עוד תקלה בשרשרת תקלות
"זה יותר דרמטי מהחיסול [של נסראללה – י"ש]", הגיב אלעד בקבוצת הוואטסאפ של "תל אביב 100 במרתון ברלין" לשאלתי המתנצלת על קטיעת ההודעות הדרמטיות שעסקו בהתקפה של צה"ל בבירות ובשאלה אם נסראללה אכן חוסל. כן, עקבנו מברלין בדריכות רבה אחר האירועים. מאחר שהשבת עמדה בפתח, דורון אף הבטיח לשומרי השבת שבחבורה: "נסמן לכם בקריצות בעדכונים בארוחת הערב [בבית חב"ד בברלין, שהיה סמוך למלונות שבהם שהינו – י"ש]".
כאמור, למרות הדרמה המדינית-צבאית, הייתה לי שאלה דחופה לחבורה, מה הדין אם הסרט הכחול שחיברו לידינו באמצעות תפירה באקספו, כך שנוכל להציג אותו ולהשתתף במרתון – פשוט נעלם, כפי שקרה לי. לתומי חשבתי שביום המרתון אסביר לגרמנים שהסרט נפל מידי, והכול יסתדר, אך תשובתו של אלעד והתשובות שבאו בעקבותיה, שלפיהן יש ליצור בדחיפות קשר עם המארגנים, הבהירו לי שאין מקום לשאננות.
מיהרתי ליצור קשר עם ישי מולד מאיסת"א ספורט ששהה איתנו בברלין. עוד בארץ קיבלתי את מספר הטלפון שלו מגל שורר – שאותו אני מכירה מקבוצת הריצה שלי, ואף הוא עובד באיסת"א ספורט – וכעת זה הוכיח את עצמו. ישי ביקש שאשלח לו צילום של דרכון ומספר חזה, ניצל את קשריו הטובים עם הארגון ודאג להשיג לי סרט חדש. נראה שלולא כן לא היו מאפשרים לי לרוץ. תודה, ישי!
הייתה זו תקלה נוספת ברצף תקלות שאירעו לקראת מרתון ברלין. הראשונה הייתה פציעתי, שבירת יד ימין והניתוח שעברתי ביד ב-13 במאי, אירועים שדחו את תחילת האימונים שלנו. בהמשך ענת נפצעה (שין ספלינט), ולכן לא רצנו ריצה מסכמת. שבוע לפני המרתון נדבקתי מיריב בהצטננות קשה עם חום גבוה (לא קורונה). חצי שבוע לפני המרתון הייתי בטוחה שאני מבטלת את השתתפותי. הייתי שבר כלי, נטולת תיאבון וכל מה שרציתי הוא רק לישון. אולם חברתי למסע ענת מלמד התעקשה שאצא וארוץ עימה. גם כשהבהרתי שאני חוששת להדביק אותה היא ביטלה את החשש ברוח אופטימית ובנחישות: "נסתדר! אין מצב שאת לא יוצאת ורצה איתי".
מאחר שביום רביעי חלפו כאבי השרירים, אכן התייצבתי לטיסה בשישי. שבוע שלם לא רצתי אפילו דקה. "ניסוי הכלים הגופני יהיה המרתון עצמו", הבהרתי.
"תאכלו טוב, תישנו טוב, אתן מכולם צריכות דווקא להיות הכי רגועות שיש. הולכות ליהנות ואין שום דבר על הכף", כתב לנו המאמן מישאל דגן (מיש) בערב המרוץ. תודה, מיש, שזרמת איתנו גם בהכנת תוכנית האימונים.
הדרך למרתון ארוכה – חווית האקספו וההתארגנות בבוקר הריצה
לא כל כך מהר מגיעים לריצת המרתון. ביום שבו הגענו לברלין, יום שישי, התייצבנו באקספו לקבל את הערכה. התור היה מבהיל באריכותו ובהתפתלויותיו.
ביום המרתון התעוררנו בשעה נורמלית מאחר שהזינוק של ענת ושלי היה רק ב-10:10. חוויה משונה עבורי, אך היא אפשרה לאכול ארוחת בוקר במלון. אכלתי דייסת קווקר עם חלב סויה וריבה.
הלכנו עם אביגיל (מגבעתיים, אך חיה כעת בבוסטון) ועם אורי לרכבת התחתית בכיכר אלכסנדר. עמדנו בתור כדי לעלות לרכבת. משום מה תנועת הרכבות כנראה לא תוגברה. אורי הצליח לעלות לרכבת השנייה. אביגיל הצליחה לעלות לרכבת השלישית, וענת ואני – במאמץ רב – רק לרכבת הרביעית. אחזנו ידיים כאשר עלינו כדי שלא נופרד. הצפיפות הבלתי נסבלת הייתה לכל הפחות ביטוח מפני נפילה. אי אפשר ליפול כאשר הגב דבוק לגב של מישהי אחרת. הרכבת הדחוסה עוררה אסוציאציות לא מלבבות. לעומת זאת, כשהגענו לנקודת הכינוס, התרגשנו לראות את רחוב יצחק רבין.
היה מקום לשיפור רב גם במספר תאי השירותים שהעמידו במקום ההתכנסות לרשות הרצים. מצב הגברים היה טוב יותר, כי לרשותם עמדו לא מעט משתנות, כן, כך, לעיני כול, בשטח הפתוח. לקח זמן עד שהגענו לנקודה שאליה היינו אמורות להגיע.
לרוץ בכאב
לתומי, בתקופת ההכנות למרתון חשבתי שארוץ אותו בהנאה רבה, כפי שרצתי את מרתון פריז ב-2019, כאשר ליוויתי את בלהה במרתון הראשון שלה. לכאורה, התנאים זהים: מזג האוויר הקריר, הקצב ואווירת החג והקרנבל. בפריז ממש הצטערתי כשהגענו לקו הסיום. בשמחה הייתי ממשיכה את החוויה לאולטרה. כך, שיערתי עד שמונה ימים לפני המרתון (לפני שחליתי), יהיה גם בברלין.
כמה טעיתי.
כבר בתחילת הריצה הרגשתי שאני חלשה שלא כרגיל. המחלה גבתה את שלה. חמור מכך, מהקילומטר ה-26 החלו לי התכווצויות וכאבים נוראים ברגליים שגרמו לי לעבור מספר פעמים להליכה (ובאחת הפעמים ממש לצליעה), שאומנם ניסיתי שתהיה מהירה, אך לא תמיד עלה הדבר בידי, או נכון יותר ברגלי. בשלב הזה ניסיתי לשחרר את ענת לדרכה, אך היא התעקשה להישאר לצידי ושלא לנטוש את האונייה הטובעת. "את ליווית אותי במרתון טבריה וכעת אני מלווה אותך", פסקה בנחרצות. "נצליח לעשות את זה, גם בהליכה", עודדה אותי כאשר נותרו פחות מעשרה קילומטרים לסיום. היה זה מעודד לראות שאכן נעמוד ב-cut off גם אם נמשיך ללכת, אך מובן שלא המשכנו בהליכה. חזרנו לרוץ ככל שאפשרו לי הכאבים.
לאורך המרוץ היו רגעים שבהם פקפקתי באפשרות שאסיים אותו ואף הגעתי לתהיות שמעבר למרוץ הספציפי בכך ששאלתי את עצמי אם לא הגיע הזמן להשאיר את הריצה לצעירים. מה שסייע לי להתמודד עם השדונים המרקדים הללו הוא טכניקה של ביירון קייטי, שעליה שמעתי לאחרונה מענת קלו לברון בפודקאטס המצוין שלה ושל דורון ליבשטיין – "רק היום" (ממליצה!): כאשר צצה מחשבה מחלישה – לשאול את עצמי – האם זו האמת? ולאחר שפקפקתי באמיתות המחשבה המחלישה, לראות אם אני יכולה לנסח אותה באופן הפוך.
ובכן, האם זו האמת שלא אצליח לסיים את המרוץ? כנראה שלא. הרי היו כמה מקרים בעבר שעלו בי חששות כאלה ועד כה תמיד סיימתי את המרוצים שבהם השתתפתי.
האם זו האמת שצריך להשאיר את הריצה לצעירים?
ממש לא! הרי במרתון הזה עצמו אני רואה מספר רב של אנשים מבוגרים ממני, רצים-הולכים ועל גב חולצתם דף המצהיר כמה פעמים סיימו את מרתון ברלין (חלקם מעל 20 פעמים!).
מכאן עברתי לשאלה אם ניתן להפוך את המחשבה המחלישה.
