ראיון עם אריאל רוזנפלד לאחר זכייתו במרוץ הספרטניון – ינואר 2020

הרצים הטבעונים עשו זאת שוב!

ב-10.1.2020 זכו שלושה ישראלים בלבד, מבין כל הנבחרים שהשתתפו במרוץ הספרטניון (הלחמה של המילים ספרטתלון וקריטריון), בקריטריון קבלה אוטומטית למרוץ הספרטתלון הקשה והמאתגר כל-כך. הזוכים – שני גברים ואישה, שלושתם טבעונים: אריאל רוזנפלד, שבריצת 24 שעות רצוף הגיע ראשון מכולם ורץ כ-228 קילומטר; ליז מלכה, שהגיעה ראשונה מהנשים בריצת 24 שעות, לאחר שגמאה כ-214 קילומטר; ועדן פז, שהגיע ראשון בריצת 100 מייל (כ-161 קילומר) ב-15:38 שעות.  לכבוד ההישג אני יוצרת קשר עם אריאל, שהוא תמיד נגיש, חביב ומשתף פעולה.

אריאל רוזנפלד - המנצח הגדול של ספרטתיון 2020

אריאל רוזנפלד – המנצח הגדול של ספרטניון 2020

 

 

 

 

 

 

ראיינתי אותך בעבר בשנת 2014, לאחר שהגעת מקום ראשון במקצה ה-100 קילומטר במרוץ סובב עמק. היית אז בן 40. היום אתה בן 46. מה התחדש מאז בחייך?

"בשנים 2015–2017 עבדתי כמאמן בריאות ומאמן ריצה, בנוסף לעבודתי בשוק ההון. החל משנת 2018 חזרתי לעולם ההייטק, ואני המנכ"ל של חברת 3DSignals, המשפרת יעילות מפעלים באמצעות מעבר מהיר לעידן הדיגיטלי.

בתחום הריצה – מרוץ  סובב עמק 2013 למרחק 100 קילומטר הקנה לי את הזכות להשתתף בהגרלת הספרטתלון, אולטרה מרתון למרחק 247 קילומטר מאתונה לספרטה, הנחשב לאחד מהקשים בעולם.

את הספרטתלון סיימתי בשלוש הפעמים שבהן השתתפתי בו, בשנים 2015, 2017 ו-2018 בזמנים: 30:45, 30:11, 33:27 בהתאמה. יש לציין שב-2018 רוב המרוץ היה תחת סופת צקלון.

ה-cut-off הוא 36שעות.

אריאל רוזנפלד - ספרטתלון 2015 - גאווה לישראל וגאווה לטבעונים

אריאל רוזנפלד – ספרטתלון 2015 – גאווה לישראל וגאווה לטבעונים

 

 

 

 

 

 

 

בשנת 2016 ניצחתי את מרוץ 100 מייל [כ-161 קילומטר – י"ש] חומת ברלין בתוצאה של 15:20שעות.

בשנת 2020 קבעתי שיא ישראלי לריצת 24 שעות – 228 קילומטר".

– מהו משטר האימונים שלך?

"לקראת כל מרוץ מטרה ליאור זך-מאור, שהוא המאמן האישי שלי, ואני מתכננים את ההכנה לפי שבועות עמוסים יותר ועמוסים פחות כדי להגיע לשיא ביום התחרות. שבועות עמוסים מגיעים ל-200 קילומטר בשבוע ואף יותר מזה".

אריאל רוזנפלד בפעולה - ספרטתיון 2020

אריאל רוזנפלד בפעולה – ספרטניון 2020

 

 

 

 

 

 

 

 

– איך אתה מחזק עצמך מנטלית, כאשר הגוף עייף ודואב לאחר כל כך הרבה שעות על הרגליים?  האם יש רגעים של שבירה?

"באופן כללי אני אדם עם חשיבה חיובית, שמתמודד ביום יום עם הרבה לחצים (כמנכ"ל חברת סטרטאפ), ויכולת ההתמודדות באה לידי ביטוי גם בריצה. אין רגעים של שבירה. יש רגעים של קושי, וההתמודדות איתם מביאה לצמיחה".

– על מה אתה מקפיד במיוחד בתזונה?

"מגוון רחב של ירקות, פירות וקטניות. בתקופות עמוסות, מקפיד על עלים ירוקים".

– האם אתה ממליץ למתאמנים שלך על תזונה טבעונית?

"אני מכין את המתאמנים רק בהיבט הספורטיבי ולא התזונתי אבל הם רואים את מה שאני עושה ויש 'נטייה' טבעית לטבעונות".

– האם תוכל להזכיר הישג בולט של מתאמן או מתאמנת שלך?

"ההישג הבולט ביותר של מתאמנים שלי הוא של ליז מלכה, ספורטאית טבעונית,

הישראלית הראשונה (והיחידה) שהשתתפה וסיימה את הספרטתלון, שיאנית ישראל בריצת 24 שעות שבמהלכן רצה  214 קילומטר".

– מרשים מאוד! ולסיום – מסר לאומה?

"המשיכו לחלום וגרמו לחלומות להתממש!".

אריאל רוזנפלד - הרץ הטבעוני שחולם ומגשים חלומות

אריאל רוזנפלד – הרץ הטבעוני שחולם ומגשים חלומות – ספרטניון 2020

פורסם בקטגוריה אריאל רוזנפלד, טבעונות, ספרטיון, ספרטתלון, ריצה | 3 תגובות

מחנה אימונים באילת כולל חצי מרתון מדברי וגם על ריצה בשבת

הייתי בכמה מחנות אימונים של "אנדיור", אך זו לי פעם ראשונה שאני יוצאת למחנה אימונים באילת.

קפיצת הדרך בדרך עם בלהה

ביום חמישי נסעתי עם בלהה מנדילוביץ לנקודת המפגש – קניון פטרה בעין בוקק. הנסיעה הייתה כה נעימה עד שחשנו שהייתה לנו קפיצת הדרך. בעין בוקק שמחנו לפגוש את המאמנים פליקס פיסרבסקי ורן שילון – שהגיע מפורטוגל, שם הוא גר כעת – וכמובן את החברים לקבוצה יעל נשגב, אפרת ידין, יונתן ואחרים.

ממצדה לעין בוקק – ריצת יום חמישי

כמה כלי רכב יצאו למצדה. יעל, אפרת, בלהה ואני הגענו לשם במכונית של פליקס. התחלנו את המחנה בטיפוס רגלי של שביל הנחש. מנשאי המים על גבנו.

שביל הנחש

שביל הנחש

 

שביל הנחש במבט מאחור

שביל הנחש במבט מאחור

 

 

 

 

 

 

 

 

רוב הטיפוס היה בהליכה ולא בריצה, אך עם תום הטיפוס הייתה הזדמנות לרוץ. בזכות המחנה הייתה זו הזדמנות עבורי להכיר את "יעל הצעירה", והמקסימה, יעל אפלבאום, שעד המחנה לא יצא לי כל כך לשוחח איתה. היא מתאמנת למרתון טבריה, שאותו היא תרוץ עם אביה אמנון. היינו שלוש יעלות בקבוצה מטעם "אנדיור", וזה הזכיר לי את תקופת בית הספר היסודי, כי גם אז היינו שלוש יעלות בכיתה. כאשר ירדנו מההר נפעמנו לראות יעלים. בטיילת כבר אפשר היה לרוץ ממש. נהניתי לרוץ. סך הכול הטיפוס והריצה ארכו 17 קילומטר. שעון הג'י-פי-אס של בלהה הודיע לה שכעת היא צריכה להתאושש 71 שעות. צחקנו. הרי מחר יש לנו חצי מרתון! "הוא לא יודע שאת טבעונית, ולכן ההתאוששות שלך מהירה", אמרתי לבלהה. מעין בוקק נסענו לבית ספר שדה אילת ללינת לילה, אך בדרך אליו אספנו את הערכות. שמחנו בחולצה היפה שקיבלנו ושתמונת יעל מתנוססת עליה. בניגוד לחולצות רבות שקיבלתי במרוצים, ושמעולם לא לבשתי אותן, מהחולצה הזאת אני זוכה ליהנות.

חצי מרתון מדברי – ריצת יום שישי

ביום שישי התעוררנו בשעה מוקדמת מאוד. לאחר תרגילי מתיחות בחדר יצאנו במונית עם יעל נשגב ועם אפרת למקום הזינוק. התברר לנו שרוב חברי הקבוצה, כולל שני המאמנים, בכלל לא נרשמו לחצי המרתון אלא יצאו לריצה משלהם. בדיעבד התברר שהיה להם מסלול יפהפה. הצטערתי מעט שלא הצטרפתי אליהם. אבל אנו זכינו במדליה יפהפייה שעליה מתנוססת – ניחשתם נכון – יעל!

