מרוץ הרי געש (13.4.18) – ריצה היא הרבה יותר מריצה

יש אנשים שרצים רק על ההליכון. קשה לי להבין זאת. הרי מה שהופך את הריצה לכה מלהיבה בעיניי הוא הנופים המתחלפים, ולעתים קרובות אף החברותא (אף שאני נהנית גם לרוץ לבד). בשנה שעברה השתתפתי במרוץ הרי געש, וחזרתי מלאת חוויות ורשמים. השנה לא התכוונתי להשתתף (רחוק, וכבר חוויתי זאת), אך כאשר שמעתי שאפרת ידין, יעל נשגב ועידית שוהם נרשמו למרוץ, מיהרתי לקפוץ על העגלה המלאה – הלוא היא מכוניתה של אפרת, שמולאה בציוד של ארבעתנו. קסמה לי גם המחשבה של מה שצופן בחובו הזמן שלפני המרוץ ולאחריו – בילוי בחברת שלוש נשים שכה חביבות עליי ושכה נעים לי בחברתן.

איך אפשר לוותר על חברה נעימה שכזו? מימין לשמלא: אפרת ידין, יעל נשגב, עידית שוהם, יעל שמש

איך אפשר לוותר על חברה נעימה שכזו? מימין לשמלא: אפרת ידין, יעל נשגב, עידית שוהם, יעל שמש במהלך המרוץ

 

 

 

 

 

 

 

העובדה שרבים נוספים מ"אנדיור" נרשמו למרוץ – חלקם למקצה ה־30 קילומטר וחלקם, כמוני, ל־15 – הפכה את ההחלטה לקלה.

לאחר שהגענו לחדרים היפים בקיבוץ אורטל (שלצערנו לא באמת הספקנו ליהנות מהם, משום שהגענו מאוחר ויצאנו מוקדם), מיהרנו לארוחת הפסטה שהתקיימה בעין זיוון. הופתעתי מכך שהיה בה הרבה יותר מאשר פסטה, ובסך הכול הייתה זו ארוחה עשירה, שכללה אופציות טבעוניות טעימות. ארבעתנו הצטרפנו לשולחן של אבידן וזוהר, וסיפחנו אלינו את מרינה, שדאגה לאינטרסים הקולינריים של הסועדים הטבעונים (היא נמנית עמם). לשולחננו הקט הצטרפו עוד ועוד מחברי "אנדיור". באורח פלא נמצא מקום לכולם, כפי שמסופר במשנה על הנס ש"מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים".

כאשר התארגנתי לישון נחרדתי לגלות שהשמיכה והכריות עשויות פוך טבעי. איני משתמשת במצעים או בבגדים הכרוכים במריטת נוצות אכזרית מאווזים חיים. למרבה המזל נמצאה בארון שמיכה קלה נוספת שאינה שמיכת פוך, והסתפקתי בה. היה מעט קר, ומעט לא נוח ללא כרית, אך לא נורא. זה כבר באמת בגדר מותרות. תזכורת לעצמי: תמיד לוודא לפני שאני מזמינה חדר, שהמצעים אינם עשויים פוך טבעי.

בבוקר המרוץ התעוררנו בניחותא, שהרי נקודת הזינוק הייתה במרחק הליכה מהחדרים. עידית ואני אף ביצענו תרגילי יוגה בצוותא. עם אפרת ויעל, שהשתכנו בחדר הסמוך, פסענו בנחת למקום הזינוק. שמחנו לפגוש את שאר הרצים מ"אנדיור" ואת המאמנים רן שילון ופליקס פיסרברסקי.

חברי "אנדיור" שמחים ונרגשים לפני המרוץ. חסרים בתמונה רצי ה-30 שכבר יצאו לדרכם

חברי "אנדיור" שמחים ונרגשים לפני המרוץ. חסרים בתמונה רצי ה-30 שכבר יצאו לדרכם

 

 

 

 

 

 

זוהר סיפרה לנו שחלמה שהמרוץ התבטל משום שפרצה מלחמה. יום לאחר המרוץ אכן הפציצו ארצות הברית, צרפת ובריטניה מטרות בסוריה השכנה מצפון, אך למזלה של זוהר לא התבטל המרוץ, והיא חזרה הביתה עם גביע יפה, לאחר שהגיעה שלישית מכלל הנשים, אף שהיה זה מרוץ שטח ראשון שלה.

יש לנו אלופה! זוהר מ"אנדיור" על הפודיום במרוץ שטח ראשון שלה

יש לנו פודיומיסטית! זוהר ברכה מ"אנדיור" על הפודיום במרוץ שטח ראשון שלה. צילום: מיכל יפה

 

 

 

 

 

 

 

 

תחילת הריצה יפה משמאלה – בשל שיחי הגפן, ומכמירת לב מימינה – בשל הרפתות. "איזה חמודים העגלים!" שמעתי קריאה קרובה, שגרמה לי להביט לימיני, שם ראיתי עגלים רכים, עומדים בודדים ואומללים במקום צר ומגודר, בשטח שאינו גדול בהרבה מגודל העגל, מנותקים מאימהותיהם. געיות הפרות נשמעו היטב, מן הסתם היו אלו האימהות שקראו לבניהן שנגזלו מהן. הלב נצבט הן בשל העגלים והן בשל האימהות. כפי שכתב רמב"ם, אין הבדל בין בעלי חיים לא אנושיים ובינינו באשר לכאב האם ואהבתה ודאגתה לצאצאיה. "ראית את העגלים?" שאלה אותי ליאת סגול בזעזוע. גם עידית שרצה לצדי הייתה מזועזעת. האם בגלל ששלושתנו טבעוניות לא היינו שותפות להתלהבות מ"העגלים החמודים" (והם אכן היו חמודים) והבנו עד כמה לא טבעית וקשה היא התמונה שנגלתה לעינינו? האם מי שאינו טבעוני מתקשה לראות זאת? מי ייתן ויוסרו סכי העיניים הללו מעיניי הציבור כולו.

התחושות הקשות הללו פינו אט־אט את מקומן להנאה מהנוף המרהיב. הגשם שירד לפני המרוץ נתן זריקת עידוד לצמחייה, וזו החזיקה מעמד עוד כמה ימים, להנאתנו. רצתי עם עידית, וחלק נכבד מהריצה גם עם יעל נשגב. רן התרה בנו מראש שהוא מצפה לראות אותנו רצות בעלייה, ושאם נעבור להליכה הוא יחזיר אותנו לתחילת העלייה. התקוממתי וציינתי שבתדריך המליצו לנו לעבור להליכה בעליות. על כל פנים, בעלייה הראשונה אכן רצנו. והנה תצלום של עידית שצילמתי להוכחת הטענה. אולם בהמשך המסלול היו עליות שבחרתי לעבור בהן להליכה.

עידית התותחית! גם לאחר שנפלה ונחבלה המשיכה לרוץ בעליות...

עידית התותחית! גם לאחר שנפלה ונחבלה המשיכה לרוץ בעליות…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בערך בחצי הדרך השתטחה עידית אפיים ארצה. ראשית חוכמה, יעל נשגב הוציאה אותה מהמסלול, כדי שהרצים האחרים לא ירמסו אותה, וכן כדי שלא להפריע להם. היו שפשופים, וגם כמה מקומות בגוף שהכחילו והתנפחו, אך ב"ה דבר לא נשבר. רצה אלמונית נדיבה נתנה לה מגבון לנקות את עצמה מהעפר שדבק בה. לאחר שהתאוששה המשכנו לרוץ. דווקא אז התגלתה עידית כפנתרה אמִתית, כאשר התעקשה לרוץ גם בעליות התלולות שהמתינו לנו בהמשך הדרך, אף שהרצים האחרים (ובהם אני) עברו להליכה. לאחר שהחמאנו לה על כך, טענה שהתברר לה שקל לה יותר לרוץ לאט מאשר ללכת. אני חייבת לבדוק זאת בפעם הבאה כשארוץ עליות.

יעל נשגב לא פסקה מלהסב את תשומת לִבנו ליפי הנוף מסביב. "אני מוכנה ליפול בשביל נוף יפה שכזה", אמרה כאשר רצנו על כביש אספלט, והתכוונה לכך שאין בכוונתה להתבונן בכביש אלא בנופים שמסביב. ואם נגזר עליה ליפול בשל כך – תקבל את הגזֵרה באהבה. נראה לי שכל מילה נוספת מיותרת כדי להבהיר את גודל ההנאה וההתרגשות מהנוף. מפעם לפעם גם עצרנו להצטלם. הופתעתי מכך שהשנה לא עברנו דרך טחנות הרוח, אלא ראינו אותן רק מרחוק. רצי ה־30 קילומטר זכו להציץ בהן מקרוב.

"לשטוף את העיניים בכחול ובירוק" צילום: יעל נשגב

לשטוף את העיניים בכחול ובירוק
צילום: יעל נשגב

 

 

 

 

 

 

 

הפריחה שהחזיקה מעמד. צילום: יעל נשגב

הפריחה שהחזיקה מעמד.
צילום: יעל נשגב

 

 

 

 

 

 

 

"מרתון ישראל" עשו עבודה מעולה. המרוץ היה מאורגן לעילא ולעילא. תחנות מים בפריסה נדיבה מאוד, שבחלקן חילקו גם איזוטונים, ג'לים ונשנושים. מאחר שהיה חם ביום המרוץ שפכתי על ראשי מים, לצנן עצמי. דני אבנון, שרץ עם אשתו מור, הבהיר לי שאין די בכמות הסמלית ששפכתי על עצמי, וכן שאני צריכה לצנן גם את העורף. מהנחיה למעשה – הוא פשוט שפך על ראשי כוס מים. בררר… אבל זה עזר. לפני המרוץ חששתי מהחום, אבל בזכות שפיכת המים על הראש בתחנות המים, וכן בזכות העובדה שרצנו בגבהים, היה בהחלט סביר.

לאחר העליות של הרי הגעש, היה הסיום בסימן ירידה. סיום דה־לוקס. בהחלט משאיר טעם של עוד. לקו הסיום הגעתי עם עידית, שאִתה רצתי לאורך כל הדרך. בתדריך למרוץ המליצו לנו לרוץ בזוגות, והחלטנו לרוץ ביחד, אף שתוך כדי המרוץ התברר שאין בכך צורך בטיחותי. המשתתפים הרבים במרוץ (1000, לעומת 300 בשנה שעברה) הביאו לכך שלא היה שום שלב שבו הייתי עלולה למצוא את עצמי רצה לבדי.

מגיעה לסיום עם עידית שוהם. היה נפלא!

מגיעה לסיום עם עידית שוהם. היה נפלא!

 

 

 

 

 

 

הארגון המושקע ניכר גם בסיום המרוץ, בתקרובת העשירה. להנאה הוסיף המפגש עם חברי הקבוצה וכן עם חברים אחרים.

ישיבת הכובסת עם רן שילון בסיום המרוץ

ישיבת הכובסת עם רן שילון בסיום המרוץ

 

 

 

 

 

 

 

בסיום המרוץ, בדרך חזרה הביתה, אפרת, יעל, עידית ואני פינקנו את עצמנו בסעודה בראש פינה עם אבידן וזוהר, שאִתם נדברנו מראש להיפגש לארוחת צהריים. גם זה הוסיף לממד החווייתי מהמרוץ. אני מודעת לכך שלפוסט הזה יש מבנה מעגלי שלכאורה מתחיל ומסתיים באוכל – בסעודה שסעדנו בצוותא בערב הפסטה, ובסעודה שלאחר המרוץ – אך למעשה, אם נדייק, המבנה המעגלי של הפוסט מתחיל ומסתיים בחברה נעימה. כאמור בפתיח, החברה הנעימה היא אחד הבונוסים הרציניים של עולם הריצה.

פורסם בקטגוריה ריצה | 8 תגובות

ריצה ביער אלונה ומרתון ירושלים 2018 – ריצה? טעם החיים

בפוסט הקודם כתבתי על מרתון תל אביב, ובו התוודיתי על היחלשות שריר הרצון. סיפרתי שנרשמתי לחצי מרתון בתל אביב פשוט כאימון, כי קשה לי כעת לצאת לאימונים שאינם אימונים קבוצתיים. בתגובה לכך העירה לי חברתי היקרה מאשה שמהפוסט לא עלתה ההתלהבות הרגילה שלי כלפי הריצה, ושאולי כדאי להוריד קצת את עצימות האימון והתחרות, ולשאול את עצמי מדוע אני רצה, ואם הסיבה הראשונית עדיין קיימת.