ובכן, עצם העובדה שאני מצליחה לרוץ, למרות המחלה ולמרות הכאבים, מלמדת שהריצה היא בהחלט בשבילי. זו פחות חוכמה לרוץ כאשר הכול חלק ונחמד, אך במצבי כעת, עליי להיות גאה בעצמי על שאני רצה.
למרות הכול – חוויה שאני שמחה שחוויתי
למרות הכאבים, ואף על פי שלא רצתי בהנאה שציפיתי לה, לא הייתי מוותרת על המרתון החווייתי הזה. שמעתי עליו טובות עוד ב-2019, מהחברים שהיו עם בלהה ואיתי במלון במרתון פריז, אך השנה, מאחר שהייתה זו השנה ה-50 למרתון ברלין, הייתה אווירה חגיגית במיוחד. ממש קרנבל. 58 אלף רצים השתתפו (54 אלף סיימו), כמה מהם מחופשים, חלקם בתחפושות מגושמות שגרמו לי לתהות כיצד אפשר לרוץ כשכל הראש שלך קבור בתוך קרטון. אף שמחנו לפגוש את איש האננס – משה לדרפיין הישראלי, שכהרגלו בקודש רץ את כל המרוץ כשאננס על ראשו. אם הם יכולים לרוץ בצורה מגבילה שכזו, עודדתי את עצמי בליבי, למה שאני לא אצליח כאשר כל תפקידי הוא רק לשים רגל אחר רגל ולהתקדם.
מלבד הרצים המחופשים למיניהם, הסבו את תשומת ליבי גם שני רצים יחפים, רץ שלבש חולצה עם הכיתוב Vegan Runners ששמח לגלות שגם אני טבעונית, רץ ישראלי ששם משפחתו פלס (איני זוכרת את שמו הפרטי אך הוא על משקל אוּדי), שרץ עטוף בדגל ישראל גדול. שוחחנו מעט. סיפר שהוא מנהריה ומאחר שרבים מנסים כעת להצניע את הישראליות שלהם, הוא החליט להתעטף בה ולהצהיר עליה. דרך אגב, בכל פעם שהזדהינו כישראליות התגובות היו טובות. אולי פחות מצד נהגי המוניות התורכים, אך כנותני שירות הם שמרו על איפוק.
ענת הסבה את תשומת ליבי לשלט שעליו נכתב "Optimistic Runners" ולעומת זאת אחד הצופים במרוץ בחר ללבוש חולצה עם הכיתוב: "I Hate Running". טוב שלא כתב "I Hate Runners". הכול היה מרגש או מצחיק ומשעשע, ולולא החולשה והכאבים הייתי בוודאי ברקיע השביעי מרוב הנאה.
כמדומני שמעולם לא ייחלתי שמרוץ יסתיים כפי שייחלתי לכך במרתון ברלין. כאשר הגענו לשער ברדנבורג נזכרתי בהנחיה שכתב דורון בקבוצת הוואטסאפ של "תל אביב 100 במרתון ברלין". דורון, שהגיע לפני כולם, שלח בקבוצה תמונה של השער וכתב: "שער ברדנבורג – תזכרו לחייך כאן – יש צלמים מיד אחרי. ועוד 400 מטר לקו הסיום". החיוך על פניי נבע לא רק מהצלמים, אלא גם מהידיעה שאנחנו או-טו-טו מסיימות! כאשר התקרבנו לשער, ענת ואני אחזנו ידיים וכך רצנו ממש עד קו הסיום, אותו חצינו יד ביד ובחיוך.
תודה, ענתי, חברתי האהובה, על הליווי, על העידוד ועל התמיכה! ותודה שהתעקשת שאצא לברלין וארוץ.
נפלא לסיים ובייחוד נפלא לסיים כאשר היו פקפוקים לגבי היכולת להשתתף ולסיים.
קינוח טבעוני
בערב התאוששנו בהנאה, ענת ואני, במסעדה טבעונית מצוינת וזולה: Element Five – Vegan Tapas Bar. ושוב תודה לענת שמצאה את המסעדה ושנהנתה לאכול בה איתי. דרך אגב, היה לידנו שולחן מלא בגברים צעירים, וענת הביעה פליאה לצד סיפוק מהעובדה שגברים צעירים באים לאכול במסעדה טבעונית. כן יירבו.