בנקודת הזינוק שמחנו לפגוש את חברתנו עידית סעד, ותוך כדי ריצה שמחתי עד מאוד לפגוש את חברתי סוניה מנדלוביץ ואת אישהּ דוד. מרוצים הם הזדמנות נהדרת להיפגש עם חברים.

בריצה עצמה לא נרשמו דרמות. בניגוד לקשיים שחוויתי במרתון המדברי בשנה שעברה, כעת רצתי רק חצי מרתון. המסלול היה בהחלט יפה, אך לא מדהים. תובנה: מבחינת יפי הדרך, עדיף לרוץ מרתון מלא באילת. רק כאשר מעמיקים לתוך המדבר אפשר ליהנות מהוד הצוקים הגבוהים ומהדרם.

תודה לצלמים שהכינו לכל אחד מהרצים "בוק"!

חצי מרתון מדברי באילת – 2019

 

 

 

 

 

 

חצי מרתון מדברי באילת 2019

חצי מרתון מדברי באילת 2019

 

 

 

 

 

 

בדרך חזור, לקראת הסוף

לקראת סיום

 

 

 

 

 

 

מצד שני, בזכות העובדה שרצנו רק חצי מרתון יכולנו להשתתף במחנה האימונים. מרתון מלא כבר היה הופך את מחנה האימונים ללא רלוונטי עבורנו. שלוש פעמים רצתי מרתון מלא באילת, ובכל אחת מהן לא הייתי חלק ממחנה האימונים. הרי לא ארוץ ריצה תובענית לפני המרתון או אחריו. לו הייתי מתאמנת לאולטרה-מרתון תובעני אפשר היה לחשוב על כך, אך בוודאי לא כעת.

סיום!

סיום!

 

 

 

 

 

 

נוסף על כך, בזכות העובדה שסיימנו את הריצה מוקדם יחסית, היה לי זמן להגשים חלום ישן שלי ולהפליג בסירת זכוכית לשמורת האלמוגים. הפעם הקודמת שבה עשיתי זאת הייתה לפני יותר מעשרים שנה, וזכרתי מראות מפעימים ביופיים מההפלגה ההיא. לשמחתי שיתפה בלהה פעולה עם החשקים שלי והצטרפה אליי. האלמוגים עצמם היו מרהיבים הרבה פחות ממה שזכרתי מהעבר. למרבה הצער, רבים מהם גוועו. היו כמדומה גם הרבה פחות דגים. אך בכל זאת היה יפה, וההסברים היו מעניינים. זכינו לראות מטס פרטי של מסוקים ירדניים מעל בית הנופש של המלך עבדאללה ובתי הנסיכים בעיר עקבה. מכאן אפשר ללמוד, כפי שהסבירו לנו, שהמלך נמצא כעת בעיר.

היה למחנה האימונים ערך מוסף בדמות מתיחות או תרגילי יוגה עם רן שילון, שאף טרח להסביר לנו את חשיבות התרגילים הללו וניסה לעורר את המוטיבציה (הרדומה?) שלנו להתחיל ולסיים איתם את יומנו. האמת היא שהתרגילים רשומים לי כחלק מתוכנית האימונים בכל בוקר, ולכן אני מקפידה עליהם למדיי, אך למדתי תרגילים חדשים והיו כמה חידודים לתרגילים שאני מבצעת.

ריצה בשבת – תענוג

בשבת התעוררתי מקוררת, אולם לא רציתי להחמיץ את היוגה על הדשא ואת הריצה בנחל שלמה. נדיר שארוץ בשבת. שבת היא יום המנוחה שלי, אך אם יש הזדמנות מיוחדת לריצה נעימה ולא מעמיסה, אני מרשה לעצמי את הפינוק הזה ורואה בכך עונג שבת. יש לי על מי לסמוך, משום שרבים מהפוסקים קיבלו את דעתו של ר' משה מקוצי, מבעלי התוספות במאה ה-13, בעל ספר המצוות הגדול (סמ"ג), ולפיה הריצה בשבת מותרת ל"בחורים המתענגים בריצתם ובקפיצתם". וכן פסק במאה ה-16 ר' יוסף קארו בשולחן ערוך, סימן שא ורבים אחרים. אומנם איני בחור, אלא אישה מבוגרת, אך נראה לי ברור כי הכלל האמור להדריכנו כיצד לנהוג בעניין ריצה בשבת אינו תלוי גיל או מגדר אלא קשור לשאלה אם הריצה היא עונג שבת עבור מי שרץ אם לאו. בהזדמנויות הספורות שבהן אני רצה בשבת אני מקפידה שתהיה זו ריצה מהנה ולא מענה.

ואכן, הריצה בנחל שלמה הייתה מהנה עד מאוד. דרך נפלאה לסיים מחנה אימונים.

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

מעל הציפיות – מרוץ סובב עמק 25.10.2019

תחזיות מזג האוויר היו קצת מבהילות (גשמים), וגם הציפיות לאחר ריצת ההכנה לא היו גבוהות. שמחה להודות שהתבדיתי – בשני המישורים.

למרוץ הגעתי עם שמוליק הודס, עם אורן מנחם ועם אשתו המקסימה מלי, שבאה לתמוך באורן ועל הדרך גם בנו.

בנוסענו לעמק ראינו לא מעט ברקים. בערב המרוץ חשתי צורך בחיזוק מנטלי וקראתי פעם נוספת את מאמרו של רן אלתרמן "גשם, שלג, רוח, סערה – מאום לא יפחידני!". מובן שעשיתי זאת משום שחששתי.

הגענו בדיוק לזינוק. למרבה השמחה הצלחנו לאתר את בלהה מנדילוביץ בקו הזינוק, כך שיכולנו לרוץ ביחד – שמוליק, בלהה ואני – כפי שעשינו בלא מעט ריצות הכנה, כולל ריצת ההכנה והכרת מסלול סובב עמק.

שלושתנו הופתענו מכך שהמסלול קשה פחות ויפה יותר ממה שזכרנו. אולי תרם לכך מזג האוויר הסגרירי, אך לא גשום, שהיה מושלם כמעט לאורך כל המרוץ. המילה כמעט היא משום שבחלק השלישי של הריצה יצאה חמה מנדנה, אך לא לזמן רב, ושוב כיסו עננים רחמנים בני רחמנים את השמש.

עם בלהה ושמוליק

עם בלהה ושמוליק

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חברים וטבעוני על המסלול

כמה שמחתי לראות את חברתי סוניה מנדלוביץ די בתחילת הדרך! מרוצים זה זמן להתראות עם חברים! סוניה, במבנה מעטפת, תופיע גם בסיום.

כאשר אני רצה בחולצה הנושאת מסר טבעוני, בדרך כלל פונים אליי טבעונים אחרים. הפעם היה זה רק אחד (ליתר דיוק, לא הוא פנה אליי אלא חברו). אולי כל הטבעונים במסלולי האולטרה? "גברת גלבוע", שמעתי לפתע קול קורא בשמי. מיד ידעתי שזהו אדם הקשור לאישי, יריב גלבוע. ואכן, היה זה יגאל מגדסי העובד עמו. "גם הוא טבעוני", הורה לכיוון חברו שרץ אִתו. שם הרץ הטבעוני הוא אריק די, והוא עבר לתזונה טבעונית מסיבות בריאותיות. בריאות שלמה!

יגאל צילם אותנו כדי לשלוח את התמונה ליריב.

צילם: יגאל מגדסי

צילם: יגאל מגדסי

 

 

 

 

 

 

 

 

לרוץ בגן עדן

"זהו גן עדן!" אמרתי בפסקנות נלהבת לבלהה ולשמוליק. היה זה כאשר רצנו באזור יפהפה ביער, שאליו לא זכינו להגיע בריצת ההכנה. מראה הקיסוסים החובקים את העצים הגבוהים ועלי השלכת הצהובים במעופם הביאו אותי לקביעה נחרצת זו, ולכך שראיתי את הריצה כאחד מהתענוגות הגדולים של גן עדן. בקילומטר ה-20 אמרה לנו בלהה: "אולי תחשבו שהשתגעתי. קשה לי, אבל אני לא רוצה שזה ייגמר". הבנתי לליבה, אך חשבתי לעצמי שמבוקשה ממילא ניתן לה – זה ייגמר רק בעוד 13 קילומטרים. שמוליק דווקא העדיף שהריצה תסתיים, אבל מי שואל אותו?

בלהה ואני בוגרות סדנאות התפתחות שונות ומאמינות בכוח המחשבה. העברנו קורס מזורז לשמוליק, שאוהב להיות פולני. "הכול בראש", פסקה בלהה, אך שמוליק מצידו התעקש: "ההמסטרינג (הכואב) שלי הוא ברגל, לא בראש!" בהמשך הריצה מצא שמוליק בן ברית שרץ לצידנו בקילומטר ה-30. אותו רץ שאיני יודעת את שמו אמר ששלושת הקילומטרים של הסיום קשים משלושת הקילומטרים הראשונים. השבתי שמצד שני אנחנו כבר מריחים את הסיום, לכן זה קל יותר. שמוליק התלונן שאני תמיד רואה את חציה המלא של הכוס, ואילו הוא פולני. הרץ חיזק את ידיו של שמוליק והבהיר שבפולניה לחייך זה כואב. זה מפעיל שרירים שלא רגילים להשתמש בהם.

לרוץ בחברותא

נעים הרבה יותר לרוץ בצוותא. הריצה הופכת לאירוע שאינו רק ספורטיבי אלא גם חברתי. כמעט את כל המרוץ רצתי עם בלהה ושמוליק. את סופו רצתי עם שמוליק. כאשר הגענו לקו הסיום, חזרתי בריצה לבלהה, שהייתה לא רחוקה מאתנו. התברר לי שזה בלבל את מדידת הזמן שלי, והוסיף לי יותר מדקה לזמן האמיתי, אך זה באמת לא חשוב. העיקר שהגעתי פעם נוספת לקו הסיום עם בלהה.

עם בלהה מנדילוביץ בקו הסיום

עם בלהה מנדילוביץ בקו הסיום

 

 

 

 

 

 

ופעם שלישית גלידה (ליתר דיוק קרטיב ענבים שחילקו לאחר המרוץ) – מלי מנחם ואני חזרנו למסלול המרוץ להמתין לסוניה. כשראינו אותה מגיעה, ליווינו אותה בריצה לקו הסיום, שאותו חציתי בפעם השלישית.

עם סוניה מנדלוביץ - בקו הסיום

עם סוניה מנדלוביץ – בקו הסיום

 

 

 

 

 

 

התנצלות – כאשר המרוץ מתנגש בחיים

ביום המרוץ התקיימה הברית של אחייני ליבָּר, בנם השלישי של גיסתי גל ואחי הצעיר אלון. גיששתי אצל הוריו וקיבלתי אישור היעדרות בשל המרוץ. חלק נכבד מן הריצה, בעיקר לקראת סיומה, היו מחשבותיי נתונות להתכנסות המשפחתית ולרך הנולד, שעדיין לא ידעתי את שמו. אחיין קטן וחמוד שלי, אני מתנצלת שנעדרתי, אך מניחה שתסלח לי, שהרי ממילא לא נהנית מהאירוע. בשל ההיעדרות הזאת אני מקדישה לך את הריצה כולה, וכאשר תגדל קצת תוכל לקבל ממני את המדליה שקיבלתי בסיומו. היא מגיעה לך על שעמדת בגבורה בטקס ברית המילה. שיהיו לך חיים טובים ושתרוץ למרחקים ארוכים בכל התחומים שיהיו חשובים לך.

אמן!

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

"ושוב נצאה אל הדרך" – ריצת הכנה למרוץ סובב עמק – 20.9.19

גם השנה נרוץ כהרגלנו 33 קילומטרים בסוף אוקטובר במרוץ "סובב עמק", בהרי מנשה בעמק יזרעאל. אלא שהשנה התחלפה ההנהלה (שי חזן, האיש והאגדה, כבר אינו מנהל את הפרויקט) והמסלול שונה.

חמישה שבועות לפני המרוץ – ריצת הכנה שלישית, אך ראשונה שאני משתתפת בה. השתתפתי בריצת ההכנה בשנה שעברה (וכמובן כמה וכמה פעמים במרוץ עצמו), אך כאמור המסלול הפעם שונה. בריצת ההכנה הנוכחית רצנו כעשרים קילומטר.

יקיצה בסביבות 3:30 (לא מוותרים על היוגה!) ויציאה לדרך עם שמוליק הודס ואורן מנחם, חברי קבוצת "אנדיור", המתגוררים אף הם בקריית אונו ושאִתם אני מרבה לתפוס טרמפ (תודה, חברים!). בעודנו פוסעים למסלול פגשנו את פליקס פיסרבסקי, המאמן שלנו, שכבר כמה שעות ריצה היו מאחוריו, מאחר שהוא מתכנן לרוץ 66 קילומטר במרוץ עצמו. בנקודת היציאה שמחנו לפגוש את בלהה, יונתן (ג'ון/ג'וני) ואמיר, חברינו לקבוצת "אנדיור".

בלהה מנדילוביץ ושמוליק הודס בפעולה!

בלהה מנדילוביץ ושמוליק הודס בפעולה!

 

 

 

 

 

 

 

 

תדריך קצר ויצאנו. רצתי עם בלהה מנדילוביץ (שותפתי הנפלאה למרתון פריז!) ועם שמוליק. אורן ("הארנבת") נפרד מאתנו מהר למדי. הייתה קצת התברברות בתחילת הריצה. לא היה ברור מהו מסלול ה-12 ומהו מסלול ה-20 קילומטר. גם אלה שהורידו אפליקציה של המסלול לשעון שלהם לא היו תמימי דעים בעניין זה. האחד אומר כך והאחר טוען בדיוק ההפך, והשעונים שלהם כמעט הלכו מכות ביניהם. אך בסופו של דבר הוכיחה את עצמה חוכמת ההמונים, או "אחרי רבים להטות".

בלהה מנדילוביץ ויעל שמש

בלהה מנדילוביץ ויעל שמש. צילם: שמוליק הודס

 

 

 

 

 

 

 

ההתרשמות שלי הייתה שהמסלול יפה פחות וקשה יותר מזה של השנה שעברה, אך נהניתי מאוד מהריצה, מריחות הטיון הדביק והשומר, ממראה הפרות הרועות (אף שההנאה נפגמה למראה המספר הצרוב על גופן, שמלבד האלימות שיש בהטבעתו הוא תזכורת תמידית להיותן רכוש). אולם יותר מכול נהניתי מהחברותא. "איזה כיף שאנחנו רצים יחד!" הכריז שמוליק, ובכך הביע את דעת שלושתנו. נעים ביחד, ולפעמים מצחיק. "הנה שמוליק פורץ", הכריזה בדרמטיות בלהה כאשר שמוליק התעשת לפתע והגביר קצב, למרות תלונותיו על כתף כואבת. "איזה פורץ? פורץ בבכי", השיב שמוליק, וגרם לי לצחוק (לא יפה מצדי!). בלהה הסבה את תשומת לבי לקעקוע על רגל אחד הרצים המעיד שרץ מרתון. היא משתעשעת ברעיון לקעקוע דומה. "אני נגד קעקועים", השבתי. "אני נגד כאב", אמרה היא. "ואני נגד", פסק שמוליק. "לאחר סיום הריצה אהיה בעד".

כמה טוב לרוץ ביחד! שמוליק הודס ובלהה מנדילוביץ

כמה טוב לרוץ ביחד! שמוליק הודס ובלהה מנדילוביץ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תואר אבירות לשמוליק

שמוליק הסב את תשומת לבי לנמלים בדרך, כדי שאזהר ולא ארמוס אותן. השבתי לו שהוא צריך לרוץ עם מטאטא, כאותם נזירים ג'אינים בהודו המטאטאים כל מקום לפני שכף רגלם דורכת בו, שלא לפגוע בשום יצור חי.

לפחות פעמיים הוא גם התכופף, הרים חיפושית ושם אותה בצד הדרך, לבל תהיה למרמס לרגלי הרצים. על כל אלה הענקתי לו את התואר "אביר הנמלים והחיפושיות". בלי טיפה של ציניות, אני כמובן מעריכה התנהגות כזו.

רצים נוספים על המסלול – הטבעונית והקרניבורית

פגשתי בריצה טבעונית נוספת, ד"ר דסי פוסטן מהחוג לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית עמק יזרעאל. היה נחמד לשוחח אִתה על טבעונות, על המסלול האקדמי ועל ריצה, תוך כדי ריצה, כמובן.

פגשתי גם זוג נשוי, שניהם מאמני ריצה, שלכבוד הגעתם הצפויה ליובל שנים עלי אדמות הם מתכננים לרוץ 50 קילומטר בים המלח. דרך נהדרת לחגוג! כאשר חצו פרות את דרכנו ביקשה ממני המאמנת (שבן זוגה חזר על עקבותיו כדי לרוץ עם המתאמנים שלו), להישאר לצדה, כי היא מפחדת מהפרות והיא חוששת שהפרות יודעות שהיא מפחדת מהן ודווקא לכן תתקופנה אותה. אמרתי לה שמאחר שאיני אוכלת פרות מצפוני נקי, ואני משוכנעת שהן לא תפגענה בי. "אבל זהו בדיוק", השיבה לי בחשש, "אני כן אוכלת אותן". אז אולי הגיע הזמן להפסיק את ההרגל המשונה הזה של לאכול בעלי חיים?

אולי תפסיקו לאכול אותנו? צילם (ולא אוכל): שמוליק הודס

אולי תפסיקו לאכול אותנו?
צילם (ולא אוכל): שמוליק הודס

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"הנני!"

לקראת סיום המסלול ראינו את יונתן (ג'ון) חוזר על עקבותיו כדי להשלים את האימון שלו לאותו יום. בקו הסיום חיכו אורן והמאמן פליקס, שהשלים כבר ריצה של חמש שעות, אם איני טועה.

חסר לי הקיוסק שהיה בסיום המסלול הקודם, בקיבוץ הזורע, ובו ניתן היה להתפנק בכריך טבעוני ובשייקים.

בנסיעה חזרה הכריז אורן: "טוב, לאחר ריצת ההכנה אני מוכן. אני לא יודע למה אני מוכן, אבל אני מוכן".

"הנני!" תרגמתי את דבריו לשפת התנ"ך, וקיוויתי שעד סוף אוקטובר אכן אהיה מוכנה לריצת שטח מאתגרת למדי של 33 קילומטר.

פורסם בקטגוריה ריצה | 6 תגובות

יום הולדת עם ריצה נחמדת – ריצת יום הולדת לסוניה – 23.8.19

"יש יום הולדת לחדוה הקטנה

מה נקנה לה, מה נקנה לה מתנה?"

כך שרה פעם ברגש להקת בצל ירוק; ואצלנו – יום הולדת לחברתנו סוניה האהובה, ומה נביא לה מתנה? לא, לא עגל, כפי שהביאה החבורה העליזה לחדוה (בהיותה "בחורה מודרנית", הצריכה "תרבות וגם קולטורה", כמאמר השיר). המתנה שנבחרה היא מתנה הדדית – מתנה שלנו לסוניה אך יותר מכך, מתנה של סוניה לנו (מה גם שהיא הגתה את הרעיון הגאוני) – ריצת יום הולדת! בשטח, בפארק קנדה! עם חברות אהובות! נדיר שאני מוותרת על אימון קבוצתי של יום שישי, שהוא תמיד ריצה בשטח, אך במקרה זה, ברגע שנודע לי על התכנון, לא היססתי לרגע. טוב, תרמה לכך העובדה שאת הריצה בשטח החליפה ריצה אחרת בשטח

התכנסות

התכנסות ופגישה משמחת עם חברות יקרות

התכנסות ופגישה משמחת עם חברות אהובות

ברקע – הבלונים שהביאה ציפי. Happy Birthday

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עוד לפני שש בבוקר, השעה שנקבעה להתכנסות, החלו החברות להגיע. חלקן רצות אִתי ב"אנדיור", כך שאני פוגשת אותן כמה פעמים בשבוע. חלקן כבר לא ב"אנדיור", כך ששמחת הפגישה המחודשת רבה. עם כל אחת מהחברות עברתי הרפתקאות בתחום הריצה, ואמנה רק מקצת ההרפתקאות הללו: ציפי בר-אל – שני מרוצי שליחים הר לעמק ומרוץ שליחים תנ"ך–תש"ח; מרינה קריסטל – שני מרוצי שליחים הר לעמק; סוניה מנדלוביץ – שני מרוצי שליחים הר לעמק ועוד מי סופר כמה מרוצים אחרים, כולל מרוץ כוכב יאיר אותו רצנו יחד; בלהה מנדילוביץ – מרתון בלתי נשכח בפריז אותו רצנו יחד; מירב מרום – מרוץ שליחים הר לעמק; עידית שוהם – מרוצים שונים ששתינו השתתפנו בהם ומרוץ הרי געש שאותו רצנו יחד; עידית סעד – כמה מרוצים משותפים, חלקם 33 קילומטר ב"סובב עמק", וחלום משותף לרוץ מרתון ביחד; אפרת ידין – מרוץ הרי געש, מרוץ שליחים הר לעמק.

שהשמש תעלה עלינו

"שהשמש תעבור עלי"

 

 

 

 

 

 

 

הגבר היחיד בחבורה היה דוד מנדלוביץ, אישהּ של סוניה, וגם אִתו רצתי ריצת אולטרה בסובב עמק. דוד "נשכר" לאירוע בתפקיד הצלם והנווט של ריצת יום ההולדת.

ציפי, משקיענית כדרכה, הביאה לסוניה בלוני יום הולדת, וכן זר שנח על כובעה של סוניה כל הריצה. לאחר סשן צילומים, החלנו לרוץ בהדרכתו של דוד, שהוביל אותנו בדרך נוף דרומית, בעלייה כמובן.

אני אוהבת לרוץ בשטח, ובייחוד אני אוהבת את סוניה ואת החברות האחרות שהתקבצו לרוץ אִתה ביום שמחתה. אנו משלימות פערים תוך כדי ריצה שלא חסרות בה עליות, כך שהיא יכולה להיחשב לאימון של ממש. אני נהנית מהריצה ונהנית מהשיחות, עם החברות ועם דוד. נושמת אוויר צח ונהנית להריח את ריחן המתוק (יש דבר כזה ריח מתוק!) של התאנים.

והייתה גם ריצה

והייתה גם ריצה

 

 

 

 

 

בלהה ומירב

בלהה ומירב

 

 

 

 

 

 

סוניה, מרינה ועידית שוהם

סוניה, מרינה ועידית שוהם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ומה עושים כעבור שעה וחצי, עם תום הריצה? כמובן – פריסה.

"אני, כפולנייה טובה, מעדיפה להביא הכול בעצמי", התרתה בנו סוניה מראש, אך הרשתה לנו להביא שתייה ופירות, אף שהסוררות שבנו הרהיבו עוז והביאו גם דברים אחרים. מתברר שאכן לא היה צורך. סוניה דאגה לפריסה כיד המלך.

פריסה כיד המלך

פריסה כיד המלך

 

 

 

 

 

 

 

 

הפריסה, יש לציין, הייתה ללא גלוטן (סוניה צליאקית) ועל טהרת הטבעונות – מתוך התחשבות בשלוש הרצות הטבעוניות בחבורה: מרינה, עידית שוהם ואני. אפרת, שהגיעה רק לפריסה (בתירוץ מפוקפק שאינה חשה בטוב) הביאה עִמה ריבת שסק משובחת תוצרת בית. מגשי הפירות היו מרעננים והסלטים טעימים, אך הקציצות, הפשטידות, הלביבות והקינוחים הטבעוניים שהביאה סוניה היו מעל ומעבר לכל ציפייה קולינרית שהייתה יכולה להיות לי. אליפות!

כמה יפים החיים, חשבתי לעצמי על בטן מלאה ושבעת רצון. ריצה טובה, ארוחה נפלאה וחברות אהובות. מי צריך יותר? חשתי עצמי הכי בת מזל ועשירה בעולם. וחיוך פנימי התפשט בתוכי ולחש לי: כך חוגגים יום הולדת! כך חוגגים את החיים!

 

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 6 תגובות

לרוץ בוורשה – אוגוסט 2019

"הלוואי שגם ליד המלון שלנו יהיה פארק", חשבתי בליבי כאשר חלפה ליד פארק המונית שהסיעה את חברתי פרופ' חוה גיא ממכללת דוד ילין ואותי משדה התעופה בוורשה לכנס בין-לאומי לחקר המקרא שהתקיים בעיר. להפתעתי, כמענה לתפילתי, עצר הנהג בפתח מלון מול אותו פארק ממש שחמדתי במחשבותיי. עוד סיבה טובה להודות ליריב שבחר עבורנו מלון כה מוצלח – סופיטל ויקטוריה – קרוב לאוניברסיטת ורשה שבה התקיים הכנס, וקרוב לפארק נחמד שבו אוכל לרוץ.

לוורשה הגעתי ביום צום תשעה באב תשע"ט. המעבר מהארץ לוורשה הוסיף שעתיים לצום, אך כמה מתאים להיות בפולין בתשעה באב.