תגובה מודאגת נוספת קיבלתי מידידתי לילי. היא דאגה שמא היחלשות שריר הרצון נובעת מקשיים ומצרות בחיים האישיים.

הרגעתי את שתיהן, והבהרתי שהיחלשות שריר הרצון היא תופעה טבעית (ובעיניי גם בריאה). אני כעת "בין עבודות" או בין מרוצים – לאחר מרוץ ה־50 קילומטר שרצתי בספטמבר 2017 במרוץ תנ"ך־תש"ח, ולפני מרוץ ה־66 ק"מ בסובב עמק באוקטובר 2018, שאליו כבר נרשמתי. יש ירידת מתח טבעית, והאנרגיה מופנית לאתגרים אחרים בחיים, שברוך ה' אינם צרות בחיים האישיים, אלא למשל הכנת קורס חדש על היחס לבעלי החיים במקרא.

אשר להפחתת עצימות האימונים שהציעה מאשה, אני ממילא עושה זאת. אך גם אם הריצה נסוגה כעת למקום בולט פחות בחיי, חשוב לשמור על שגרה מסוימת של אימונים, ולא לוותר על הריצה כליל, שהרי קל מאוד לוותר, וחבל. הריצה, אחר ככלות הכול, מספקת לי הרבה רגעים של אושר.

ריצה ביער אלונה

יום לאחר ההתכתבות עם מאשה יכולתי להיווכח עד כמה אני צודקת בגישתי. רצנו ביער אלונה שבצפון עם המאמן פליקס פיסרבסקי. התענגנו על פריחת צבעוני ההרים והרקפות, ובסיום המסלול ציפה לנו עדר של פרות עם הרבה עגלים חמודים להפליא שהסתכלו עלינו בעניין. אמיר, שהייתה לו תוספת, המשיך לרוץ, וכמה מן העגלים רצו אחריו בחדווה. איני יכולה שלא לחשוב כמה שפר מזלם (לעת עתה) לעומת חבריהם, עגלי החלב, שאינם יכולים לזוז בתא הצר שלהם כל חייהם. איזו תמונה מתוקה הייתה זו לראות את העגלים רצים בשמחה, וחבל שלא צולמה. נזכרתי בהתכתבות עם מאשה יום לפני כן, וחייכתי לעצמי. וכי הייתי רוצה לוותר על רגעי הקסם הללו?

ריצה? טעם החיים! כמה נפלא לרוץ ביער אלונה! צילום: פליקס

ריצה? טעם החיים! כמה נפלא לרוץ ביער אלונה! צילום: פליקס פיסרבסקי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צבעוני ההרים ביער אלונה. צילום: הוגו

צבעוני ההרים ביער אלונה. צילום: הוגו גולדמן

 

 

 

 

 

 

אני עגל חמוד ולא סטייק! אחד מהעגלים הרבים שפגשנו ביער אלונה.

אני עגל חמוד ולא סטייק! אחד מהעגלים הרבים שפגשנו ביער אלונה. צילום: פליקס פיסרבסקי

 

 

 

 

 

 

 

מרתון ירושלים

לא רק ריצה חווייתית בשטח עשויה לזמן רגעים של קסם, אלא גם מרוצים מאורגנים.

ביום שישי שעבר רצתי חצי מרתון בירושלים. למרתון ירושלים יש פינה חמה בלִבי. היה זה החצי הראשון שרצתי, בשנת 2012, בגשם שוטף, וכבר אז נכבשתי בקסם הריצה בעיר, באווירה החמה, למרות הקור ששרר אז. הפעם היה מזג האוויר מושלם. התעוררתי השכם בבוקר, בשעה 3:50. לירושלים הגעתי בזכות שמוליק הודס, בן קבוצתי, ובחברת עידית שוהם, אורן מנחם ואשתו מלי, שאמנם (עדיין) אינה רצה, אך לשמחתנו ולתועלתנו הגיעה לתמוך באורן. קרררר בירושלים… מזל שמלי הייתה אתנו, כך שיכולנו להישאר בבגד עליון כמעט עד שעת הזינוק, ואז העברנו אותו לידיה.

לפני המרוץ. צילום: מלי מנחם

לפני המרוץ. מימין לשמאל: שמוליק הודס, יעל שמש, עידית שוהם, אורן מנחם. צילום: מלי מנחם

 

 

 

 

 

 

 

גן סאקר היה מלא אנרגיות חיובית. לפני ההזנקה שמחתי לפגוש את כרמית. מאחר שלא מצאה את החברים שאִתם תכננה לרוץ, החליטה לרוץ אִתי, אף שהיא מסוגלת כמובן להרבה יותר, ובייחוד כעת, כאשר איני מאומנת. כפי שהודתה, היא תפסה עליי "טרמפ" כדי לרוץ ריצה נינוחה ובכיף. אני בהחלט יכולה להבין זאת, וגם אני נוהגת כך לפעמים. ניצלנו את הריצה להשלים פערים, לעדכן ולהתעדכן זו בחיי זו. "לפי איך שאת מדברת, את יכולה יותר", ניסתה כרמית לדרבן אותי להחיש את צעדיי. "את נשמעת כמו רן שילון", השבתי לה בטרוניה. לא באמת יכולתי הרבה מעבר למה שנתתי, ואף לא הייתי מוכנה למאמץ מיוחד. מבחינתי הייתה זו ריצת אימון, ולא מרוץ יעד. לא חשתי רצון לשנות תסריט בראשי תוך כדי המרוץ.

זה הזמן להשלים פערים, לעדכן ולהתעכן. ריצה עם כרמית.

זה הזמן להשלים פערים, לעדכן ולהתעכן. ריצה עם כרמית

 

 

 

 

 

 

ריצה בירושלים זו תמיד חוויה!

ריצה בירושלים זו תמיד חוויה!

 

 

 

 

 

 

 

משמח היה לפגוש בדרך פנים מוכרות ואהובות, רבים מחברי קבוצת "אנדיור" (כמו סוניה, אפרת, יעל ומיכל) ורצים אחרים, וביניהם "אירית הספורטאית", המעבירה הפעלות של פעילות גופנית לגיל הרך. אירית היא פצצת אנרגיה, ותוך כדי ריצה עודדה ללא הרף את קהל הצופים שבצד הדרך. התחלפו התפקידים. שמחתי לשמוע מאירית הספורטאית שהפכה לטבעונית (כיניתי אותה בלִבי "אירית הספורטאית הטבעונית"), ושהיא מרגישה מעולה בעקבות השינוי התזונתי. ניהלנו שיחה קצרה (תוך כדי ריצה, כמובן) על טבעונות ועל ספורט, ולא יכולתי שלא להרהר כמה השתנו הזמנים מאז שהוזהרתי שלא אוכל לרוץ מרתון משום שאני טבעונית.

כמה מהרצים לבשו חולצה עם מסר. תמיד מעניין אותי לפגוש בהם בריצות. שמחתי לראות רץ לבוש בחולצה של תג מאיר, והחמאתי לו על המסר הערכי של הקבוצה. ראיתי את החברים של שניאור, ולפחות חולצה אחת הנושאת את הכיתוב "כליה אחת, אבל לפניך". האם הבחור הצעיר שלבש אותה תרם כליה? ואולי נתרם? בפעם הבאה לא אתבייש לשאול. שני רצים היו עדיין באווירת פורים, ועל גבם הודבקו כנפי פרפר. בובות אדם בצִדי הדרך ומתופפים הוסיפו לאווירת הקרנבל. נהניתי להחליק ידיים עם הילדים המעודדים בצִדי הדרך. כרמית רצה קדימה, ומפעם לפעם סובבה ראשה לאחור, לבדוק היכן אני ולהתאים את צעדיה לצעדיי. חששתי שמא ייתפס לה הצוואר מההבטות התכופות.

לקראת סיום המרוץ, בעלייה בקטמון הזכורה לטוב (או לרע), הגדירה אותה כרמית, שאולי ניסתה לעודד אותי: "עלייה די נוראית, אבל לא נורא". באמת לא נורא, וכפי שציינה מאוחר יותר מיכל, בבן שמן העליות רציניות יותר. והנה כבר הסיום. התוצאה אינה מחמיאה, אבל כאשר לא מצפים – לא מתאכזבים. בנקודת מפגש שנקבעה מראש המתינו לי אחי איסי וגיסתי תמי, שלאחרונה גילו את ירושלים, התאהבו בה, ובשבוע המרתון בילו בה מאז יום רביעי. אחי היה לבוש בחולצת המרוץ, משום שהזמנתי חולצה שתתאים למידתו. למורת רוחה של גיסתי, שאינה מרוצה מכך שאני רצה ואיסי זוכה בקרדיט, שיתפתי אתו פעולה בהפיכתו ל־Fake Runner (כהגדרתו), כפי שניתן לראות בתמונה הבאה:

יעל רצה ואיסי לוקח קרדיט. ככה זה בין אחים - חולקים. צילום: איסי שמש

יעל רצה ואיסי לוקח קרדיט. ככה זה בין אחים – חולקים. צילום: איסי שמש

 

 

 

 

 

 

 

 

עם גיסתי תמי ואחי איסי.

עם גיסתי תמי ואחי איסי

 

 

 

 

 

 

 

היה זה נחמד, נעים ומרגיע לפגוש עם תום הריצה כמה מחבריי לקבוצת "אנדיור" ולהחליף אִתם רשמים. לשמוליק ולעידית היה זה חצי ראשון בירושלים, והִנה, לאחר כל החששות, הוא עבר בשלום.

מימין לשמאל: אני, כרמית, יעל, עידית, אפרת, שמוליק, אורן, מלי. צילום: איסי שמש

מימין לשמאל: אני, כרמית, יעל, עידית, אפרת, שמוליק, אורן, מלי. צילום: איסי שמש

 

 

 

 

 

 

 

לביתי שבתי עם איסי ותמי. מראש הזהירו אותי שיחנו את הרכב רחוק ושאלו אם יהיה לי כוח ללכת. השבתי בגאון ובביטחון שאם להם יהיה כוח, כך גם לי. הרכב המתין לנו ברחוב שבטי ישראל, במרכז העיר, במרחק 3.5 קילומטר מגן סאקר. למרבה המזל תאם מסלול ההליכה שלנו את מסלול הריצה של מקצה 10 קילומטר, שהוזנק באותה שעה. היה זה מרהיב לצפות כצופה מן הצד, המהלכת בצד הדרך, בנחיל הרצים.

מקצה ה- 10. צילום: איסי שמש

מקצה ה- 10. צילום: איסי שמש

 

 

 

 

 

 

 

תמי, שקודם לכן סנטה באיסי על כך שאני רצה והוא מצטלם עם החולצה, מספר החזה והמדליה, לא עמדה בפיתוי ורצה אתם דקה או שתיים, שהונצחו בסרטון שצילם איסי ושאותו שלח לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית וממנו גזרתי את התמונה הזו:

תמי בתנופה!

תמי בתנופה!

 

 

 

 

 

 

 

 

ועל זה נאמר: תמי רצה, ואיסי זוכה במדליה.

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות

(חצי) מרתון תל-אביב 23.2.18 – כל הכבוד לסוניה!

נרשמתי לחצי מרתון בתל אביב משום שהאימון הקבוצתי של "אנדיור" בבוקר ההוא בוטל. רבים מחברי "אנדיור" גויסו לתפקיד פייסרים במקצים השונים, ורוב חברי הקבוצה נרשמו למרוץ. לאחרונה יש היחלשות בשריר הרצון שלי בכל הנוגע לריצה (דברים אחרים תופסים את קדמת הבמה), וקשה לי להזיז את עצמי לריצות עצמאיות. ידעתי שאם אירשם לחצי מרתון, לפחות אבטיח שארוץ מרחק מכובד למדי, המרחק הארוך ביותר מאז שרצתי 50 קילומטר בספטמבר 2017.

השעון המעורר העיר אותי מחלום ב־4:00 בבוקר. ב־5:00 כבר הייתי במונית בדרך לביתו של שמוליק הודס, חבר קבוצתי, תושב קריית אונו אף הוא. הנהג הוריד אותנו רחוק למדי מנקודת הזינוק, וצעדנו לצד רצים רבים, בני לאומים שונים. גרמנית, איטלקית וכמובן אנגלית נשמעו בסביבתנו, ולפנינו צעד בבטחה ובעזוז עזיז מטורקיה. מעניין מה יחשוב הנשיא שלו על כך שהוא בחר לרוץ דווקא בישראל. נהניתי מתחושת הבין־לאומיות עוד לפני שהחל המרוץ.

