מרתון ברלין – 29.9.24 – כמעט כנגד כל הסיכויים

עוד תקלה בשרשרת תקלות

"זה יותר דרמטי מהחיסול [של נסראללה – י"ש]", הגיב אלעד בקבוצת הוואטסאפ של "תל אביב 100 במרתון ברלין" לשאלתי המתנצלת על קטיעת ההודעות הדרמטיות שעסקו בהתקפה של צה"ל בבירות ובשאלה אם נסראללה אכן חוסל. כן, עקבנו מברלין בדריכות רבה אחר האירועים. מאחר שהשבת עמדה בפתח, דורון אף הבטיח לשומרי השבת שבחבורה: "נסמן לכם בקריצות בעדכונים בארוחת הערב [בבית חב"ד בברלין, שהיה סמוך למלונות שבהם שהינו – י"ש]".

כאמור, למרות הדרמה המדינית-צבאית, הייתה לי שאלה דחופה לחבורה, מה הדין אם הסרט הכחול שחיברו לידינו באמצעות תפירה באקספו, כך שנוכל להציג אותו ולהשתתף במרתון – פשוט נעלם, כפי שקרה לי. לתומי חשבתי שביום המרתון אסביר לגרמנים שהסרט נפל מידי, והכול יסתדר, אך תשובתו של אלעד והתשובות שבאו בעקבותיה, שלפיהן יש ליצור בדחיפות קשר עם המארגנים, הבהירו לי שאין מקום לשאננות.

מיהרתי ליצור קשר עם ישי מולד מאיסת"א ספורט ששהה איתנו בברלין. עוד בארץ קיבלתי את מספר הטלפון שלו מגל שורר – שאותו אני מכירה מקבוצת הריצה שלי, ואף הוא עובד באיסת"א ספורט – וכעת זה הוכיח את עצמו. ישי ביקש שאשלח לו צילום של דרכון ומספר חזה, ניצל את קשריו הטובים עם הארגון ודאג להשיג לי סרט חדש. נראה שלולא כן לא היו מאפשרים לי לרוץ. תודה, ישי!

הייתה זו תקלה נוספת ברצף תקלות שאירעו לקראת מרתון ברלין. הראשונה הייתה פציעתי, שבירת יד ימין והניתוח שעברתי ביד ב-13 במאי, אירועים שדחו את תחילת האימונים שלנו. בהמשך ענת נפצעה (שין ספלינט), ולכן לא רצנו ריצה מסכמת. שבוע לפני המרתון נדבקתי מיריב בהצטננות קשה עם חום גבוה (לא קורונה). חצי שבוע לפני המרתון הייתי בטוחה שאני מבטלת את השתתפותי. הייתי שבר כלי, נטולת תיאבון וכל מה שרציתי הוא רק לישון. אולם חברתי למסע ענת מלמד התעקשה שאצא וארוץ עימה. גם כשהבהרתי שאני חוששת להדביק אותה היא ביטלה את החשש ברוח אופטימית ובנחישות: "נסתדר! אין מצב שאת לא יוצאת ורצה איתי".

מאחר שביום רביעי חלפו כאבי השרירים, אכן התייצבתי לטיסה בשישי. שבוע שלם לא רצתי אפילו דקה. "ניסוי הכלים הגופני יהיה המרתון עצמו", הבהרתי.

"תאכלו טוב, תישנו טוב, אתן מכולם צריכות דווקא להיות הכי רגועות שיש. הולכות ליהנות ואין שום דבר על הכף", כתב לנו המאמן מישאל דגן (מיש) בערב המרוץ. תודה, מיש, שזרמת איתנו גם בהכנת תוכנית האימונים.

הדרך למרתון ארוכה – חווית האקספו וההתארגנות בבוקר הריצה

לא כל כך מהר מגיעים לריצת המרתון. ביום שבו הגענו לברלין, יום שישי, התייצבנו באקספו לקבל את הערכה. התור היה מבהיל באריכותו ובהתפתלויותיו.

הערכה בידנו!

ביום המרתון התעוררנו בשעה נורמלית מאחר שהזינוק של ענת ושלי היה רק ב-10:10. חוויה משונה עבורי, אך היא אפשרה לאכול ארוחת בוקר במלון. אכלתי דייסת קווקר עם חלב סויה וריבה.

הלכנו עם אביגיל (מגבעתיים, אך חיה כעת בבוסטון) ועם אורי לרכבת התחתית בכיכר אלכסנדר. עמדנו בתור כדי לעלות לרכבת. משום מה תנועת הרכבות כנראה לא תוגברה. אורי הצליח לעלות לרכבת השנייה. אביגיל הצליחה לעלות לרכבת השלישית, וענת ואני – במאמץ רב – רק לרכבת הרביעית. אחזנו ידיים כאשר עלינו כדי שלא נופרד. הצפיפות הבלתי נסבלת הייתה לכל הפחות ביטוח מפני נפילה. אי אפשר ליפול כאשר הגב דבוק לגב של מישהי אחרת. הרכבת הדחוסה עוררה אסוציאציות לא מלבבות. לעומת זאת, כשהגענו לנקודת הכינוס, התרגשנו לראות את רחוב יצחק רבין.

ברחוב יצחק רבין. צילמה ענת מלמד

היה מקום לשיפור רב גם במספר תאי השירותים שהעמידו במקום ההתכנסות לרשות הרצים. מצב הגברים היה טוב יותר, כי לרשותם עמדו לא מעט משתנות, כן, כך, לעיני כול, בשטח הפתוח. לקח זמן עד שהגענו לנקודה שאליה היינו אמורות להגיע.

הגענו! מחכות לזינוק

לרוץ בכאב

לתומי, בתקופת ההכנות למרתון חשבתי שארוץ אותו בהנאה רבה, כפי שרצתי את מרתון פריז ב-2019, כאשר ליוויתי את בלהה במרתון הראשון שלה. לכאורה, התנאים זהים: מזג האוויר הקריר, הקצב ואווירת החג והקרנבל. בפריז ממש הצטערתי כשהגענו לקו הסיום. בשמחה הייתי ממשיכה את החוויה לאולטרה. כך, שיערתי עד שמונה ימים לפני המרתון (לפני שחליתי), יהיה גם בברלין.

כמה טעיתי.

כבר בתחילת הריצה הרגשתי שאני חלשה שלא כרגיל. המחלה גבתה את שלה. חמור מכך, מהקילומטר ה-26 החלו לי התכווצויות וכאבים נוראים ברגליים שגרמו לי לעבור מספר פעמים להליכה (ובאחת הפעמים ממש לצליעה), שאומנם ניסיתי שתהיה מהירה, אך לא תמיד עלה הדבר בידי, או נכון יותר ברגלי. בשלב הזה ניסיתי לשחרר את ענת לדרכה, אך היא התעקשה להישאר לצידי ושלא לנטוש את האונייה הטובעת. "את ליווית אותי במרתון טבריה וכעת אני מלווה אותך", פסקה בנחרצות. "נצליח לעשות את זה, גם בהליכה", עודדה אותי כאשר נותרו פחות מעשרה קילומטרים לסיום. היה זה מעודד לראות שאכן נעמוד ב-cut off גם אם נמשיך ללכת, אך מובן שלא המשכנו בהליכה. חזרנו לרוץ ככל שאפשרו לי הכאבים.

לאורך המרוץ היו רגעים שבהם פקפקתי באפשרות שאסיים אותו ואף הגעתי לתהיות שמעבר למרוץ הספציפי בכך ששאלתי את עצמי אם לא הגיע הזמן להשאיר את הריצה לצעירים. מה שסייע לי להתמודד עם השדונים המרקדים הללו הוא טכניקה של ביירון קייטי, שעליה שמעתי לאחרונה מענת קלו לברון בפודקאטס המצוין שלה ושל דורון ליבשטיין – "רק היום" (ממליצה!): כאשר צצה מחשבה מחלישה – לשאול את עצמי – האם זו האמת? ולאחר שפקפקתי באמיתות המחשבה המחלישה, לראות אם אני יכולה לנסח אותה באופן הפוך.

ובכן, האם זו האמת שלא אצליח לסיים את המרוץ? כנראה שלא. הרי היו כמה מקרים בעבר שעלו בי חששות כאלה ועד כה תמיד סיימתי את המרוצים שבהם השתתפתי.

האם זו האמת שצריך להשאיר את הריצה לצעירים?

ממש לא! הרי במרתון הזה עצמו אני רואה מספר רב של אנשים מבוגרים ממני, רצים-הולכים ועל גב חולצתם דף המצהיר כמה פעמים סיימו את מרתון ברלין (חלקם מעל 20 פעמים!).

מכאן עברתי לשאלה אם ניתן להפוך את המחשבה המחלישה.

ובכן, עצם העובדה שאני מצליחה לרוץ, למרות המחלה ולמרות הכאבים, מלמדת שהריצה היא בהחלט בשבילי. זו פחות חוכמה לרוץ כאשר הכול חלק ונחמד, אך במצבי כעת, עליי להיות גאה בעצמי על שאני רצה.

זינוק!
למרות הכול – רצה
וממשיכה לרוץ

למרות הכול – חוויה שאני שמחה שחוויתי

למרות הכאבים, ואף על פי שלא רצתי בהנאה שציפיתי לה, לא הייתי מוותרת על המרתון החווייתי הזה. שמעתי עליו טובות עוד ב-2019, מהחברים שהיו עם בלהה ואיתי במלון במרתון פריז, אך השנה, מאחר שהייתה זו השנה ה-50 למרתון ברלין, הייתה אווירה חגיגית במיוחד. ממש קרנבל. 58 אלף רצים השתתפו (54 אלף סיימו), כמה מהם מחופשים, חלקם בתחפושות מגושמות שגרמו לי לתהות כיצד אפשר לרוץ כשכל הראש שלך קבור בתוך קרטון. אף שמחנו לפגוש את איש האננס – משה לדרפיין הישראלי, שכהרגלו בקודש רץ את כל המרוץ כשאננס על ראשו. אם הם יכולים לרוץ בצורה מגבילה שכזו, עודדתי את עצמי בליבי, למה שאני לא אצליח כאשר כל תפקידי הוא רק לשים רגל אחר רגל ולהתקדם.

הדוב – סמלה של העיר ברלין – מברך את הרצים
קרנבל!
איך אפשר לרוץ ככה 42 קילומטר?
שלטים מעודדים מהקהל: הרצון שלך הוא הגבול שלך!
לתוספת כוח נא לטפח על השלט 🙂 היו הרבה כאלה לאורך הדרך

מלבד הרצים המחופשים למיניהם, הסבו את תשומת ליבי גם שני רצים יחפים, רץ שלבש חולצה עם הכיתוב Vegan Runners ששמח לגלות שגם אני טבעונית, רץ ישראלי ששם משפחתו פלס (איני זוכרת את שמו הפרטי אך הוא על משקל אוּדי), שרץ עטוף בדגל ישראל גדול. שוחחנו מעט. סיפר שהוא מנהריה ומאחר שרבים מנסים כעת להצניע את הישראליות שלהם, הוא החליט להתעטף בה ולהצהיר עליה. דרך אגב, בכל פעם שהזדהינו כישראליות התגובות היו טובות. אולי פחות מצד נהגי המוניות התורכים, אך כנותני שירות הם שמרו על איפוק.

ענת הסבה את תשומת ליבי לשלט שעליו נכתב "Optimistic Runners" ולעומת זאת אחד הצופים במרוץ בחר ללבוש חולצה עם הכיתוב: "I Hate Running". טוב שלא כתב "I Hate Runners". הכול היה מרגש או מצחיק ומשעשע, ולולא החולשה והכאבים הייתי בוודאי ברקיע השביעי מרוב הנאה.

כמדומני שמעולם לא ייחלתי שמרוץ יסתיים כפי שייחלתי לכך במרתון ברלין. כאשר הגענו לשער ברדנבורג נזכרתי בהנחיה שכתב דורון בקבוצת הוואטסאפ של "תל אביב 100 במרתון ברלין". דורון, שהגיע לפני כולם, שלח בקבוצה תמונה של השער וכתב: "שער ברדנבורג – תזכרו לחייך כאן – יש צלמים מיד אחרי. ועוד 400 מטר לקו הסיום". החיוך על פניי נבע לא רק מהצלמים, אלא גם מהידיעה שאנחנו או-טו-טו מסיימות! כאשר התקרבנו לשער, ענת ואני אחזנו ידיים וכך רצנו ממש עד קו הסיום, אותו חצינו יד ביד ובחיוך.

עוד 400 מטרים לסיום!
יחד, כל הדרך! יד ביד ובחיוך

תודה, ענתי, חברתי האהובה, על הליווי, על העידוד ועל התמיכה! ותודה שהתעקשת שאצא לברלין וארוץ.

נפלא לסיים ובייחוד נפלא לסיים כאשר היו פקפוקים לגבי היכולת להשתתף ולסיים.

קינוח טבעוני

בערב התאוששנו בהנאה, ענת ואני, במסעדה טבעונית מצוינת וזולה: Element Five – Vegan Tapas Bar. ושוב תודה לענת שמצאה את המסעדה ושנהנתה לאכול בה איתי. דרך אגב, היה לידנו שולחן מלא בגברים צעירים, וענת הביעה פליאה לצד סיפוק מהעובדה שגברים צעירים באים לאכול במסעדה טבעונית. כן יירבו.

פורסם בקטגוריה ריצה | להגיב

ריצת טיול בהרי ירושלים עם זוחלי גני תקווה – טיול שהחל בחתול והסתיים בחתול (9.8.2024)

"הוא יברח", התנבא ערן יערי לגבי מתכנן הטיול ירון אמיגה, שנוטה לרוץ קדימה ולהיעלם מן העין. גם אני הימרתי שירון ושאר החברים "יברחו". לכן, בחשש לא מבוטל, ניערתי את האבק מנעלי ריצת השטח והכנתי את מנשא המים שכבר לא זכר איך זה לצאת להתאוורר מחוץ לבית. בשל מחלתה של ענת החלטתי לוותר על הריצה שרשם לנו המאמן מישאל דגן – 30 קילומטרים (שהרי תודו שזה די מייאש לרוץ 30 קילומטרים לבד) – ולצאת עם זוחלי גני תקווה לריצת טיול בהרי ירושלים, טיול מבית מדרשו של ד"ר ירון אמיגה בסיועם של יניב אנגל ודימא פרידמן. הודעתי למישאל על השינוי בתוכנית. "היה קשה, אבל שחררתי", השיב לי בהודעת וואטסאפ, ודימיתי לשמוע אותו משחרר אנחת אכזבה.

ירון אמיגה לפי גרסת ערן יערי.
ירון להגנתו: התמונה בכלל מנחל ציפורי ולא ברחתי לו. וגם הפעם לא הייתי רץ קדימה לולא ידעתי שיניב נשאר אתכם מאחור.
ניכרים דברי אמת.

חששתי שלא אעמוד בקצב של "הזוחלים", אך קובי ראובן וערן יערי הבטיחו לי שהם לא יברחו ושאין בכוונתם לרוץ מהר, וקובי אף התנדב לתת לי טרמפ.

קבענו ב-4:40 בכיכר הזוחלים. קובי אסף את יניב אנגל, את ערן ואותי. ערן, אב גאה לשתי חתולות יפות, התרגש מהתגלית שיום קודם לכן היה זה יום החתול הבין-לאומי ולפיכך הרשת מציעה מגוון תחרויות שאליהן יש לשלוח תמונות חביבות של חברינו הפרוותיים. הוא שיתף אותנו בתגלית המרעישה הזו. "אנחנו מדברים על המסלול ולא על החתול", נזף בו יניב, שהיה שותף להכנת מסלול הטיול.

תוך כדי נסיעה תכננו השלושה את תחרות איש הברזל שאליה נרשמו. "הם הצליחו לדרדר אותך לאיש ברזל?" שאלתי את קובי שכבר התחרה בחצי איש אך עדיין לא איש ברזל מלא. מסוכן להסתובב בחברת טיפוסים כאלה. כמה נכון המשפט "אמור לי מיהם חבריך ואומר לך מי אתה".

היינו האחרונים להגיע וזכינו למבטים נוזפים. החנינו את הרכב בעין כרם ומייד טיפסנו בעלייה תלולה בשטח והשקפנו ממעל לעבר כנסיית המנזר הרוסי בעל הכיפות המוזהבות. בעלייה התלולה החליקה רגלי, אך נאחזתי בידיי בקרקע כדי לא ליפול. המים ממנשא המים החלו להישפך עליי ולכן שלחתי יד אחת לסגור את המנשא אף שנאלצתי להחליש את אחיזתי לזמן קצר. למרבה המזל דימא, שהמתין למעלה, סייע לי להגיע בשלום. תודה! לצערי, תוצאות אותה עלייה היו שהמכנסיים שלי נקרעו בשני מקומות באזור השוק. אלו אותם מכנסיים שאיתם רצתי 60 קילומטרים באיטליה וגם בשל כך אני נוטה להם חיבה רבה. מקווה שתופרת מקצועית תצליח להציל אותם. באותה עלייה שבה כשלתי, הפגין יניב יכולת וירטואוזית של טיפוס. בהמשך הפגין יכולת דומה בריצה בירידה תלולה. מזל שהפגין לא פחות מכך יכולת וירטואוזית כחבר, שלא נטש את הרצים מאחור, כפי שיודגש להלן.

תחילת העלייה. התמונה נגזרה מהסרטון שערך יניב אנגל
זמן קצר לפני שרגלי איבדה אחיזה והמכנסיים נקרעו. צילם: דימא פרידמן
הכנסייה הרוסית. צילם: דימא פרידמן
אפשר שלא להתאהב בריצות שטח כאשר זהו הנוף הנשקף? צילם: דימא פרידמן

חצינו את אזור בית החולים הדסה עין כרם בריצה קצרה על הכביש והתחברנו אל שביל ישראל. הנוף של השביל שהוביל לאבן ספיר הזכיר לי כמה אני אוהבת ריצות שטח. מאז שעזבתי את "אנדיור" כמעט שלא מזדמן לי לרוץ ריצות ארוכות בשטח, אך בכל פעם שזה קורה – אני נזכרת היכן באמת נמצא הלב שלי כרצה.

צילם: דימא פרידמן
צילם: דימא פרדימן
כמו לרוץ בתוך גלוית נוף. צילם: דימא פרידמן.
יוסי אלפסי מודה לבורא עולם על כל חסדיו. צילם: דימא פרידמן
צילם: דימא פרידמן

כשהגענו למעיין עין ספיר התברר שיש אדם הטובל בו. טבילה דתית. סובבתי גבי ונותרתי מרוחקת כדי שלא אביך אותו. אותו אדם היה "באורות" וניסה להחזיר את החברים בתשובה שלמה. כל זה נודע לי בדיעבד, כי כאמור שמרתי על מרחק הגון וכך המשכתי גם כאשר רצי קבוצת הזוחלים, שמלבדי היו כולם גברים, טבלו טבילה מרעננת במעיין. "הטבלנו את יערי ליהדות לפי מנהג הנוצרים", בישר לי יניב מאוחר יותר. את הזמן שבו הם טבלו והטבילו ניצלתי לשיעור בגרמנית דרך אפליקציית דולינגו (Duolingo) ואף קיבלתי הכרה רשמית על כך שהגעתי ל-700 ימי אימון.

בזמן ששחיתם והתרעננתם…

כאשר הסתיימה הטבילה המשכנו בסטייה מהמסלול המקורי אל שביל הדסה, ומשם אל שביל סובב עין כרם בדרכנו חזרה אל עין כרם. חצינו כביש ונכנסנו אל שביל אופניים שנקרא מעלה הצליינים. רצתי מאחור עם קובי, ערן ויניב, ששמר עלינו שלא נרוץ לאיבוד. הוא היחיד מאיתנו שהיה שותף לתכנון המסלול וידע לאן פנינו מועדות. הוא גם סייע לי בהכנת הפוסט בכך שלבקשתי שלח לי את תיאור המסלול שעברנו.  יתרה מכך, הוא צילם סרטון של הריצה אך לצערי בשל כובדו לא הצלחתי להעלות אותו. אך גזרתי ממנו כמה תמונות כמו התמונות הללו:

התמונה נגזרה מסרטון הריצה שצילם יניב אנגל
כנ"ל. רואים את הזרוע של יניב שמצלם אותי ואת ערן יערי

הגענו אל מנהרה שממשיכה את השביל אבל פנינו שמאלה אל בוסתן עין כרם היפהפה, המלא בעצי תאנה, רימון וזית. עלינו בשביל מוצל ושובה לב. המקום חִייב עצירה ארוכה כדי לבחון היטב את טיבן ואת טעמן של התאנים. בהחלט מצאנו תאנים בשלות וטעימות. ממתיקות התאנים עברנו למתיקות גלידת גולדה. מייד בצאתנו מהשביל ראינו את החברים – כולל עודד, דפי וטלי, שהגיעו בנפרד בשעה מאוחרת יותר ועשו טיול בסביבה – יושבים בפתח גלידריית גולדה ונהנים ממה שהיה לה להציע. היו אופציות טבעוניות משובחות, כך שלא זו בלבד שהצטרפתי אלא שאף לקחתי מנה כפולה.

סיירת קטיף תאנים בפעולה. התמונה נגזרה מהסרטון שצילם יניב אנגל
אוכלים תאנים לאחר ברכת "בורא פרי העץ" ובדיקת תולעים. התמונה נגזרה מהסרטון שצילם יניב אנגל.
מימין לשמאל: קובי ראובן, יעל שמש, ערן יערי ויניב אנגל

ולאחר כל ההרפתקאות והזלילות הללו רצו קובי, ערן ויניב להצטייד בכנאפה ובשאר מתוקים מ"ממתקי הכפר" באבו גוש. לא גיליתי עניין במתוקים, אך בהחלט גיליתי עניין בחתול של בעלי העסק ("של אשתי והבן", כמעט התנצל בעל העסק), חתול שהיה מתוק וידידותי להפליא. ביליתי איתו זמן איכות בזמן שהגברים היו עסוקים בקניות.

וכך, טיול שהחל בחתול הסתיים בחתול.

טיול שהחל בחתול והסתיים בחתול
פורסם בקטגוריה ריצה | להגיב

רצים לזכרם תשפ"ד – על ריצה, נפילה, שבר ותקומה – ריצה לזכר דוד שורץ ויאיר זיס ושאר חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה

לזכרם

אין ספק שהריצה לזכרם נשאה השנה משמעות כואבת במיוחד לאחר אסון שמחת תורה תשפ"ד, 7.10.2023 ובעקבות המלחמה הנמשכת.

אין מישהו שהאסון לא נגע בו, במעגל קרוב יותר או רחוק יותר.

בדומה לשנה שעברה, הצטרפתי לריצת הזיכרון של זוחלי גני תקווה. ידעתי שנבחר מסלול מושקע שבחרו מני גרינפלד, ירון אמיגה ויניב אנגל, מסלול העובר בין האנדרטאות השונות.

הגענו בחולצות "רצים לזכרם" או בחולצות לבנות. רבים הגיעו. שמחתי במיוחד לראות את שלומי אוסקטו, שלקח הפסקה מריצה בשל פציעה ארוכה. "אני יודע שאני אסבול אחר כך", אמר, "אבל זה חשוב לי".

השנה בחרה עבורי מערכת "רצים לזכרם" את שמו של יאיר זיס, שנפטר בשנת 1963 ממחלה קשה. הוספתי לו כבחירה אישית את שמו של דוד שורץ. לא הכרתי את דוד, אך אימו, ד"ר שרה שורץ, היא קולגה אהובה ומוערכת במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן. היחסים במחלקה הם יחסים קרובים, והיום שבו נודע לנו על נפילת דוד, בן חברתנו שרה, בקרב בעזה – היה יום שחור.

יהי זכרם ברוך!
לזכרו של דוד שורץ הי"ד – אתר יזכור
לזכרו של יאיר זיס ז"ל – אתר יזכור

לדמותו היפה של דוד התוודעתי לאחר נפילתו, הן מדברי התורה שכתב לפרשיות השבוע והן מההספדים שנישאו בלוויה שלו. אני מצרפת ברשות שרה את דברי ההספד שלה, שניכר שנכתבו בידי אשת תנ"ך. שרה השתמשה בקינת דוד על שאול ויהונתן והסבה אותה לקינה על דוד ויקיר (הכסטר), שני חברים קרובים שלמדו יחדיו בישיבת הר עציון ונפלו יחדיו בהגנה על עמם. "למה אשכל גם שניכם ביום אחד?" ספד הרב אמנון בזק לתלמידיו האהובים.

ברשותה של שרה אני מביאה בסיום הפוסט את דבריה הכאובים בהלוויית בנה דוד.

התחנה הראשונה בריצה הייתה גן הגיבורים בקריית אונו. כמה עצוב היה לראות את השמות החדשים שנוספו מאז 7.10.2023 ובהם אלוף משנה אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית של אוגדת עזה.

זוחלי גני תקווה בריצה לזכר הנופלים

הנפילה

התחנה הבאה הייתה בסיס תל השומר, שגם בו הוקמה אנדרטה מרשימה לזכר הנופלים. אכן, הגעתי לתל-השומר אך לא לבסיס אלא לבית החולים. בריצה על המדרכה ברחוב הנשיא נתקלה הרגל בבליטה, עפתי קדימה ואינסטינקטיבית בלמתי בכף ידי הימנית, הדומיננטית (לוּ לפחות הייתי בולמת בשמאל…). ניסיתי לקום מהר ולשדר שהכול בסדר, אך ברגע שראיתי את כף היד הבנתי שאני בצרה. הייתה זו ריצה כאובה עבורי גם במישור הפיזי-האישי.

השבר 

כף ידי הימנית שינתה את צורתה. עצם יצאה ממקומה והיד התנפחה. "למִיון", פסק ד"ר משה אשכנזי שרץ איתנו. יניב אנגל הזמין מונית ועם ענת מלמד התחלנו בנסיעה, אלא שאז החלטתי שאני רוצה קודם לכול להגיע הביתה, להתארגן ולהגיע למוקד חירום של "מכבי" במקום למיון, מתוך מחשבה שבמיון אחכה שעות. יריב עדיין היה בבית והעברתי את הטיפול בי לרשותו. הוא בדק ומצא שהמוקד עדיין סגור כך שהחליט שבלית ברירה נגיע למיון. מזל שכך.

לתפארת מדינת ישראל!

מהרגע שהגעתי למיון בבית חולים שיבא יש לי רק דברים טובים לומר על כל ההליך ועל הצוות הנפלא. נבדקתי מייד, וברגע שגילו שאין ביד דופק ושאין לי תחושה באצבעות – טופלתי ביעילות, במהירות וגם בלבביות רבה, ואין להקל בכך ראש. תחילה היה זה טיפול בהרדמה מקומית להחזיר את העצם למקום. לאחר מכן המתנתי בצום במחלקה הכירורגית כף יד ב (מחלקה מצטיינת ובצדק  רב!) ובערב – ניתוח בהרדמה כללית.

כאשר שמע הצוות המנתח כי נפלתי בריצה הוא החל לגלות עניין בתחביב הריצה וכן לספר לי בגאווה על רופאים אנשי ברזל משיבא שהם מושא להערצה. הם גם חלקו איתי תובנות חביבות כמו "מי שלא רץ לא נופל", וגם "ריצה זה לא בריא, היא מפריעה לעישון".

רק לאחר ששוחררתי הבחנתי שבמדבקות שניתנו לי מייד עם הגעתי, וליוו אותי לאורך כל ההליך, צוין כי סיבת הפנייה היא מקרה אסון. מזל שלא קראתי זאת בזמן אמת.

מזל שלא ראיתי בזמן אמת

תקומה

התעוררתי מההרדמה כאילו ישנתי לילה שלם. גם בלילה ישנתי היטב. התעוררתי בחמש וביקשתי רשות לצאת להליכה. האחות החביבה סירבה ואמרה לי לחכות למחר בבוקר בשבע, "כעת זו משמרת לילה". לקח לי כמה שניות להבין שהתכוונה שאמתין שעתיים, להתחלפות המשמרות. מזל שחיכיתי, כי עם יריב מגיעים למקומות מעניינים. כשהגיע הבוקר, יצאתי איתו לטיול ולא הסתפקנו בסביבה המיידית או בביקור נימוסין אצל הדגים והחתולים השמנים בקומת הקרקע במגדל האשפוז. גילינו גם את האגם האקולוגי שבשטח שיבא והקפנו אותו בהליכה.

צילם: יריב גלבוע

עברו שישה ימים מאז הנפילה והניתוח. יד ימין נתונה בסד ("כתבי עליו בס"ד" – הציע אחי הצעיר אלון). בעוד כשבוע וחצי אתייצב ב"שיבא" לביקורת בתפילה לבשורות טובות, הסרת הסד ושיקום היד.

בס"ד.

"נקווה לשובך במהרה למסלולים. הירגזי בשדות כפר מעש כבר שאל לשלומך" כתב לי המאמן מישאל דגן. הבטחתי שאשוב. בע"ה חזקה יותר.

בליבנו תמיד וקינת שרה על בנה דוד

אומנם לא השלמתי את ריצת הזיכרון לזכר הנופלים, אך הרגשתי מחוברת, גם משום שמעל מיטתי הודבקה מדבקה ובה תמונתו של סמל מאור כהן איזנקוט ז"ל והציטוט: "כל עוד מישהו זוכר אותי אני חי".

הציטוט הזכיר לי את דבריה של שרה שורץ בקינתה על בנה דוד שורץ הי"ד. אני מסיימת את הפוסט הזה בהבאת דבריה כלשונם:

יז ונקונן אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל דוד וְעַל יקיר רעהו יח וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר יט הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים כ אַל תַּגִּידוּ בְעזה אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת רפיח פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים כא עזה ובנותיה אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן דוד בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן כב מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת דוד לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב יקיר לֹא תָשׁוּב רֵיקָם כג דוד ויקיר הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ כד בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל דוד בְּכֶינָה כה אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה דוד עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל כו צַר לִי עָלֶיךָ בני אהובי דוד נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מכל האהבה שבעולם כז אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.

דוד שלי. אינני יודעת איך למצות את דמותך המיוחדת במילים ספורות, אך אתה דווקא קיצרת במילים ולכבודך אשתדל לעשות זאת בשעת פרידה איומה זו. אני לא אדבר בלשון עבר אלא בלשון הווה כי כבר עכשיו אני יודעת שאתה חי בתוכי תמיד. יש לך אופי מיוחד במינו הממזג תכונות שונות הנראות סותרות אך מתיישבות אצלך איכשהו בהרמוניה מלאה: חוכמה וענווה; ביטחון וצניעות; מעשיות ורוחניות; גבורה ועדינות; חוש הומור, שמחה, ורצינות; מנהיגות שקטה, חזקה ויציבה; אצילות. תמיד אפשר לסמוך עליך, להתייעץ איתך. בעל שיקול דעת, מאוזן ובריא. וכפי שלמדנו מהמשנה במסכת אבות – לב טוב מעל הכול. דוד מבקש תמיד את הטוב – לעשות טוב, להיטיב עם אחרים. מעולם לא אמרת לי ״׳לא״. המילה הזו בכלל לא היתה בלקסיקון שלך. וכל מי שבא איתך במגע ראה שאתה אדם שלם, ונקי וטהור, התאהב בך מייד וזכה בחזרה לחברות אמת.

ובשם הרעות והחברות הזו יצאת למלחמה. בשם הרעות והערבות ההדדית עם כל עם ישראל העומד על נפשו, וכמובן בשם הנאמנות לחבריך הלוחמים. דיברתי על זה איתך בשיחה האחרונה שלנו ביום שלישי שעבר. התקשרת אליי דקה לפני שנכנסת שוב לעזה ודיברנו כמה דקות. שוחחנו על המלחמה ועל כמה שאתה שמח על שאתה עם החברים שלך ועם המפקדים שלך. הבטחתי לשלוח לך קטע של אלתרמן על הרעות. הבטחתי ולצערי לא קיימתי. לא מצאתי את הקטע בזמן, ואחר כך נכנסת כבר לעזה ולא הייתה לי תקשורת איתך. אבל גם אתה הבטחת ולא קיימת. אמרת לי: ״אמא, אל תדאגי. אני בסדר. תאמיני לי, אני אחזור בתוך כמה שבועות״. היית מלא ביטחון ובלתי מנוצח. ואני סמכתי עליך. עד הסוף. כמו תמיד. דאגתי בלב, לא ישנתי בלילות, אבל לא האמנתי לרגע שאתה לא תשוב אלינו. ממש לא לקחתי את זה בחשבון. עד כמה שפחדתי מהדפיקה בדלת, הדפיקה אתמול הפתיעה אותי.

״נוראה אהבת אבות, עקובה אהבת אישה, אך רעות איך טוותה עבות? מה חושיה ואי שרשה?״ שואל אלתרמן. ותשובתו היא שהרעות היא היסוד הבסיסי והחיוני של העם היהודי שיחזיק מעמד גם נוכח התפוררות ושבר. היא היסוד הנושא אותנו בימי צרה ומצור. בזכותה העם יקום מתוך האפר. בזכות הרעות שטוותה עבות בין דוד ליקיר לינאי לאלנדב ולרון. בזכות הרעות שלנו, אנשי הארץ הזאת, האוחזים בדעות שונות אך מוכנים לשאת יחד, כאיש אחד בלב אחד, את המשימה הגדולה של שיבת ציון החדשה.

דוד יצא למלחמה הזו מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך. היו לו חיים טובים ויפים ונוחים. נשוי לאהובתו מיטל, וזו ההזדמנות להודות למיטל שדוד אהב עד כלות. סטודנט באוניברסיטת רייכמן. אבל הוא התנדב ליחידה מיוחדת ונכנס מתחת לאלונקה. בלי דיבורים מיותרים. בלי פאתוס. בפשטות ובשמחה, בנקיות דעת ובבהירות מחשבתית ומוסרית. לדוד יש חוט שדרה מברזל ברור ומיושר המשלב באופן מלא ספרא וסיפא; תורה ודרך ארץ; תורה ועבודה. יש לו שורשים עמוקים והוא דובר את שפת בית המדרש ולימוד התורה בפשט ובדרש ובחסידות, את שפת החוכמה והתרבות המודרנית ואת השפה של לוחמים בצבא. יודע היטב מיהו ומהו ולאילו ערכים הוא מחויב. אדם יהודי שומר מצוות וירא שמיים. ציוני וישראלי. אהוב ואוהב. יפה תואר מבחוץ ומבפנים. נאמן ומסור לנו – להורים, לאחים, למיטל ולמשפחתה, לחברים. תמיד הרגשתי זכות גדולה להיות אמא שלך, דוד. למדתי ממך. הערצתי אותך. הקב״ה נתן לי מתנה מיוחדת לעשרים ושש שנה. ה׳ נתן. אבל ה׳ לקח. הילד איננו, ואנחנו, אנה אנו באים.

לשאלה אנה אנו באים אין לנו כרגע מענה. כי קרבה הרעה מכל הרעות. יש לנו כרגע רק מילותיו של דוד על מות אבשלום: ״בני, בני, מי ייתן מותי אני תחתיך״ (שמ״ב יט, א). אני לא יכולה להיפרד ממך דוד. אמא לא יכולה להיפרד מהבן שלה. אני מתגעגעת אליך כבר שלושה חודשים. לאור שנכנס איתך הביתה. לחיוך המתוק הנישא על שפתיך. לזר הפרחים שהקפדת להביא תמיד. לעוגות המיוחדות. לחופשות המשותפות. לשיחות שלנו עד השעות הקטנות של לילות שבת על פרשת שבוע, המצב בארץ, מאמר שקראת באוניברסיטה ומה לא. אני אתגעגע אליך כל חיי. אני יודעת את זה כבר עכשיו, וזה כאב שאי אפשר לתאר במילים. אבל אנסה ככל יכולתי ובמיטב הכוחות שיעמדו לי בע״ה, לנהוג כפי שהיית אתה מצפה ממני. להיות חזקה. לשמוח בטוב. לבטוח בה׳, וכך להאיר את האור המיוחד שלך בעולם.

ולאויבינו, אני מבקשת לצטט את דבריה של יסכה מרק בהלוויית פדיה: לא תנצחו אותנו. לעולם לא ניסוג מחפירות חיינו. ממנהיגינו אני מבקשת שיפעלו בתבונה, באחדות ובבהירות מוסרית. וממי שאמר לעולם די, אבקש שיאמר די לצרותינו. אינני יודעת חשבונות שמיים אבל זו מכה קשה. ואני מתפללת ומתחננת לבורא עולם שירחם עלינו ויושיע אותנו ״כִּי נִחַם ה׳ עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם: חָשַׂף ה׳ אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ״ (ישעיהו נב, ט–י).

תנוח בשלום, דוד שלי. אתה חרות על לוח ליבי לעולם. אהבת עולם אהבתיך.

אמא

פורסם בקטגוריה ריצה | להגיב

מרוץ הלילה של תל אביב – "עם ישראל חי" ורץ – 17.4.2024

"אשאיר את החולצה אצלי עד שהוא יחזור", אמר לי יוסי צחור בסיום מרוץ הלילה של תל אביב. הנהנתי בהסכמה.

בעקבות יוסי, הצטרפתי ליוזמה לרוץ למען השבת אביתר דוד לביתו. "עד שאביתר בבית!" נכתב בחולצה שקיבלנו באוהל שהוקם במתחם המרוץ ושאותה לבשנו במרוץ.

"גיגלתי" את שמו של אביתר ולמדתי עליו שהוא אוהב לנגן בגיטרה וכן שהוא טיפוס רגוע מאוד. התמלאתי תקווה שהרוגע הזה עומד לו בחודשי השבי הארוכים.

מרוץ הלילה של תל אביב עמד השנה ברוח חיבוק לעוטף ישראל, למפונים, למשפחות הנרצחים והנופלים, לחטופים ולמשפחותיהם. "יחד מול כל האתגרים" נכתב בגב החולצה שהנפיק המרוץ.

אין ספק שהיה זה מרוץ ברוח פטריוטית. שטח הכינוס היה מלא במתחמים לזכר נרצחים ונופלים ובמתחמים אחרים למען החטופים. באוהל הסמוך לאוהל שהוקם בקריאה להשבת אביתר לביתו קיבלתי מדבקה של "סיירת חיבוק", עם תמונתו של עלם חן מחייך חיוך רחב ולצידה הכיתוב: "תחבקו את מי שלצדכם! לזכר רס"ר (מיל') דן ווידנאום הי"ד".

לפי המלצת המאמן מישאל דגן, נרשמנו למקצה ה-15 קילומטר, שנקרא "מקצה כפר עזה". יש בליבי מקום חם לקיבוץ כפר עזה משום שאבא שלי, רוברט שמש ז"ל, היה מהנדס המים של הקיבוץ. אולי טוב שנחסכו ממנו הצער והזעזוע של ה-7.10.2023.

רגע לפני שנקראנו לשרוול גיליתי שהתור לשירותים נעלם וניצלתי את ההזדמנות לבקר בהם פעם נוספת. כך לצערי איבדתי את יוסי. התייצבתי בשרוול לבדי. לקח זמן ממושך למדי עד שהגענו לקו הזינוק. לידי הייתה אישה עם שני בלונים שעליהם מצוירים לבבות ומצוינים ימי השבי של החטוף אוהד בן עמי והחטופה נעמה לוי. שאלתי אם יש לה קשר אישי לחטופים. היא השיבה שאוהד (שאשתו רז נחטפה ושוחררה) הוא בן של חברה שלה, ומאחר שהייתה לה יד פנויה נוספת היא נקשרה גם לנעמה.

מי ייתן שאוהד, נעמה וכל האחרים ישובו אלינו כמה שיותר מהר.

בזמן הריצה עודד הקהל בקריאות כמו "עם ישראל חי!". אחד הרצים שרץ לצידי השמיע שוב ושוב שאגות קצובות שקראו להשבת החטופים כולם. עכשיו. "איזו סיבולת לב ריאה", התפעלתי. "פשוט דאגה כנה", השיב לי.

אף שהמקצה שלנו יצא לדרכו בערך ב-21:30 עדיין היה חם ולח. עצרתי לשתות בכל תחנת מים. מלבד מזג האוויר, התנאים לא היו אופטימליים לריצה – היה צפוף והתעורר הצורך לבחור בכל זמן נתון את המסלול שאכן יאפשר לרוץ, גם אם בזיגזג (אולי כדאי להציע לדוד גרוסמן לכתוב ספר "יש רצים זיגזג"), להיזהר שלא לדרוך על אחרים ולא להיות מרמס לרגליהם, וכמובן שבתחנות המים – להיזהר שלא להחליק ולא לחטוף בקבוק בראש. אבל האווירה הייתה מעודדת מאוד וכאמור פטריוטית מאוד. ילדים בצד הדרך עודדו את הרצים והחליקו עימנו ידיים. גם מבוגרים טרחו לעודד.

ידעתי שאין סיכוי לפודיום מאחר שהייתה רק קטגוריה אחת כללית – גברים ונשים, ולא קטגוריות לפי גיל. סברתי (בטעות, כפי שהתברר לאחר מכן) שגם לוּ הייתה קטגוריה לפי גיל סיכויי לפודיום היו קלושים, שהרי זה מרוץ המוני. האמת היא שהיה דבר מה מרגיע בריצה שבה איני צריכה להיאבק על מקומי על הפודיום. ובכל זאת ניסיתי לרוץ מהר ושיחקתי עם עצמי משחקים קטנים של עקיפה של רצים ורצות בסביבתי. כאשר עקפתי צעיר שעל חולצתו התנוסס הכיתוב "כושר צבאי" חשתי סיפוק מיוחד.

לקראת סיום הריצה שמחתי לפגוש את גל שורר, חבר קבוצת הריצה שלי. כאשר סיימתי את הריצה, חיפשתי את גשר המכבייה שבגדר שלידו יוסי ואני תלינו את השקיות שלנו ושם קבענו להיפגש בסיום המרוץ. יוסי היה משוכנע שכולם ידעו לומר לי היכן הגשר, אך בפועל רוב האנשים ששאלתי לא ידעו, ואלה שהתיימרו לדעת שלחו אותי לכיוונים שונים ומשונים. בסופו של דבר היה אחד שאכן ידע. הגעתי למקום לאחר כיתות רגליים ארוך, ועוד לפני שמצאתי את השקית שמחתי עד מאוד לפגוש את יוסי שכבר חיכה לי. שמחה נוספת הייתה לפגוש את הרי רחמיל ואת ירון אמיגה מזוחלי גני תקווה, קבוצה "חינמית" חביבה, שלעיתים אני רצה עם חבריה. הרי וירון התייצבו לריצת ה-15 קילומטר לאחר שרצו כ-9 קילומטרים מגני תקווה עד נקודת הזינוק. הם החליטו מראש על ריצה חברתית ולא תחרותית, עם חברים נוספים מזוחלי גני תקווה. ירון השיב לשאלתי שאכן עמדו בכך ורצו בקצב רגוע ולא תחרותי. הרי גם תכנן לחזור בריצה, אך חבריו דרדרו אותו לבוא לשתות איתם בירה, ולפיכך קיבל את הדין לחזור במכונית של אחד מהם. כלפי שניהם אני חשה הכרת הטוב, משום שכאשר התאמנתי בשנה שעברה לאולטרה מרתון באיטליה של 60 קילומטר, הם ארגנו לבקשתי ריצת שטח של 48 קילומטר ושניהם – יחד עם יניב אנגל – רצו איתי.

"אם הייתי יודעת שבאמת תרוצו ריצה חברתית הייתי מצטרפת אליכם", אמרתי בצער. אך האמת היא שאני תמיד מתקשה להאמין להם; גם כאשר הם טוענים שירוצו ריצה חברתית, על פי רוב הריצה היא בקצב מהיר מזה הרצוי לי.

כאשר בדקתי את התוצאה שלי בשוונג, התברר לי שהגעתי למקום הראשון בקטגוריית גיל, אך אין מידע כמה משתתפות בנות 60–69 השתתפו במקצה ה-15. על כל פנים, היה נחמד ומשמח לגלות זאת, גם אם הזכייה לא לוותה בגביע.

אבל שאלת הפודיום והגביע מתגמדת לעומת השאיפה האמיתית שעברה כחוט השני לאורך המרוץ כולו – ביטחון למדינת ישראל, לחייליה ולאזרחיה, שיבת המפונים לבתיהם בבטחה והחזרת אחינו החטופים בעזה . אמן, כן יהי רצון!

פורסם בקטגוריה ריצה | תגובה אחת

מרוץ הר-טוב – 29.3.24 – לרוץ לזכרם בעקבות השבת השחורה (7.10.2023)

הסיבה לכך שהחלטתי להצטרף למרוץ היא כפולה: ראשית, ידעתי שזה יקנה לי זמן איכות עם חברתי האהובה סוניה. היא שהציעה לי להשתתף בו וכן הציעה לי הסעה הלוך-חזור. שנית, היה זה מרוץ עם ערך מוסף – לזכרם של איתי ברדיצ'סקי, סגן סהר טל וסרן תומר שוהם.

כאשר הגענו לנקודת הכינוס למרוץ, ראינו מייד את תצלומיהם של איתי, של טל ושל תומר, וקראנו בעניין את הדברים שנכתבו על כל אחד מהם. הבחנתי בקווי אופי המשותפים לשלושתם: צעירים איכותיים השואפים למצוינות, קצינים בצבא, אהובים מאוד וספורטאים בנשמה.

לזכרם!

לזכרם!

 

 

 

 

 

 

 

איתי ברדיצ'סקי הי"ד

איתי ברדיצ'סקי הי"ד

 

 

 

 

 

 

 

 

איתי ברדיצ'סקי ז"ל גדל ביישוב שריגים-ליאון, היה בעל הומור, מוקף בחברים, מאיר פנים, שטותניק ונחמד לכולם. מצד שני היה בעל משמעת עצמית גבוהה מאוד ושאף למצוינות, כפי שבא לידי ביטוי למשל בתחום הספורט. איתי עסק בענפי ספורט שונים (ואף התחרה בקרוספייט שדרות), צלל והיה חבר בקבוצת הכדורסל הפועל כפר עזה. לאחר שסיים את שירותו הצבאי בתפקיד מ"פ בגדוד 13 בגולני, שירת במילואים בתפקיד מפקד מכלול 12 וזכה להיבחר למצטיין אוגדה. איתי למד הנדסת חשמל ולאחר לימודיו עבד בחברת החשמל והצליח מאוד בעבודתו. הוא הקים בית עם בחירת ליבו הדר, ונולדו להם התאומים רועי וגיא. בשבת השחורה השאירו ההורים את התאומים בממ"ד ויצאו להגן עליהם מפני המחבלים. שניהם נרצחו. התאומים, אז בני עשרה חודשים, נמצאו לאחר כ-12–14 שעות, חולצו וניצלו.

יהי זכרם של איתי ברדיצ'סקי ושל הדר רוזנפלד ברדיצ'סקי ברוך!

סגן סהר טל הי"ד

סגן סהר טל הי"ד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סגן סהר טל ז"ל גדל בקיבוץ צרעה. התאפיין בחיוך גדול, בשמחת חיים ובראיית הטוב שבכל דבר. הוא נהנה גם מהדברים הקטנים שמזמנים החיים. חבריו התלוצצו שעבורו כל יום הוא יום הולדת. סהר דגל באהבת חינם ולמשפחתו חשוב שיזכרו אותו ככזה.

הוא היה ספורטאי מצטיין – רץ מצטיין ושחקן כדורסל. בצבא שירת כקצין מודיעין בגדוד 77 של חטיבה 7 וסיים את קורס הקצינים ואת ההשלמה החיילית בהצטיינות. סהר מילא את תפקיד חלומותיו כקמ"ן גדודי בצורה כה מוצלחת, עד שלא היה צורך לעשות שימוש בתקן של קמ"ן נוסף בגדוד. השבת השחורה תפסה אותו בביתו. הוא הקפיץ את עצמו ואת חייליו לשדה הקרב, הציל את חייהם של רבים ולחם בגבורה עד שנפל.

יהי זכרו של סהר טל ברוך!

סרן תומר שוהם

סרן תומר שוהם

 

 

 

 

 

 

 

 

סרן תומר שוהם ז"ל גדל ביישוב שריגים-ליאון. הוא התנדב בתנועת הצופים, בחוגי הסיירות ובשנת שירות בפנימיית לחן זיתן, שהיא פנימייה לנוער בסיכון. לספורט היה מקום משמעותי בחייו של תומר, שאהב בייחוד כדורגל וריצות. בתקופת התיכון השתתף בהקמת קבוצת הכדורגל של מטה יהודה ואימן את קבוצת הילדים שלה. הוא אהב לרוץ ריצות ארוכות ביער.

תומר היה בעל יכולת התמדה ורצון תמידי לשיפור, מה שבא לידי ביטוי ב"סידור עבודה שבועי" שהיה עורך לעצמו בהיותו קצין בצבא, ושבמסגרתו כתב לעצמו הערות כיצד הוא יכול להשתפר. בצבא נבחר שוב ושוב כמצטיין, ובמסלולים שונים: טירונות, קורס מכ"ים, מסלול, קורס ניווט וקורס קצינים. תומר היה קצין מצטיין בסיירת הנח"ל, וגם הצוות שפיקד עליו זכה בהצטיינות והועבר לעוטף עזה. בשבת השחורה הגן עם חייליו בחירוף נפש על קיבוץ כרם שלום. מאחר שתומר הקפיד תמיד שהצוות שלו יהיה ערוך לתרחיש הגרוע מכול, הוא וחייליו היו עם כל הציוד עליהם כשהחלה המתקפה מצד עשרות מחבלים על הקיבוץ. בקרב קשה שבו תפקד תומר בקור רוח ובצורה מיטבית, הם – עם חברי כיתת הכוננות של כרם שלום – הצליחו למנוע את חדירת המחבלים לקיבוץ.

יהי זכרו של תומר שוהם ברוך!

כאשר סוניה ואני הגענו למקום, האדם הראשון שראינו, כפי שהתברר לנו אחר כך, היה רן שוהם, אביו של תומר. בטקס הסיום, כאשר דיברו נציגי המשפחות על יקיריהם, התרגשנו לגלות שהאיש החביב שכיוון אותנו למקום החניה כאשר רק הגענו, ושלאחר מכן ראינו אותו דואג שלא יחסר ניר טואלט בשירותים, הוא אביו של אחד הגיבורים שרצנו לזכרם. הוא עצמו זכה בפודיום – מקום שני בקטגוריה לבני 50 ומעלה במקצה 10 קילומטרים.

הריצה ביער לא הייתה קלה. היו עליות קשות וצריך היה להשגיח לא למעוד. כפי שהוזהרנו מראש, שורשי עצים השתלטו על המסלול ודרשו תשומת לב.

"רק לא ליפול", נזכרתי באזהרת סוניה, ובכל זאת הרמתי את הראש מפעם לפעם כדי להביט בנוף היפה ונשמתי אותו לקרבי. יש בעיניי דבר מה תרפויטי בטבע המתפרץ הזה שיש לו חיים משלו. אפילו התלבטתי אם לעצור לרגע כדי לצלם, אך הפעם גבר הצד התחרותי ונמנעתי מכך. מזל שבכל זאת היו צלמים שצילמו, ומזל שסוניה טרחה, חיפשה ושלחה לי תצלומים מהמרוץ:

ריצה ביער לזכרם

ריצה ביער לזכרם

 

 

 

 

 

 

מרוץ הר-טוב-30.3.24

 

 

 

 

 

מרוץ הר טוב עם רצים אחרים-29.30.24

 

 

 

 

 

בקו הסיום פגשתי את אופיר, שרץ עמי בעבר ב"אנדיור". במרוץ זה הוא רץ במקצה 2 קילומטרים וזכה בפודיום של בני 20 ומעלה. קטגוריה אכזרית, יש לומר, אך אופיר, שעבר את גיל 40, התלוצץ שזה גורם לו להרגיש צעיר.

כאשר סיימתי, לא ידעתי אם סוניה כבר סיימה או עדיין לא. לפיכך שלחתי לה הודעת וואטסאפ שסיימתי, וחיכיתי בקו הסיום. רצי ה-5 קילומטרים הוזנקו לאחר רצי ה-10, ולפיכך לא יכולתי לדעת בביטחון אם סיימה, מה גם שעוד ועוד רצים ממקצה ה-5 המשיכו להגיע. לפתע קיבלתי טלפון מסוניה. היא הודיעה לי בשמחה ששתינו זכינו בפודיום. אני – מקום ראשון בקטגוריה למקצה 10 קילומטרים, והיא – מקום שלישי בקטגוריה למקצה ה-5 קילומטרים. שמחתי מאוד, עבור שתינו. זהו סיום מוצלח במיוחד. מעבר לשמחת ההישג האישי וההישג של חברתי, יוצא מכך ששתינו ממילא אמורות להישאר לטקס הסיום, ואף אחת מאיתנו אינה מקריבה את זמנה למען הטקס של חברתה.

טקס הסיום היה מרגש במיוחד. רבים נשארו לכבודו, ולא רק אלה שזכו בפודיום. בני המשפחה שדיברו על יקיריהם ריגשו עד דמעות כאשר אפשרו לנו הצצה והיכרות חטופה עם האנשים הטובים הללו, שחייהם נגדעו ביד אכזרית אך רוחם ממשיכה להלך (או לרוץ) בינינו. את הגביע קיבלתי מידו של רן שוהם, אביו של תומר ז"ל.

מימין לשמאל: חן, דינה גולן, אופיר צומן, יעל שמש, סוניה מנדלוביץ'

מימין לשמאל: חן סנטר, דינה גולן, אופיר צומן, יעל שמש, סוניה מנדלוביץ'

 

 

 

 

 

 

בצד שמאל: רן שוהם, שהעניק לנו את הגביעים ובעצמו זכה בגביע.

בצד שמאל: רן שוהם, שהעניק לנו את הגביעים ובעצמו זכה בגביע.

 

 

 

 

מימין לשמאל: אופיר צומן, חן סנטר, יעל שמש, סוניה מנדלוביץ'

מימין לשמאל: אופיר צומן, חן סנטר, יעל שמש, סוניה מנדלוביץ'

 

 

בצד שמאל: רן שוהם ואבשלום שוהם, אביו ואחיו של תומר שוהם הי"ד.

בצד שמאל: רן שוהם ואבשלום שוהם, אביו ואחיו של תומר שוהם הי"ד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אפילוג 1

לאחר המרוץ שלחה לי פרופ' טובה פורטי, חברתי היקרה, מייל ובו סיפרה שנכדתה אלה לוי דיווחה לה בהתרגשות על השתתפותי ועל זכייתי בפודיום במרוץ הר-טוב. אלה בת ה-12 השתתפה אף היא במרוץ וזכתה בפודיום במקום השלישי לקטגוריית גיל במקצה ה-5 קילומטרים. "היא ספורטאית בכל נימי נפשה וילדה רגישה ומקסימה. אז חיבוק לעוד אירוע משפחתי מלכד בינינו" – חתמה טובה את מכתבה.

התברר שאלה זיהתה אותי מאירוע שערכנו לכבוד טובה בקיץ שעבר, בכנס מקצועי של חוקרי תנ"ך בסירקוזה שבסיציליה, עם פרישתה לגמלאות וצאת הספר לכבודה. גם אני כתבתי מאמר בספר (על היחס המורכב לבעלי חיים במקרא), ובאירוע המדובר נשאתי הרצאה קצרה. אך לפני שהגעתי לחלק האקדמי בהרצאה, הזכרתי את נקודת החיבור האישי ביני ובין טובה שנוצרה כאשר נפגשנו לראשונה באחד הכנסים בחו"ל. גיליתי שהיא כלתה של אסתר פורטי ז"ל, שהייתה המורה המיתולוגית של אחי איסי ושלי בבית הספר "עומרים" שבעומר. אף הקרנתי שקופית מלפני 55 שנה או יותר ובה תמונה ששלח לי איסי, של אסתר פורטי הצעירה והיפה עם בני כיתתו.

בני המשפחה של טובה התייצבו כולם לאירוע המרגש, ובהם בן הזקונים שלה ושל עֵלי, ניר פורטי ז"ל, שנרצח ב-7.10 בנובה עם חברתו שי רגב. טובה סיפרה שהוא נהנה מאוד מהאירוע בסירקוזה והאזין ברוב קשב להרצאות. כך זכיתי להכיר אותו – צעיר חייכן ורב-קסם. כאשר נרצח, היה בתקופת פריחה בחייו הן מבחינה אישית והן מבחינה מקצועית.

והינה עוד קו מחבר: אלה, שדודהּ ובת זוגו נרצחו בשבת השחורה, רצה וזכתה בפודיום במרוץ לזכרם של נרצח ונופלים באותה שבת שחורה.

יהי זכרם של ניר פורטי ושל שי רגב ברוך!

יהי זכרם של כל הנרצחים והנופלים ברוך!

ובל נשכח את החטופים הנמצאים עדיין ברצועת עזה בשבי חמאס!

 

אפילוג 2

בפרטים שנמסרו על תומר שוהם ז"ל בשלט שהוצב לזכרו הובאה דוגמה קטנה ליכולת ההתמדה שלו ולרצינות שבה התייחס לכל משימה שלקח על עצמו: "יום אחד תומר החליט שהוא אינו גמיש מספיק, ומאז החל להתמתח בכל בוקר במטרה להיות גמיש יותר".

אף אני איני גמישה. בלי נדר, אני מקבלת על עצמי כמה דקות של התמתחות בכל יום לזכרו של תומר שוהם בן מיכל ורן.

פורסם בקטגוריה ריצה | להגיב

מרוץ סביון – 15.3.2024

"ברכות!!! וואו, איזו תוצאה… את בת 31 במקרה?"

כך החמיאה לי חברתי סוניה בהודעת וואטסאפ לאחר מרוץ סביון ולאחר שבדקה את תוצאות המרוץ, כנראה באתר שוונג.

ראשית, לוּ חזרתי לגיל 31, לא הייתי משתתפת במרוץ. הרי התחלתי לרוץ בגיל 49.

שנית, עוכרת שמחות שכמוני, מיהרתי לצנן את התלהבותה. נכון, היה לי פודיום – מקום 3 בקטגוריה, ואני שמחה על כך – אבל התוצאה בטעות יסודה.

צילם: ירון אמיגה

צילם: ירון אמיגה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

במקצה ה-10 קילומטרים "גילחו" לנו קילומטר. רצנו 9 קילומטרים במקום 10.

אבל למרות הטעות הזו, וגם אם ייפסל המרוץ, אני שמחה שהשתתפתי בו, מהסיבות שתובהרנה להלן.

אף שהמרוץ כה קרוב לבית, בסביון, יריב שכנע אותי שהוא יסיע אותי בבוקר, מאחר שהמרחק הוא יותר משלושה קילומטרים. כדי להספיק להגיע לפני חסימת הכבישים, יצאנו בשש בבוקר. הזינוק שלי היה כמעט שעתיים לאחר מכן.

לא נורא, זה אִפשר לי לפגוש אנשים ששמחתי לפגוש.

הראשון שפגשתי ממכריי היה חנן יוסף, שהשתתף במקצה ה-5 קילומטרים והשיג תוצאה מרשימה: מעט יותר מ-19 דקות. לאחר מכן פגשתי חברים נוספים מ"זוחלי גני תקווה": ירון אמיגה, שגם הוא התייצב למקצה ה-5 וגם הוא השיג תוצאה יפהפייה בדומה לחנן; ואיתי במקצה ה-10 קילומטרים השתתפו הרי רחמיל וערן יערי. ערן התכוון לרוץ להנאתו (לאחר תחרות ישראמן ומרתון מלא בירושלים); והרי – כמו בכל מרוץ שלו – רץ לשם התוצאה ואף זכה במקום הראשון לקטגוריית גיל.

לפני המרוץ עם ירון אמיגה. צילם: ירון אמיגה

לפני המרוץ עם ירון אמיגה.
צילם: ירון אמיגה

 

 

 

 

 

 

 

עם ערן יערי והרי רחמיל מבכירי "זוחלי גני תקווה". צילם: ערן יערי

עם ערן יערי והרי רחמיל מבכירי "זוחלי גני תקווה". צילם: ערן יערי

 

 

 

 

 

 

 

לפני המרוץ. היו ריקודים אך גם דוכן למען החטופים.

לפני המרוץ. היו ריקודים אך גם דוכן למען החטופים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שמחתי לפגוש את "איש האננס" משה לדרמן, שרץ את כל המרוצים הרבים שבהם הוא משתתף עם אננס על ראשו. הוא סיפר לי שרץ לאחרונה גם את מרתון ירושלים. כאשר ביררתי אם רץ בירושלים את החצי או את המלא השיב בנימת עלבון: "את המלא. אני רוצה לשמח כמה שיותר אנשים". האננס על הראש, לדבריו, הוא אמצעי ליצירת קשר. אין ספק שזה עובד. אנשים עוצרים, מתעניינים ופותחים בשיחה.

האיש והאננס - משה לדרמן.  נסו אתם לרוץ מרוץ שלם עם אננס על הראש...

האיש והאננס – משה לדרמן.
נסו אתם לרוץ מרוץ שלם עם אננס על הראש…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מראש החלטתי שבאתי ליהנות ולא להתענות, שאשתדל לרוץ מהר אך לא אתאבד על המטרה. וכך אכן היה.

המרוץ מתקיים לזכרו של החייל עומר (ניניו) חי ששירת במגלן ונפל בעזה במבצע צוק איתן, ב-30.7.2014. המלחמה בעזה כיום הופכת את המרוץ לאקטואלי כל כך. היה מרגש לראות חיילים צעירים מיחידת מגלן שהשתתפו במרוץ ובכך חלקו כבוד לעומר. נוסף על כך, המרוץ עבר ברחוב מגלן (על שם הציפור). גם מכך התרגשתי.

במהלך הריצה הבחנתי שאין התאמה בין סימני הקילומטרים בדרך ובין מה שמראה שעון הריצה שלי. בסיום הריצה התברר הברוֹך – רצנו 9 קילומטרים במקום 10. זו שנה שנייה ברציפות שהטעות הזו מתרחשת במרוץ סביון. טענת המארגנים היא שהמדידה הייתה נכונה. הסברה היא ששוטר הזיז על דעת עצמו את אחד המחסומים וגילח לנו קילומטר.

ה"פתרון" הליצני שניתן לכך בקבוצת הוואטסאפ של זוחלי תקווה: "שיְזכו אותנו בקילומטר במרוץ הבא. שייתנו לנו קילומטר נוסף – נרוץ 11 קילומטר במרוץ של 10".

על כל פנים, כבוד לזוחלים שהשיגו תוצאות יפות וחלקם זכו לעלות על הפודיום: הרי רחמיל – מקום ראשון לקטגוריית גיל; לירון אוליאל – מקום שלישי לקטגוריית גיל; אני עצמי – מקום שלישי לקטגוריית גיל. ומדור ההמשך – בתו של ירון אמיגה זכתה במקום השני מבין הילדות.

כאמור, גם אם ייפסלו תוצאות המרוץ הללו, איני מצטערת שהשתתפתי בו, וזאת בזכות האווירה הטובה, בזכות הערך המוסף של ריצה לזכרו של חייל שנפל ובזכות הפגישות עם רצים אחרים.

הפגישה שריגשה ושימחה אותי ביותר הייתה בסיום המרוץ, עם יעל נשגב. בעבר רצנו יחדיו ב"אנדיור", ובהיסטוריית הריצה המשותפת שלנו מככבים שני מרתונים מלאים: המדברי באילת ומרתון מרקש. שמחתי מאוד לפגוש את יעל, כי לפני שנתיים היא עברה התקף לב ובעקבותיו נזקקה לניתוח מעקפים. ידעתי שעברה שיקום ארוך, והינה היא שוב משתתפת במרוצים. כמה מעודד ומרגש! יעל אמרה לי שמבחינתה זו סגירת מעגל, כי המרוץ הראשון שבו ירדה משעה היה מרוץ סביון, והינה, שוב היא יורדת משעה לאחר התקף הלב, במרוץ סביון.

יעל, בגישתה החיובית לחיים, אינה מבכה את מה שהיה אלא שמחה על מה שיש ועל מה שעוד ילך וישתפר.

עם יעל נשגב - פגישה מרגשת. איני זוכרת מי צילם אך תודתי לו.

עם יעל נשגב – פגישה מרגשת.
איני זוכרת מי צילם אך תודתי לו.

אמן!

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

טבילת מים ביער ראש העין – אימון עם קבוצת "כושר זה אושר" של ארנון קסלר 29.1.2024

"בוקר טוב מתאמנים יקרים, העצים, התנים, הרקפות והפרגים מתרגשים לקראת בואכם", כתב המאמן ארנון קסלר בקבוצת הוואטסאפ "כושר זה אושר – ארנון".

ארנון הזמין אותנו להתאמן ביער ראש העין.

ההצעה קסמה לי. מה שקסם פחות היה תחזית מזג האוויר. "שנתלבש היטב ונצא?" התלבט איתִי יוסי צחור. "גם אם נתלבש היטב", השבתי, "זה לא יעזור לנו במקרה של גשם רציני".

בוקר יום שני. קר, אך לא גשום. כמעט קיוויתי שיֵרד גשם שוטף שיסייע להחליט. לא הסתייע.

וכך התייצבתי עם ורד חלצי ורוני זרוג מול סופר "חביב" בקריית אונו, והמתנו ליוסי, שהתנדב לקחת את כולנו טרמפ. "אני כבר מצפה שיסתיים האימון עוד לפני שהוא התחיל", אמרה ורד בחשש.

פגשנו את ארנון, את בת זוגו עדי פלג ואת הכלבה המתוקה (ששמה מתוקה) מול ביתם. בתוך זמן קצר הגענו ליער היפה וכבר בכניסה אליו ראינו רקפות ומעט פרגים.

ניסינו לחמוק משלוליות, ולנוכח ההתפתחות בהמשך הדרך מצחיק אותי לחשוב על כך, כי ארנון ניצל כל נחל שנקלענו לסביבתו כדי שניכנס אליו ונחצה אותו. המים הגיעו לי עד סמוך למותניים.

צילם יוסי צחור

צילם יוסי צחור

 

 

 

 

 

 

 

 

רטובים ומחייכים: יוסי צחור, עדי פלג, יעל שמש, רוני זרוג, ארנון קסלר, ורד חלצי.

עדי פלג רוני זרוג וארנון קסלר

אם יוצאים לדרך – נרטבים. רוני , עדי וארנון

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"העיקר שהבאתי גרביים תרמיים", רטן יוסי כשפלג גופו התחתון מכוסה מים. הוא גם הביא נעלי סקי ומכנסי סקי.

ורד נלחצה מהשאלה איך תגיע לפגישה שנקבעה לה בירושלים בשעה 9:00. "סעי כפי שאת", הצענו לה ברוחב לב. כפי שהיא, רטובה מכף רגל עד ראש, כי היה מי שדאג לטבול אותה כליל במים (לא אנקוב בשמו, אך נראה שהיא לא התרגשה מכך).

"תודה שסמכתם עליי", חייך אלינו ארנון בסיום האימון.

"שלא בצדק", רטנתי.

"שתישארו יבשים", בירכה אותנו עדי פלג לשלום בחיוך ממזרי.

יבשה?!

יבשה?!

 

 

 

 

 

 

 

 

יבשים?!

יבשים?! ורד חלצי ויוסי צחור

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"את זה לא תיארנו לעצמנו, שלא יֵרד גשם אך נחזור לגמרי רטובים", כתבתי ליוסי בסיום האימון.

אך אין ספק שהייתה זו חוויה. עובדה שטרחתי לכתוב עליה פוסט.

וארנון סיכם את החוויה בדרכו:

הודעה מארנון-29.1.24

 

 

 

 

והרקפות - לארנון

והרקפות – לארנון

פורסם בקטגוריה ריצה | תגובה אחת

רצים להשבתם – BRING THEM BACK RUN – עם זוחלי גני תקווה 26.10.23

מאז השבת השחורה – שבת שמחת תורה, 7.10.2023 – כאשר אני מגיעה בברכות השחר לברכה "מתיר אסורים", אני אומרת אותה בכוונה מיוחדת. אמן, שתתגשם במהרה!

זוחלי גני תקווה בקריאה נרגשת: השיבו את החטופים!

זוחלי גני תקווה בקריאה נרגשת: השיבו את החטופים!

 

 

 

 

 

לחתימה שלי במייל הוספתי את התמונה הבאה, בתקווה שיהיה בה כדי להעלות את המודעות:

 

התינוק כפיר - אחד מעשרות ילדים חטופים.

התינוק כפיר – אחד מעשרות ילדים חטופים.

 

 

 

 

כמו אצל רבים מאיתנו, עניין החטופים מדיר שינה מעיניי, מילולית. אשר על כן, כאשר החליטו זוחלי גני תקווה על ריצה הקוראת להשבתם, ענת ואני החלטנו לוותר על האימון הקבוצתי שלנו ולרוץ ריצה שיש לה ערך מוסף עם הזוחלים (לא, הם לא באמת זוחלים. נהפוך הוא).

דפי נסלרוט ושמוליק אפל ארגנו את האירוע, וכשהגענו לכיכר הזוחלים קיבלנו מספר חזה, ממש כמו במרוצים, ועליו נכתב BRING THEM BACK RUN. שמוליק נשא בגאון את דגל ישראל משך כל הריצה, ריצה שהייתה ברחובות סביון, גני יהודה וגני תקווה.

שמוליק אפל נושא את הדגל בגאון גם בריצה וגם בסיומה

שמוליק אפל נושא את הדגל בגאון גם בריצה וגם בסיומה

 

 

 

 

 

ריצה למען החטופים-מספר חזה-26.10.23

 

 

 

 

 

 

 

כלמי הגיע למרות הפציעה ברגל (לא מהמלחמה! גם בריצה נפצעים) ושר שירי עידוד וניצחון. דורון פרי סיפר לי תוך כדי ריצה שהיום יש לבנו יום הולדת, ואשתו ציינה באוזניו שזהו גם יום הולדתו של ארז קלדרון, שנחטף מניר עוז עם אביו עופר ואחותו סהר בת ה-16. בת דודתו נויה וסבתו כרמלה נרצחו. לאחר הריצה גיגלתי את שמו של ארז וראיתי בזעזוע את סרטון החטיפה שלו. ליבי יצא אל האם הדס, הקוראת להשבתם של ילדיה בריאים ושלמים. אמן!

"מתיר אסורים", אנו מברכים בברכות השחר, ואני מתפללת שכך יהיה עם כל החטופים וגם עם ארז.

אמן שיתקיימו בנו דברי הנבואה:

"כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.

וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"  (ירמיהו לא, טו–טז).

 

כתמיד, שלחתי את הפוסט לעריכת לשון לאחי, איסי שמש, עורך לשון מקצועי, שעבר את השבת השחורה עם אשתו-גיסתי תמי, בקיבוץ מגן שבעוטף עזה (מועצה אזורית אשכול), קיבוץ שניצל הודות לגבורת כיתת הכוננות שלו שהגנה על יושביו בחירוף נפש וספגה אבדות.

הקיבוץ פונה מיושביו, אך איסי, שהוא ראש צח"י, נותר בו עם עוד שנים-עשר חברי כיתת הכוננות. אני יודעת שהוא עסוק מאוד כעת, לכן הבהרתי שאם אין לו זמן לעריכת לשון – בהחלט אבין.  איסי, שהוא תמיד זריז במלאכתו, החזיר לי את הטקסט המתוקן  והעיר: "גם רימון קירשט, הבת של נחום ואביטל ממגן, נחטפה עם בעלה".

יהי רצון שישובו כולם בשלום ובמהרה!

דגל ישראל-רצים להשבתם-26.10.23

"כל הארץ דגלים דגלים"

"כל הארץ דגלים דגלים"

ריצה להשבת החטופים-מני עם הדגל-26.10.23

פורסם בקטגוריה ריצה | להגיב

סיוריצה סליחות בירושלים – ערב יום הכיפורים תשפ"ד, בהדרכת יעל גודמן

הייתה זו חברתי האהובה סוניה שהציעה לי להצטרף לסיוריצה בירושלים, של מרתון ישראל, בהדרכתה (כעת אפשר לכתוב – המצוינת) של יעל גודמן, מדריכת טיולים ירושלמית, בעלת החברה RUN JLM, המציעה סיורי ריצה בירושלים.

איך אפשר לסרב להצעה מפתה כזו, מה גם שסוניה ואישהּ דוִד אספו אותי מהבית. מלבד הציפייה לסיור שמחתי מאוד על זמן האיכות הצפוי לי עם סוניה ודוִד. מזמן לא התראינו, ועם שניהם עברתי הרפתקאות ריצה רבות ומשמעותיות.

עם סוניה מנלוביץ ודוד מנדלוביץ, במתחם התחנה, לקראת הריצה

עם סוניה מנלוביץ ודוד מנדלוביץ, במתחם התחנה, לקראת הריצה

 

 

 

 

 

 

 

בזמן הנסיעה לירושלים התעדכנתי – אם כי לא במידה מספקת, יש צורך בריצה משותפת נוספת – בעבודת הדוקטור שכותב דוִד על "שמחת עניים" של אלתרמן. דוד מנדלוביץ הוא פרופסור להנדסת חשמל באוניברסיטת תל-אביב וכן ממציא ויזם. ביום שישי שעבר (22.9.2023) הוא הוזכר אצל בן כספית ב"מעריב" כדוגמה להון האנושי שיש לנו בארץ בתחום הטכנולוגי. בשנים האחרונות גילה דוד את אלתרמן ונכבש בקסם שיריו, עד כדי כך שהחליט לכתוב עליהם עבודת דוקטור. כמה מיוחד בעיניי השילוב הזה של מדע, טכנולוגיה ושירה.

נפגשנו עם הקבוצה החביבה במתחם התחנה בירושלים. גם עופר פדן וורד ממרתון ישראל הגיעו. בלטו בקבוצה בשקט העוצמתי שקרן מהם סנדרה ודרור מ"קבוצת ריצה עיוורים ורואים". נראה שהם כבר מורגלים לרוץ יחד, תנועותיהם מתואמת ושקטות, כאשר סנדרה משמשת לדרור כעיניים. בחור צעיר בשם תומר בוסקילה הגיע עם עגלה ובה בנו הקטן והחביב אביב, שעדיין ישן בשעת הבוקר המוקדמת של ההתכנסות. בהמשך היה ערני וצהל לקראת החמורים. יעל המדריכה נזכרה שפגשה את אורן רץ עם עגלתו של אביב במרתון ירושלים ואפילו יש להם תמונה משותפת, שבה היא כביכול דוחפת אותו ואת העגלה מאחור. אורן סיפר שהוא כבר מורגל בריצה עם העגלה. בזכות זה הוא מקבל מרעייתו "פס" לצאת לרוץ. התברר שהיה סטודנט של דוִד. עולם קטן. במדרגות הרבות שהיו במהלך הריצה היה דוִד אחד הרצים שסייעו לאורן לשאת את העגלה של אביב. מעין מסע אלונקות שבו נשאו חלק שכם אל שכם המרצה והסטודנט לשעבר.

עופר פדן ממרתון ישראל מספר בהתלהבות על הריצה הצפויה ברחובות ירושלים וכן על מרתון התנ"ך

עופר פדן ממרתון ישראל מספר בהתלהבות על הריצה הצפויה ברחובות ירושלים וכן על מרתון התנ"ך

כל העולם כולו גשר צר מאוד

"כל העולם כולו גשר צר מאוד" – סנדה ודרור מ"קבוצת ריצה עיוורים ורואים"

 

 

מאתגר לרוץ עם עגלה עם כל המדרגות של ירושלים. אורן בוסקילה ודוד מנדלוביץ נושאים את עגלתו של אביב החמוד.

מאתגר לרוץ עם עגלה עם כל המדרגות של ירושלים.
אורן בוסקילה ודוד מנדלוביץ נושאים את עגלתו של אביב החמוד.

 

בין שמים לארץ, בין דין לרחמים.  המשפט תלוי ועומד. צילמה: יעל גודמן

בין שמים לארץ, בין דין לרחמים.
המשפט תלוי ועומד.
צילמה: יעל גודמן

 

אביב מגלה את החמורים שמתחת לגשר.

אביב מגלה את החמורים שמתחת לגשר.

 

 

 

 

 

 

 

 

האם חמורו של משיח נמצא בין כל החמורים שמתחת לגשר?

האם חמורו של משיח נמצא בין כל החמורים שמתחת לגשר?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יעל אתגרה אותנו שלא לעצור את השעון כל אימת שאנו עוצרים את הריצה. "מדובר ב'סיוריצה', לא ממש סיור ולא ממש ריצה. יהיה זה ממש לא נוח לעצור את השעון בכל פעם שנעצור. התייחסו לזה כאל אימון מנטלי, להתעלם מהשעון", הציעה. וכך עשיתי, למרות הקושי הרב שהיה כרוך בכך וההרגל המושרש לשלוח את היד לשעון כדי לעצור אותו עם כל עצירה. התוצאה: ריצה בקצב 20 דקות לקילומטר… אבל הַי, היה ממש כיף!

"הטופוגרפיה אינה משקרת", הכריזה יעל, והבהירה שבמהלך הריצה נחוש דרך הרגליים את הטופוגרפיה המיוחדת של העיר – על עליותיה וירידותיה, טופוגרפיה שלא השתנתה אלפי שנים. "ירושלים עיר עוצרת נשימה", התבדחה כאשר סיימנו את אחת העליות שבה, קצרי נשימה.

הטופוגרפיה אינה משקרת! אבל כמה מרחיב נפש לרוץ בירושלים.

הטופוגרפיה אינה משקרת!
אבל כמה מרחיב נפש לרוץ בירושלים.

 

 

 

 

 

 

 

 

עם דוד מנדלוביץ. צילמה: סוניה מנדלוביץ

ריצה לצד דוד מנלוביץ
צילמה: סוניה מנדלוביץ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ממתחם התחנה רצנו לכתף הינום, והתוודענו שם ל"בית קברות של האלפיון העליון", כהגדרת יעל. יעל הסבירה על נוהגי הקבורה בימי בית ראשון – תחילה הניחו את הגופה במערת הקבורה ולא טמנו אותה באדמה (ראו למשל המסופר על אלישע במל"ב יג 20–21 על הנס שאירע למת שגופתו הושלכה "בקבר אלישע", ובעקבות מגע הגופה עם העצמות של איש האלוהים הקדוש אלישע, קם המת על רגליו. הסיפור מלמד שגופת אלישע הונחה במערה ולא נטמנה באדמה). לצד הגופה הניחו מנחות קבורה שתפקידן היה לשרת את המת במסעו לעולם הבא (כתבתי על כך בפרק הראשון בספרי אבלות במקרא – "תפיסת המוות בישראל בתקופת המקרא"), וכעבור שנה, לאחר שהבשר התכלה, אספו את העצמות לקבורה המשפחתית, כך שנאספו אל אבותיהם, מילולית. "אולי המנהג הרווח עד היום לעלות ביום השנה לקברי הנפטרים נטוע באותה מציאות מימי קדם", הציעה יעל הצעה שלא חשבתי עליה קודם לכן.

בכתף הינום מצא הארכאולוג גבי ברקאי את התגלית הארכאולוגית המרעישה מימי בית ראשון – לוחיות הכסף של ברכת כוהנים. החזרה המשולשת על שם הויה שפוענחה ראשונה, הביאה לפענוח הכתוב.

המראה הפסטורלי של גיא בן הינום שעליו השקפנו מלמעלה מסתיר את הזוועות שהתרחשו בו – הקרבת ילדים למולך, פרקטיקה שהייתה נהוגה בקרב העמים, וגם עם ישראל הושפע ממנה. יעל הזכירה בצדק את סיפור העקדה (בראשית כב), שאומנם אינו מסתיים בהקרבת יצחק אבל הוא מציג את נכונות אברהם לעקוד את בנו כאידאל. בעייתי מאוד בעיניי. כאשר הזכירה את השופר – הבא להזכיר את העקדה ואת האיל שהוקרב תחת יצחק, נזכרתי בשורה משירו של עמיחי "הגיבור האמיתי של העקדה היה האיל / שלא ידע על הקנוניה בין האחרים".

לאחר עלייה שהסתיימה בבית קברות נוצרי שבו קבור אוסקר שינדלר, הרהרה יעל בקול על האפשרות הפתוחה בפני כל אחד לחזור בתשובה, וזאת בקשר לשינדלר, שהיה חבר במפלגה הנאצית. בתחילה ניצל את העובדים היהודים, אך לאחר מכן הציל יהודים כה רבים. לצערי, בית הקברות היה סגור ולא הצלחתי לראות את קברו של שינדלר. עד ריצת הסליחות הזו אפילו לא ידעתי שהוא קבור בירושלים.

הגענו גם לעמק יהושפט, מקום משפטם של הגויים לפי ספר יואל פרק ד. בנחל קדרון התרשמנו מקבר בני חזיר, מקבר זכריה ויד אבשלום. יעל ציינה של"יד אבשלום", אין באמת קשר למצבה שהקים לעצמו אבשלום, בנו היפה והמורד של דוד המלך, במטרה להזכיר את שמו, ושנקראה גם לאחר מותו "יד אבשלום" (שמ"ב יח 18). הדעה המקובלת היא שזהו קבר מהמאה הראשונה לספירה. גם "קבר דוד", שאותו פקדנו בהמשך המסלול, אינו מה שמעיד שמו. ושוב נזכרתי במשורר הירושלמי עמיחי, והפעם בשירו הר ציון, המסתיים במילים: "אַךְ הֵם כִּסּוּ בְּמַרְבַדִּים חַמִּים אֶת דָּוִדָם, שֶׁלֹּא הָיָה בִּפְנִים".

יד אבשלום שאינה באמת יד אבשלום. סיור ריצה בהדרכת יעל גודמן

יד אבשלום שאינה באמת יד אבשלום. סיור ריצה בהדרכת יעל גודמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

באזור שבו הייתה הכניסה לבית המקדש תיארה יעל את הלוגיסטיקה העצומה שהייתה כרוכה בכך. למשל, הצורך במקוואות טהרה. "ורד (ערוסי) ועופר (פדן) מנהלים אירועים גדולים, אבל בימי קדם לא היו מכשירים טכנולוגיים, וסדר הגודל היה עצום בהרבה", ניסתה להמחיש את המורכבות. וכן התעכבה על האחריות שהונחה על כתפי הכהן הגדול, שפעם בשנה נכנס לקודש הקודשים, לאחר הכנה רוחנית קפדנית, בתקווה ובחרדה עצומה למלא את תפקידו נאמנה. ואיני יכולה שלא לחשוב על כך שעם כל ההכנות הרוחניות הללו, הבסיס – קורבנות בעלי חיים – מוטעה בעיניי מיסודו, וכמה טוב שהתפילה החליפה את עבודת הקורבנות. מהאסון הנורא של חורבן הבית יצאו גם דברים טובים. בכותל עמדו לרשותנו חמש דקות, ואותן ניצלתי לתפילה קצרה.

בהר ציון, סמוך ל"קבר דוד" (שכאמור אינו קברו של דוד), הייתה לנו הפתעה מרגשת בדמות הופעה של אומן אורח, אלי אילן. הוא ניגן את "הללויה" של לאונרד כהן, ויעל והחברים הצטרפו אליו בשירה. לצד המזון הרוחני הייתה גם הפתעה קולינרית, עלי גפן טעימים. היה גם מאפה פרווה שלא טעמתי, כי לא ידעתי אם הוא מכיל ביצים.

הללויה! בורוד - סוניה מנדלוביץ

הללויה! מנגן: אלי אילן.
מימין: סוניה מנדלוביץ; משמאל: יעל גודמן – קוראות את מילות השיר מהפלאפון לאחר שיעל שלחה אותן לקבוצת הוואטסאפ.

מ

 

 

 

 

 

 

 

ריצות וטעימות! בתיאבון! בתמונה: המדריכה - יעל גודמן.

ריצות וטעימות!
בתיאבון!
בתמונה: המדריכה – יעל גודמן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לעומת זאת, משקה השקדים והתמרים שקיבלנו בהמשך הריצה, אצל "איש האתרוגים", היה טבעוני במוצהר וטעים להפליא.

איש האתרוגים והברכות. לרוויה!

איש האתרוגים והברכות.
לרוויה!

 

 

 

 

 

 

היה טעים!

היה טעים!

 

 

 

 

 

 

 

 

עם סוניה. לרוויה!

עם סוניה מנדלוביץ
לרוויה!

 

 

 

 

 

 

 

סיימנו את הריצה עם טעם של עוד – הן למשקה התמרים-שקדים המופלא והן לסיורי ריצה מרוממי נפש ומרחיבי דעת כמו זה שחווינו בערב יום הכיפורים.

אפילוג

במהלך הריצה נזכרתי בריצות הסליחות שהיה רן שילון מארגן לנו בעבר, בהדרכתו המצוינת של עו"ד מנש הס, שהתאמן ב"אנדיור" והתנדב להדריך בריצות הללו. שאלתי את יעל, בלי הרבה ציפיות, אם היא מכירה את מנש, והיא השיבה בהתלהבות: "ברור! הוא היה המדריך שלי בצופים הדתיים". דיווחתי למנש על ריצת הסליחות עם יעל והוא השיב: "כולם היו בניי. היא מקסימה!"

פורסם בקטגוריה ריצה | להגיב

"אני צריכה לעשות את זה יותר!" – לרוץ בטבע – 1.9.23

ילדי ישראל חזרו לבית הספר ואני חזרתי לרוץ בטבע היפה.

חזרתי מהאימון עם ארגז חול בנעליים, קוצים לאורך המכנסיים וחיוך זורח בעיניים. "באמת שאני צריכה לעשות את זה יותר", חשבתי לעצמי שוב ושוב.

ביום שישי שעבר הצטרפתי לקבוצת "אנדיור" – קבוצת האם שלי, כפי שאני מכנה אותה – לריצה בגעש. עם "אנדיור" התאמנתי מאז שהתחלתי לרוץ, ב-2011, עד ימי הקורונה. לאחר שהתחדשו האימונים, הנסיבות, היעדר טרמפ, מנעו ממני להגיע לאימונים.

"בשישי ריצת טיול בגעש. נחפש חבצלות", עדכן המאמן, פליקס, בקבוצת הוואטסאפ של הקבוצה, שאני עדיין חברה בה.

ואכן, מצאנו – ובשפע, וגם חצבים.

חצבים במלוא תפארתם

חצבים במלוא תפארתם

 

חבצלות החוף בגעש

חבצלות החוף בגעש

 

 

 

 

עוד חצבים בגעש-חיתוך-1.9.23

 

צילם: פליקס פיסרבסקי

צילם: פליקס פיסרבסקי

חבצלות!

חבצלות!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אך לפני כל העושר והאושר הללו צריך היה למצוא דרך להגיע לגעש. תיאמתי עם בלהה, שותפתי למרתון פריז, מרתון מרקש וריצת ה-60 קילומטר באיטליה, שתאסוף אותי מפינת אלוף שדה–הירדן (לשם הגעתי בקו 55). היה נחמד להשלים איתה פערים תוך כדי הנסיעה ליעד, החזרה ממנו וכן תוך כדי ריצה. תודה, בלהה, שבזכותך יכולתי להגיע, וכן תודה על חֶברתך הנעימה תמיד.

היה משמח גם לפגוש את החברים הוותיקים ב"אנדיור" (כן, שמוליק, אני מתכוונת גם אליך), וכמובן את המאמן פליקס, שבעקבות הסרת איום השביתה במערכת החינוך נאלץ לחזור מוקדם ממה שתכנן, ולפיכך לא הצטרף אלינו לקפה (וחביתה טבעונית, במקרה שלי).

עם חבורת "אנדיור" בגעש. צילמה וסירבה להצטלם: ליבי

עם חבורת "אנדיור" בגעש.
צילמה וסירבה להצטלם: ליבי

 

 

 

 

 

 

עם בלהה מנדלוביץ.  צילם: אלישע בן צבי

עם בלהה מנדילוביץ'.
צילם: אלישע בן צבי

 

 

 

 

 

 

 

אנדיור רצים בגעש-1.9.23

 

 

 

 

 

 

הריצה בטבע, בחולות געש, מילאה אותי שמחה. נזכרתי עד כמה ולמה אני אוהבת לרוץ, זאת אף שפליקס החל את הריצה בסינגל מפוקפק וקוצני, ועדיין לא הצלחתי להתגבר על כל הקוצים שאחזו במכנסיי באותו סינגל. כאשר נשמעו קולות מחאה אמר פליקס בהלצה (?) שיש לו הסדר עם הוועדה לשבילי ישראל (הוועדה לסימון שבילים), שלפיו הוא מפלס להם דרכים חדשות.

בהמשך המסלול הוביל אלישע (חדש יחסית ב"אנדיור" ולפיכך הכרתי אותו רק מהריצה באותו יום שישי) את בלהה ואותי בשביל מפוקפק. הוא הואשם בכך שגם הוא, בדומה לפליקס, מפלס שבילים חדשים. הוא התנצל ואמר שהוא "מדמיין שבילים".

וגם במאדים ביקרנו, כך לפחות לדברי פליקס, שמצא דמיון בין הנוף הזה ובין כוכב מאדים:

מאדים זה כאן! צילם: פליקס

מאדים זה כאן!
צילם: פליקס פיסרבסקי

 

 

 

 

 

 

צילם: פליקס פיסרבסקי

קקטוסים, חולות וים. מה עוד צריך?

וכעת הקקטוסים מקרוב. צילם: פליקס פיסרבסקי

צילם: פליקס פיסרבסקי

פריחה בגעש-1.9.23

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ולהון האנושי שרצתי איתו התווסף גם הון בדמות חברו הטוב של האדם: ג'וני, כלבו של דורון, שרץ איתנו בחדווה.

ג'וני נהנה לרוץ בגעש!

ג'וני נהנה לרוץ בגעש!

 

 

 

 

 

 

 

 

חזרתי הביתה באופוריה קלה מהריצה בטבע, ורגש הודיה שטף אותי על כל היופי הזה שטבלו בו עיניי.

כבר כתבתי שאני צריכה לעשות את זה יותר?

פורסם בקטגוריה ריצה | להגיב