למרות הצום, בבוקר המחרת חשתי חזקה דיי לצאת לריצה של שעה ויותר בפארק הסמוך – The Saxon Garden, שהוקם בידי מלך פולין אוגוסט השני "החזק" בתחילת המאה השמונֶה-עשרה, והיה הפארק הראשון שנפתח לציבור בפולין. אפילו אימון עליות התאפשר לי בזכות גבעה חביבה שעליה מבנה (דתי?) שטרחתי לעלות אליו לרגל שוב ושוב. צמוד לפארק יש אנדרטת זיכרון לחיילים האלמונים של פולין, בכל מלחמותיה וקרבותיה. אש תמיד בוערת שם, ושני חיילים ניצבים בכל עת, בדום מתוח או (אולי כאשר הם חשים צורך לחלץ עצמות, כפי שהציעה חוה) בצעידה נמרצת וטקסית. בכל פעם כשרצתי או עברתי במקום וידאתי שהם ממלאים את תפקידם כהלכה.

מצבת זיכרון לחייל האלמוני בפארק שמעבר לכביש

מצבת זיכרון לחייל האלמוני בפארק שמעבר לכביש. צילמה: חוה שלום גיא

M

הפארק שמעבר לכביש. הפרחים באדום ובלבן עם בצבעי הדגל הפולני

הפארק שמעבר לכביש. הפרחים באדום ובלבן עם בצבעי הדגל הפולני. צילמה: חוה שלום גיא

 

 

 

 

 

 

 

 

בריצותיי בפארק נהניתי לראות את הבריכה ואת הברווזים השוחים בה או נחים בגדותיה, וכן את הפסלים שכל אחד מהם מייצג עונת שנה או אחד מתחומי הידע. אך ריצה בפולין עוררה בי אסוציאציות לריצות אחרות שרצו בה אחיי היהודים בתקופת השואה: להסתתר; להימלט מפגיעת כדור; לקפוץ מהרכבת הנוסעת אל המוות ולרוץ אל היערות היפים והירוקים בשאיפה להצטרף לפרטיזנים. גזעים עקורים שהונחו בפארק עוררו בי מחשבות נוגות על חיים יהודיים שנכרתו על אדמת הארץ הזו.

הפארק שמעבר לכביש

הפארק שמעבר לכביש

 

 

 

 

 

 

 

 

בוקר יום ראשון, יום שובנו לארץ, ולאחר שתי ריצות בפארק רציתי לגוון. החלטתי לרוץ את ריצתי האחרונה בוורשה לכיוון ההפוך. תחילה רצתי לכיוון הספרייה העתיקה של האוניברסיטה והלאה משם, ולאחר מכן חזרתי על עקבותיי ורצתי לכיוון השני, לעיר העתיקה.

הופתעתי לגלות חנות פתוחה בשעה 6:30 בבוקר, ועוד ביום ראשון שהוא יום מנוחה, אך כאשר התקרבתי אליה התברר הכול: הייתה זו חנות לממכר אלכוהול. ואכן, חבורת צעירים מילאה את הרחוב. ניסיתי שלא להתקרב אליהם והמשכתי לעיר העתיקה.

כפי שלימדה אותנו המדריכה (המצוינת!) אגתה (נוצרייה דוברת עברית שוטפת), בסיור שערכנו קודם לכן בגטו ורשה ובעיר העתיקה, תושבי ורשה גאים בעובדה שעירם הייתה העיר היחידה שמרדה בגרמנים. בעקבות המרד החליט היטלר למחוק את ורשה מעל המפה, ו-40 אלף אזרחים פולנים נהרגו. גאווה זו במרד ובהתנגדות ניכרת ברחובות העיר. כך למשל עצרתי בפתח העיר העתיקה את ריצתי כדי לקרוא כרזות רחוב המדווחות על פועלם ועל גבורתם של פולנים טובים הקשורים במאבק בגרמנים ובייחוד בהצלת יהודים. בירכתי אותם בליבי, ותהיתי בפעם המי יודע כמה מה גבר על מה – האור שהקרינו טוב ליבם ונכונותם לסכן את חייהם אותם אנשים אמיצים ומוסריים כמו אלה שאני קוראת עליהם, או החושך שהפיצו אכזריותם של משתפי הפעולה עם הגרמנים   של אלה שרצחו ביהודים בלא רחם, כמו אלו שהיו שותפים לטבח הנורא בידוובנה. רשמתי לעצמי פתק מנטלי לשאול את ידידתי פרופ' ג'ודי באומל-שוורץ, חוקרת השואה וראש המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן, אם ניתן להעריך מספרית כוחם של מי גבר בקרב העם הפולני – מצילי היהודים או רוצחיהם.

במלון פגשנו זוג ישראלי מקסים, אלינורה (נורה) ואהרון שטרן, שהגיעו לרגל פסטיבל מוזיקת שופן בוורשה. התברר שנורה, שגדלה בוורשה, הוסתרה מגיל 5 עד 11 במנזר ליד ורשה, ומשפחתה הושמדה. כשהיא סיפרה לנו את סיפור חייה, הרגשנו שזהו השיא של הסיורים שערכנו בגטו, בבית העלמין היהודי וגם במחנה ההשמדה מיידנק (סיור שיצא מטעם הכנס שהגענו אליו).

בריצתי בעיר העתיקה עברתי גם דרך חנות מזכרות, שבסיור קודם במקום עם חוה גילינו בה לתדהמתנו – לצד בובות של כליזמרים יהודיים – בובה של יהודי בעל אף מעוקל. בידו האחת החזיק שקיק, ולא צריך להיות גאון כדי להבין שהוא מלא במטבעות, ובידו השנייה מטבע זהב. אנטישמיות שאינה מתחבאת ואינה מתנצלת. ברור שלא קנינו דבר בחנות הזאת.

מתברר שהאנטישמיות לא מתה

מתברר שהאנטישמיות לא מתה. צילמה: חוה שלום גיא

 

 

 

 

 

 

 

 

לסיכום, הריצה בפארק בפולין וברחובותיה הייתה גם ריצת הניצחון של בת לעם היהודי שעבר על אדמת פולין את הנורא מכול. האם העולם למד לקח? לצערי, תשובתי היא לא. ניתן ללמוד זאת הן מהיחס הסלחני כלפי מקרים מזעזעים בני ימינו של רצח עם או של דיכוי קשה של קבוצות שלמות (קחו לדוגמה את דיכוי מתרגלי הפאלון גונג בסין וקצירת אבריהם למטרת תרומות איברים), והן ביחס של בני המין האנושי בכללותו כלפי בעלי החיים. ליצחק בשביס זינגר היה הרבה מה לומר על כך, וכן להיסטוריון השואה, צ'רלס פאטרסון בספרו המטריד – כל יום הוא טרבלינקה.

 

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

כשהחיים מתנגשים במטרה – מרוץ גבעת שמואל בשיתוף אוניברסיטת בר-אילן – 17.5.19

"מרוץ הבית", אני מכנה את המרוץ הזה, שכבר זיכה אותי בכמה גביעים לקטגוריית גיל. לכן גם השנה נרשמתי אליו בשמחה, ואף קיוויתי לריצה מהירה; אומנם לא כדי לשבור שיא שלי, שהרי משך כל האימונים למרתון פריז לא התאמנתי על ריצה מהירה, אבל ריצה של 10 קילומטרים ב-52 דקות בהחלט תשמח אותי, כך הצהרתי. עם זאת, בסתר ליבי קיוויתי לרדת מ-50 דקות, כפי שקרה פעם אחת בלבד, ובמרוץ זה עצמו, בשנת 2014, עת קבעתי שיא אישי – 49:52 דקות שאף זיכה אותי בגביע על מקום ראשון בקטגוריית גיל.

אולם עוד לפני המרוץ, כאשר ראיתי אֵילו תותחיות משתתפות בקטגוריית הגיל שלי, הבנתי שהשנה לא אחזור עם גביע, ואולי טוב שכך, כפי שאסביר מייד.

פגישת גרעין בערב (לילה) שלפני המרוץ

בתחילה התלבטתי אם להשתתף בפגישת הגרעין שנקבעה לערב (או שמא לילה, שהרי שעת הפגישה נקבעה ל-21:00) שלפני המרוץ. ידעתי שהפגישה, שהחלה מאוחר בביתה של חברתי גילה בכוכב יאיר, תסתיים מאוחר. זה לא התאים למטרתי – מרוץ מהיר למחרת היום.

אולם כשהתקרב מועד המרוץ, הבנתי שהמטרה שלי אינה יכולה להתגשם. התקררות מלֻווה בחום פגעה ברצף האימונים לריצה מהירה (השונים מאימונים לריצת מרתון), וכן התברר שיום המרוץ הוא יום של שרב כבד. נוסף על כך, הידיעה שממילא אין לי סיכוי לגביע, הביאה לכך שהחלטתי ליהנות ממפגש עם חברותיי וחבריי לגרעין, בלי להיכנס ללחץ בשל השעה המאוחרת ובלא שאגביל עצמי מאכילה מהכיבוד הטבעוני שהביאו חברותיי ושהבאתי אני (ותודה לכל מי שהתחשבה והביאה כיבוד טבעוני, כך שגם אני איהנה ממנו!).

נהניתי מפגישת גרעין מקסימה. צחקנו כהוגן, נזכרים במשובות נעורינו. חגגנו את החיים, אך זכרנו גם את המתים: לידיה קוסמן, שהייתה האקונומית שלנו ולה שרנו באהבה "אנחנו אותך אוהבים לידיה, לידיה" (תחת עדה שבשיר המקורי). לידיה נהרגה בדצמבר 1999 בתאונת דרכים והשאירה אותנו מזועזעים לנוכח מוות טרגי בגיל כה צעיר. קולין, שהייתה חברה קרובה מאוד שלה, סיפרה שהיא עדיין בוכה כאשר היא חושבת עליה; אשר אלמקייס, שמותו הפתאומי בלונדון בסוף מאי 2018 זעזע אותנו אף הוא. אשר היה הזרז למפגש שלנו (אם אפשר לכנות זאת זרז, שהרי כמעט שנה עברה עד שהצלחנו סוף-סוף להיפגש) – כי החיים קצרים, ובכל זאת עברנו משהו יחד עלי אדמות; ובני נהון – שעליו כתבתי בפוסט הקודם, "רצים לזכרם". אומנם הוא לא היה בן גרעין שלנו, אך השתייך לגרעין "חציר" שאִתו חלקנו את היאחזות "גדיד", והיה החבר של גילה אלבז (כיום קדיש), חברת הגרעין שלנו וחברתי היקרה והוותיקה, זו שבחצר ביתה בכוכב יאיר התקיים מפגש הגרעין.

כמה צחקנו, אך גם זכרנו והתעצבנו. מימין לשמאל: בני, יעל וקולין.

כמה צחקנו, אך גם זכרנו והתעצבנו. מימין לשמאל: בני, יעל וקולין

 

 

 

 

 

חזרתי לביתי בשעת לילה מאוחרת (ותודה לאושרה שהביאה אותי עד הבית) מוצפת בחוויות. למיטה נכנסתי רק אחרי 1:30. יהיה מה שיהיה מחר – הערב נהניתי בחברת חברים!

הגעה למרוץ

מזל שיריב הציע להסיע אותי למרוץ! בנסיעתנו התברר לנו שהכבישים חסומים, כך שלא יכולתי להגיע באוטובוס עד אוניברסיטת בר-אילן, כפי שחשבתי לעשות לפני הצעתו הנדיבה של יריב. יריב מצא מסלול חלופי ועקלקל, ובזכותו הצלחתי להגיע בזמן. תודה לך, אישי היקר!

על קו הזינוק שמחתי לפגוש את אריה ארזי, סמנכ"ל הסטודנטים באוניברסיטת בר-אילן, ולצדו כלתו הדר, ושמחתי אף יותר כאשר אריה סיפר לי שהדר וגם בנו הם טבעונים. עוד עדות לכך שהטבעונות מבססת את אחיזתה בציבור הרחב, וגם בציבור הדתי.

הריצה

התחלתי מהר מדי. חמישה קילומטרים ראשונים רצתי בקצב של פחות מחמש דקות לקילומטר. הייתי מרוצה והרגשתי חזקה. אך לאחר חמישה קילומטרים החל הגוף להתעייף, וגם החום שגבר נתן את אותותיו. חשתי שפניי בוערות, ושטפתי אותן במים. קשה לומר שנהניתי מהריצה, שהרי השתדלתי לרוץ מהר במזג אוויר לא אידיאלי מבחינתי. בסופו של דבר הגעתי לאחר 52:53 דקות (קצב 5:17), רביעית מהנשים בקטגוריית הגיל שלי. לא מה שרציתי מלכתחילה, אך בהחלט לא רע מבחינתי. וכמה נהניתי מהשלגון שחילקו בסיום!

 

"דיל" טוב

בסיכומו של דבר, ארגנו לי משמיים "דיל" טוב. נכון שהשנה הסתפקתי במדליה במרוץ גבעת שמאול ולא חזרתי עם גביע, אך הידיעה מראש שכך יהיה, אפשרה לי ליהנות בלב שקט מחברותיי ומחבריי לגרעין, שהיו חלק כה חשוב מחיי בתקופת הצבא.

פורסם בקטגוריה ריצה | עם התגים , , , , , , , | 4 תגובות

רצים לזכרם – 8.5.2019 לזכר בנימין (בני) נהון ובנימין תאני

גם השנה, ביום הזיכרון, רצתי לזכר הנופלים. השנה היו אלה בנימין תאני, שאותו לא הכרתי אך נבחר עבורי בידי המערכת של "רצים לזכרם", ובני נהון, שביקשתי להוסיף את שמו כרץ נוסף שאני רצה לזכרו. הראשון נולד בעיר בז'ז'ני שפולין בשנת 1900, והשני בבנימינה, בשנת 1962. הראשון נהרג (למעשה נרצח, בדריסה מכוונת, לפי המידע שבאתר) בשנת תש"ח־1948, בגיל 48, השני נהרג מפליטת כדור של חייל שטיפל בנשקו בשנת תשמ"ג־1983, בגיל 21. הראשון הותיר אחריו אישה ובת, השני היה בחור צעיר שעדיין לא נישא. הוא היה החבר של גילה, חברת הילדות שלי וחברתי האהובה עד היום.

‏‏רצים לזכרם-2019

 

 

 

 

 

 

בנימין תאני – אני לומדת מאתר "יזכור" – נולד להנרייטה ולאריה פייגננבאום, ועלה לארץ כחלוץ בשנת 1920, בגיל 20. היה בעל תושייה וברוך כישרונות. בין השאר הקים מפעל מים, ואני חשה שיש בעובדה זו כדי ליצור זיקה בינו וביני, שהרי רוברט שמש, אבא שלי ז"ל, היה מהנדס מים.

בנימין תאני ז"ל

בנימין תאני ז"ל

 

 

 

 

בנימין תאני ז"ל

בנימין תאני ז"ל. יהי זכרו ברוך!

 

 

 

 

 

בני נהון היה אף הוא ברוך כישרונות, בחור ערכי ושמח, מעמיק ושטותניק כאחד. הוא היה משעשע אותנו בתעלוליו (הזעקות מקפיאות הדם ברשת –"בדולח!" – והזוכר יזכור ויחייך). בן זקונים לאחר שש בנות, גדל כנסיך להוריו רוחמה ומימון. הכרתי אותו בהיאחזות "גדיד", שם חבר גרעין "נטיף" – שבמסגרתו הגענו גילה ואני להיאחזות – לגרעין "חציר" של בני (שאף היה מזכיר הגרעין). בני היה חדור מוטיבציה לתרום ולחם כדי להיות לוחם, וזאת בשל ניתוח לב פתוח שעבר בנעוריו. בני התגבר על כל המגבלות הפיזיות והיה בכושר מעולה.

הלווייתו הייתה ההלוויה הראשונה שבה השתתפתי. נשמעו בה קולות מצד מי ממשפחתו כביכול אנו מלווים את בני לחתונתו. כך החל להתברר לי הקשר התרבותי, שלימים נודע לי שהוא אוניברסלי, בין מות אדם צעיר, לפני שהקים משפחה, לבין טקסי נישואין. בהשראת ההבנה הזו שהפציע בהלוויה של בני, כתבתי לאחר שנים רבות מאמר שהתפרסם השנה, המשווה את הסיפור על בת יפתח, שהוקרבה בבתוליה, לסיפור נישואיי רבקה. את המאמר הקדשתי לזכרו של בני נהון.

בנימין (בני) נהון ז"ל

בנימין (בני) נהון ז"ל

 

 

 

בני נהון ז"ל. יהי זכרו ברוך!
בני נהון ז"ל. יהי זכרו ברוך!

 

 

 

 

 

 

כדי להשתתף בפרויקט ההנצחה של "רצים לזכרם" אין צורך להגיע למקום מסוים. כל שצריך הוא את החולצה, תשלום סמלי ולהדפיס מהמערכת את שמות הנופלים שלזכרם אנו רצים, כך שנוכל לשים זאת על החולצה כאילו היה זה מספר הרץ. כל אחד רץ (או הולך, או רוכב על אופניים) במקום שהוא בוחר לעשות זאת, אך כולנו באותה השעה – החל מ־17:30.

בחרתי לרוץ בפארק התקווה בגני תקווה. כמעט כל הרצים האחרים בפארק לא לבשו את חולצת רצים לזכרם ולא רצו לזכר הנופלים. לבי נחמץ על ההחמצה הזו. כביכול ריצה מבוזבזת. חלילה, איני מזלזלת בערך הריצה בפני עצמה, אך הייתה כאן החמצה של מתן ערך מוסף לריצה ביום הזיכרון.

לכן שמחתי כל כך לראות רץ אחר בא מולי לבוש בחולצת "רצים לזכרם". זקרנו אגודלים זה לזה באחוות רצים וזוכרים.

יהי רצון שבשנה הבאה יצטמצם הפער שבין הנופלים לבין הרצים הזוכרים, הן משום שלא יתווספו שמות חדשים (או לפחות כמה שפחות שמות, בבקשה!) והן משום שקהילת הרצים הזוכרים תגדל במידה ניכרת.

פורסם בקטגוריה ריצה | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת

מרתון בפריז 14.4.2019 – או-ל-לה!

מוארת

"את נראית מוארת כאילו חזרת מאומן, ולא ממרתון בפריז", אמרה לי שרון, המדריכה בסטודיו C, כאשר הגעתי לאימון בסטודיו שלושה ימים לאחר המרתון. נו, טוב, הרי חזרתי מעיר האורות. מרתון פריז הוא אמנם המרתון העשירי שלי, אך הראשון בחו"ל. הגעתי אליו בעקבות חברת קבוצתי וחברתי בלהה מנדילוביץ, כך שמגיעה לה תודה גדולה על החוויה. לולא היא בוודאי לא הייתי נרשמת, ומחמיצה את אחת החוויות הכי מרגשות ועוצמתית שחוויתי בעולם הריצה (והיו לא מעט חוויות כאלה).

טיול ריצה של 42.195 קילומטר עם בלהה מנדילוביץ בעיר האורות, פריז, על רקע מגדל אייפל

חזרתי מוארת מעיר האורות :) כמה טוב ונעים לרוץ עם בלהה מנדילוביץ במרתון פריז!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התארגנות

נרשמנו לעסקת החבילה של Talma, שכללה טיסות, מלון, העברות, כולל עצירה באקספו בדרך למלון, לקחת את הערכות, וכמובן הרישום למרתון. התאים לשתינו שלא להטריד את עצמנו בפרטים הטכניים הללו. בשדה התעופה הופתענו ושמחנו לפגוש את חברתנו סוניה, שטסה עם אישהּ דוד לריצה של כמה ימים בפורטוגל. איזו פתיחה משמחת!

מימין לשמאל: בלהה מנדילביץ, יעל שמש וסוניה מנדילוביץ. שלוש חברות רצות, השתיים הראשונות במרתון פריז והשלישית - ריצות שטח בפורטוגל

מימין לשמאל: בלהה מנדילוביץ, יעל שמש וסוניה מנדלוביץ. שלוש חברות רצות, השתיים הראשונות במרתון פריז והשלישית – ריצות שטח בפורטוגל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פריז

באקספו התרגשנו לאתר את שמותינו רשומים על הקירות, הכוללים את שמות כל הרצים במרתון השנה: 55,000 רצים (כ-20 אחוזים מהם נשים) מ-145 מדינות.

הנה! הנה גם שמי! שורה שלישית מלמטה, באקספו שבו קיבלנו את הערכות

הנה! הנה גם שמי! שורה רביעית מהסוף, על קיר האקספו שם קיבלנו את הערכות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המלון Belfast שבו התאכסנו היה פשוט מעולה, ובייחוד מבחינת המיקום האידאלי – ממש ליד שער הניצחון – קרוב מאוד הן לנקודת ההתחלה של המרתון והן לנקודת הסיום. כשומרת שבת שהעבירה בו את השבת שלפני המרתון, היה לו יתרון נוסף עבורי: כניסה ויציאה מהחדר ומהמלון לא יצרו בעיה לוגיסטית. דלת המלון הייתה תמיד פתוחה, ודלת החדר נפתחה באמצעות מפתח רגיל, ולא מפתח אלקטרוני.

על רקע המלון החביב שבו התאכסנו, בסיום המרתון

על רקע המלון החביב שבו התאכסנו, בסיום המרתון

 

 

 

 

 

 

 

 

המלון נכבש כולו בידי קבוצת הרצים (ומעט מלווים) מישראל שהוציאה Talma, כך שהשיחות בארוחות הבוקר נשמעו כקריקטורה מהווי מרתוניסטים: לפני המרוץ – מה נלבש? כמה שכבות? איך יהיה מזג האוויר? ולאחר המרוץ: תוצאות, היכן החל להיות קשה, חוויות מהמסלול והשוואות למרתונים אחרים ברחבי העולם שעוררו בבלהה ובי חשק לרוץ בעתיד במרתון ברלין. יומיים לפני המרוץ, ושדרת שאנז אליזה שבה החל המרוץ הייתה מלאה בשוטרים. במגיני הידיים והרגליים שלהם הם נראו כרובוטים. לא, הם לא היו שם לכבוד המרתון, אלא התברר לנו משיחה אתם שהם מבלים שם כבר כמה חודשים, בשל הפגנות ה"אפודים הזוהרים". בלהה ואני ניצלנו את קרבת המלון למקום ההתרחשות, והן בשישי והן בשבת סיירנו באזור וביקרנו במקום נקודת ההתחלה המשוערת ובנקודת הסיום המשוערת. התפלאנו לראות ששערי הפתיחה והסיום לא הוקמו עדיין, ובשבת שאלנו עצמנו אם הם זוכרים שיש להם מרתון למחרת היום. בסופו של דבר הרגענו את עצמנו שיש להם די ניסיון, ושנשאיר זאת להם. מחר בבוקר נתייצב למרוץ, והכול יהיה בסדר. מתברר שהם לא שכחו להציב שער זינוק :) על רקע שער הניצחון  ואכן, כך היה, כפי שניתן להתרשם מתמונת שער הזינוק על רקע שער הניצחון.

 

 

 

 

זוהי פעם ראשונה שאני מתחילה מרוץ מרתון (42.195 קילומטר) בשעה 9:00 בבוקר, ואף יוצאת אליו בהליכה של כמה דקות מחדרי שבמלון, כך שלאחר היוגה, שעליה הקפדנו כל שהותנו בפריז, הן לפני המרתון והן לאחריו, אכלנו ארוחת בוקר קלה בחדר האוכל של המלון לפני שיצאנו לתייר בעיר בריצה. כך התייחסתי למרתון הזה – כאל טיול ריצה – אפשרות ליהנות ממראות העיר היפה באמצעות הרגליים, וכדי להעצים את ההנאה והחוויה החלטתי לרוץ עם בלהה, שהרי נחמד יותר לחוות הכול בשתיים, מה גם שריגש אותי לעבור אִתה את חוויית המרתון הראשון שלה. לאורך הריצה היה עלינו לרוץ עם צמיד ירוק; לולא כן – הזהירו אותנו – לא נקבל בסיום את החולצה ואת המדליה. בלהה בדקה את הצמיד, ענדה אותו על ידה בערב שלפני המרתון, ואף הידקה אותו. התברר שזו פעולה בלתי הפיכה, ושכעת לא ניתן להסיר אותו בלא לקרוע אותו. בלית ברירה היא ישנה עם הצמיד.

מרתון! – חוויה מתקנת מפריז

איזו חוויה אדירה הייתה זו להיות חלק מעשרות אלפי רצים, במרוץ שהתברר כמאורגן להפליא. המסלול עבר באטרקציות תיירותיות כמו מגדל אייפל, הנהר סֵן Seine)), כנסיית נוטרדם (יום לפני השרפה שפרצה בה), הלובר, יער ונסן ויער בולון. מסלול יפה להפליא ואף מגוון.

צריך לדאוג לאנרגיה תוך כדי הריצה!

ריצה במסלול עירוני מגוון ויפה

 

 

 

 

 

 

נהר הסן היפה

נהר הסן היפה

 

 

 

 

 

 

יותר מכול התרשמתי מאווירת הקרנבל השמחה שכמותה טרם חוויתי במרוצים (הקרוב ביותר לכך בארצנו הוא מרתון ירושלים). מראש שיערתי שתהיה זו חוויה מתקנת עבורי מהעיר פריז, אך לא ידעתי עד כמה. לפני כשלושים שנה ביקרתי בעיר והתרשמתי לרעה מרמת הנחמדות של תושביה. במרתון, לעומת זאת, עמדו פריזאים רבים בצדי הדרך ועודדו את הרצים. מאחר שבמספרי החזה שלנו נרשם גם השם הפרטי, שמעתי לא מעט קריאות עידוד שכוונו אישית אלי: Allez Yael! (מבטאים אַלֵה, במבטא צרפתי מתנגן), כלומר, קדימה, יעל וכן Courage Yael! (אומץ, שזו דרכם לאחל בהצלחה במשימה קשה). החלקתי ידיים עם ילדים וילדות, וחשתי שהחיוך המאושר לא סר מפניי.

נראה היה לי שלא הפסקתי לחייך כל המרתון :)

נראה היה לי שלא הפסקתי לחייך כל המרתון :)

 

 

 

 

 

 

 

 

לאורך כל הריצה לא ייחלתי לסיומה. תזמורות רבות לאורך הדרך סיפקו אטרקציות נוספות. פשוט כיף אדיר! בקילומטר ה-28 החל להיות לבלהה קשה. הקושי גבר בקילומטרים האחרונים, אולם היא העלתה על פניה הבעה נחושה והמשיכה לרוץ כל הדרך, כמו גיבורה, גם כאשר גברים רבים עברו בסביבתנו להליכה. יישר כוח, בלהה! והנה חצינו גם את הקילומטר ה-40. עוד שני קילומטרים ודי! השעונים שלנו אמנם מראים שרצנו יותר מ 42 קילומטר אך לא נתקטנן. הנה הגיע הסיום המרגש.

סיום! Bravo!

סיום! Bravo!

 

 

 

 

 

 

 

 

 מאושרות ונרגשות לאחר סיום המרתון, מול המלון שלנו על רקע שער הניצחון

מאושרות ונרגשות לאחר סיום המרתון, מול המלון שלנו על רקע שער הניצחון

 

 

 

 

 

 

 

 

התאוששות וקולינריה טבעונית בפריז

דבר נוסף: התפעלתי מיכולת ההתאוששות המהירה של בלהה. נזכרתי שיום לאחר המרתון הראשון שלי הלכתי לאט, בקצב של זקנה. אולם תלאות המרתון הראשון לא ניכרו בהליכתה של בלהה, לא ביום המרתון וגם לא למחרת. אולי היו אלו הפיצה הטבעונית, הטוסט הטבעוני והעוגות הטבעוניות שאכלנו לאחר המרתון שאוששו אותה כה יפה (זו ההזדמנות להמליץ על המסעדה הטבעונית cloud cakes שכתובתה: 6 rue mandar). כן, אם לא הזכרתי זאת עד כה, יתרון נוסף לבלהה מלבד חברתה הנעימה ויכולת הארגון שלה הוא היותה טבעונית!

פורסם בקטגוריה ריצה | 9 תגובות

חצי מרתון בתל אביב – 22.2.2019

הטונה שבערכה

אפתח בפיל שבחדר, או בטונה שבערכת הרץ. לו הייתי יודעת מראש שהערכה תכיל חבילה של טונה, סביר שלא הייתי נרשמת לחצי מרתון בתל אביב. תמוה בעיניי שבמרתון בעיר שהוכתרה כבירת הטבעונות העולמית, ואף שֻווקה כך בתשדיר של משרד החוץ, לא תהיה כל התחשבות ברגשותיהם של הרצים הצמחונים והטבעונים. שמעתי שהייתה על כך ביקורת רבה, אך אני לא "חיית פייסבוק", כך שאיני יודעת על התארגנויות נגד תכולת הערכה. מכל מקום, אני מצרפת את קולי לכל מי שהביע את מחאתו בעניין זה.

פגישת יעלות

יריב הסיע אותי בקטנוע עד המחסום המשטרתי (תודה, יריב!). על קו הזינוק פגשתי בהשגחה פרטית ביעל נשגב. לכך פיללתי ממש, אף שלא העזתי להאמין שנצליח להיפגש. כבר רצנו ביחד מספר מרוצים, ולעתים קרובות אנו רצות זו לצד זו באימונים. הקצב שלנו דומה, וחֶברתה תמיד נעימה לי. היא עדיין אינה יודעת זאת, אך אני זוממת לשכנע אותה שבעתיד נרוץ יחד אולטרה מרתון.

יעל שמרה שנרוץ בקצב נכון ושלא נפתח מהר מדי, וטוב עשתה. בהרצאה ששמעתי מחי פרחי כשבוע וחצי לאחר המרוץ, הוא הזהיר אותנו שעל כל שנייה מהירה מדי בתחילה, משלמים מחיר כבד של שבע שניות בהמשך הדרך.

חצי מרתון בתל אביב 2019

 

 

 

 

 

טבעונית לפניך

בעודי רצה עם יעל ומשוחחת אִתה, חלפה על פנינו במהירות רצה שעל גב חולצתה הכיתוב "טבעונית לפניך". רציתי לשוחח אִתה מעט, לשאול לשמה ולהחמיא לה על ריצתה המהירה. הגברתי קצב, אך היא הייתה מהירה מדי, כך שהסתפקתי במחמאה על חולצתה שצעקתי לה מאחור. הצטערתי שאיני יודעת מיהי, כדי להזכיר אותה בשמה בפוסט הזה.

חוק הטבעונים השלובים

חלפו-עברו הימים שבהם הכרתי את כל הטבעונים בארץ. לשמחתי הרבה, זה שנים לא מעטות שאני מכירה רק אחוז מזערי מהם. אך מתברר שלצד "חוק הדתיים השלובים", ששמעתי לא פעם חבר'ה דתיים מתלוצצים עליו, אפשר לדבר על "חוק הטבעונים השלובים". בפוסט שפרסמתי לאחר המרוץ הזכרתי את הרצה המהירה ואת החולצה. טל גלבוע, זוכת האח הגדול, ראתה את הפוסט שלי ושיתפה בתגובה קישור לפוסט של דנה ראובני:

‏‏דנה ראובני-מרתון תל אביב 2019

 

 

 

 

 

 

 

נכנסתי לפרופיל של דנה, ואכן התברר לי שהיא-היא הטבעונית שרצה לפניי. שמחתי מאוד לראות את הפוסט החדש שפרסמה, ובו סיפרה שהגשימה חלום וירדה מתחת ל 1:50. אם לדייק היא רצה 1:48:57.

לא פלא שלא הצלחתי להשיג אותה

קילומטרים אחרונים

בששת הקילומטרים האחרונים הגברתי קצב. מזג האוויר המצוין אִפשר זאת. מטבע הדברים נעשתה הריצה נעימה פחות, אבל הזכרתי לעצמי שרן שילון, המאמן, אמר שבחלק האחרון של המרוץ אנחנו אמורים להרגיש זיפת (הוא השתמש במילה אחרת), ושזה בסדר גמור. ההגינות מחייבת להודות שלא הגעתי למצב שהייתי אמורה להגיע אליו אילו הייתי נותנת את עצמי כליל לריצה. מטרתי הייתה לרדת משעתיים, ולקראת סיום הריצה עדכנתי את היעד לפחות מ-1:56. ואכן, השעון נעצר על 1:55:16 (אגב, רצתי רק עם שעון יד רגיל והפעלתי את ה"סטופר" שלו). אין זו התוצאה הטובה ביותר שלי לחצי מרתון, אך אני בהחלט מרוצה ממנה. לעת הזו זו תוצאה מספקת בהחלט מבחינתי.

מרתון פריז בסכנה?

לאחר המרתון הסתובבתי עם יעל נשגב ועם עידית שוהם בין הדוכנים. ניצלנו את ההזדמנות לקנות ג'לים וגרבי ריצה ("רצות וקונות", התלוצצה יעל נשגב, "בילוי יום שישי קלאסי"). כאשר הלכתי עם יעל לכיוון קניון איילון – היא למכוניתה ואני לאוטובוס – פגשנו אחד ממכריה, שאף הוא מתעתד לרוץ במרתון פריז. למרתון פריז נרשמתי בעקבות חברת קבוצתי וחברתי בלהה מנדילוביץ, והוא אמור להתקיים ב-14 באפריל 2019. המכר של יעל הדאיג אותי כאשר סיפר על שמועות שמרתון פריז נמצא בסכנה בשל מחאת האפודים הצהובים. כפי שדיווח, מרתון אחר בצרפת כבר בוטל. למה לי פוליטיקה עכשיו? כל שאני רוצה הוא לרוץ, אז תנו לרוץ בשקט. בבקשה!

מקווה שבאפריל אכתוב פוסט ובו אשתף בחוויות מרתון פריז.

פורסם בקטגוריה ריצה | עם התגים , , , , , | להגיב