נראה שזהו חוק טבע: כמה תאי שירותים שלא יהיו – תמיד ישתרך תור ארוך לפניהם ככל שמתקרבים לזינוק. גם אני תרמתי את חלקי לתור (אך גם תרמתי לתא השירותים גליל של נייר טואלט שהבאתי עמי), וזו הסיבה שהגעתי לשרוול הזינוק מאוחר למדי, ולא היה לי די זמן למצוא את שמוליק ואת עידית שוהם, שאִתה חשבתי לרוץ. לעומת זאת, שמחתי לפגוש לפתע באיציק ביטרן, חבר ילדות של אישי יריב, שריצת המרתון הראשון שלו בימים שבהם רק התחלתי לרוץ עוררה בי השראה לרוץ אף אני מרתון. התחלתי לרוץ אִתו, אך הקצב היה מהיר לי מדי, וכעבור שלושה קילומטר נפרדתי ממנו לשלום. זמן קצר לאחר מכן פגשתי בשמחה בחברתי סוניה מנדלוביץ, רצה עם אישהּ דוד, ששימש לה כפייסר אישי, והחלטתי להישאר לרוץ בחברתה הנעימה. ניסיתי לסייע לה לעמוד במטרה שהציבה לעצמה – שיפור השיא האישי שלה. סוניה גילתה נחישות ונתנה מאבק של ממש. כפי שכתבה לאחר מכן, היא יצאה לגמרי מחוץ לאזור הנוחות שלה, ואני מעריכה מאוד את הנכונות הזאת שלה לרוץ ריצה ארוכה וקשה, לא בכיף ובסבבה, כלומר לא בקצב שיהיה לה נוח. לי עצמי קשה כרגע לגייס תעצומות נפש כאלה. היא הייתה קרובה מאוד להצליח, קרובה מאוד לשיאה, וגם זה הישג לא מבוטל. בע"ה במרוץ הבא. שמחתי לקרוא לאחר מכן את הפוסט השמח והאופטימי שכתבה:

Sonia Mendlovic is feeling blessed.

חצי מרתון תל אביב, חיוך שמאחוריו יציאה הרחק – הרחק מאיזור הנוחות. זר לא יבין.. הצבתי לעצמי יעד לשבור שיא אישי. התמודדות לאורך כל הדרך עם השדים (למה אני לא מצליחה ליהנות מזה כמו שאתם מציעים??) ובכל זאת חייכתי לצלם. גם מבפנים, האמת. ותודה לפייסר האישי שלי, האחד והיחיד David Mendlovic, ל Yael Shemesh שהפתיעה וליוותה אותי ול סיגל וייס על התמונה. והיעד? בשנה הבאה הוא יושג 

יישר כוח, סוניה!

יישר כוח, סוניה!

 

 

 

 

 

 

 

 

גאה בך, סוניה!

 

כהרגלי במרוצים, לבשתי חולצה הנושאת את הכיתוב Vegan Runner, וכך זכיתי להכיר טבעונים נוספים על המסלול, בהם אורי צוויג, שסיפר לי שנהיה טבעוני לפני שלוש שנים בעקבות הבן שלו. יישר כוח לך, בנו של אורי! וכמובן יישר כוח גם לאורי עצמו!

בסיום הריצה עוד התעכבתי זמן מה במקום עם שמוליק ועידית.

עם שמוליק הודס ועידית שוהם - שמחים שהסתיים

עם שמוליק הודס ועידית שוהם – שמחים שהסתיים

 

 

 

 

 

 

 

יחד שמחנו שהסתיים (אך היה מי שהזכיר באנחה שעוד שבועיים יש לנו חצי מרתון נוסף, בירושלים), יחד ביצענו תרגילי מתיחות על הדשא הרטוב, ויחד צפינו בתדהמה במסך שהקרין את תמונת רצי המרתון הראשונים שהחלו להתקרב לסיום. איזה קצב!

עם עידית שוהם. האם נממש את ההבטחה?

עם עידית שוהם. האם נממש את ההבטחה?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להתראות בשנה הבאה? כנראה שכן.

פורסם בקטגוריה ריצה | 6 תגובות

"אני עשויה ממה שנכנס לגופי" – שיחה על טבעונות ועל ספורט עם מאמנת הכושר מיטל שושן

במחנה האימונים לריצת הרים של "אנדיור" בשאמוני (צרפת) התברר לי שמיטל שושן, שיצאה עמנו למחנה האימונים (להפתעתי הרבה, כפי שיוסבר בהמשך), היא טבעונית זה קרוב לשנה.

מגיל 21 עוסקת מיטל באימון כושר על כל גווניו: משיקום (כולל שיקום ממחלות נפשיות) ועד ספורט תחרותי, ילדים ומבוגרים כאחד. בין השאר אימנה ב"אנדיור", והייתה מאמנת אהובה ומוערכת. מיטל חיה ונושמת ספורט, ורואה בו את כל עולמה. גם בן זוגה הוא ספורטאי מצטיין. שוחחנו על תזונה ועל ספורט.

מיטל שושן מטפסת בהרים

מיטל שושן באימון שטח בערד

 

 

 

 

 

 

 

- מיטל, מדוע עברת לתזונה טבעונית?

– בתור ספורטאית, וגם כמדריכה וכמאמנת, אני מייחסת ערך עליון לבניית הגוף אחרי ההרס, ולמזון יש חלק נכבד בכך. אנשים מתייחסים בדרך כלל רק לשאלת החלבונים, ולא לוויטמינים ולמינרלים. מלמדים אותם כמה חלבון מן החי חשוב. אבל זה מתאים אולי לעולם הצעירים… כשאתה בריא, לא מפריע לך לאכול מזונות לא בריאים… בתחום הסיבולת יש חשיבות רבה לצריכת פחמימות ומינרלים. מובן שחשוב לצרוך גם חלבון, אך אפשר להשיג אותו מהצומח, בלא הנזקים של החלבון מן החי.

המחלה כזרז לשינוי תזונתי

העזתי לעשות את הטרנספורמציה בתזונה משום שהייתי חולה ואושפזתי למשך חודש. עברתי שני ניתוחים. הייתה לי דלקת בכליה וחוברתי לנקז. הייתי חודש במיטה! היה לי קשה לעכל את העובדה שאני לא יכולה לזוז. רציתי לסייע לעצמי. כל השנים אני מקפידה ללמוד ובכל שנה אני לוקחת שני קורסים שונים על ספורט ותזונה ומרחיבה את הידע שלי. כעת למשל אני לומדת דיקור סיני. החלטתי לעזור לעצמי בעזרת הידע שרכשתי. אני יודעת שדלקת ניזונה מסוכר אז הפסקתי לצרוך סוכר פשוט. נוסף על כך הפסקתי לצרוך בשר כי היה לי כבד מדי, ולא היה לי צורך בו, מה גם ששכבתי במיטה. התחלתי לאכול מרקים, כמו מרק חילבה עם עדשים. במשך חודש אכלתי מעט, לרוב טבעוני, והגוף החלים בצורה מטורפת…

מרוץ ופודיום יומיים לאחר ניתוח 

יומיים לאחר הניתוח השתתפתי במרוץ ירוחם, עשרה קילומטר. רציתי לבדוק את הגוף, אז רכבתי לפני כן מבאר שבע לירוחם, כארבעים קילומטר. זכיתי במקום הראשון. התוצאה –  45 דקות – אמנם גרועה מבחינתי, אך בסך הכול רציתי לבדוק את הגוף כך שהייתי מרוצה. בכל זאת הייתה הכבדות של החודש שבו שכבתי במיטה ולא עשיתי דבר.

יתרונות התזונה הטבעונית

התזונה שלי עוזרת לי להיות קלילה. אני כבר לא סובלת מתחושת כבדות ומכאבי בטן. הקיבה שלווה. לכן אני לא רוצה לחזור למקום שהייתי בו אלא נשארת טבעונית.  עברתי לחלב סויה, וטעים לי. אחוזי השומן ירדו, והביצועים השתפרו. לא נעים לחשוב על כך, אבל כמו שאמר לי מכר שלי, בשר זה בעצם נבלה בקיבה…

מיטל שושן רצה ונהנית באצטדיון הדר יוסף באימון של "אנדיור"

מיטל שושן רצה ונהנית באצטדיון הדר יוסף באימון של "אנדיור"

 

 

 

 

 

 

 

האם את צורכת ויטמינים?

– כן, ברזל, שצרכתי גם לפני התזונה הטבעונית, וכן B12.

 

הטריאתלון ראשון

 – שבוע לפני מחנה האימונים בשאמוני השתתפת באיירון מן הראשון שלך. אני חייבת לומר שהופתעתי מאוד מכך שאת מגיעה למחנה אימונים זמן כה קצר לאחר האיירון מן, ועוד יותר הופתעתי מהכושר המעולה שהפגנת; כיצד דילגת על ההרים כאיילה שלוחה, ורצת הרבה יותר מכולנו. אי-אפשר היה לנחש שהגוף הזה עבר מאמץ מרוכז לפני זמן כה קצר, ואמור להיות במצב של ההתאוששות. שתפי בבקשה בחוויה של האיירון מן הראשון שלך.

– לפני האיירון מן לא היה לי כל ניסיון בטריאתלון. אמנם רצתי, אך רכבתי מעט מאוד ולא שחיתי כלל. כאשר החלטתי להשתתף באיירון מן, הוספתי אימוני רכיבה והתחלתי לשחות פעם בשבוע, אבל לא התאמנתי באופן מסודר. ברכיבה, לא עברתי לנעלי קליטים, אלא דיוושתי בנעלי ריצה. הנעליים שלי היו אטרקציה באיירון מן. הייתי היחידה בתחרות ללא נעלי קליטים ומתחרים אחרים חייכו אליי בפליאה. אגב, אני עדיין בלי נעלי קליטים.

לא עשיתי אף טריאתלון לפני האיירון מן. האיירון מן היה למעשה הטריאתלון הראשון שלי. ידעתי שאסיים. שמרתי על עצמי, לא דחפתי חזק, הייתי בשליטה, חייכתי ויה לי ממש כיף לאורך 12:20 השעות של התחרות. גם רציתי לשמור כוחות למחנה האימונים בשאמוני. ובאמת, שבוע לאחר האיירון מן כבר הייתי מאוששת. אגב, לרוץ 100 ק"מ היה לי קשה יותר מאשר האיירון מן.

אז מה אוכלים?

- שתפי בבקשה בתפריט יומי לדוגמה

– לארוחת בוקר לפני אימון אני אוכלת דייסת קווקר או שתי פרוסות במריחה קלה כמו טחינה או ממרח חרובים. ארוחת ביניים: שייקים מפירות, זרעים, פשתן, צ'יה, טחינה, פטרוזיליה, תפוח וגזר. ארוחת צהרים: קערה של כוסמת עם עדשים או אפונה וגזר.  ארוחת ערב: סלט המורכב מחסה, עגבנייה, מלפפון, שומר גזר וסלק. אני מוסיפה לו טחינה. או שאני אוכלת קציצות ירקות עם קינואה.

 

- ולסיום, מסר לאומה?

– אני עשויה ממה שנכנס לגופי. המזון הפיזי, האנרגטי והרוחני שאני ניזונה ממנו הופך להיות הגוף שלי, התנועה שלי, הנוכחות שלי בעולם. תהיו טובים.

מיטל שושן מדלגת בהרים. "תהיו טובים"

מיטל שושן מדלגת בהרי אילת. "תהיו טובים"

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 3 תגובות

דלתות מסתובבות – אולטרה מרתון 50 קילומטר, תנ"ך תש"ח 2017

שום דבר לא ידוע

"שום דבר לא ידוע", אמרתי לאישי היקר יריב יום לפני מרוץ תנ"ך תש"ח. אך שלא כהמשך השיר, "לא שנה לא שבוע", אני אף לא ידעתי מה נעשה ביום זה – האם ניסע לקיבוץ נען ונלון בביתו של זוג הטבעונים המקסים אורי ומעין (אחותו של יריב), כפי שתוכנן? והאם אכן ארוץ למחרת היום 50 קילומטר במרוץ תנ"ך תש"ח, מרוץ שהתאמנתי לקראתו כמה חודשים? הסיבה לאי-הוודאות היא שיום לפני המרוץ סבלתי מבחילות ומשלשולים, וכן מתחילת התקררות ומחום הגבוה במעלה מהחום הטבעי שלי. חשבתי שזה מהלחץ לקראת המרוץ, אך שיחת טלפון מיריב הבהירה לי שגם הוא במצב דומה.

