסוף החודש – הדבר האמיתי – המרוץ עצמו, והפעם – 33 קילומטר, כאשר גם "הדבר האמיתי" הוא למעשה ריצת הכנה למרתון המדברי באילת – בסוף נובמבר.

 

עם סיום הריצה. תודה לשמוליק וליעל על חברתם הנעימה!

עם סיום הריצה. תודה לשמוליק וליעל על חברתם הנעימה!

פורסם בקטגוריה ריצה | 6 תגובות

לרוץ בהלסינקי

"ריצות באירופה הקרה" כתב לי המאמן רן שילון, בראש תכנית האימונים לשבוע שבו שהיתי בהלסינקי, בירת פינלנד, לרגל כנס בין־לאומי במקרא שהתקיים באוניברסיטת הלסינקי.

רן כמובן לא יכול היה לדעת שאגיע להלסינקי בעיצומו של גל חום שפקד את אירופה. "זהו לא מצב רגיל; עשרות שנים שלא היה אצלנו מזג אוויר כזה", הרגישו המקומיים צורך להתנצל על קבלת הפנים החמה. הבעיה היא שפינלנד, כמו מקומות רבים אחרים באירופה, עדיין אינה ערוכה להתחממות הגלובלית. משום כך לא הייתה השהייה באוניברסיטה החמה והלא ממוזגת בגדר תענוג, אף שההרצאות היו מעניינות. חוקרי מקרא ממקומות שונים בעולם נופפו מול פניהם המיוזעות במניפה מאולתרת שהכינו מתמסירי ההרצאות.

ומה באשר לריצה? לפני שיצאתי חששתי שריצות "באירופה הקרה", עם כל הפיתוי שבהן, יפגעו באקלום גופי לחום הקיץ, בייחוד לנוכח העובדה שבעקבות הפציעות שעליהן דיווחתי בפוסט הקודם עברו עליי החודשים החמים מאי ויוני בלא אימוני ריצה. אולם כאשר הגעתי להלסינקי, הבנתי שחששתי לשווא: החום והלחות הגיעו עמי.

הרושם שלי מהלסינקי מעורב. רחובות שלמים בעיר אינם יפים בעיניי. חסר לי בהם מראה של צמחייה ועצים. הכיצד? והרי 40 אחוזים משטחה של הלסינקי מכוסים עצים, כפי שנאמר לנו. אכן כך, אולם העצים הללו מרוכזים בפארקים. למרבה המזל, המלון שבו חוה גיא ואני לקחנו חדר – Radisson Blu – ממוקם בפתחו של פארק קטן, שהוביל לאגם נחמד, ולנוף יפהפה, ממש הנוף של הלסינקי המשווק לתיירים. נהניתי מאוד להקיף את האגם, לברך לשלום את האווזים, את הברווזים, את השחפים ואת שאר בעלי הכנף, שבניגוד לאדם הראשון איני יודעת לנקוב בשמותיהם, אך בהחלט נהניתי מיופיים ומפעלתנותם. אפרופו שחפים, חוויה מצחיקה עברה עליי בשבת ברחובות העיר. כאשר יצאנו מבית חב"ד (חוויה בפני עצמה) נדרכו לפתע אוזניי: האומנם יללה של גור חתולים? כאן? אוי ואבוי, ומה עושים כעת? נשמתי לרווחה כאשר הלך הצליל והתבהר, והתברר שאין מדובר ביללת גור חתולים (בכלל לא ראיתי חתולים ברחובות הלסינקי!) אלא בקריאה של שחף, אחד מני רבים המצויים בעיר.

הלסינקי ביופייה!

הלסינקי ביופייה!

יום לאחר הגעתי להלסינקי, שמעתי במהלך ריצת הבוקר קול קורא בשמי. מי יכול לפנות אליי בעיר זרה, בשעת בוקר כה מוקדמת? פניתי לאחור וראיתי להפתעתי ולשמחתי את ד"ר נעמה גולן, חוקרת תנ"ך צעירה ומבטיחה, בנעלי ריצה ובבגדי ריצה. עד לשהותנו המשותפת בהלסינקי כלל לא ידעתי שהיא רצה. אין כמו כנס בחו"ל כדי להכיר קולגות ולקרב בין לבבות! חברנו לריצה משותפת ונעימה, ונעמה שיתפה אותי בחוויות החיוביות מגן הילדים של בתה (אחת מחמישה ילדים). לבקשתה, סיפרתי לה על נושא הרצאתי. אני כבר שמעתי ממנה לפני כן על נושא הרצאתה (שהייתה, אגב, מרתקת). עמדתי לדבר על היחס המורכב לבעלי החיים בתנ"ך. סיפרתי לנעמה שבכוונתי להזכיר בהרצאה שלפי התנ"ך בעלי החיים הם "נפש חיה" ושיש להם זכויות, או אולי נכון יותר שיש לנו חובות כלפיהם. זאת בניגוד מוחלט ליחס אליהם בתעשיות המזון המודרניות, שהפכו אותם למוצר צריכה. עוד אני משוחחת על כך עם נעמה, והנה חוצה את דרכנו חבורת ברווזים מגעגעים. "איך אפשר לאכול אתכם?" שאלתי אותם בתמיהה, אך לא זכיתי למענה.

אני לא אוכלת את החברים שלי! (וגם את אלו שאינם חבריי)

אני לא אוכלת את החברים שלי! (וגם את אלו שאינם חבריי)

שלום חברים! איך אפשר לאכול אתכם?

שלום חברים! איך אפשר לאכול אתכם?

באחת מריצותיי הרהבתי עוז, ובמקום להקיף את "אגם הבית" שוב ושוב, פניתי לדרך לא מוכרת. הגעתי לאגם גדול הרבה יותר, ובזכות הקסם שבריצה זו הקפתי אותו ולא חזרתי על עקבותיי. איבדתי את דרכי. הריצה ארכה שעה וחצי במקום חמישים דקות, אך זכיתי לפגוש בה – מלבד עופות המים הרגילים שראיתי גם באגם "שלי" – שני ברבורים ואף ארנב חום גדול שחצה את השדה שליד האגם. כעת, כאשר אני כותבת על כך, מתעוררים בי געגוע ורצון לשוב ולרוץ במסלול ההוא.

סיכומו של דבר: למרות החום והלחות היו הריצות בהלסינקי תענוג צרוף בשל המיקום המצוין של המלון, שאִפשר ריצה בנוף של "גְלויות", ובריצה אחת גם הודות לחברתה הנעימה של נעמה.

הצצה אחרונה על יופייה של העיר!

הצצה אחרונה על יופייה של העיר!
פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

בחזרה למסלול: שתי פציעות, חזרה לאימונים, חישוב מסלול מחדש ומטרות חדשות

"Back to track" כתב לי המאמן, רן שילון בראש תכנית האימונים לחודש יולי, והמילים הללו היו כמוזיקה ערבה באוזניי, לאחר תקופה ארוכה שבה ירדתי מהמסלול וכלל לא התאמנתי בשל שתי פציעות. הפציעה הראשונה הייתה תאונה ביתית שגרמה לשבר בזרת רגלי השמאלית, והשנייה התרחשה שבועיים לאחר מכן, ביום הולדתי העברי – תאונת דרכים (אני הייתי ברכב כטרמפיסטית), שבה ניתנו לי חיי מחדש במתנה. אמנם הצילומים לא גילו פגיעה, אך בעקבות התאונה כאבו לי מאוד הצלעות בצד הימני של הגוף, שנפגע בתאונה (גם כעת אני מרגישה אותן, אך המגמה היא של שיפור מתמיד). במובן מסוים, שמחתי שאירעו לי שתי פציעות ולא אחת, משום שלו היה מדובר בפציעה יחידה הייתי עשויה לחוש צער עמוק על התקרית שהובילה לכך שאיני יכולה להתאמן, ואולי חלילה קמצוץ או יותר של תרעומת (לא הוגנת ולא הגיונית) כלפי מי שגרם לכל אחת מהתאונות (שני אנשים שונים, ושניהם אנשים טובים ביותר!). אך מאחר שהיו אלו שתי תאונות – כל אחת חיפתה על רעותה.

יותר מחודשיים לא עסקתי בספורט; לא רצתי וגם לא התאמנתי בסטודיו C. "מה עם ייסורי המצפון?" שאל אותי חברי לקבוצה דורון עם שובי לקבוצה, לאחר ששמע ממני על פסק הזמן הממושך שלקחתי מספורט. ובכן, אני נקייה מהם. היו לי סיבות טובת שלא להתאמן. מלבד זאת, ניצלתי את הזמן היטב למשימות אחרות של החיים. אך כעת הגיע הזמן לחזור בהדרגה לשגרה, תוך כדי חישוב מסלול מחדש, שהרי הכושר כמובן נפגע מאוד וזקוק לשיקום.

אז כיצד חוזרים למסלול?

מי שמכיר את רן שילון יכול בוודאי לנחש שתכנית האימונים שלי מורכבת מיוגה, יוגה, יוגה. כך אני פותחת כל בוקר. מלבד זאת יש לי שלוש ריצות קבוצתיות: ביום שלישי – ריצה ברגליים יחפות בחוף גורדון; ביום חמישי – ריצה בנעליים מלאות בחול בדיונות של חוף הצוק הדרומי; וביום שישי – בדרך כלל אנו רצים ביער, אך החודש תהיה זו ריצה אורבנית המתחילה בנמל יפו. מלבד זאת, פעמיים בשבוע תרגילי חיזוק שנתן לי רן, ועוד פעם אחת ריצה שאני רצה בגפי. לכך יש להוסיף חמישה אימונים שבועיים בסטודיו C – שני אימוני חיזוקים, שני אימוני פילטיס ואימון אחד של מתיחות. לאט-לאט אשקם את הגוף ואחזור למסלול.

סוף-סוף לרוץ בשטח! ריצה ביער עופר. אימן וצילם: פליקס

סוף-סוף לרוץ בשטח! ריצה ביער עופר. אימן וצילם: פליקס פיסברבסקי

 

 

 

 

 

 

ריצה ברגליים יחפות בחוף גורדון. אימן וצילם: פליקס

ריצה ברגליים יחפות בחוף גורדון. אימן וצילם: פליקס פיסרבסקי

 

 

 

 

 

 

 

 

ויתור על מטרה ומטרות חדשות

מאחר שאני פותחת את חודש יולי לא בכושר שבו ציפיתי שאהיה, ויתרתי על התכנית לרוץ 66 קילומטר במרוץ סובב עמק באוקטובר 2018, והמרתי את ריצת האולטרה הזו במסלול 33 קילומטר שאליו נרשמו רבים מחבריי לקבוצה. היות שמאז 2012 שמרתי על רציפות של מרתון (או אולטרה מרתון) אחד לשנה, אני שואפת לשמור על מסורת זו גם השנה, ולכן בע"ה אירשם למרתון המדברי באילת בנובמבר 2018 (תהיה זו לי פעם שלישית לרוץ אותו), בהנחה שעד נובמבר יש די זמן להרגיל את הגוף מחדש לריצות ארוכות. סיבה נוספת וחשובה להרשמה היא שכמה מחבריי לקבוצה ירוצו במרתון זה, ולחלקם יהיה זה מרתון ראשון, כך שיהיה זה מרגש עבורי להיות עמם בחוויה הזו.

עד היום תכננתי רק מרתון או אולטרה מרתון אחד קדימה, אך הפעם חרגתי מהרגלי. לאחר ששמעתי מחברתי לקבוצה בלהה מנדילוביץ שהיא נרשמה למרתון בפריז, שיתקיים באפריל 2019, ושהיא מחפשת חברים לדרך, החלטתי, להפתעתי, לנצל את ההזדמנות לחברה נעימה ולהצטרף אליה. יהיה זה לי מרתון ראשון בחו"ל. עד כה אמרתי לעצמי בפטריוטיות שתחילה אסיים את כל המרתונים בישראל לפני שאצא למרתון בחו"ל. אולם גיליתי שזוהי משימה שקשה לעמוד בה, מאחר שבכל שנה מתווספים בארץ מרתונים חדשים שלא שיערום אבותינו. אולי צריך לקבוע מפתח אחר למינון בין מרתונים בארץ ובחו"ל, ואולי מוטב לוותר על כל מפתח ופשוט להחליט לפי הנסיבות והרצון. נראה לי שהגיע הזמן שאחווה חוויה שונה של מרתון מעבר לים.

נוסף על שתי התכניות הללו, של המרתון המדברי באילת בנובמבר 2018 ומרתון פריז באפריל 2019, אולי שנת 2019 תהיה השנה שבה ארוץ סוף-סוף אולטרה מרתון בסובב עמק (יש לי חוסר מזל עם המרוץ הזה). שלוש מטרות מראש? אני באמת משתוללת! האם ייתכן שאני קובעת מטרה ועוד מטרה בשל רצוני לחגוג את שובי למסלול הריצה לאחר שהועפתי ממנו לתקופה ממושכת?

על כל פנים, משמח לגלות שאפשר לחזור למסלול, גם אם צריך להתרגל אליו מחדש. "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן" – לימדנו ר' ישראל סלנטר בנוגע לעבודת המידות החשובה כל כך. אני שמחה לומר שעל פי רוב קביעה זו נכונה גם בנושאים גופניים.

והנה תמונות נוספות מהריצות הראשונות שלי לאחר שובי למסלול:

ריצה ביער עופר. אימן וצילם: פליקס פיסרבסקי

ריצה ביער עופר. אימן וצילם: פליקס פיסרבסקי

חוף הצוק הדרומי. אימן וצילם: פליקס

חוף הצוק הדרומי. אימן וצילם: פליקס פיסרבסקי

ריצה ביער עופר. אימן וצילם: פליקס פיסרבסקי

ריצה ביער עופר. אימן וצילם: פליקס פיסרבסקי

פורסם בקטגוריה ריצה | 8 תגובות

מרוץ הרי געש (13.4.18) – ריצה היא הרבה יותר מריצה

יש אנשים שרצים רק על ההליכון. קשה לי להבין זאת. הרי מה שהופך את הריצה לכה מלהיבה בעיניי הוא הנופים המתחלפים, ולעתים קרובות אף החברותא (אף שאני נהנית גם לרוץ לבד). בשנה שעברה השתתפתי במרוץ הרי געש, וחזרתי מלאת חוויות ורשמים. השנה לא התכוונתי להשתתף (רחוק, וכבר חוויתי זאת), אך כאשר שמעתי שאפרת ידין, יעל נשגב ועידית שוהם נרשמו למרוץ, מיהרתי לקפוץ על העגלה המלאה – הלוא היא מכוניתה של אפרת, שמולאה בציוד של ארבעתנו. קסמה לי גם המחשבה של מה שצופן בחובו הזמן שלפני המרוץ ולאחריו – בילוי בחברת שלוש נשים שכה חביבות עליי ושכה נעים לי בחברתן.

איך אפשר לוותר על חברה נעימה שכזו? מימין לשמלא: אפרת ידין, יעל נשגב, עידית שוהם, יעל שמש

איך אפשר לוותר על חברה נעימה שכזו? מימין לשמאל: אפרת ידין, יעל נשגב, עידית שוהם, יעל שמש במהלך המרוץ

 

 

 

 

 

 

 

העובדה שרבים נוספים מ"אנדיור" נרשמו למרוץ – חלקם למקצה ה־30 קילומטר וחלקם, כמוני, ל־15 – הפכה את ההחלטה לקלה.

לאחר שהגענו לחדרים היפים בקיבוץ אורטל (שלצערנו לא באמת הספקנו ליהנות מהם, משום שהגענו מאוחר ויצאנו מוקדם), מיהרנו לארוחת הפסטה שהתקיימה בעין זיוון. הופתעתי מכך שהיה בה הרבה יותר מאשר פסטה, ובסך הכול הייתה זו ארוחה עשירה, שכללה אופציות טבעוניות טעימות. ארבעתנו הצטרפנו לשולחן של אבידן וזוהר, וסיפחנו אלינו את מרינה, שדאגה לאינטרסים הקולינריים של הסועדים הטבעונים (היא נמנית עמם). לשולחננו הקט הצטרפו עוד ועוד מחברי "אנדיור". באורח פלא נמצא מקום לכולם, כפי שמסופר במשנה על הנס ש"מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים".

כאשר התארגנתי לישון נחרדתי לגלות שהשמיכה והכריות עשויות פוך טבעי. איני משתמשת במצעים או בבגדים הכרוכים במריטת נוצות אכזרית מאווזים חיים. למרבה המזל נמצאה בארון שמיכה קלה נוספת שאינה שמיכת פוך, והסתפקתי בה. היה מעט קר, ומעט לא נוח ללא כרית, אך לא נורא. זה כבר באמת בגדר מותרות. תזכורת לעצמי: תמיד לוודא לפני שאני מזמינה חדר, שהמצעים אינם עשויים פוך טבעי.

בבוקר המרוץ התעוררנו בניחותא, שהרי נקודת הזינוק הייתה במרחק הליכה מהחדרים. עידית ואני אף ביצענו תרגילי יוגה בצוותא. עם אפרת ויעל, שהשתכנו בחדר הסמוך, פסענו בנחת למקום הזינוק. שמחנו לפגוש את שאר הרצים מ"אנדיור" ואת המאמנים רן שילון ופליקס פיסרברסקי.

חברי "אנדיור" שמחים ונרגשים לפני המרוץ. חסרים בתמונה רצי ה-30 שכבר יצאו לדרכם

חברי "אנדיור" שמחים ונרגשים לפני המרוץ. חסרים בתמונה רצי ה-30 שכבר יצאו לדרכם

 

 

 

 

 

 

זוהר סיפרה לנו שחלמה שהמרוץ התבטל משום שפרצה מלחמה. יום לאחר המרוץ אכן הפציצו ארצות הברית, צרפת ובריטניה מטרות בסוריה השכנה מצפון, אך למזלה של זוהר לא התבטל המרוץ, והיא חזרה הביתה עם גביע יפה, לאחר שהגיעה שלישית מכלל הנשים, אף שהיה זה מרוץ שטח ראשון שלה.

יש לנו אלופה! זוהר מ"אנדיור" על הפודיום במרוץ שטח ראשון שלה

יש לנו פודיומיסטית! זוהר ברכה מ"אנדיור" על הפודיום במרוץ שטח ראשון שלה. צילום: מיכל יפה

 

 

 

 

 

 

 

 

תחילת הריצה יפה משמאלה – בשל שיחי הגפן, ומכמירת לב מימינה – בשל הרפתות. "איזה חמודים העגלים!" שמעתי קריאה קרובה, שגרמה לי להביט לימיני, שם ראיתי עגלים רכים, עומדים בודדים ואומללים במקום צר ומגודר, בשטח שאינו גדול בהרבה מגודל העגל, מנותקים מאימהותיהם. געיות הפרות נשמעו היטב, מן הסתם היו אלו האימהות שקראו לבניהן שנגזלו מהן. הלב נצבט הן בשל העגלים והן בשל האימהות. כפי שכתב רמב"ם, אין הבדל בין בעלי חיים לא אנושיים ובינינו באשר לכאב האם ואהבתה ודאגתה לצאצאיה. "ראית את העגלים?" שאלה אותי ליאת סגול בזעזוע. גם עידית שרצה לצדי הייתה מזועזעת. האם בגלל ששלושתנו טבעוניות לא היינו שותפות להתלהבות מ"העגלים החמודים" (והם אכן היו חמודים) והבנו עד כמה לא טבעית וקשה היא התמונה שנגלתה לעינינו? האם מי שאינו טבעוני מתקשה לראות זאת? מי ייתן ויוסרו סכי העיניים הללו מעיניי הציבור כולו.

התחושות הקשות הללו פינו אט־אט את מקומן להנאה מהנוף המרהיב. הגשם שירד לפני המרוץ נתן זריקת עידוד לצמחייה, וזו החזיקה מעמד עוד כמה ימים, להנאתנו. רצתי עם עידית, וחלק נכבד מהריצה גם עם יעל נשגב. רן התרה בנו מראש שהוא מצפה לראות אותנו רצות בעלייה, ושאם נעבור להליכה הוא יחזיר אותנו לתחילת העלייה. התקוממתי וציינתי שבתדריך המליצו לנו לעבור להליכה בעליות. על כל פנים, בעלייה הראשונה אכן רצנו. והנה תצלום של עידית שצילמתי להוכחת הטענה. אולם בהמשך המסלול היו עליות שבחרתי לעבור בהן להליכה.

עידית התותחית! גם לאחר שנפלה ונחבלה המשיכה לרוץ בעליות...

עידית התותחית! גם לאחר שנפלה ונחבלה המשיכה לרוץ בעליות…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בערך בחצי הדרך השתטחה עידית אפיים ארצה. ראשית חוכמה, יעל נשגב הוציאה אותה מהמסלול, כדי שהרצים האחרים לא ירמסו אותה, וכן כדי שלא להפריע להם. היו שפשופים, וגם כמה מקומות בגוף שהכחילו והתנפחו, אך ב"ה דבר לא נשבר. רצה אלמונית נדיבה נתנה לה מגבון לנקות את עצמה מהעפר שדבק בה. לאחר שהתאוששה המשכנו לרוץ. דווקא אז התגלתה עידית כפנתרה אמִתית, כאשר התעקשה לרוץ גם בעליות התלולות שהמתינו לנו בהמשך הדרך, אף שהרצים האחרים (ובהם אני) עברו להליכה. לאחר שהחמאנו לה על כך, טענה שהתברר לה שקל לה יותר לרוץ לאט מאשר ללכת. אני חייבת לבדוק זאת בפעם הבאה כשארוץ עליות.

יעל נשגב לא פסקה מלהסב את תשומת לִבנו ליפי הנוף מסביב. "אני מוכנה ליפול בשביל נוף יפה שכזה", אמרה כאשר רצנו על כביש אספלט, והתכוונה לכך שאין בכוונתה להתבונן בכביש אלא בנופים שמסביב. ואם נגזר עליה ליפול בשל כך – תקבל את הגזֵרה באהבה. נראה לי שכל מילה נוספת מיותרת כדי להבהיר את גודל ההנאה וההתרגשות מהנוף. מפעם לפעם גם עצרנו להצטלם. הופתעתי מכך שהשנה לא עברנו דרך טחנות הרוח, אלא ראינו אותן רק מרחוק. רצי ה־30 קילומטר זכו להציץ בהן מקרוב.

"לשטוף את העיניים בכחול ובירוק" צילום: יעל נשגב

לשטוף את העיניים בכחול ובירוק
צילום: יעל נשגב

 

 

 

 

 

 

 

הפריחה שהחזיקה מעמד. צילום: יעל נשגב

הפריחה שהחזיקה מעמד.
צילום: יעל נשגב

 

 

 

 

 

 

 

"מרתון ישראל" עשו עבודה מעולה. המרוץ היה מאורגן לעילא ולעילא. תחנות מים בפריסה נדיבה מאוד, שבחלקן חילקו גם איזוטונים, ג'לים ונשנושים. מאחר שהיה חם ביום המרוץ שפכתי על ראשי מים, לצנן עצמי. דני אבנון, שרץ עם אשתו מור, הבהיר לי שאין די בכמות הסמלית ששפכתי על עצמי, וכן שאני צריכה לצנן גם את העורף. מהנחיה למעשה – הוא פשוט שפך על ראשי כוס מים. בררר… אבל זה עזר. לפני המרוץ חששתי מהחום, אבל בזכות שפיכת המים על הראש בתחנות המים, וכן בזכות העובדה שרצנו בגבהים, היה בהחלט סביר.

לאחר העליות של הרי הגעש, היה הסיום בסימן ירידה. סיום דה־לוקס. בהחלט משאיר טעם של עוד. לקו הסיום הגעתי עם עידית, שאִתה רצתי לאורך כל הדרך. בתדריך למרוץ המליצו לנו לרוץ בזוגות, והחלטנו לרוץ ביחד, אף שתוך כדי המרוץ התברר שאין בכך צורך בטיחותי. המשתתפים הרבים במרוץ (1000, לעומת 300 בשנה שעברה) הביאו לכך שלא היה שום שלב שבו הייתי עלולה למצוא את עצמי רצה לבדי.

מגיעה לסיום עם עידית שוהם. היה נפלא!

מגיעה לסיום עם עידית שוהם. היה נפלא!

 

 

 

 

 

 

הארגון המושקע ניכר גם בסיום המרוץ, בתקרובת העשירה. להנאה הוסיף המפגש עם חברי הקבוצה וכן עם חברים אחרים.

ישיבת הכובסת עם רן שילון בסיום המרוץ

ישיבת הכובסת עם רן שילון בסיום המרוץ

 

 

 

 

 

 

 

בסיום המרוץ, בדרך חזרה הביתה, אפרת, יעל, עידית ואני פינקנו את עצמנו בסעודה בראש פינה עם אבידן וזוהר, שאִתם נדברנו מראש להיפגש לארוחת צהריים. גם זה הוסיף לממד החווייתי מהמרוץ. אני מודעת לכך שלפוסט הזה יש מבנה מעגלי שלכאורה מתחיל ומסתיים באוכל – בסעודה שסעדנו בצוותא בערב הפסטה, ובסעודה שלאחר המרוץ – אך למעשה, אם נדייק, המבנה המעגלי של הפוסט מתחיל ומסתיים בחברה נעימה. כאמור בפתיח, החברה הנעימה היא אחד הבונוסים הרציניים של עולם הריצה.

פורסם בקטגוריה ריצה | 8 תגובות

ריצה ביער אלונה ומרתון ירושלים 2018 – ריצה? טעם החיים

בפוסט הקודם כתבתי על מרתון תל אביב, ובו התוודיתי על היחלשות שריר הרצון. סיפרתי שנרשמתי לחצי מרתון בתל אביב פשוט כאימון, כי קשה לי כעת לצאת לאימונים שאינם אימונים קבוצתיים. בתגובה לכך העירה לי חברתי היקרה מאשה שמהפוסט לא עלתה ההתלהבות הרגילה שלי כלפי הריצה, ושאולי כדאי להוריד קצת את עצימות האימון והתחרות, ולשאול את עצמי מדוע אני רצה, ואם הסיבה הראשונית עדיין קיימת.

תגובה מודאגת נוספת קיבלתי מידידתי לילי. היא דאגה שמא היחלשות שריר הרצון נובעת מקשיים ומצרות בחיים האישיים.

הרגעתי את שתיהן, והבהרתי שהיחלשות שריר הרצון היא תופעה טבעית (ובעיניי גם בריאה). אני כעת "בין עבודות" או בין מרוצים – לאחר מרוץ ה־50 קילומטר שרצתי בספטמבר 2017 במרוץ תנ"ך־תש"ח, ולפני מרוץ ה־66 ק"מ בסובב עמק באוקטובר 2018, שאליו כבר נרשמתי. יש ירידת מתח טבעית, והאנרגיה מופנית לאתגרים אחרים בחיים, שברוך ה' אינם צרות בחיים האישיים, אלא למשל הכנת קורס חדש על היחס לבעלי החיים במקרא.

אשר להפחתת עצימות האימונים שהציעה מאשה, אני ממילא עושה זאת. אך גם אם הריצה נסוגה כעת למקום בולט פחות בחיי, חשוב לשמור על שגרה מסוימת של אימונים, ולא לוותר על הריצה כליל, שהרי קל מאוד לוותר, וחבל. הריצה, אחר ככלות הכול, מספקת לי הרבה רגעים של אושר.

ריצה ביער אלונה

יום לאחר ההתכתבות עם מאשה יכולתי להיווכח עד כמה אני צודקת בגישתי. רצנו ביער אלונה שבצפון עם המאמן פליקס פיסרבסקי. התענגנו על פריחת צבעוני ההרים והרקפות, ובסיום המסלול ציפה לנו עדר של פרות עם הרבה עגלים חמודים להפליא שהסתכלו עלינו בעניין. אמיר, שהייתה לו תוספת, המשיך לרוץ, וכמה מן העגלים רצו אחריו בחדווה. איני יכולה שלא לחשוב כמה שפר מזלם (לעת עתה) לעומת חבריהם, עגלי החלב, שאינם יכולים לזוז בתא הצר שלהם כל חייהם. איזו תמונה מתוקה הייתה זו לראות את העגלים רצים בשמחה, וחבל שלא צולמה. נזכרתי בהתכתבות עם מאשה יום לפני כן, וחייכתי לעצמי. וכי הייתי רוצה לוותר על רגעי הקסם הללו?

ריצה? טעם החיים! כמה נפלא לרוץ ביער אלונה! צילום: פליקס

ריצה? טעם החיים! כמה נפלא לרוץ ביער אלונה! צילום: פליקס פיסרבסקי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צבעוני ההרים ביער אלונה. צילום: הוגו

צבעוני ההרים ביער אלונה. צילום: הוגו גולדמן

 

 

 

 

 

 

אני עגל חמוד ולא סטייק! אחד מהעגלים הרבים שפגשנו ביער אלונה.

אני עגל חמוד ולא סטייק! אחד מהעגלים הרבים שפגשנו ביער אלונה. צילום: פליקס פיסרבסקי

 

 

 

 

 

 

 

מרתון ירושלים

לא רק ריצה חווייתית בשטח עשויה לזמן רגעים של קסם, אלא גם מרוצים מאורגנים.

ביום שישי שעבר רצתי חצי מרתון בירושלים. למרתון ירושלים יש פינה חמה בלִבי. היה זה החצי הראשון שרצתי, בשנת 2012, בגשם שוטף, וכבר אז נכבשתי בקסם הריצה בעיר, באווירה החמה, למרות הקור ששרר אז. הפעם היה מזג האוויר מושלם. התעוררתי השכם בבוקר, בשעה 3:50. לירושלים הגעתי בזכות שמוליק הודס, בן קבוצתי, ובחברת עידית שוהם, אורן מנחם ואשתו מלי, שאמנם (עדיין) אינה רצה, אך לשמחתנו ולתועלתנו הגיעה לתמוך באורן. קרררר בירושלים… מזל שמלי הייתה אתנו, כך שיכולנו להישאר בבגד עליון כמעט עד שעת הזינוק, ואז העברנו אותו לידיה.

לפני המרוץ. צילום: מלי מנחם

לפני המרוץ. מימין לשמאל: שמוליק הודס, יעל שמש, עידית שוהם, אורן מנחם. צילום: מלי מנחם

 

 

 

 

 

 

 

גן סאקר היה מלא אנרגיות חיובית. לפני ההזנקה שמחתי לפגוש את כרמית. מאחר שלא מצאה את החברים שאִתם תכננה לרוץ, החליטה לרוץ אִתי, אף שהיא מסוגלת כמובן להרבה יותר, ובייחוד כעת, כאשר איני מאומנת. כפי שהודתה, היא תפסה עליי "טרמפ" כדי לרוץ ריצה נינוחה ובכיף. אני בהחלט יכולה להבין זאת, וגם אני נוהגת כך לפעמים. ניצלנו את הריצה להשלים פערים, לעדכן ולהתעדכן זו בחיי זו. "לפי איך שאת מדברת, את יכולה יותר", ניסתה כרמית לדרבן אותי להחיש את צעדיי. "את נשמעת כמו רן שילון", השבתי לה בטרוניה. לא באמת יכולתי הרבה מעבר למה שנתתי, ואף לא הייתי מוכנה למאמץ מיוחד. מבחינתי הייתה זו ריצת אימון, ולא מרוץ יעד. לא חשתי רצון לשנות תסריט בראשי תוך כדי המרוץ.

זה הזמן להשלים פערים, לעדכן ולהתעכן. ריצה עם כרמית.

זה הזמן להשלים פערים, לעדכן ולהתעכן. ריצה עם כרמית

 

 

 

 

 

 

ריצה בירושלים זו תמיד חוויה!

ריצה בירושלים זו תמיד חוויה!

 

 

 

 

 

 

 

משמח היה לפגוש בדרך פנים מוכרות ואהובות, רבים מחברי קבוצת "אנדיור" (כמו סוניה, אפרת, יעל ומיכל) ורצים אחרים, וביניהם "אירית הספורטאית", המעבירה הפעלות של פעילות גופנית לגיל הרך. אירית היא פצצת אנרגיה, ותוך כדי ריצה עודדה ללא הרף את קהל הצופים שבצד הדרך. התחלפו התפקידים. שמחתי לשמוע מאירית הספורטאית שהפכה לטבעונית (כיניתי אותה בלִבי "אירית הספורטאית הטבעונית"), ושהיא מרגישה מעולה בעקבות השינוי התזונתי. ניהלנו שיחה קצרה (תוך כדי ריצה, כמובן) על טבעונות ועל ספורט, ולא יכולתי שלא להרהר כמה השתנו הזמנים מאז שהוזהרתי שלא אוכל לרוץ מרתון משום שאני טבעונית.

כמה מהרצים לבשו חולצה עם מסר. תמיד מעניין אותי לפגוש בהם בריצות. שמחתי לראות רץ לבוש בחולצה של תג מאיר, והחמאתי לו על המסר הערכי של הקבוצה. ראיתי את החברים של שניאור, ולפחות חולצה אחת הנושאת את הכיתוב "כליה אחת, אבל לפניך". האם הבחור הצעיר שלבש אותה תרם כליה? ואולי נתרם? בפעם הבאה לא אתבייש לשאול. שני רצים היו עדיין באווירת פורים, ועל גבם הודבקו כנפי פרפר. בובות אדם בצִדי הדרך ומתופפים הוסיפו לאווירת הקרנבל. נהניתי להחליק ידיים עם הילדים המעודדים בצִדי הדרך. כרמית רצה קדימה, ומפעם לפעם סובבה ראשה לאחור, לבדוק היכן אני ולהתאים את צעדיה לצעדיי. חששתי שמא ייתפס לה הצוואר מההבטות התכופות.

לקראת סיום המרוץ, בעלייה בקטמון הזכורה לטוב (או לרע), הגדירה אותה כרמית, שאולי ניסתה לעודד אותי: "עלייה די נוראית, אבל לא נורא". באמת לא נורא, וכפי שציינה מאוחר יותר מיכל, בבן שמן העליות רציניות יותר. והנה כבר הסיום. התוצאה אינה מחמיאה, אבל כאשר לא מצפים – לא מתאכזבים. בנקודת מפגש שנקבעה מראש המתינו לי אחי איסי וגיסתי תמי, שלאחרונה גילו את ירושלים, התאהבו בה, ובשבוע המרתון בילו בה מאז יום רביעי. אחי היה לבוש בחולצת המרוץ, משום שהזמנתי חולצה שתתאים למידתו. למורת רוחה של גיסתי, שאינה מרוצה מכך שאני רצה ואיסי זוכה בקרדיט, שיתפתי אתו פעולה בהפיכתו ל־Fake Runner (כהגדרתו), כפי שניתן לראות בתמונה הבאה:

יעל רצה ואיסי לוקח קרדיט. ככה זה בין אחים - חולקים. צילום: איסי שמש

יעל רצה ואיסי לוקח קרדיט. ככה זה בין אחים – חולקים. צילום: איסי שמש

 

 

 

 

 

 

 

 

עם גיסתי תמי ואחי איסי.

עם גיסתי תמי ואחי איסי

 

 

 

 

 

 

 

היה זה נחמד, נעים ומרגיע לפגוש עם תום הריצה כמה מחבריי לקבוצת "אנדיור" ולהחליף אִתם רשמים. לשמוליק ולעידית היה זה חצי ראשון בירושלים, והִנה, לאחר כל החששות, הוא עבר בשלום.

מימין לשמאל: אני, כרמית, יעל, עידית, אפרת, שמוליק, אורן, מלי. צילום: איסי שמש

מימין לשמאל: אני, כרמית, יעל, עידית, אפרת, שמוליק, אורן, מלי. צילום: איסי שמש

 

 

 

 

 

 

 

לביתי שבתי עם איסי ותמי. מראש הזהירו אותי שיחנו את הרכב רחוק ושאלו אם יהיה לי כוח ללכת. השבתי בגאון ובביטחון שאם להם יהיה כוח, כך גם לי. הרכב המתין לנו ברחוב שבטי ישראל, במרכז העיר, במרחק 3.5 קילומטר מגן סאקר. למרבה המזל תאם מסלול ההליכה שלנו את מסלול הריצה של מקצה 10 קילומטר, שהוזנק באותה שעה. היה זה מרהיב לצפות כצופה מן הצד, המהלכת בצד הדרך, בנחיל הרצים.

מקצה ה- 10. צילום: איסי שמש

מקצה ה- 10. צילום: איסי שמש

 

 

 

 

 

 

 

תמי, שקודם לכן סנטה באיסי על כך שאני רצה והוא מצטלם עם החולצה, מספר החזה והמדליה, לא עמדה בפיתוי ורצה אתם דקה או שתיים, שהונצחו בסרטון שצילם איסי ושאותו שלח לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית וממנו גזרתי את התמונה הזו:

תמי בתנופה!

תמי בתנופה!

 

 

 

 

 

 

 

 

ועל זה נאמר: תמי רצה, ואיסי זוכה במדליה.

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות

(חצי) מרתון תל-אביב 23.2.18 – כל הכבוד לסוניה!

נרשמתי לחצי מרתון בתל אביב משום שהאימון הקבוצתי של "אנדיור" בבוקר ההוא בוטל. רבים מחברי "אנדיור" גויסו לתפקיד פייסרים במקצים השונים, ורוב חברי הקבוצה נרשמו למרוץ. לאחרונה יש היחלשות בשריר הרצון שלי בכל הנוגע לריצה (דברים אחרים תופסים את קדמת הבמה), וקשה לי להזיז את עצמי לריצות עצמאיות. ידעתי שאם אירשם לחצי מרתון, לפחות אבטיח שארוץ מרחק מכובד למדי, המרחק הארוך ביותר מאז שרצתי 50 קילומטר בספטמבר 2017.

השעון המעורר העיר אותי מחלום ב־4:00 בבוקר. ב־5:00 כבר הייתי במונית בדרך לביתו של שמוליק הודס, חבר קבוצתי, תושב קריית אונו אף הוא. הנהג הוריד אותנו רחוק למדי מנקודת הזינוק, וצעדנו לצד רצים רבים, בני לאומים שונים. גרמנית, איטלקית וכמובן אנגלית נשמעו בסביבתנו, ולפנינו צעד בבטחה ובעזוז עזיז מטורקיה. מעניין מה יחשוב הנשיא שלו על כך שהוא בחר לרוץ דווקא בישראל. נהניתי מתחושת הבין־לאומיות עוד לפני שהחל המרוץ.

נראה שזהו חוק טבע: כמה תאי שירותים שלא יהיו – תמיד ישתרך תור ארוך לפניהם ככל שמתקרבים לזינוק. גם אני תרמתי את חלקי לתור (אך גם תרמתי לתא השירותים גליל של נייר טואלט שהבאתי עמי), וזו הסיבה שהגעתי לשרוול הזינוק מאוחר למדי, ולא היה לי די זמן למצוא את שמוליק ואת עידית שוהם, שאִתה חשבתי לרוץ. לעומת זאת, שמחתי לפגוש לפתע באיציק ביטרן, חבר ילדות של אישי יריב, שריצת המרתון הראשון שלו בימים שבהם רק התחלתי לרוץ עוררה בי השראה לרוץ אף אני מרתון. התחלתי לרוץ אִתו, אך הקצב היה מהיר לי מדי, וכעבור שלושה קילומטר נפרדתי ממנו לשלום. זמן קצר לאחר מכן פגשתי בשמחה בחברתי סוניה מנדלוביץ, רצה עם אישהּ דוד, ששימש לה כפייסר אישי, והחלטתי להישאר לרוץ בחברתה הנעימה. ניסיתי לסייע לה לעמוד במטרה שהציבה לעצמה – שיפור השיא האישי שלה. סוניה גילתה נחישות ונתנה מאבק של ממש. כפי שכתבה לאחר מכן, היא יצאה לגמרי מחוץ לאזור הנוחות שלה, ואני מעריכה מאוד את הנכונות הזאת שלה לרוץ ריצה ארוכה וקשה, לא בכיף ובסבבה, כלומר לא בקצב שיהיה לה נוח. לי עצמי קשה כרגע לגייס תעצומות נפש כאלה. היא הייתה קרובה מאוד להצליח, קרובה מאוד לשיאה, וגם זה הישג לא מבוטל. בע"ה במרוץ הבא. שמחתי לקרוא לאחר מכן את הפוסט השמח והאופטימי שכתבה:

Sonia Mendlovic is feeling blessed.

חצי מרתון תל אביב, חיוך שמאחוריו יציאה הרחק – הרחק מאיזור הנוחות. זר לא יבין.. הצבתי לעצמי יעד לשבור שיא אישי. התמודדות לאורך כל הדרך עם השדים (למה אני לא מצליחה ליהנות מזה כמו שאתם מציעים??) ובכל זאת חייכתי לצלם. גם מבפנים, האמת. ותודה לפייסר האישי שלי, האחד והיחיד David Mendlovic, ל Yael Shemesh שהפתיעה וליוותה אותי ול סיגל וייס על התמונה. והיעד? בשנה הבאה הוא יושג 

יישר כוח, סוניה!

יישר כוח, סוניה!

 

 

 

 

 

 

 

 

גאה בך, סוניה!

 

כהרגלי במרוצים, לבשתי חולצה הנושאת את הכיתוב Vegan Runner, וכך זכיתי להכיר טבעונים נוספים על המסלול, בהם אורי צוויג, שסיפר לי שנהיה טבעוני לפני שלוש שנים בעקבות הבן שלו. יישר כוח לך, בנו של אורי! וכמובן יישר כוח גם לאורי עצמו!

בסיום הריצה עוד התעכבתי זמן מה במקום עם שמוליק ועידית.

עם שמוליק הודס ועידית שוהם - שמחים שהסתיים

עם שמוליק הודס ועידית שוהם – שמחים שהסתיים

 

 

 

 

 

 

 

יחד שמחנו שהסתיים (אך היה מי שהזכיר באנחה שעוד שבועיים יש לנו חצי מרתון נוסף, בירושלים), יחד ביצענו תרגילי מתיחות על הדשא הרטוב, ויחד צפינו בתדהמה במסך שהקרין את תמונת רצי המרתון הראשונים שהחלו להתקרב לסיום. איזה קצב!

עם עידית שוהם. האם נממש את ההבטחה?

עם עידית שוהם. האם נממש את ההבטחה?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להתראות בשנה הבאה? כנראה שכן.

פורסם בקטגוריה ריצה | 6 תגובות

"אני עשויה ממה שנכנס לגופי" – שיחה על טבעונות ועל ספורט עם מאמנת הכושר מיטל שושן

במחנה האימונים לריצת הרים של "אנדיור" בשאמוני (צרפת) התברר לי שמיטל שושן, שיצאה עמנו למחנה האימונים (להפתעתי הרבה, כפי שיוסבר בהמשך), היא טבעונית זה קרוב לשנה.

מגיל 21 עוסקת מיטל באימון כושר על כל גווניו: משיקום (כולל שיקום ממחלות נפשיות) ועד ספורט תחרותי, ילדים ומבוגרים כאחד. בין השאר אימנה ב"אנדיור", והייתה מאמנת אהובה ומוערכת. מיטל חיה ונושמת ספורט, ורואה בו את כל עולמה. גם בן זוגה הוא ספורטאי מצטיין. שוחחנו על תזונה ועל ספורט.

מיטל שושן מטפסת בהרים

מיטל שושן באימון שטח בערד

 

 

 

 

 

 

 

- מיטל, מדוע עברת לתזונה טבעונית?

– בתור ספורטאית, וגם כמדריכה וכמאמנת, אני מייחסת ערך עליון לבניית הגוף אחרי ההרס, ולמזון יש חלק נכבד בכך. אנשים מתייחסים בדרך כלל רק לשאלת החלבונים, ולא לוויטמינים ולמינרלים. מלמדים אותם כמה חלבון מן החי חשוב. אבל זה מתאים אולי לעולם הצעירים… כשאתה בריא, לא מפריע לך לאכול מזונות לא בריאים… בתחום הסיבולת יש חשיבות רבה לצריכת פחמימות ומינרלים. מובן שחשוב לצרוך גם חלבון, אך אפשר להשיג אותו מהצומח, בלא הנזקים של החלבון מן החי.

המחלה כזרז לשינוי תזונתי

העזתי לעשות את הטרנספורמציה בתזונה משום שהייתי חולה ואושפזתי למשך חודש. עברתי שני ניתוחים. הייתה לי דלקת בכליה וחוברתי לנקז. הייתי חודש במיטה! היה לי קשה לעכל את העובדה שאני לא יכולה לזוז. רציתי לסייע לעצמי. כל השנים אני מקפידה ללמוד ובכל שנה אני לוקחת שני קורסים שונים על ספורט ותזונה ומרחיבה את הידע שלי. כעת למשל אני לומדת דיקור סיני. החלטתי לעזור לעצמי בעזרת הידע שרכשתי. אני יודעת שדלקת ניזונה מסוכר אז הפסקתי לצרוך סוכר פשוט. נוסף על כך הפסקתי לצרוך בשר כי היה לי כבד מדי, ולא היה לי צורך בו, מה גם ששכבתי במיטה. התחלתי לאכול מרקים, כמו מרק חילבה עם עדשים. במשך חודש אכלתי מעט, לרוב טבעוני, והגוף החלים בצורה מטורפת…

מרוץ ופודיום יומיים לאחר ניתוח 

יומיים לאחר הניתוח השתתפתי במרוץ ירוחם, עשרה קילומטר. רציתי לבדוק את הגוף, אז רכבתי לפני כן מבאר שבע לירוחם, כארבעים קילומטר. זכיתי במקום הראשון. התוצאה –  45 דקות – אמנם גרועה מבחינתי, אך בסך הכול רציתי לבדוק את הגוף כך שהייתי מרוצה. בכל זאת הייתה הכבדות של החודש שבו שכבתי במיטה ולא עשיתי דבר.

יתרונות התזונה הטבעונית

התזונה שלי עוזרת לי להיות קלילה. אני כבר לא סובלת מתחושת כבדות ומכאבי בטן. הקיבה שלווה. לכן אני לא רוצה לחזור למקום שהייתי בו אלא נשארת טבעונית.  עברתי לחלב סויה, וטעים לי. אחוזי השומן ירדו, והביצועים השתפרו. לא נעים לחשוב על כך, אבל כמו שאמר לי מכר שלי, בשר זה בעצם נבלה בקיבה…

מיטל שושן רצה ונהנית באצטדיון הדר יוסף באימון של "אנדיור"

מיטל שושן רצה ונהנית באצטדיון הדר יוסף באימון של "אנדיור"

 

 

 

 

 

 

 

האם את צורכת ויטמינים?

– כן, ברזל, שצרכתי גם לפני התזונה הטבעונית, וכן B12.

 

הטריאתלון ראשון

 – שבוע לפני מחנה האימונים בשאמוני השתתפת באיירון מן הראשון שלך. אני חייבת לומר שהופתעתי מאוד מכך שאת מגיעה למחנה אימונים זמן כה קצר לאחר האיירון מן, ועוד יותר הופתעתי מהכושר המעולה שהפגנת; כיצד דילגת על ההרים כאיילה שלוחה, ורצת הרבה יותר מכולנו. אי-אפשר היה לנחש שהגוף הזה עבר מאמץ מרוכז לפני זמן כה קצר, ואמור להיות במצב של ההתאוששות. שתפי בבקשה בחוויה של האיירון מן הראשון שלך.

– לפני האיירון מן לא היה לי כל ניסיון בטריאתלון. אמנם רצתי, אך רכבתי מעט מאוד ולא שחיתי כלל. כאשר החלטתי להשתתף באיירון מן, הוספתי אימוני רכיבה והתחלתי לשחות פעם בשבוע, אבל לא התאמנתי באופן מסודר. ברכיבה, לא עברתי לנעלי קליטים, אלא דיוושתי בנעלי ריצה. הנעליים שלי היו אטרקציה באיירון מן. הייתי היחידה בתחרות ללא נעלי קליטים ומתחרים אחרים חייכו אליי בפליאה. אגב, אני עדיין בלי נעלי קליטים.

לא עשיתי אף טריאתלון לפני האיירון מן. האיירון מן היה למעשה הטריאתלון הראשון שלי. ידעתי שאסיים. שמרתי על עצמי, לא דחפתי חזק, הייתי בשליטה, חייכתי ויה לי ממש כיף לאורך 12:20 השעות של התחרות. גם רציתי לשמור כוחות למחנה האימונים בשאמוני. ובאמת, שבוע לאחר האיירון מן כבר הייתי מאוששת. אגב, לרוץ 100 ק"מ היה לי קשה יותר מאשר האיירון מן.

אז מה אוכלים?

- שתפי בבקשה בתפריט יומי לדוגמה

– לארוחת בוקר לפני אימון אני אוכלת דייסת קווקר או שתי פרוסות במריחה קלה כמו טחינה או ממרח חרובים. ארוחת ביניים: שייקים מפירות, זרעים, פשתן, צ'יה, טחינה, פטרוזיליה, תפוח וגזר. ארוחת צהרים: קערה של כוסמת עם עדשים או אפונה וגזר.  ארוחת ערב: סלט המורכב מחסה, עגבנייה, מלפפון, שומר גזר וסלק. אני מוסיפה לו טחינה. או שאני אוכלת קציצות ירקות עם קינואה.

 

- ולסיום, מסר לאומה?

– אני עשויה ממה שנכנס לגופי. המזון הפיזי, האנרגטי והרוחני שאני ניזונה ממנו הופך להיות הגוף שלי, התנועה שלי, הנוכחות שלי בעולם. תהיו טובים.

מיטל שושן מדלגת בהרים. "תהיו טובים"

מיטל שושן מדלגת בהרי אילת. "תהיו טובים"

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 3 תגובות

דלתות מסתובבות – אולטרה מרתון 50 קילומטר, תנ"ך תש"ח 2017

שום דבר לא ידוע

"שום דבר לא ידוע", אמרתי לאישי היקר יריב יום לפני מרוץ תנ"ך תש"ח. אך שלא כהמשך השיר, "לא שנה לא שבוע", אני אף לא ידעתי מה נעשה ביום זה – האם ניסע לקיבוץ נען ונלון בביתו של זוג הטבעונים המקסים אורי ומעין (אחותו של יריב), כפי שתוכנן? והאם אכן ארוץ למחרת היום 50 קילומטר במרוץ תנ"ך תש"ח, מרוץ שהתאמנתי לקראתו כמה חודשים? הסיבה לאי-הוודאות היא שיום לפני המרוץ סבלתי מבחילות ומשלשולים, וכן מתחילת התקררות ומחום הגבוה במעלה מהחום הטבעי שלי. חשבתי שזה מהלחץ לקראת המרוץ, אך שיחת טלפון מיריב הבהירה לי שגם הוא במצב דומה.

ככל שחלפו השעות והמצב לא השתפר, נראה ביטול ההשתתפות במרוץ כבחירה הנכונה. האם השתוקקתי לכך במעמקי לבי בשל חשש מהמרוץ הזה? האמת היא שחשתי וחששתי שאיני מוכנה דיי לקראתו. רן שילון, המאמן, רשם לי בתכנית הרבה תרגילי יוגה וחיזוקים, אך לתחושתי לא חייב אותי די הצורך בריצות ארוכות. אמנם הזכרתי לעצמי שכך היה גם לקראת המרתון הראשון שלי, ב-2012. בעוד כולם דיברו על הריצה המסכמת שלהם לי לא הייתה כזו, אך הדבר לא מנע ממני לסיים את המרתון בהצלחה. ובכל זאת, מפלס הדאגה סירב לרדת.

המלצת הרופאה

נראה לי שההחלטה לוותר על המרוץ כבר גמלה בלבי בשעה שהתקשרה אליי חברתי סוניה מנדלוביץ, שנרשמה עם אישהּ דוד למקצה ה-30 קילומטר, ובקול צוהל שאלה לשלומי. בקול עגום ומובס שיתפתי אותה במצב ובלבטים, וציפיתי שתיתן גיבוי להחלטה לוותר על המרוץ (היא הרי רופאה!). אך סוניה סירבה לשתף פעולה עם הרוח התבוסתנית שאחזה בי (אולי בגלל שהיא פתולוגית), והציעה שאגיע, אתחיל לרוץ, אהיה קשובה לגוף, ואראה מה קורה. מצוידת בהמלצת הרופאה שאלתי את רן שילון לדעתו על תכנית זו, והוא אישר אותה. אם לא ארוץ, אמרתי לעצמי, לפחות נרוויח ביקור אצל מעין, אורי והחתול המהודר קרלוס.

בנען נהנינו רק זמן קצר מחברתם של המארחים היקרים שלנו, לפני שפרשנו לישון ב-21:30. ישנתי כשעתיים, ולאחר מכן התהפכתי על משכבי, מחכה לשעון המעורר, וכיביתי אותו עוד לפני שיספיק לצלצל ב-1:45 בלילה. שמחתי לגלות שהחום ירד, והרגשתי הייתה סבירה בהחלט. החלטתי שאתחיל לרוץ, ואבדוק את מצבי תוך כדי תנועה.

תודה, ציפי!

יריב הסיע אותי לנחשון, ושם ציפתה לי הפתעה בדמות חברתי לקבוצת "אנדיור", ציפי בר-אל האחת והיחידה, שהגיעה בשעת לילה כדי לאחל לי הצלחה. מראש אמרה לי שאם תצליח להתעורר לסליחות תגיע, מאחר שהיא גרה קרוב. לא האמנתי שהיא באמת תעשה זאת, קל וחומר משום שאמרתי לה שהריצה שלי מוטלת בספק וכלל לא בטוח שאני עצמי אגיע. היא גם נשארה לזינוק של 5:00 בבוקר, של ה-30 קילומטר, כדי לאחל לסוניה איחולי הצלחה. המחווה הזאת ריגשה אותי מאוד. איפה ישנן עוד חברות כמו החברה הזו?

עם ציפי בראל, שהגיעה לאחל בהצלחה. צילם: יריב גלבוע

עם ציפי בר-אל, שהגיעה לאחל בהצלחה. צילם: יריב גלבוע

 

 

 

 

 

 

 

 

עם יריב. צילמה: ציפי בראל

עם יריב ופנס הראש המשתלט על התמונה. צילמה: ציפי בר-אל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זינוק ושאלה של אחריות

זינוק ב-3:00 בבוקר. מנין צצה הלחות המכבידה הזאת בשעה כה מוקדמת? רצתי בלא שאדע כמה מהריצה אצליח לצלוח. לפני המרוץ כתב אחי איסי בוואטסטפ המשפחתי, "השמשונים", את ההודעה: "הילדים של אמא ירוצו מחר בממוצע יותר מעשרה קילומטר כל אחד, וזה יפה מאוד". בתחילה חשתי שכבוד המשפחה מוטל על כתפיי הצרות, אך לאחר מכן החלטתי שאני אחראית רק לילדה אחת של אמא, ואם ארוץ קצת יותר מעשרה קילומטר, אני את חלקי עשיתי, וששלושת האחים שלי ידאגו לקיים את חלקם במכסה כדי לא לשבור לאיסי את המילה.

זינוק מקיבוץ נחשון. צילום: ציפי בר-אל

זינוק מקיבוץ נחשון. צילום: ציפי בר-אל

 

 

 

 

 

ריצה לבד וריצה בחברותא

בתחילה רצתי לבד, והמיקוד שלי הופנה פנימה – לגוף ולנפש שלי. שיננתי פסוקי ביטחון, ודמיינתי כיצד כל נשימה ונשימה מזרימה בריאות טובה לכל האיברים בגופי. אך מהר למדיי פגשתי ברן גרינוולד משוהם, ומשיחה עמו התברר לי שריצה זו היא בעבורו הן מרתון ראשון והן אולטרה מרתון ראשון כאחד. לכן חשוב היה לו לשמור על עצמו ולא לכלות את כוחותיו. התאים לי לגמרי. הרי במצבי הגופני כל ששאפתי היה לסיים את ה-50 קילומטר במסגרת ה-cut off, שהיה בהחלט נדיב. רן התגלה כ-GPS אנושי. הוא הכיר את המסלול היטב, והכין אותי מראש לקראת כל הצפוי בדרך. נהניתי לרוץ אתו, וחלק נכבד מן הדרך חלקנו גם עם שני חבלנים במשטרה, איציק ורן. הריצה עברה בנחת, תוך כדי שיחה, והזמן עבר בנעימים. מאחר שכעבור כ-25 קילומטר, בתחנת נווה שלום, החל לופ, היה זה מעניין לראות באור היום את הנופים היפים שרצנו בהם בלילה. ביער אשתאול הרגשתי כבת בית, מאחר שהתקיימו בו לא מעט אימונים קבוצתיים של "אנדיור". המתנדבים החייכנים בתחנות הוסיפו לאווירה הטובה.

לרוץ בשבילם – חוות החופש

כאשר נודע לי שאיציק מתאמן אצל הרץ והמאמן הטבעוני אריאל רוזנפלד, לא החמצתי הזדמנות לשוחח על טבעונות וכן לספר על חוות החופש ועל קמפיין גיוס ההמונים שלה כעת. מראש החלטתי שאת הריצה אקדיש הפעם לבעלי החיים המקסימים שבמיזם המופלא – חוות החופש. כמה משמחים הסרטונים המראים אותם מגיעים לחווה, מתרגלים למרחבים ומתחילים לרוץ. בעלי החיים נהנים הרי לרוץ, אם רק יש להם הזדמנות לכך.

 

קחו למשל את סיפורו של גארי, הטלה שכולו מתיקות ואהבה, שנולד נכה, נכות שהצילה את חייו (לא היה זה רווחי עבור התעשייה להפוך אותו לגוש של בשר) והביאה אותו לחוות החופש. לאחר השקעה רבה, שכללה דיקור, פיזיותרפיה והרבה אהבה, גארי, שבעבר לא הצליח לעמוד על רגליו, רץ בחדווה, אף שבצליעה קלה. רצתי וחשבתי עליו ועל שאר חבריו בני המזל שזכו לחיים של חופש בחוות החופש, וייחלתי שכל אחד מהם יהיה שגריר מעולה לכל אלה שנשארו מאחור.

הסיפור של גארי:

http://www.freedom-farm.org.il/%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a9%d7%9c-%d7%92%d7%90%d7%a8%d7%99/

 

גשם, מרתון ראשון לרן ומחלה מתחשבת

הפתעה משובבת נפש חיכתה לנו בהמשך הריצה. "יכול להיות שיורד גשם?" שאלתי את רן, רן ואיציק. בתוך זמן קצר חשנו כולנו את טיפות הגשם הראשונות. בהמשך הריצה כבר לא יכולתי לדעת אם הבגדים רטובים מזיעה או מגשם. למרבה השמחה הסתתרה השמש מאחורי העננים. לולא הלחות הכבדה הייתי אומרת שמזג האוויר היה מושלם לריצה.

בקילומטר ה-42.2 צילמתי את רן למזכרת. מרתון ראשון! התרגשתי איתו על ההישג. לאחר מכן הגברתי קצב והמשכתי לבדי. הסיום הרי כבר היה קרוב, וכבר לא חששתי שלא אצליח לסיים בשל מחלתי. למעשה, תוך כדי הריצה נסוגה המחלה, אך היא חזרה ותקפה אותי החל מיום ראשון ועד פרסום שורות אלו. מחלה מתחשבת שכמותה. אני באמת אסירת תודה על ההפוגה בה שאפשרה לי לרוץ.

מפגש עם טבעונים

כפי שקורה לי בכל מרוץ, מאחר שרצתי עם חולצה הנושאת את הכיתוב vegan runner זכיתי לפגוש טבעונים נוספים על המסלול, והפעם היו אלה מיכל ואור רמות, זוג טבעונים ששמחו לראות את המסר שנושאת חולצתי והחלו לשוחח עמי. אור סיפר לי שהם טבעונים כשש שנים, בעקבות ספר שקרא על ההשלכות האקולוגיות של תעשיות המזון מן החי. הוא הבהיר שכעת הטבעונות שלהם היא הוליסטית, וכוללת גם את ההיבטים האחרים, כולל כמובן זה של צער בעלי חיים.

פתקי עידוד וסיום

בזכות הזהירות שנקטתי בריצה, נותר כוחי במותניי וברגליי גם בקילומטרים האחרונים של הריצה, אך בחגורת הריצה עדיין המתינו לי שני פתקי עידוד מאמא שלי ומסוניה. הצטיידתי בהם מראש מתוך מחשבה שאקרא בהם בזמן משבר, כדי שיעניקו לי כוח להתגבר על הקושי, אך כשהבנתי שהמשבר, שכה התכוננתי לקראתו, לא יגיע הפעם, קראתי בפתקים, והם העלו חיוך רחב ואוהב על פניי. עוד מאמץ אחרון, והגעתי לסיום בבִטחה ובחיוך. הסיום המשמח הונצח במצלמתה של סוניה, שיש לה חלק עצום בכך שהשתתפתי במרוץ.

כמה משמח לסיים לאחר כל החששות. צילמה: סוניה מנדלוביץ

כמה משמח לסיים לאחר כל החששות. צילמה: סוניה מנדלוביץ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תובנה – בזכות המחלה

דווקא המחלה שנטפלה אליי לפני המרוץ שדרגה עד מאוד את החוויה ממנו. ראשית, היא גרמה לי לרוץ בזהירות, ללא כל יומרה, מה שאִפשר לי באמת ליהנות מהריצה לכל אורכה. שנית, משום שכמעט ביטלתי את ההשתתפות במרוץ, ומשום שגם כאשר ניצבתי על קו הזינוק לא ידעתי אם אכן אצליח לסיים, אני מעריכה הרבה יותר את ההישג של ההשתתפות ושל הסיום. הרי הייתי כה קרובה לחוש את החמיצות שבהחמצה. אילו למשל הייתה סוניה מחזקת את ההחלטה שלי שלא לרוץ, במקום שתציע מה שהציעה, הייתי בוחרת כמעט בוודאות בדלת של ויתור על המרוץ, מצדיקה את עצמי לגמרי על ההחלטה הזאת, ומחמיצה את המעבר בדלת שפתחה לי מרוץ שכה נהניתי לרוץ בו ושכה שמחתי על שהצלחתי לסיימו, ועוד בחיוך.

התכתבות עם רן שילון לאחר המרוץ

אני: סיימתי בהנאה ובחיוך.

רן: למרות כל החששות שבדרך :)

ועכשיו הזמן לכתוב על הלוח 1000 פעמים ש…

רן תמיד צודק :)

 

כמה משמח לדעת שסיימתי, למרות כל החששות! צילום: סוניה מנדלוביץ

כמה משמח לדעת שסיימתי, למרות כל החששות! צילום: סוניה מנדלוביץ

פורסם בקטגוריה ריצה | 10 תגובות

"מה רבו מעשיך ה'!" – מחנה אימונים בשאמוני (צרפת) – יולי 2017

בשבוע שבו שהינו בשאמוני (צרפת, על גבול שוויץ ואיטליה), במחנה האימונים של אנדיור לריצת הרים, נראה היה שאוצר המילים שלי הצטמצם לקריאות התפעלות בנות הבנה אחת כמו "וואו!", "יו!" ולמלמול חרישי של "אני לא מאמינה" לנוכח הנופים מלאי ההוד שסבבו אותי מכל עבר. באמת ובתמים חשתי שנעתקו מילים מפי כדי לתאר את יפי היקום, והייתי אסירת תודה למשורר תהלים שהיטיב לבטא את רחשי לבי במילים האלמותיות: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'! כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ"

מאחר שקשה למצוא דברים מושלמים בעולמנו, עיתוי היציאה היה בעייתי מבחינתי. יצאנו ב-11.7.17, יז בתמוז. כלומר – צום. הצום התארך לי, שהרי החלתי אותו לפי שעון ישראל וסיימתי אותו לפי שעון שאמוני, ב-22:00 לפי שעון שאמוני וב 23:00 לפי שעון ישראל (ותודה מקרב לב לסוניה מנדלוביץ ולעידית סעד שדאגו לי למיצים משובבי גוף ונפש בסיום הצום!). ביום הצום לא יצאתי עם הקבוצה לריצת היכרות עם העיר שאמוני, והתקנאתי למראה סרטון על עדר כבשים שנקרה בדרכם במהלך הריצה.

למחרת הצום, יום שני להגעתנו, חיכה לנו היום הקשה ביותר במחנה האימונים, טיפוס ארוך לורטיקל קילומטר. הצום ביום הקודם השפיע עליי, כך שחשתי חלשה והתנהלתי באיטיות ובכבדות. עידית סעד פרשה עליי חסות, המשיכה עמי בקצב שלי, דאגה לי להפסקות של אוכל ושתייה וכך בסופו של דבר התאוששתי תוך כדי תנועה (ועצירות), הצלחתי לעמוד במשימה ולהגיע למרומי ההר ואף להצטלם למזכרת.

שאמוני-תמונה קבוצתית

 

 

 

 

 

 

את הקטע האחרון של הטיפוס, לאחר שכבר התאוששתי, עברנו עידית, קארין אילת (אתה אף חלקתי חדר במלון) ואני ביחד, ושמחתי בחברתן הנעימה ובכך שאיני בודדה ושיש שותפות לחוויותיי מול הנופים המופלאים.

עם עידית סעד במעלה ההר. צילום: קארין אילת

עם עידית סעד במעלה ההר. צילום: קארין אילת

 

 

 

 

 

 

סלפי עם עידית סעד וקארין אילת

סלפי עם עידית סעד וקארין אילת. צילום: קארין אילת

 

 

 

 

 

 

שגרת מחנה האימונים הורכבה מיוגה בשעה 7:00 בבוקר, בהנחיית רן שילון, מול מראה של הרים ירוקים שפסגותיהם שלג לבן. איזו דרך נהדרת לפתוח את היום! היינו תמימי דעים שיש לנו בהחלט על מה להודות ולברך, בין אם אתה אדם דתי ובין אם לאו. את תרגיל ברכת השמש המרתי בלבי לברכת השם (ה').

היש דרך טובה מזו לפתוח את היום?

 

 

 

 

היש דרך טובה מזו לפתוח את היום?

לאחר היוגה נהנינו מארוחת בוקר (היה מספיק מזון גם לטבעונים, ואפילו חלב סויה) ויציאה לריצה או לטיפוס הרים בשעה 9:00 בבוקר. סיימנו בשעות אחר הצהרים המוקדמות או המאוחרות, והיינו פנויים למנוחה או לשיטוט בעיר היפה שאמוני.

כרבע מהקבוצה, חמישה במספר, וביניהם שניים מהמאמנים – רן שילון ומיטל שושן, הם טבעונים. ליאת סגול הצטיידה מראש באפליקציה Happy cow שמוצאת מסעדות ידידותיות לטבעונים בכל מקום. כך שמבחינה קולינרית הסתדרנו יפה, הרבה בזכות המסעדה ההודית הנהדרת שבעיר.

בהרים פגשנו צמחייה עשירה ומגוונת, פרחים בשלל צבעים, חיפושיות ענוגות, פרפרים לרוב, פרות רועות באחו שדנדון פעמוני הצוואר הכבדים שעליהן אולי יכול להיחשב כרומנטי, אך הוא גרם לי צער מתוך הנחה שהוא לא נוח להן וחשש שמא משקל הפעמונים מעיק עליהן. לעתים ניתן היה למלא את השלוקר או את בקבוק המים מהנחלים או המעיינות שבדרך.

סוניה ממלאת את השלוקר ממי מעיין

סוניה ממלאת את השלוקר ממי מעיין

 

 

 

 

 

 

 

 

ביום האחרון לשהותנו בשאמוני יצאנו עם רן לריצת פרידה חווייתית מהעיר היפה. לאחר ביקור באצטדיון וסיבוב ריצה  בו, רק כדי לחוות איך זה לרוץ באצטדיון אחר, רצנו לאורך נחל יפה, ריצה שניתן לראות בה ריצה קולינארית, מאחר שמפעם לפעם עצרנו לנשנש פטל וגוג'י ברי מהשיחים שבצד הדרך. זו הייתה לי פעם ראשונה שראיתי ואף אכלתי גוג'י ברי טרי! עוד אזכיר שעוד קודם לכן נהנינו גם מקטיף אוכמניות, אף שעדיין אין זו העונה לאוכמניות.

ריצת פרידה בסימן קולינארי. היה טעים!

ריצת פרידה בסימן קולינארי. היה טעים! צילום: רותי שחף

ריצת פרידה משאמוני. משקיפים על איזשהו הר. צילום: רותי שחף

ריצת פרידה משאמוני. משקיפים על איזשהו הר. צילום: רותי שחף

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש עוד חוויות לרוב שניתן לכתוב עליהן, אך רבה גם העבודה שהצטברה על שולחני והתחושה שממילא כוחן של המילים מוגבל לתאר את מה שהיה, לכן אסתפק בכך שאסכם ואומר שבמחנה האימונים בשאמוני רצתי בנופים שספק רב בעיניי אם ניתן למצוא יפים מהם ואני מקווה שתחושת ההודיה על יופיו של העולם תשאיר את רישומה התמידי בנפשי.

הראש בעננים...

הראש בעננים…

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות