שורה תחתונה – מי צדק?
"את תודי לי על זה ששכנעתי אותך להירשם", טען בלהט ערן יערי, שסירב לקבל את כל ההסתייגויות והפקפוקים שלי שמא המרוץ הזה עלול לסכן אותי בנפילה ובפציעה.
"זה לא בשבילך! זה מרוץ שטח קשוח ומסוכן", אמר לי בביטחון מאמני תומר וסרמן, שרצה לשמור על שלמותי.
מאחר שכך, ויתרתי על המרוץ או שחשבתי שוויתרתי, עד שנודע לי במקרה מסוניה שמרינה קריסטל אוהבת מאוד את המרוץ הזה. את מרינה אני מכירה מהעבר המשותף שלנו ב"אנדיור". שוחחתי איתה. דעתה הייתה שאומנם המרוץ אתגרי אך אינו מסוכן. דעתה הכריעה את הכף. נרשמתי.
לא הבאתי בחשבון שמרינה המשיכה להתפתח כרצת שטח ב-Summit ואילו אני – בלית ברירה ובאין אפשרויות הגעה לשטחים רחוקים – הפכתי יותר לרצת כביש ואספלט (אבל הלב שלי נותר נאמן לריצות השטח). "אם אשרוד, אדווח איך היה", אמרתי.
ובכן, מי צדק? ערן או תומר?
במידה מסוימת – שניהם. מאחר שחזרתי בשלום ונהניתי מריצה בנופי המדבר המרהיבים, אני בהחלט מודה לערן על שלא ויתר. אבל גם תומר צדק בכך שהמרוץ מכיל פוטנציאל לפציעה – מי שרץ לפניי נפל לנגד עיניי פעמיים. בפעם הראשונה נחבל ודימם (אך המשיך לרוץ). ראיתי גם רצה שהגיעה מדממת לסיום. אף שרצתי בזהירות, היו מקרים שכמעט מעדתי, והיה מקטע קצר אחד שהייתי אומרת שהיה מסוכן ונשמתי לרווחה כאשר עברתי אותו.
האם ארוץ את המרוץ פעם נוספת?
"בשנה הבאה – מרתון", הכריז ערן יערי. הוא עצמו וכן ירון אמיגה אכן נרשמו למרתון, אך בגלל השרב בוטל מקצה המרתון והם עברו למקצה ה-30 קילומטרים.
לא נראה לי שארוץ מרתון בדימונה. במדבר אני מעדיפה לטייל ולא לרוץ ריצה תחרותית ארוכה. כאשר החיצים הפרידו בין רצי ה-21 לרצי ה-30 שמחתי שנרשמתי רק ל-21. חוויית ה-21 הייתה בהחלט טובה.
ובכלל, הגעתי למרוץ היא כבר הישג ואינה מובנת מאליה. לא רק בגלל הפקפוקים שתיארתי קודם לכן, אלא בשל השתלשלות האירועים שאתאר להלן:
כאב גרון
ערב המרוץ החלתי לחוש כאב גרון. לקחתי אבץ, עשיתי תרגיל יוגה לגרון, ועדיין – בבוקר המרוץ עדיין קינן הכאב בגרוני. לא היו לי חום, נזלת או שיעול, אבל בכל זאת חששתי להדביק את החברים שאיתם אני אמורה להגיע לדימונה – ערן יערי, ירון אמיגה ויניב אנגל. גם חששתי שהריצה תחמיר את מצבי.
בבוקר המרוץ התעוררתי עוד לפני צלצול השעון המעורר וחשבתי להודיע להם שלא אגיע. "ב-3:15 כותבים בוקר טוב בקבוצה להודיע שהתעוררתם", הנחה ערן בערב הקודם. הקבוצה היא קבוצת "סימונה מדימונה" שפתחתי לנו. אך אני התעוררתי ב-2:40 לפי שעון הקיץ החדש, וחששתי שמא הודעה בקבוצה בשעה כה מוקדמת תעיר את חבריה. החלטתי להישאר ערה, ובינתיים – בניגוד לכוונתי שלא לרוץ – התחלתי להתארגן ולהתלבש. שיהיה. ב-3:10 היה זה אמיגה הראשון שכתב "בוקר טוב", ואני, במקום להודיע שאיני מגיעה, השבתי בבוקר אור ושיתפתי אותם בהתלבטות. אמיגה כתב לי שאני אחליט, והחלטתי בכל זאת להגיע. עם מסכה שאעטה בנסיעה, ליתר ביטחון. בדיעבד הם לא הניחו לי לעטות אותה. הם הביעו זלזול ואפילו התנגדות למסכה המזכירה ימים קשים. מקווה מאוד שלא הדבקתי אף אחד מהם.
הנהג שלנו חברמן אבל ישן
3:45 בכיכר הזוחלים. הסבתי את תשומת ליבו של ירון לכך ש"הנהג", ערן, לא הודיע שהוא התעורר. חשבתי שהוא חומד לנו לצון. ירון נבהל ומיהר להתקשר אליו ולהעיר אותו. מה התברר? ערן כיוון את השעון ל-2:50, אך משום שהשעון התחלף בדיוק ב-2:00 בלילה ל-3:00 בלילה (או בוקר), השעון שלו כמובן לא צלצל. בנסיבות אלו שאלתי את עצמי אם זהו הסימן שעליי לחזור לביתי ולמיטתי ולוותר על המרוץ. עוד לפני האיחור הזה חששתי שלא נגיע בזמן לקחת את הערכּה ועוד להספיק לשירותים. "נגיע על הקשקש", קבע ירון. לזכותו של ערן ייאמר שהוא התארגן מהר והגיע לאסוף אותנו באיחור של רבע שעה בלבד. יניב שמר על רוגע ואמר, "מקסימום, נזנק אחרי כולם ונתחיל לעקוף". קל לו לדבר. הוא יכול לעקוף בקלות, אבל אני כבר דמיינתי את עצמי רצה בבדידות במדבר, משתרכת אחרי כולם מאחור. מאחר שהנחנו שלא יהיה זמן לשירותים, ויתרתי על שתיית "משקה הספורטאים" (משקה איזוטוני) שהכנתי לי מראש, ותכננתי לשתות בנסיעה.להגיע במצב רווי בלא אפשרות להתפנות לא נראה לי רעיון טוב.
הגעה והתארגנות
למרבה המזל, הכול הלך חלק. הגענו 40 דקות לפני המרוץ, לא היה תור בעמדת חלוקת הערכות וקיבלנו אותן מייד. מיהרתי לשירותים (אמיתיים!) שהתפנו כמעט מיידית. נשמתי לרווחה. כעת נותר רק לרוץ.

מימין לשמאל: יעל שמש, ערן יערי, יניב אנגל, ירון אמיגה
המרוץ
על קו הזינוק הזהיר אותנו הכרוז שהולך להיות "עוד יותר חם ועוד יותר חם". תודה על העידוד. הושמעו כל האזהרות הנדרשות. לאור התחזית, שמחנו לצאת לרוץ, להרוויח כמה שיותר זמן ריצה ללא שמש קופחת על ראשנו.

עוד בקו הזינוק נפרדתי מהשלושה שאיתם הגעתי. הם התקדמו ואני נשארתי מאחור. היציאה מהעיר למדבר הייתה מהירה מאוד. כעבור כשני קילומטרים, כפי שעדכן אותי ערן מראש, הגיעה עלייה גדולה ותלולה. כמו כולם, עברתי להליכה מהירה. "הינה אחות של אלוני!" שמעתי קול מאחוריי, של רץ שרץ בעלייה שכולם הלכו בה, כדי להגיע אליי. היה זה שי אלבלינג, מאמן הריצה של אחי הצעיר אלון, שהשתתף אף הוא במקצה ה-21 עם מתאמנים נוספים מהקבוצה (הכרתי את אריק ואת גיא). שמחתי לפגוש פנים מוכרות, מה גם שאנו חולקים אהבה משותפת – אלון. ריכלנו עליו, על דעותיו הפוליטיות השונות משלנו אך מנומקות להחריד, כיאה למי שמתמחה בdebate.

שי עדכן אותי ששובל, בנם האמצעי בן השמונה של גל ואלון, הגיע לרוץ איתם. שמחתי בכך. נזכרתי שכאשר טיילנו טיול משפחתי בפאפוס, ב-2018, אחזתי בידו של לביא, הבכור של גל ואלון, שהיה אז בן ארבע, ורצנו שנינו. שנים לאחר מכן הזכרתי לו את הריצה המשותפת שלנו, כדי לטעת בראשו את הזיכרון הזה, או נכון יותר את הזיכרון של הזיכרון. כעבור כמה זמן התעכב שי כי חיכה לאחד הרצים, ושוב מצאתי את עצמי רצה לבד. נוף המדבר הפראי שימח אותי ולעיתים ריגש אותי ממש. למשל, כאשר רצתי בין המצוקים שבתמונה להלן, או כאשר ראיתי פרחים שמצליחים לבקוע את אדמת המדבר ולהוסיף לה חיים וגוונים נוספים.



באחת הפעמים, כאשר התעכבתי לצלם פרח, ראיתי את ירון אמיגה, שרץ את מקצה ה-30 קילומטר, מגיע אליי. פירוש הדבר שרץ תשעה קילומטרים נוספים על אלו שרצתי אני, ולאחר ברכות השלום כבר עבר אותי והמשיך הלאה. הוא כמובן גם סיים לפניי.



רצתי בזהירות. היו ירידות תלולות שעברתי בהן להליכה, כדי לא להסתכן. דמיינתי בראשי כיצד יניב רץ אותן בשיא המהירות וללא מורא, כפי שראיתי אותו רץ בירידה בריצה משותפת שלנו בשטח, ריצה שנועדה להכין אותי לאולטרה מרתון והסתיימה ב-48 קילומטרים שרצתי אני.
אבל כעת אני בפאזה אחרת. אין לי אולטרה על הראש, והמרתון שנרשמתי אליו, מרתון ולנסיה, עדיין רחוק ויתקיים רק בדצמבר.
מזג האוויר שממנו כה חששתי היה דווקא סביר בהחלט במשך כל הריצה. השרב הגדול לא הגיע, תודה לאל.


סיום
ייאמר לזכות המארגנים שהמסלול היה מסומן היטב. לא הייתה אפשרות ללכת (לרוץ) לאיבוד, דבר שאני תמיד חוששת ממנו בריצות שטח. בכמה מקומות היו גם מכוונים אנושיים. "עלייה אחרונה ובכלל לא חביבה לפניכם", "עודד" אותנו אחד מאותם מכווני דרך. ואכן, הייתה זו עלייה תלולה וארוכה עד מאוד.
היה זה מרגש לרוץ בחזרה מן המדבר לכיוון העיר דימונה, שאותה ראינו באופק, והיה כמובן מרגש, משמח ומרגיע לעבור בשער הסיום – שלמה, ללא נפילה.

במתחם הסיום המוצל פגשתי את יניב ואת ירון. התברר ששניהם קיבלו פודיום לקבוצת גיל. בשל מיעוט המשתתפות במרוץ, קל וחומר מקבוצת הגיל שלי, התברר שגם לי יש פודיום. "הראשונה הקדימה אותך בחצי דקה", אמר יניב בצער (בדיעבד התברר לי שבעשרים וחמש שניות). שמחתי שלא ידעתי על האפשרות לזכות בפודיום במקום הראשון, משום שהידיעה הייתה עלולה להרוס לי את חוויית הריצה. אולי לא הייתי עוצרת להצטלם ולצלם, והייתי משתדלת יותר לאורך המרוץ. יתר על כן, הזוכה, סילבנה בר זכאי, עשתה שימוש טוב בזכייה וניצלה את ההזדמנות לדבר על עמותה למען ילדים שהיא מקדמת.

מבחינתי – היה מושלם.
שלושה טבעונים פודיומיסטים
במתחם הסיום, בין טקס הסיום של מקצה ה-5 וה-10 קילומטרים לטקס הסיום של המקצה שלי, פגשתי את אברהם קולמן, שרץ 5 קילומטרים ב-24 דקות וקיבל מקום ראשון לקבוצת גיל 60 ואילך, וגם את יתמיד עשיאל, שרץ 10 קילומטרים ב-44 דקות וקיבל מקום שלישי לקבוצת גיל 30–39 (ומקום חמישי במגדר כולו!). שניהם מקהילת העבריים. ואיך נפגשנו? בזכות החולצה. "Vegan Runner!" קרא אברהם בשמחה את הכיתוב על גב חולצתי. "גם אני Vegan כבר חמישים שנה" הציג עצמו, ולאחר מכן הכיר לי את יתמיד. הצטלמנו למזכרת ושלחתי את התמונה בגאווה לקבוצה המשפחתית "השמשונים" עם הכיתוב "שלושה טבעונים".

מימין לשמאל: יתמיד עשיאל, יעל שמש, אברהם קולמן
מאחר שלא ציינתי שמדובר בבני קהילת העבריים, הסיק אחי ישי מה שהסיק, והשיב לי בזו הלשון: "כל הכבוד יעל! תמיד ידעתי שאם תתמידי בריצה תצליחי בסופו של דבר להפוך לאתיופית".
תודות
תודה לערן, שהכיר לי את המרוץ, שכנע אותי להשתתף בו ולא ויתר אף שהייתי אגוז קשה. תודה לכל השלושה – ערן, יניב וירון – על חברתם הנעימה ועל הסיפורים המשעשעים ששמעתי מהם גם בזמן הנסיעה ובעיקר כאשר ישבנו בצוותא בבר-קפה מדברי סימונה בכפר הסטודנטים ואכלנו פיצה (אני – טבעונית; הם – טבעונית ושאינה טבעונית). מזמן לא צחקתי כל כך.
תודה גדולה למארגנים על מרוץ מושקע ומרהיב, על תחנות מים וכיבוד בפריסה נדיבה וכן על כיבוד מושקע מאוד בסיום המרוץ, כיבוד המותאם גם לטבעונים (למשל, פיתות, טחינה, ירקות, כדורי תמרים).
ותודה כמובן לבורא עולם על שסייע לי לסיים שלמה את המרוץ.
בדיעבד, לאחר המרוץ, התברר שהחום שלי עלה. אז תודה גם על כך שהחום חיכה עד לאחר המרוץ ולא פרץ לפניו, דבר שהיה בוודאי גורם לכך שלא ארוץ.
כפי שסיפרתי לירון בדרך חזרה, אני ילידת באר שבע, וילדותי עד גיל 12.5 עברה בעומר. אני אוהבת את הנגב ושנים הייתי משוכנעת שאשוב לגור בו. זה לא קרה, וכנראה כבר לא יקרה, אבל גם לטייל בו או לרוץ בו זה סוג של שׁיבה.
ייתכן מאוד שעוד אשוב.