ככל שחלפו השעות והמצב לא השתפר, נראה ביטול ההשתתפות במרוץ כבחירה הנכונה. האם השתוקקתי לכך במעמקי לבי בשל חשש מהמרוץ הזה? האמת היא שחשתי וחששתי שאיני מוכנה דיי לקראתו. רן שילון, המאמן, רשם לי בתכנית הרבה תרגילי יוגה וחיזוקים, אך לתחושתי לא חייב אותי די הצורך בריצות ארוכות. אמנם הזכרתי לעצמי שכך היה גם לקראת המרתון הראשון שלי, ב-2012. בעוד כולם דיברו על הריצה המסכמת שלהם לי לא הייתה כזו, אך הדבר לא מנע ממני לסיים את המרתון בהצלחה. ובכל זאת, מפלס הדאגה סירב לרדת.

המלצת הרופאה

נראה לי שההחלטה לוותר על המרוץ כבר גמלה בלבי בשעה שהתקשרה אליי חברתי סוניה מנדלוביץ, שנרשמה עם אישהּ דוד למקצה ה-30 קילומטר, ובקול צוהל שאלה לשלומי. בקול עגום ומובס שיתפתי אותה במצב ובלבטים, וציפיתי שתיתן גיבוי להחלטה לוותר על המרוץ (היא הרי רופאה!). אך סוניה סירבה לשתף פעולה עם הרוח התבוסתנית שאחזה בי (אולי בגלל שהיא פתולוגית), והציעה שאגיע, אתחיל לרוץ, אהיה קשובה לגוף, ואראה מה קורה. מצוידת בהמלצת הרופאה שאלתי את רן שילון לדעתו על תכנית זו, והוא אישר אותה. אם לא ארוץ, אמרתי לעצמי, לפחות נרוויח ביקור אצל מעין, אורי והחתול המהודר קרלוס.

בנען נהנינו רק זמן קצר מחברתם של המארחים היקרים שלנו, לפני שפרשנו לישון ב-21:30. ישנתי כשעתיים, ולאחר מכן התהפכתי על משכבי, מחכה לשעון המעורר, וכיביתי אותו עוד לפני שיספיק לצלצל ב-1:45 בלילה. שמחתי לגלות שהחום ירד, והרגשתי הייתה סבירה בהחלט. החלטתי שאתחיל לרוץ, ואבדוק את מצבי תוך כדי תנועה.

תודה, ציפי!

יריב הסיע אותי לנחשון, ושם ציפתה לי הפתעה בדמות חברתי לקבוצת "אנדיור", ציפי בר-אל האחת והיחידה, שהגיעה בשעת לילה כדי לאחל לי הצלחה. מראש אמרה לי שאם תצליח להתעורר לסליחות תגיע, מאחר שהיא גרה קרוב. לא האמנתי שהיא באמת תעשה זאת, קל וחומר משום שאמרתי לה שהריצה שלי מוטלת בספק וכלל לא בטוח שאני עצמי אגיע. היא גם נשארה לזינוק של 5:00 בבוקר, של ה-30 קילומטר, כדי לאחל לסוניה איחולי הצלחה. המחווה הזאת ריגשה אותי מאוד. איפה ישנן עוד חברות כמו החברה הזו?

עם ציפי בראל, שהגיעה לאחל בהצלחה. צילם: יריב גלבוע

עם ציפי בר-אל, שהגיעה לאחל בהצלחה. צילם: יריב גלבוע

 

 

 

 

 

 

 

 

עם יריב. צילמה: ציפי בראל

עם יריב ופנס הראש המשתלט על התמונה. צילמה: ציפי בר-אל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זינוק ושאלה של אחריות

זינוק ב-3:00 בבוקר. מנין צצה הלחות המכבידה הזאת בשעה כה מוקדמת? רצתי בלא שאדע כמה מהריצה אצליח לצלוח. לפני המרוץ כתב אחי איסי בוואטסטפ המשפחתי, "השמשונים", את ההודעה: "הילדים של אמא ירוצו מחר בממוצע יותר מעשרה קילומטר כל אחד, וזה יפה מאוד". בתחילה חשתי שכבוד המשפחה מוטל על כתפיי הצרות, אך לאחר מכן החלטתי שאני אחראית רק לילדה אחת של אמא, ואם ארוץ קצת יותר מעשרה קילומטר, אני את חלקי עשיתי, וששלושת האחים שלי ידאגו לקיים את חלקם במכסה כדי לא לשבור לאיסי את המילה.

זינוק מקיבוץ נחשון. צילום: ציפי בר-אל

זינוק מקיבוץ נחשון. צילום: ציפי בר-אל

 

 

 

 

 

ריצה לבד וריצה בחברותא

בתחילה רצתי לבד, והמיקוד שלי הופנה פנימה – לגוף ולנפש שלי. שיננתי פסוקי ביטחון, ודמיינתי כיצד כל נשימה ונשימה מזרימה בריאות טובה לכל האיברים בגופי. אך מהר למדיי פגשתי ברן גרינוולד משוהם, ומשיחה עמו התברר לי שריצה זו היא בעבורו הן מרתון ראשון והן אולטרה מרתון ראשון כאחד. לכן חשוב היה לו לשמור על עצמו ולא לכלות את כוחותיו. התאים לי לגמרי. הרי במצבי הגופני כל ששאפתי היה לסיים את ה-50 קילומטר במסגרת ה-cut off, שהיה בהחלט נדיב. רן התגלה כ-GPS אנושי. הוא הכיר את המסלול היטב, והכין אותי מראש לקראת כל הצפוי בדרך. נהניתי לרוץ אתו, וחלק נכבד מן הדרך חלקנו גם עם שני חבלנים במשטרה, איציק ורן. הריצה עברה בנחת, תוך כדי שיחה, והזמן עבר בנעימים. מאחר שכעבור כ-25 קילומטר, בתחנת נווה שלום, החל לופ, היה זה מעניין לראות באור היום את הנופים היפים שרצנו בהם בלילה. ביער אשתאול הרגשתי כבת בית, מאחר שהתקיימו בו לא מעט אימונים קבוצתיים של "אנדיור". המתנדבים החייכנים בתחנות הוסיפו לאווירה הטובה.

לרוץ בשבילם – חוות החופש

כאשר נודע לי שאיציק מתאמן אצל הרץ והמאמן הטבעוני אריאל רוזנפלד, לא החמצתי הזדמנות לשוחח על טבעונות וכן לספר על חוות החופש ועל קמפיין גיוס ההמונים שלה כעת. מראש החלטתי שאת הריצה אקדיש הפעם לבעלי החיים המקסימים שבמיזם המופלא – חוות החופש. כמה משמחים הסרטונים המראים אותם מגיעים לחווה, מתרגלים למרחבים ומתחילים לרוץ. בעלי החיים נהנים הרי לרוץ, אם רק יש להם הזדמנות לכך.

 

קחו למשל את סיפורו של גארי, הטלה שכולו מתיקות ואהבה, שנולד נכה, נכות שהצילה את חייו (לא היה זה רווחי עבור התעשייה להפוך אותו לגוש של בשר) והביאה אותו לחוות החופש. לאחר השקעה רבה, שכללה דיקור, פיזיותרפיה והרבה אהבה, גארי, שבעבר לא הצליח לעמוד על רגליו, רץ בחדווה, אף שבצליעה קלה. רצתי וחשבתי עליו ועל שאר חבריו בני המזל שזכו לחיים של חופש בחוות החופש, וייחלתי שכל אחד מהם יהיה שגריר מעולה לכל אלה שנשארו מאחור.

הסיפור של גארי:

http://www.freedom-farm.org.il/%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a9%d7%9c-%d7%92%d7%90%d7%a8%d7%99/

 

גשם, מרתון ראשון לרן ומחלה מתחשבת

הפתעה משובבת נפש חיכתה לנו בהמשך הריצה. "יכול להיות שיורד גשם?" שאלתי את רן, רן ואיציק. בתוך זמן קצר חשנו כולנו את טיפות הגשם הראשונות. בהמשך הריצה כבר לא יכולתי לדעת אם הבגדים רטובים מזיעה או מגשם. למרבה השמחה הסתתרה השמש מאחורי העננים. לולא הלחות הכבדה הייתי אומרת שמזג האוויר היה מושלם לריצה.

בקילומטר ה-42.2 צילמתי את רן למזכרת. מרתון ראשון! התרגשתי איתו על ההישג. לאחר מכן הגברתי קצב והמשכתי לבדי. הסיום הרי כבר היה קרוב, וכבר לא חששתי שלא אצליח לסיים בשל מחלתי. למעשה, תוך כדי הריצה נסוגה המחלה, אך היא חזרה ותקפה אותי החל מיום ראשון ועד פרסום שורות אלו. מחלה מתחשבת שכמותה. אני באמת אסירת תודה על ההפוגה בה שאפשרה לי לרוץ.

מפגש עם טבעונים

כפי שקורה לי בכל מרוץ, מאחר שרצתי עם חולצה הנושאת את הכיתוב vegan runner זכיתי לפגוש טבעונים נוספים על המסלול, והפעם היו אלה מיכל ואור רמות, זוג טבעונים ששמחו לראות את המסר שנושאת חולצתי והחלו לשוחח עמי. אור סיפר לי שהם טבעונים כשש שנים, בעקבות ספר שקרא על ההשלכות האקולוגיות של תעשיות המזון מן החי. הוא הבהיר שכעת הטבעונות שלהם היא הוליסטית, וכוללת גם את ההיבטים האחרים, כולל כמובן זה של צער בעלי חיים.

פתקי עידוד וסיום

בזכות הזהירות שנקטתי בריצה, נותר כוחי במותניי וברגליי גם בקילומטרים האחרונים של הריצה, אך בחגורת הריצה עדיין המתינו לי שני פתקי עידוד מאמא שלי ומסוניה. הצטיידתי בהם מראש מתוך מחשבה שאקרא בהם בזמן משבר, כדי שיעניקו לי כוח להתגבר על הקושי, אך כשהבנתי שהמשבר, שכה התכוננתי לקראתו, לא יגיע הפעם, קראתי בפתקים, והם העלו חיוך רחב ואוהב על פניי. עוד מאמץ אחרון, והגעתי לסיום בבִטחה ובחיוך. הסיום המשמח הונצח במצלמתה של סוניה, שיש לה חלק עצום בכך שהשתתפתי במרוץ.

כמה משמח לסיים לאחר כל החששות. צילמה: סוניה מנדלוביץ

כמה משמח לסיים לאחר כל החששות. צילמה: סוניה מנדלוביץ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תובנה – בזכות המחלה

דווקא המחלה שנטפלה אליי לפני המרוץ שדרגה עד מאוד את החוויה ממנו. ראשית, היא גרמה לי לרוץ בזהירות, ללא כל יומרה, מה שאִפשר לי באמת ליהנות מהריצה לכל אורכה. שנית, משום שכמעט ביטלתי את ההשתתפות במרוץ, ומשום שגם כאשר ניצבתי על קו הזינוק לא ידעתי אם אכן אצליח לסיים, אני מעריכה הרבה יותר את ההישג של ההשתתפות ושל הסיום. הרי הייתי כה קרובה לחוש את החמיצות שבהחמצה. אילו למשל הייתה סוניה מחזקת את ההחלטה שלי שלא לרוץ, במקום שתציע מה שהציעה, הייתי בוחרת כמעט בוודאות בדלת של ויתור על המרוץ, מצדיקה את עצמי לגמרי על ההחלטה הזאת, ומחמיצה את המעבר בדלת שפתחה לי מרוץ שכה נהניתי לרוץ בו ושכה שמחתי על שהצלחתי לסיימו, ועוד בחיוך.

התכתבות עם רן שילון לאחר המרוץ

אני: סיימתי בהנאה ובחיוך.

רן: למרות כל החששות שבדרך :)

ועכשיו הזמן לכתוב על הלוח 1000 פעמים ש…

רן תמיד צודק :)

 

כמה משמח לדעת שסיימתי, למרות כל החששות! צילום: סוניה מנדלוביץ

כמה משמח לדעת שסיימתי, למרות כל החששות! צילום: סוניה מנדלוביץ

פורסם בקטגוריה ריצה | 10 תגובות

"מה רבו מעשיך ה'!" – מחנה אימונים בשאמוני (צרפת) – יולי 2017

בשבוע שבו שהינו בשאמוני (צרפת, על גבול שוויץ ואיטליה), במחנה האימונים של אנדיור לריצת הרים, נראה היה שאוצר המילים שלי הצטמצם לקריאות התפעלות בנות הבנה אחת כמו "וואו!", "יו!" ולמלמול חרישי של "אני לא מאמינה" לנוכח הנופים מלאי ההוד שסבבו אותי מכל עבר. באמת ובתמים חשתי שנעתקו מילים מפי כדי לתאר את יפי היקום, והייתי אסירת תודה למשורר תהלים שהיטיב לבטא את רחשי לבי במילים האלמותיות: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'! כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ"

מאחר שקשה למצוא דברים מושלמים בעולמנו, עיתוי היציאה היה בעייתי מבחינתי. יצאנו ב-11.7.17, יז בתמוז. כלומר – צום. הצום התארך לי, שהרי החלתי אותו לפי שעון ישראל וסיימתי אותו לפי שעון שאמוני, ב-22:00 לפי שעון שאמוני וב 23:00 לפי שעון ישראל (ותודה מקרב לב לסוניה מנדלוביץ ולעידית סעד שדאגו לי למיצים משובבי גוף ונפש בסיום הצום!). ביום הצום לא יצאתי עם הקבוצה לריצת היכרות עם העיר שאמוני, והתקנאתי למראה סרטון על עדר כבשים שנקרה בדרכם במהלך הריצה.

למחרת הצום, יום שני להגעתנו, חיכה לנו היום הקשה ביותר במחנה האימונים, טיפוס ארוך לורטיקל קילומטר. הצום ביום הקודם השפיע עליי, כך שחשתי חלשה והתנהלתי באיטיות ובכבדות. עידית סעד פרשה עליי חסות, המשיכה עמי בקצב שלי, דאגה לי להפסקות של אוכל ושתייה וכך בסופו של דבר התאוששתי תוך כדי תנועה (ועצירות), הצלחתי לעמוד במשימה ולהגיע למרומי ההר ואף להצטלם למזכרת.

שאמוני-תמונה קבוצתית

 

 

 

 

 

 

את הקטע האחרון של הטיפוס, לאחר שכבר התאוששתי, עברנו עידית, קארין אילת (אתה אף חלקתי חדר במלון) ואני ביחד, ושמחתי בחברתן הנעימה ובכך שאיני בודדה ושיש שותפות לחוויותיי מול הנופים המופלאים.

עם עידית סעד במעלה ההר. צילום: קארין אילת

עם עידית סעד במעלה ההר. צילום: קארין אילת

 

 

 

 

 

 

סלפי עם עידית סעד וקארין אילת

סלפי עם עידית סעד וקארין אילת. צילום: קארין אילת

 

 

 

 

 

 

שגרת מחנה האימונים הורכבה מיוגה בשעה 7:00 בבוקר, בהנחיית רן שילון, מול מראה של הרים ירוקים שפסגותיהם שלג לבן. איזו דרך נהדרת לפתוח את היום! היינו תמימי דעים שיש לנו בהחלט על מה להודות ולברך, בין אם אתה אדם דתי ובין אם לאו. את תרגיל ברכת השמש המרתי בלבי לברכת השם (ה').

היש דרך טובה מזו לפתוח את היום?

 

 

 

 

היש דרך טובה מזו לפתוח את היום?

לאחר היוגה נהנינו מארוחת בוקר (היה מספיק מזון גם לטבעונים, ואפילו חלב סויה) ויציאה לריצה או לטיפוס הרים בשעה 9:00 בבוקר. סיימנו בשעות אחר הצהרים המוקדמות או המאוחרות, והיינו פנויים למנוחה או לשיטוט בעיר היפה שאמוני.

כרבע מהקבוצה, חמישה במספר, וביניהם שניים מהמאמנים – רן שילון ומיטל שושן, הם טבעונים. ליאת סגול הצטיידה מראש באפליקציה Happy cow שמוצאת מסעדות ידידותיות לטבעונים בכל מקום. כך שמבחינה קולינרית הסתדרנו יפה, הרבה בזכות המסעדה ההודית הנהדרת שבעיר.

בהרים פגשנו צמחייה עשירה ומגוונת, פרחים בשלל צבעים, חיפושיות ענוגות, פרפרים לרוב, פרות רועות באחו שדנדון פעמוני הצוואר הכבדים שעליהן אולי יכול להיחשב כרומנטי, אך הוא גרם לי צער מתוך הנחה שהוא לא נוח להן וחשש שמא משקל הפעמונים מעיק עליהן. לעתים ניתן היה למלא את השלוקר או את בקבוק המים מהנחלים או המעיינות שבדרך.

סוניה ממלאת את השלוקר ממי מעיין

סוניה ממלאת את השלוקר ממי מעיין

 

 

 

 

 

 

 

 

ביום האחרון לשהותנו בשאמוני יצאנו עם רן לריצת פרידה חווייתית מהעיר היפה. לאחר ביקור באצטדיון וסיבוב ריצה  בו, רק כדי לחוות איך זה לרוץ באצטדיון אחר, רצנו לאורך נחל יפה, ריצה שניתן לראות בה ריצה קולינארית, מאחר שמפעם לפעם עצרנו לנשנש פטל וגוג'י ברי מהשיחים שבצד הדרך. זו הייתה לי פעם ראשונה שראיתי ואף אכלתי גוג'י ברי טרי! עוד אזכיר שעוד קודם לכן נהנינו גם מקטיף אוכמניות, אף שעדיין אין זו העונה לאוכמניות.

ריצת פרידה בסימן קולינארי. היה טעים!

ריצת פרידה בסימן קולינארי. היה טעים! צילום: רותי שחף

ריצת פרידה משאמוני. משקיפים על איזשהו הר. צילום: רותי שחף

ריצת פרידה משאמוני. משקיפים על איזשהו הר. צילום: רותי שחף

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש עוד חוויות לרוב שניתן לכתוב עליהן, אך רבה גם העבודה שהצטברה על שולחני והתחושה שממילא כוחן של המילים מוגבל לתאר את מה שהיה, לכן אסתפק בכך שאסכם ואומר שבמחנה האימונים בשאמוני רצתי בנופים שספק רב בעיניי אם ניתן למצוא יפים מהם ואני מקווה שתחושת ההודיה על יופיו של העולם תשאיר את רישומה התמידי בנפשי.

הראש בעננים...

הראש בעננים…

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות

הר לעמק 2017 – יחי הזיכרון הקצר!

מה היה לנו בהר לעמק? חם, מתיש וקשה; כיף, מצחיק ומהנה; חברות טובות, ארוחות טבעוניות טובות, חלקי ריצה מהנים, נופים מרהיבים, אף שאת חלקם הגדול לא ראיתי, אם משום שהייתי שקועה בקשיי הריצה בחום היום ואם משום שהריצה בחשיכה הרחומה (משום שאין לשמש ממשלה בה) הסתירה את הנופים מעיניי.

בהרכב הקבוצה חל שינוי: מיכל לא הייתה משוכנעת שתוכל לרוץ ולכן צורפה קארין אילת כרצה במקומה. "הילדה של הקבוצה" כינתה אותה סוניה בחיבה. בסופו של דבר התאפשר למיכל לרוץ והיא הצטרפה כמלווה. אף שקארין מתאמנת אתי ב"אנדיור", כמעט שלא הכרתי אותה עד למרוץ "הר לעמק", ואני שמחה על ההזדמנות שנפלה בחלקי לפגוש בחורה כה מתוקה, משעשעת, כשרונית וחכמה. בונוס מובהק של המרוץ.

גם במצב הגופני של הקבוצה חל שינוי: תמר, הרצה החזקה והמהירה מכולנו, שהיא גם אשת ברזל, נפגעה בקרסול לפני המרוץ. אף על פי כן, למרות כל החששות, יצאה למרוץ וצלחה בשלום את כל המקטעים שלה, שבתור רצה מס' 7 היו מקטעים קשים.

תמר אילוני גרבר - נחושה וחזקה, למרות הפציעה

תמר אילוני גרבר – נחושה וחזקה, למרות הפציעה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שמחתי שאנו הקבוצה הראשונה, משום שלפני ארבע שנים נמניתי עם הקבוצה המסיימת. הייתה זו חוויה ראשונית להגיע כקבוצה למקום הזינוק בתל-חי ולפגוש את האריה השואג ואת שער הזינוק.

שער הזינוק: קארין, סוניה, מיכל, מרינה, יעל

שער הזינוק: קארין, סוניה, מיכל, מרינה, יעל

הלביאות השואגות

הלביאות השואגות

 

 

 

 

 

 

 

לפני הזינוק בתל חי

לפני הזינוק בתל חי

 

 

 

 

מימין לשמאל: סוניה, מיכל, קארין, יעל ומרינה

 

 

 

 

 

 

 

ליווינו את סוניה לזינוק, והמשכנו במכונית לנקודה הבאה שבה היה עלי להחליף אותה. המתנו במכונית עד לשעה המשוערת שבה תגיע. ולפתע שיחת טלפון ממנה, המבשרת שכבר הגיעה ושהיא ממתינה לנו. לא נעים! היינו אמורות לקדם את פניה, וכעת היא נמצאת שם לבד. היא פשוט הייתה מהירה ממה ששיערנו. "אשמתך שרצת מהר", מצאתי את הגורם האחראי למחדל.

סוניה מנדלוביץ בפעולה!

סוניה מנדלוביץ בפעולה!

 

 

 

 

 

 

קטע הריצה הראשון שלי היה מדגי דפנה (אוף! לא רציתי לחשוב מה עובר על הדגים האומללים הללו!) למאגר שמיר. 11 קילומטרים בסך הכול. ניסיתי ליהנות מהנוף היפה, והצלחתי חלקית. החום שהלך וגבר (סיימתי את הריצה בשעה 12:00 בצהריים) וחיבל בהנאה. חשבתי על הקולגות שלי היושבים כעת באולם ממוזג ושומעים הרצאות מעניינות בכנס הבינלאומי השנתי של המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, כנס שעוסק בספרות החכמה ובשיר השירים. נזכרתי כיצד שקע לבי כאשר התברר לי לדאבוני שחלק מן הכנס חופף למרוץ ושאאלץ להיעדר ממנו. היה זה מאוחר מדי עבורי לבטל את השתתפותי במרוץ, מאחר שמדובר במרוץ שליחים, שבו יש ערבות הדדית ומחויבות לשאר חברות הקבוצה הסומכות עליי שארוץ את הקטעים שהתחייבתי לרוץ.

התוצאה של המחויבות הזאת היא שרצתי בחום היום, ללא כל נחמה של צל, וכבונוס מטריד תקפו אותי בריצה גדודים של חרקים, והחליטו להשתכן דווקא בחללי האוזניים, האף והפה שלי. ניסיתי לרוץ בפה סגור. זמזום מטריד שנשמע כזמזום יתושים ליווה אותי. נזכרתי בדיון שהתפתח בקבוצה שלנו אם לרוץ עם נגן או לוותר עליו. מרינה השיבה נחרצות שלא תרוץ עם נגן, שהרי איך תשמע את צפצוף הציפורים? אני צידדתי בעמדתה. אך בעודי רצה, במקום לשמוע צפצוף ציפורים שמעתי את זמזום היתושים או מה שנשמע כיתושים. באמת היה עדיף נגן שיחפה על הרעשים השנואים הללו. הדופק עלה, מדי פעם בפעם הרגשתי את הפנים שלי לוהטות, ואז הורדתי קצב והקפדתי לשתות. רצתי עם בקבוק של שלושת רבעי ליטר, במקום בקבוק של חצי ליטר שאני רגילה לאחוז בידי, ולא היה לי נוח כל-כך. נוסף על כך, החלק הראשון של המקטע הראשון היה בסימן עליות. במחצית הדרך בערך הגענו לעץ שמתחתיו הייתה נקודת מים, שלא ידעתי על קיומה מראש. "מכאן ואילך יהיה הרוב בסימן ירידה", שמעתי רץ אומר לחברו, והמילים הללו היו כמים צוננים לנפשי העייפה, אף יותר מהמים ששתיתי באותה נקודה. כאשר הגעתי סוף סוף לתחנת ההחלפה, והעברתי את "הלפיד" לקארין, שרצה אחריי, סיפרו לי חברות הקבוצה שכל פניי זרועות בחרקים שנדבקו לקרם ההגנה שמרחתי, אך גם לריסי העיניים. הפקדתי עצמי בידיהן הטובות, והן הסירו ממני במגבונים לחים את החרקים שבחרו דווקא בטבעונית להתנהגות האובדנית שלהם. האם הייתי מוכנה לחזור על החוויה הזאת? – שאלתי את עצמי – אך ידעתי היטב את התשובה: תלוי בחוויה הכוללת מן המרוץ. אם היא תהיה טובה, אצליח לשכוח או להדחיק את זוועות הריצה בחום בליווי משמר כבוד של חרקים.

ריצה בחום היום. בתמונה לא רואים את החרקים המציקים ולא חשים את החום הכבד

ריצה בחום היום. בתמונה לא רואים את החרקים המציקים ולא חשים את החום הכבד

 

 

 

 

 

 

הריצה בחום היום הייתה זוועתית לבנות שתי הקבוצות (גם הרצים האחרים, יש להניח). אף אחת מאתנו לא סיימה מחויכת וכל אחת מצאה הגדרה קשה מחברתה לתיאור החוויה שלה. אחת מאתנו אף התייבשה קלות והדופק שלה זינק לשמים, וכשהגיעה לתחנת ההחלפה (בריצה!) טופלה בידי חובש. רק שפיכת שתי כוסות מים על עצמה עם סיום הריצה הצליחה לאושש אותה חלקית. קיוויתי עבור כולנו שהמשך המרוץ יהיה חוויה מתקנת, וכך אכן היה עבור רובנו.

קטע הריצה השני שלי היה מלבנים עד רביד, 12.5 קילומטר, קטע הנחשב קשה מאוד בשל העלייה המצטברת של 462 מטר. האמת היא שחששתי ממנו מאוד. הרשיתי לעצמי לעבור להליכה כאשר חשתי שהריצה אינה משתלמת אנרגטית, וראיתי שכך עשו גם רוב הרצים האחרים, אף שלא כולם. היו כאלה שהצליחו לרוץ גם בעליות הקשות ביותר. קטע זה רצתי בשעת ערב, כך שלמרות העליות הקשות, הצלחתי גם ליהנות מהנוף היפה, מהדרדרים ומהפרות הרבות שראיתי בשטח.

הר לעמק 2017-ריצה עם פנס

 

 

 

 

 

 

 

קטע שלישי שנפל בחלקי כרצה 2 (וקטע רביעי של ריצה שלי, כפי שיוסבר להלן) היה  מכפר תקווה ליקנעם, 12.8  קילומטר. קטע זה רצתי בשעת בוקר מוקדמת. נהניתי מהחמניות שבשולי השבילים אך הלב נחמץ למראה הרפתות הרבות שבדרך, הפרות המבוססות בצואתן והידיעה שהפכו אותן למכונות להפקת חלב ושהעגלים שלהן נקרעים מהן סמוך מאוד להמלטה. אף שתוואי השטח היה קל נעים, נתקלתי בקושי כפול בריצה זאת: העייפות המצטברת, שהרי כבר כמעט 24 שעות שלא נתתי תנומה לעפעפיי, מלבד שלושים דקות בערך של שינה, בצימר היפהפה בסוללים ('עליית הגג של ג'וד'). לאחר שאכלנו שם (ותודה לציפי על המרק הכתום!) והתקלחנו, כמעט שלא נותר זמן לישון. שנית, לפני הריצה שתיתי בירה שחורה, במחשבה שהיא תאושש אותי, וזו מעלה בתפקיד שהועדתי לה וגרמה לי לבחילה עוד לפני הריצה ובמהלכה. תזכורת לעצמי: לא מנסים דברים חדשים בזמן מרוץ! נזכרתי במה שסיפרה מרינה, שנתקלה בקושי של כאב בטן בזמן הריצה אך דרבנה עצמה במשפטים נוסח: "ספורטאית אמתית רצה גם עם כאב בטן". מה שטוב למרינה טוב גם לי. כמה שמחתי להגיע לתחנה ביקנעם ולדעת שסיימתי את חלקי בריצה!

מאחר שנבחרתי לרוץ כרצה 2, שהסך הכולל של הריצות שלו הוא הקשה ביותר, היו רוב הרצים שראיתי על המסלול בחורים צעירים וחזקים שהשיגו אותי חיש קל. "מה לזו בינינו?" בוודאי חשבו לעצמם למראה רצה בת 55 (אתמול יום הולדת) החולקת אתם אותם שבילים. חוויה מתקנת הייתה עבורי בכך שעל שלושת קטעי הריצה שלי נוסף קטע ריצה אחר (קצר וקליל, למרבה המזל), מצומת זרזיר לאלוני אבא, 5.9 קילומטר, שבו, לפתע, אני היא שעוקפת בקלות רצים אחרים. בקטע זה שוחחתי עם רץ שרץ לצדי כברת דרך, איתן ירושלמי שמו. בקורטוב גאווה סיפרתי לו שלאחר שאסיים קטע זה, מחכה לי, בהפרש של רצה אחת, קטע ריצה נוסף, הקטע האחרון של רץ 2. "כמה רצים אתם בקבוצה?" נזכרתי לשאול. "למעשה שניים" השיב לי, ואני הרכנתי את הראש בבושה. פירוש הדבר שהוא רץ יותר מ-100 קילומטר… "פרופורציות, יקירתי!" סנטתי  בעצמי.

הדינמיקה החברתית בשתי הקבוצות הייתה מצוינת, וכך גם הדינמיקה בין שתי הקבוצות. שמחתי מאוד לקבל עדכונים מבנות הקבוצה השנייה, החצי השני שלנו, ובייחוד שמחתי להיפגש אתן כל אימת שהתחלפו הקבוצות. שמחתי גם לפגוש בדי פעם בפעם בתחנות ההחלפה את סער וסיגל, חברי קבוצת "אנדיור", שרצו עם קבוצות אחרות.

החצי השני שלנו ממתין לנו בזולה: אפרת, ציפי, תמר ומירב

החצי השני שלנו ממתין לנו בזולה: אפרת, ציפי, תמר ומירב

תמונה קבוצתית עם גבר :) מימין לשמאל:

תמונה קבוצתית עם גבר :) מימין לשמאל: תמר, יעל ציפי, סיגל, סוניה, מירב וסער

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תחושה של החמצה ליוותה אותי על שלא התאפשר לנו להיות עם בנות הקבוצה השנייה בסיום הריצה, ונאלצנו לחזור לבתינו במרכז הארץ, עוד לפני שסיימו. הבנתי שגם אצלן נרשמה אכזבה מכך. הדבר דווקא מעיד על היחסים הטובים והחזקים ששררו בין השתי הקבוצות. אלמלא כן לא היו רוצות אותנו לצדן, הלוא כן? בכל אופן, שמחתי לראות את תצלומיהן כשהן שמחות ומחויכות בסיום.

מירב מרום על השטיח האדום!

מירב מרום על השטיח האדום!

 

 

 

 

 

 

החצי השני שלנו:

הסיום בתמרת – החצי השני שלנו: ציפי, תמר, מירב ואפרת

 

 

 

 

 

שמחת הסיום:

שמחת הסיום: תמר, מירב, אפרת וציפי

 

 

 

 

 

זהו, נגמר! שלום ולהתראות!

זהו, נגמר! שלום ולהתראות!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וכפי שפסקה בחכמה מרינה: העיקר שכולנו חזרנו בשלום, אף אחת לא נפלה או חלילה, גרוע מכך. במיוחד לאור העובדה שלדאבון הלב אחד הרצים נפטר במרוץ זה.

בנות קבוצת עלמא ולמה (לפי סדר הרצות) – סוניה מנדלוביץ, קארין אילת, מרינה קריסטל (ואתה המלווה מיכל למברטו), ציפי בראל, אפרת ידין, תמר ליאוני גרבר ומירב מרום – תודה על הזכות להיות חלק מכן, תודה על הידידות, על השותפות, על השיחות הנעימות, תודה על התרומה של כל אחת ואחת מכן לקבוצה. כולכן נעמתן לי מאוד!

מיכל למברטו ומרינה קריסטל בפעולה - בחום הקשה

מיכל למברטו ומרינה קריסטל בפעולה – בחום הקשה

 

 

 

 

 

 

מאמינה שעד שתבוא הזדמנות נוספת לרוץ במרוץ השליחים הר לעמק (ובלבד שלא ייפול שנית על כנס המחלקה), הקשיים הפיזיים והמנטליים ישקעו ויעומעמו והחוויות הטובות יזרחו באור יקרות, ולפיכך אומר: "רוצה אני!" ואשכח את הרגעים שבהם חשבתי לעצמי: "פעם אחרונה! לעולם לא עוד!"

יחי הזיכרון הקצר!

אפרת ומירב - האם נזקק מהחוויה הזו רק את החיוכים או נזכור גם את הקשיים?

אפרת ומירב – האם נזקק מהחוויה הזו רק את החיוכים או נזכור גם את הקשיים?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"באה מנוחה ליגע" - עמק יזרעאל. צילמה: סוניה מנדלוביץ

"באה מנוחה ליגע" – עמק יזרעאל. צילמה: סוניה מנדלוביץ

פורסם בקטגוריה ריצה | 8 תגובות

מרוץ הבית – מרוץ גבעת שמואל בשיתוף אוניברסיטת בר-אילן 12.517 – התוצאה "לא משהו" אבל… חזרתי עם שני גביעים ביד :)

"מרוץ הבית" – כך אני מכנה את מרוץ גבעת שמואל מאז החל לשתף פעולה עם האוניברסיטה שלי, אוניברסיטת בר-אילן, ומסלול המרוץ שונה כך שהוא עובר גם ברחבי האוניברסיטה. אף שאיני משתתפת במרוצים רבים, ואף איני מתאמנת כעת על שיפור מהירות, אני חשה כמעט חובה מקצועית להשתתף בו. המרוץ הזה זיכה אותי בעבר בשני גביעים, ובתוצאה הטובה ביותר שלי לריצת 10 ק"מ – 49:52 דקות. היה זה בשנת 2014 הזכורה אצלי לטוב מבחינת הישגים בריצה.

בבוקר המרוץ נסעתי באוטובוס לאוניברסיטת בר-אילן, וממנה הגעתי ברגל לפארק רמון בגבעת שמואל. הגעתי מוקדם, והראשונים שראיתי (וביחד חלקנו תור לשירותים) הם קבוצה של רצים ללא גבולות, רצים עם מוגבלויות. פרוייקט מרגש; מסוג הפרוייקטים המעניקים לריצה ערך מוסף. לאחר מכן ראיתי קבוצה גדולה ועליזה של שוטרים שהשתתפה במרוץ. המזניק היה לא אחר מרוני אלשיך, מפכ"ל המשטרה, תושב גבעת שמואל, שאף דיבר על הקשר המתהדק שבין גבעת שמואל לאוניברסיטת בר-אילן.

"רוצי עם שעון" פקדה עלי רעות (האלופה והצמה), המתאמנת אף היא ב"אנדיור", כאשר שמעה על כוונתי להשתתף במרוץ, ואף נתנה לי הנחיות באיזה קצב לרוץ. מאחר שהילדונת הזו עבדה כמאמנת כושר, ומאחר שהיא יודעת להישמע סמכותית, ומאחר שממילא קיוויתי לשוב גם הפעם עם גביע, נשמעתי לפקודתה ואכן, רצתי עם שעון וניסיתי לרוץ מהר.

"כל הכבוד על החולצה!" אמר לי אחד הרצים בזמן הריצה בעודו חולף על פניי, והבנתי שמדובר ברץ טבעוני. החולצה שלי נושאת מאחור את הכיתוב Vegan Runner. גם מקדימה, על מספר הרץ, רשמתי Vegan. אולי משום כך לאחר המרוץ סיפר לי אחד הרצים שאני מכירה, על בנו הטבעוני, שעומד לערוך חתונה טבעונית (נזכרתי בחתונה הטבעונית של יריב ושלי לפני 21 שנים ותהיתי אם הייתה זו החתונה הטבעונית הראשונה בארץ), ורצה אחרת שאני מכירה סיפרה לי על בתה הטבעונית, שכתבה בפייסבוק שלה לפני יום העצמאות: "נא לחגוג בלי להרוג בעלי חיים. תודה!" וחטפה על הראש… אני מנסה להסביר לאם מדוע בתה עשתה זאת. תמיד מדהים אותי ששולפים נגד טבעונים אקטיביסטים את המשפט "חיה ותן לחיות"  בלי להבין עד כמה הוא רלוונטי דווקא להמשך המאבק להפצת הטבעונות: חיה ותן לִחיות, גם לַחיות.

התוצאה? לא חשוב! העיקר שחזרתי עם שני גביעים :)

התוצאה? לא חשוב! העיקר שחזרתי עם שני גביעים :)

 

 

 

 

 

אולי בגלל המפגש עם רצים ללא גבולות, ואולי גם משום שאני פשוט מחפשת תירוץ לשלב את שמו ואת תמונתו בפוסט, תוך כדי הריצה חשבתי על החתול שלי ג'ינג'וקון, שעבר ניתוח לכריתת רגל ימנית קדמית לפני חמישה שבועות. לאחר הניתוח הוא היה כל-כך אומלל, וכך גם אני. הוא נפל כל הזמן על צדו ובכה, ואני בכיתי אתו. יומיים לאחר מכן כבר גרגר בהנאה, התלטף בשמחה, רץ בגינה וניסה לצוד פרפרים (מזל שהם מהירים ממנו), ואני חזרתי לנשום. "גיבור שלי!" לחשתי באוזנו באהבה, "אתה אולי לא שלם, אך אתה מושלם!" בימים אלו הוא חונך גור חתולים שמצא יריב, משחק אתו ומלקק אותו כמו אם דואגת.

ג'ינג'וקון הגיבור. נראה ששכח שיש לו רק שלוש רגלים.

ג'ינג'וקון הגיבור. נראה ששכח שיש לו רק שלוש רגלים

 

 

 

 

 

לקראת סיום עיכוב לא צפוי – שער הזינוק קרוב מדי לשער הסיום, וחלק מהרצים המשיכו לרוץ בטעות לשער הזינוק. אני מאבדת ביטחון, עוצרת ושואלת שוב ושוב: "לאן? לאן?" אך איש לא עונה לי. בסופו של דבר מהמרת על השער הנכון, אך מגיעה עם תחושת חמיצות מסוימת. לא כך תיארתי לי את הסיום. תמיד לקראת הסיום אני אוהבת להגביר את הקצב (והמאמן רן שילון אומר על כך שאם יש לי כוח להגביר קצב בסיום סימן שלא רצתי נכון ולא נתתי הכול), והנה דווקא בסיום חוסר הביטחון, ההיסוס והעצירה.

התוצאה היא התוצאה האיטית ביותר שלי למרוץ זה עד כה, 53.52 דקות באופן רשמי (השעון שלי מראה על פחות), אך די בה כדי לזכות אותי בגביע על מקום ראשון בקטגוריית גיל (במרוץ זה החלפתי קטגוריה, ועברתי לקטגוריית 59-55). זוהי מתנה יפה לעצמי בערב יום הולדתי העברי בלב בעומר (יז באייר) שחל ביום שלאחר המרוץ. ומהו הגביע השני שבידי? רשום עליו:

מרוץ גבעת שמואל ה-8

לאוניברסיטת בר-אילן

בהוקרה

על תרומתכם הרבה להצלחת מרוץ גבעת שמואל ה-8

ט"ז אייר תשע"ז 12.5.2017

מאחר שבטקס הסיום לא נכח גורם רשמי של האוניברסיטה, קפצתי והכרזתי שאני עובדת האוניברסיטה וגאלתי את הגביע משממונו. היום אעביר אותו לידי האוניברסיטה.

לסיום, גם אם איני נלהבת ממה שהראה השעון, האחיין החמוד שלי, לביא בן השנתיים וחצי, התרשם מאוד ממראה הגביע. "וואו, וואו וואו!" אמר מוקסם למראהו, וגרם לי לחוש שאכן הצלחתי להשיג משהו… את הערכת האחיין.

מצד שני… זמן קצר לאחר מכן אמר "וואו, וואו, וואו!" למראה צרור מפתחות ישנים שכבר מזמן לא פותחים אף דלת ומשמשים לו כמשחק…

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 5 תגובות

ריצה עם ערך מוסף – מרוץ הרי געש בגולן (28.4.17) ו"רצים לזכרם" תשע"ז – לתפארת מדינת ישראל!

"יש לנו ארץ יפה!" – מרוץ הרי געש

"הבטיח – וקיים!" אמר לי אורן מנחם בעודו מסיע אותי במכוניתו לאימון הקבוצתי בדיונות תל-ברוך. הוא התכוון לכך שרן שילון, ממארגני מרוץ הרי געש, עמד בהבטחתו שהמרוץ הזה יספק לנו חוויה שאסור להחמיץ. ואכן, היה זה מרוץ עם ערך מוסף מבחינות שונות. הגעתי לקיבוץ מרום גולן בערב הקודם למרוץ עם דוד וסוניה מנדלוביץ. אתנו נסעה רוב הדרך גם מיכל יפה, שקפצה עליה רוח התנדבותית והחליטה לסייע במרוץ ולעודד את הרצים. הספקנו לשמוע חלק מהתדרוך של רן שילון ועופר פדן ונשארתי לשמוע את הרצאתו של קובי גטניו "make a wish". קובי סיפר על הצורך שלו למצוא צידוקים למשאבים הרבים שהוא משקיע בריצה – הן מבחינת זמן הן מבחינת ממון, ועל הפתרון שמצא בדמות גיוס הריצה לטובת עמותת "משאלת לב" שמגשימה את משאלותיהם של ילדים החולים במחלה מסכנת חיים. אתו הגיע להרצאה גם ירון בירן, מהכפר כישורית, רץ מרתון, שנרשם למקצה ה-30 ק"מ במרוץ הרי געש וקובי, ששימש מאמן ריצה בכישורית, התלווה אליו. מרגש מאוד! אני מבינה את קובי. גם אני מחפשת צידוקים לריצה, שהרי זהו תחביב זולל זמן. במידה רבה העובדה שאני משתפת את חוויותיי מן הריצה בבלוג "טבעונית למרחקים ארוכים", ששמו מעיד על האידאולוגיה שמאחוריו, מספקת לי את ההצדקה שלה אני זקוקה. אני מקווה שבריצה ובתיעוד החוויות הכרוכות בה אני תורמת תרומה צנועה לרעיון הטבעוני הגדול.

דוד נרשם למקצה ה-30 ק"מ וסוניה ואני ל-15 ק"מ. לאחר שירד מהרכב המשכתי עם סוניה לנקודת הזינוק של ה-15. הגענו בין הראשונים והיה לנו זמן להצטלם וכמובן זמן לחימום שהעבירה גלית קינדלר, שסוניה מכירה ומוקירה אותה מקורס מאמנים שלמדו ביחד. הרבה דברים טובים שמעתי על גלית מסוניה, ונראה שהחיבה וההערכה הדדית, לפי מספר הפעמים ששמה של סוניה נשמע מפי שגם ציפתה לנו בסיום המרוץ והכריזה על הרצים המגיעים לסיום.

לפני הזינוק - עם סוניה

לפני הזינוק – עם סוניה

לפני המרוץ - סוניה מבצעת תרגילי חימום

לפני המרוץ – סוניה מבצעת תרגילי חימום

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

על קו הזינוק שמחנו לפגוש את מיכל למברטו, שתרוץ אתנו במרוץ הר לעמק. האתגר הבא. חיבוק, ולצערי, כבר לא היה זמן לתמונה משותפת. הזנקה, נשיקה מסוניה ויוצאים לדרך!  כמעט שמחתי על כך שאני צלמת גרועה, משום שהריצה עברה בנופים כה יפים (לאחר שכתבתי ש"קשה להעלות על הדעת יפים מהם" בפוסט הקודם, על מרוץ כפר אוריה, אני כעת זהירה וחוששת להתחייב). כמעט כל דקה בריצה הזמינה לעצור ולצלם. אמנם צילמתי כמה תמונות במהלך המרוץ אך לאחר שראיתי את תמונותיה של סיגל וייס, התמונות שצילמתי קיפלו את זנבן בבושה ונשארו במכשיר הנייד. במהלך הריצה הצטערתי שאני רצה לבד ולא עם חברים, משום שהלב גאה מרוב היופי שמסביב ולא היה לי עם מי לחלוק את תחושותיי.

והנה כמה מהתמונות שצילמה סיגל וייס:

צילמה: סיגל וייס

צילמה: סיגל וייס

 

 

 

צילמה: סיגל וייס

צילמה: סיגל וייס

 

 

 

 

 

 

 

 

צילמה: סיגל וייס

צילמה: סיגל וייס

צילמה: סיגל וייס

צילמה: סיגל וייס

 

 

 

 

 

 

כפי

 

צילמה: סיגל וייס

האין זה מראה קסום? צילמה: סיגל וייס

 

 

 

 

 

 

 

היה נחמד לפגוש את מיכל יפה במהלך המרוץ, ומאחר שמשטרת ישראל לא סמכה על יכולת המתנדבים לנהל את התנועה בכביש, נותר לה זמן לצלם אותנו:

צילמה: מיכל יפה

צילמה: מיכל יפה

 

 

 

 

 

 

 

רעות לניאדו - האלופה והצמה. סיימה מקום שני מבין הנשים. צילמה: מיכל יפה

רעות לניאדו – האלופה והצמה. סיימה מקום שני מבין הנשים. צילמה: מיכל יפה

 

 

 

 

 

כלב מי שרץ - הכלב הזה רץ במקצה ה-30, אך לטענת הרצים רץ לפחות 50 ק"מ, כי מיהר קדימה וחזר אחורה מתוך התחשבות באלה שאינם כלבים.

כלב מי שרץ – הכלב הזה רץ במקצה ה-30, אך לטענת הרצים מסביבו רץ לפחות 50 ק"מ, כי כל הזמן מיהר קדימה וחזר אחורה מתוך התחשבות באלה שאינם כלבים. צילמה: מיכל יפה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כפי שהבטיח רן, סימון המסלול היה ברור ומובן לכול, כך שאפילו חסרת אוריינטציה כמוני לא יכולה הייתה לחשוש שמא טעתה בדרך, מה גם שכל הזמן היו רצים בסביבתי. רן סיפר שהקדיש את הלילה שקדם למרוץ לבדיקה שהסימונים במקומם, שאיש לא חמד לו לצון לשנות את כיוון השלטים וכו'. אז תודה שהסרת דאגה מלבי!

רצנו בין הרי געש, והצלחנו שלא להעיר אותם, אך נראה לי שהרי הגעש וכל הנוף המרהיב מסביב העירו לכל רצה ורץ משהו בחדרי הלב. כאשר חזרתי הביתה בישרתי לאישי יריב בטון נחרץ: "יש לנו ארץ יפה!" הייתי אומרת שגם זו הצדקה טובה לריצה – להתאהב בארצנו דרך הרגליים.

אך היו גם קרבנות ומחיר דמים למרוץ. סוניה וכרמית (שרצה את מקצה ה-30 ק"מ) נפלו ונחבלו, אך סיימו את הריצה מחויכות.

אמרו דודים, אינכם יודעים? מי משתיהן פצועה יותר?

כרמית וסוניה: מי משתיהן פצועה יותר? אמרו דודים: זו או זו?         צילם: דוד מנדלוביץ

 

 

 

 

 

 

 

 

אפילוג: לעתים אני מעדיפה לתת לאחרים לעשות את העבודה במקומי, אז רשות הדיבור לפרופ' דוד מנדלוביץ, שמכתב שכתב לרן שילון מביע את מה שאיני מצליחה להביע (ולא רק משום שלא הייתי בגדוד הרצים):

שלום רן

אתמול, חוויתי מסע מאלף בגולן, מסע ששילב את הגיאולוגיה הייחודית של האיזור עם הנופים הקסומים של רמת הגולן וחבל הבשן בצד המזרחי.

הריצה בין סלעי הבזלת, שכבות המגמה הצעירות והצמחייה המיוחדת הייתה בלתי נשכחת והשאירה טעם של עוד.

עבורי היה זה גם מסע בזמן כשכל התילים מימי הצבא נכבשו על ידינו, גדודי הרצים.

על כל אלו, על הארגון והיצירתיות ועל הביצוע המושלם רציתי להודות לך.

תודה

דוד

 

"רצים לזכרם" – יום הזיכרון,  -1.5.2017

עוד דרך להעניק משמעות לריצה היא היוזמה היפה לרוץ לזכר חללי מערכות ישראל, בחולצה שרשום עליה "רצים לזכרם". כל מי שנרשם ליוזמה קיבל באופן אקראי שם של חלל ויכול היה לבקש להוסיף שם של חלל נוסף. הריצה נקבעה לשעה 17:30 ביום הזיכרון וכל אחד רץ היכן שחשקה נפשו. לא היה זה מרוץ מאורגן.

קיבלתי את שמו של יעקב (ז'אקו) חקון ולפי בקשתי הוסיפו לי את שמו של דרורי גלבוע.

מאחר שנרשמתי מאוחר, יחסית, לא קיבלתי את החולצה שעליה נכתב "רצים לזכרם". בלית ברירה, בחרתי לרוץ בחולצת מרתון ירושלים, על שום צבעה הכחול, ומשום שיש בה נגיעות לבנות. בשעה 17:25 עמדתי בגינה, כמעט מוכנה לרוץ, ורק המתנתי שיריב יסיים להצמיד לגבי את תחליף מספר הרץ שקיבלתי מהמיזם, וזו לשונו:

גם אני נרשמתי למיזם

"רצים לזכרם"

זכיתי השנה להנציח את זכר:

יעקב חקון

דרורי גלבוע

יהי זכרם ברוך

www.memorun.org

 

ריצה לזכר יעקב (ז'אקו) חקון ודרורי גלבוע בתוך שאר חללי מערכות ישראל

ריצה לזכר יעקב (ז'אקו) חקון ודרורי גלבוע בתוך שאר חללי מערכות ישראל. צילם: יריב גלבוע

 

 

 

 

 

 

 

והנה, ברגע שסיים יריב לנעוץ את סיכת הביטחון האחרונה, ולפצוע את חולצת מרתון ירושלים, ראינו מעבר לגדר דמות משלשלת דבר מה לתיבת הדואר שלנו. "אולי זו החולצה?" אמרתי, בלא שבאמת האמנתי בכך. "זו באמת החולצה!" אמר יריב בהשתאות, לאחר שבדק את תוכן התיבה. חיש מהר החלפתי חולצה ופתק הזיכרון עבר לחולצת המיזם "רצים לזכרם". רצתי ברחובות קריית אונו וגני תקווה, חיפשתי מקומות הומי אדם וקיוויתי שכמה שיותר יקראו את שמות הנופלים שלזכרם אני רצה ויתוודעו למפעל ההנצחה הנאה הזה. כל אימת שחלף על פניי רץ שלא לבש את חולצת "רצים לזכרם", הצטערתי על ה"בזבוז" של ריצה ללא מטרת הנצחה. ניסיתי להתמקד כמה שיותר במחשבתי בנופלים שלזכרם רצתי. עוד לפני שיצאתי לרוץ קראתי על יעקב (ז'אקו) חקון ז"ל שנולד בשנת 1940, עלה מתוניס, היה ספורטאי מצטיין, מלא שמחת חיים ואהוב על חבריו, נפל ב 6.6.67. הניח אישה וילדה בת שנה. לאחר שנהרג נולד לו בן הקרוי על שמו. חשבתי על הבת שאינה זוכרת את אביה, אף שבוודאי זכתה באהבתו, ועל הבן שאביו לא זכה להכירו. הבן צעיר ממני. האם הוא רץ? האם אי פעם ידע שרצתי לזכר אביו וחשבתי על אביו ועל משפחתו תוך כדי ריצה?

כאמור, ביקשתי לרוץ גם לזכר דרורי גלבוע ז"ל. דרורי נולד בשנת 1948 במקסיקו סיטי (עיר הולדתה של אמי) לגיקה ז"ל ויעקב ז"ל, שהיו חברים קרובים מאוד של משפחתי. הוא גדל בקיבוץ יד מרדכי ונפל ב-16.11.1969 באזור תעלת סואץ. בעל ערכים ויפה בחיצוניותו ובפנימיותו היה. להערכתי, אמו, גיקה, שהייתי מיודדת עמה מאוד, מעולם לא התגברה על האובדן. דרורי היה רווק צעיר כאשר נפל. אחיינו, בנו של אחיו היחיד, אליעזר ז"ל, קרוי על שמו.

אחי הבכור, איסי, סיפר בפוסט שכתב בשנת 2014 שבמפגש עמיתים בקיבוץ יד מרדכי הוא דיבר על הזיקה המשולשת שלו למקום. הזיקה השלישית שהזכיר קשורה לדרורי, ואביא את דבריו כלשונם:

"דרורי גלבוע שלנו, מושא הערצתי בילדותי, טמון ביד מרדכי. הדמעות חונקות את גרוני – ליטרלית – כשאני כותב עליו. דרורי בנה לי מדיקט תצרף של משאית כשהייתי בגנון ומטוס מעץ כשהייתי בגן. בגן חובה הוא לימד אותי לרכוב על אופניים. כשהייתי בכיתה ד' התעמתתי בפעם הראשונה עם המוות. לעולם לא אשכח את הדמעות של אמי כשההורים סיפרו לי ולאחותי שדרורי נהרג בתעלה.

אני – איסי הילד – עדיין מתגעגע אליך מאוד. אני חושב על זה שאתה מבוגר ממני ב-11 שנים, ותמיד תישאר כך, אף שנשארת בן 21, צעיר מבת הזקונים שללי. דרורי אהוב, אני יודע שנהוג לכתוב על מי שנפל בקרב רק את הדברים הטובים. איני מצליח להעלות בזכרוני ולו דבר אחד הקשור בך שאינו חיובי".

יהי זכרם ברוך!

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות

מרוץ בהפתעה – מרוץ כפר אוריה ודה ז'ה וו מרודוס

"יש לכם דה ז'ה וו מרודוס?" שאל אותנו המאמן, רן שילון, לאחר שגילה לנו שהכין לנו הפתעה לבוקר יום שישי האחרון, ואף גילה לנו מהי אותה הפתעה. "לגמרי" השבתי, והסברתי לשמוליק,  שעדיין לא היה ב"אנדיור" בשנת 2014, שבה יצאנו למחנה אימונים ברודוס, מה היה שם ומדוע פוקדת אותי תחושת הדה ז'ה וו: ביום האחרון למחנה האימונים ברודוס רן ארגן לנו בהפתעה גמורה השתתפות בטריאתלון אולימפי, לטריאתלטים שבינינו, או השתתפות במקצה הריצה בלבד, לאחרים, שאינם שוחים או רוכבים, כמותי. והפעם ההפתעה הייתה מרוץ כפר אוריה. כאשר הגעתי בבוקר יום שישי האחרון, עם אורן ושמוליק, לכפר אוריה, אנו, מבחינתנו, הגענו בתמימות לאימון קבוצתי. כך גם שאר חברי הקבוצה.  אולם הופתענו לגלות שמתקיים במקום אירוע ספורטיבי: דואתלון: ריצה של 10 ק"מ ורכיבה של 25 ק"מ. התברר שרן, שהוא חבר של מארגן המרוץ הזה, גלן כהן, הביא את מתאמני "אנדיור" כאורחי המרוץ.

לפני המרוץ - עם סוניה מנדוביץ. צלמת: דליה מיכאלי

לפני המרוץ – עם סוניה מנדוביץ. צלמת: דליה מיכאלי

לאחר ריצת חימום קבוצתית במושב, שגרמה לכך שהערנו את כל הכלבים באזור, והם מצדם העירו את המושב כולו בנביחותיהם הרמות, התייצבנו בשעה 7:00 לתדריך של גלן. למדנו ממנו שהבדואים הבטיחו שיקשרו את הכלבים שלהם לקראת האירוע. התנצלותי בפני הכלבים, אך אולי מוטב שכך. "עלייה מתונה" הגדיר גלן עלייה מסוימת במרוץ, "תגיד את האמת…" הפטיר-הפציר בו אחד ממשתפי המרוץ וגרם לי לצחוק. "בירידה הזו כל שנה נופל מישהו", הזהיר גלן מפני אחת הירידות. "מי מתנדב ליפול הפעם?" נשלחה לחלל שאלת משתתף אחר באירוע. משום מה איש לא גילה רוח התנדבותית אף שנראה לי שלא מעט רצים, ואני ביניהם, חשבו ש"יש סיכוי שאני המתנדב/ת של שנה זו".

 

התדריך של גלן

התדריך של גלן

 

 

 

 

 

 

 

 

גלן אמר בתדריך שבקילומטר השישי תהיה תחנת מים. בהערכת הזמן הסובייקטיבית שלי היה נדמה לי שכבר חלפנו על פני הקילומטר השישי, ותהיתי איך זה שלא נתקלתי בתחנת מים. היה חם והעלייה הוסיפה קושי. שמחתי על כך שרצתי עם בקבוק מים ביד. אני משוכנעת למדיי שלו הייתי תלויה רק בתחנת המים, הייתי חשה מצוקה.  והנה סוף סוף תחנת המים! נהניתי בה ממים צוננים והמשכתי לרוץ בכוחות מחודשים, טוב, לא רק בזכות המים הקרים, אלא גם בשל הירידה שחיכתה לנו מכאן ואילך.

הבונוס הגדול של המרוץ הזה הוא ריצה בשטח, בנוף שקשה למצוא יפה ממנו. הריצה החלה בנוף פתוח שכלל גם צמחי צבר ופרחי עולש עדינים ביופיים, והמשיכה ביער, במראה של פרות רועות ועוד ועוד ריחות ומראות של טבע. בייחוד נהניתי מהריצה ביער (מה גם שצל העצים בחום הזה היה מתת אל מבורכת). "יפה עד כאב" עברה לי בראש מחשבה קלישאתית, אבל כידוע, כוחן של קלישאות הוא שהן אמתיות, ואמתי היה גם הכאב שחשתי בחלק העליון של הבטן, מתחת לצלע הימנית…

הגעתי שנייה מבין הנשים. הראשונה היא רעות, אף היא חברת "אנדיור", הנשואה לאלון, המכונה "זריזי", וכינויה בפי הוא "זריזה" (במלעיל). מאחר שלא נרשמתי למרוץ, ולא הייתי מודעת לכך שניתן היה להירשם גם בבוקר המרוץ, במקום עצמו, ההישג הזה לא זכה להכרה רשמית ולתיעוד. האם זה מצער אותי? כן, אשקר אם אשיב בשלילה, אך מצד שני, כנראה שלו הייתי משתתפת רשמית במרוץ, לא הייתי מצלמת תמונות תוך כדי ריצה, כמו התמונות הללו:

פרה שרוצה להמשיך לחיות

פרה שרוצה להמשיך לחיות

 

 

 

 

 

 

 

 

מרוץ כפר אוריה-אורן ואחרים-הפוך

 

 

 

 

 

 

 

 

מרוץ כפר אוריה-נוף-ב

 

 

 

 

 

 

 

מצד שלישי, אני צלמת גרועה, אז בכל זאת עדיף היה שהייתי נרשמת למרוץ. נו, מילא. הרי אני מנסה להשתייך לבית מדרשו של נחום איש גמזו שלפיו "הכול לטובה".

המרוץ הסתיים במקום שבו החל, במושב כפר אוריה, וכל הרצים – נרשמים ואורחים כאחד – זכו בארטיק. אין כארטיק לאחר מרוץ ביום חם! חזרתי לביתי עם חוויה מתוקה ולא צפויה. כמה כיף להיות חלק מעולם הריצה!

סוניה מסיימת בחיוך שהקטנת התמונה אינה מצליחה לתפוס :(

סוניה מסיימת בחיוך שהקטנת התמונה אינה מצליחה לתפוס :( עוד מעט תקבל ארטיק!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ואסיים בנימה אישית, בעניין שהתלבטתי אם לשתף בו, ולבסוף החלטתי שכן, כי אולי יהיה בכך תועלת למישהו: שבוע המרוץ היה קשה לי מבחינה רגשית, בשל בעיות בריאות של אמי היקרה, שבע"ה תחלים במהרה. שוב גיליתי את שידעתי, ובכל זאת כדאי להיזכר ולהזכיר: הריצה מאווררת ומשחררת, מטעינה באנרגיות טובות שמאפשרות לי לפעול עבור מי שזקוק לי ביתר אפקטיביות. לכן, המלצה שלי – גם בזמנים קשים, כאשר יקיריכם זקוקים לכם – אל תוותרו לחלוטין על תחביבים, ובוודאי לא על תחביב הריצה.

חודש טוב ובריאות טובה!

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות