יום הולדת עם ריצה נחמדת – ריצת יום הולדת לסוניה – 23.8.19

"יש יום הולדת לחדוה הקטנה

מה נקנה לה, מה נקנה לה מתנה?"

כך שרה פעם ברגש להקת בצל ירוק; ואצלנו – יום הולדת לחברתנו סוניה האהובה, ומה נביא לה מתנה? לא, לא עגל, כפי שהביאה החבורה העליזה לחדוה (בהיותה "בחורה מודרנית", הצריכה "תרבות וגם קולטורה", כמאמר השיר). המתנה שנבחרה היא מתנה הדדית – מתנה שלנו לסוניה אך יותר מכך, מתנה של סוניה לנו (מה גם שהיא הגתה את הרעיון הגאוני) – ריצת יום הולדת! בשטח, בפארק קנדה! עם חברות אהובות! נדיר שאני מוותרת על אימון קבוצתי של יום שישי, שהוא תמיד ריצה בשטח, אך במקרה זה, ברגע שנודע לי על התכנון, לא היססתי לרגע. טוב, תרמה לכך העובדה שאת הריצה בשטח החליפה ריצה אחרת בשטח

התכנסות

התכנסות ופגישה משמחת עם חברות יקרות

התכנסות ופגישה משמחת עם חברות אהובות

ברקע – הבלונים שהביאה ציפי. Happy Birthday

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עוד לפני שש בבוקר, השעה שנקבעה להתכנסות, החלו החברות להגיע. חלקן רצות אִתי ב"אנדיור", כך שאני פוגשת אותן כמה פעמים בשבוע. חלקן כבר לא ב"אנדיור", כך ששמחת הפגישה המחודשת רבה. עם כל אחת מהחברות עברתי הרפתקאות בתחום הריצה, ואמנה רק מקצת ההרפתקאות הללו: ציפי בר-אל – שני מרוצי שליחים הר לעמק ומרוץ שליחים תנ"ך–תש"ח; מרינה קריסטל – שני מרוצי שליחים הר לעמק; סוניה מנדלוביץ – שני מרוצי שליחים הר לעמק ועוד מי סופר כמה מרוצים אחרים, כולל מרוץ כוכב יאיר אותו רצנו יחד; בלהה מנדילוביץ – מרתון בלתי נשכח בפריז אותו רצנו יחד; מירב מרום – מרוץ שליחים הר לעמק; עידית שוהם – מרוצים שונים ששתינו השתתפנו בהם ומרוץ הרי געש שאותו רצנו יחד; עידית סעד – כמה מרוצים משותפים, חלקם 33 קילומטר ב"סובב עמק", וחלום משותף לרוץ מרתון ביחד; אפרת ידין – מרוץ הרי געש, מרוץ שליחים הר לעמק.

שהשמש תעלה עלינו

"שהשמש תעבור עלי"

 

 

 

 

 

 

 

הגבר היחיד בחבורה היה דוד מנדלוביץ, אישהּ של סוניה, וגם אִתו רצתי ריצת אולטרה בסובב עמק. דוד "נשכר" לאירוע בתפקיד הצלם והנווט של ריצת יום ההולדת.

ציפי, משקיענית כדרכה, הביאה לסוניה בלוני יום הולדת, וכן זר שנח על כובעה של סוניה כל הריצה. לאחר סשן צילומים, החלנו לרוץ בהדרכתו של דוד, שהוביל אותנו בדרך נוף דרומית, בעלייה כמובן.

אני אוהבת לרוץ בשטח, ובייחוד אני אוהבת את סוניה ואת החברות האחרות שהתקבצו לרוץ אִתה ביום שמחתה. אנו משלימות פערים תוך כדי ריצה שלא חסרות בה עליות, כך שהיא יכולה להיחשב לאימון של ממש. אני נהנית מהריצה ונהנית מהשיחות, עם החברות ועם דוד. נושמת אוויר צח ונהנית להריח את ריחן המתוק (יש דבר כזה ריח מתוק!) של התאנים.

והייתה גם ריצה

והייתה גם ריצה

 

 

 

 

 

בלהה ומירב

בלהה ומירב

 

 

 

 

 

 

סוניה, מרינה ועידית שוהם

סוניה, מרינה ועידית שוהם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ומה עושים כעבור שעה וחצי, עם תום הריצה? כמובן – פריסה.

"אני, כפולנייה טובה, מעדיפה להביא הכול בעצמי", התרתה בנו סוניה מראש, אך הרשתה לנו להביא שתייה ופירות, אף שהסוררות שבנו הרהיבו עוז והביאו גם דברים אחרים. מתברר שאכן לא היה צורך. סוניה דאגה לפריסה כיד המלך.

פריסה כיד המלך

פריסה כיד המלך

 

 

 

 

 

 

 

 

הפריסה, יש לציין, הייתה ללא גלוטן (סוניה צליאקית) ועל טהרת הטבעונות – מתוך התחשבות בשלוש הרצות הטבעוניות בחבורה: מרינה, עידית שוהם ואני. אפרת, שהגיעה רק לפריסה (בתירוץ מפוקפק שאינה חשה בטוב) הביאה עִמה ריבת שסק משובחת תוצרת בית. מגשי הפירות היו מרעננים והסלטים טעימים, אך הקציצות, הפשטידות, הלביבות והקינוחים הטבעוניים שהביאה סוניה היו מעל ומעבר לכל ציפייה קולינרית שהייתה יכולה להיות לי. אליפות!

כמה יפים החיים, חשבתי לעצמי על בטן מלאה ושבעת רצון. ריצה טובה, ארוחה נפלאה וחברות אהובות. מי צריך יותר? חשתי עצמי הכי בת מזל ועשירה בעולם. וחיוך פנימי התפשט בתוכי ולחש לי: כך חוגגים יום הולדת! כך חוגגים את החיים!

 

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 6 תגובות

לרוץ בוורשה – אוגוסט 2019

"הלוואי שגם ליד המלון שלנו יהיה פארק", חשבתי בליבי כאשר חלפה ליד פארק המונית שהסיעה את חברתי פרופ' חוה גיא ממכללת דוד ילין ואותי משדה התעופה בוורשה לכנס בין-לאומי לחקר המקרא שהתקיים בעיר. להפתעתי, כמענה לתפילתי, עצר הנהג בפתח מלון מול אותו פארק ממש שחמדתי במחשבותיי. עוד סיבה טובה להודות ליריב שבחר עבורנו מלון כה מוצלח – סופיטל ויקטוריה – קרוב לאוניברסיטת ורשה שבה התקיים הכנס, וקרוב לפארק נחמד שבו אוכל לרוץ.

לוורשה הגעתי ביום צום תשעה באב תשע"ט. המעבר מהארץ לוורשה הוסיף שעתיים לצום, אך כמה מתאים להיות בפולין בתשעה באב.

למרות הצום, בבוקר המחרת חשתי חזקה דיי לצאת לריצה של שעה ויותר בפארק הסמוך – The Saxon Garden, שהוקם בידי מלך פולין אוגוסט השני "החזק" בתחילת המאה השמונֶה-עשרה, והיה הפארק הראשון שנפתח לציבור בפולין. אפילו אימון עליות התאפשר לי בזכות גבעה חביבה שעליה מבנה (דתי?) שטרחתי לעלות אליו לרגל שוב ושוב. צמוד לפארק יש אנדרטת זיכרון לחיילים האלמונים של פולין, בכל מלחמותיה וקרבותיה. אש תמיד בוערת שם, ושני חיילים ניצבים בכל עת, בדום מתוח או (אולי כאשר הם חשים צורך לחלץ עצמות, כפי שהציעה חוה) בצעידה נמרצת וטקסית. בכל פעם כשרצתי או עברתי במקום וידאתי שהם ממלאים את תפקידם כהלכה.

מצבת זיכרון לחייל האלמוני בפארק שמעבר לכביש

מצבת זיכרון לחייל האלמוני בפארק שמעבר לכביש. צילמה: חוה שלום גיא

M

הפארק שמעבר לכביש. הפרחים באדום ובלבן עם בצבעי הדגל הפולני

הפארק שמעבר לכביש. הפרחים באדום ובלבן עם בצבעי הדגל הפולני. צילמה: חוה שלום גיא

 

 

 

 

 

 

 

 

בריצותיי בפארק נהניתי לראות את הבריכה ואת הברווזים השוחים בה או נחים בגדותיה, וכן את הפסלים שכל אחד מהם מייצג עונת שנה או אחד מתחומי הידע. אך ריצה בפולין עוררה בי אסוציאציות לריצות אחרות שרצו בה אחיי היהודים בתקופת השואה: להסתתר; להימלט מפגיעת כדור; לקפוץ מהרכבת הנוסעת אל המוות ולרוץ אל היערות היפים והירוקים בשאיפה להצטרף לפרטיזנים. גזעים עקורים שהונחו בפארק עוררו בי מחשבות נוגות על חיים יהודיים שנכרתו על אדמת הארץ הזו.

הפארק שמעבר לכביש

הפארק שמעבר לכביש

 

 

 

 

 

 

 

 

בוקר יום ראשון, יום שובנו לארץ, ולאחר שתי ריצות בפארק רציתי לגוון. החלטתי לרוץ את ריצתי האחרונה בוורשה לכיוון ההפוך. תחילה רצתי לכיוון הספרייה העתיקה של האוניברסיטה והלאה משם, ולאחר מכן חזרתי על עקבותיי ורצתי לכיוון השני, לעיר העתיקה.

הופתעתי לגלות חנות פתוחה בשעה 6:30 בבוקר, ועוד ביום ראשון שהוא יום מנוחה, אך כאשר התקרבתי אליה התברר הכול: הייתה זו חנות לממכר אלכוהול. ואכן, חבורת צעירים מילאה את הרחוב. ניסיתי שלא להתקרב אליהם והמשכתי לעיר העתיקה.

כפי שלימדה אותנו המדריכה (המצוינת!) אגתה (נוצרייה דוברת עברית שוטפת), בסיור שערכנו קודם לכן בגטו ורשה ובעיר העתיקה, תושבי ורשה גאים בעובדה שעירם הייתה העיר היחידה שמרדה בגרמנים. בעקבות המרד החליט היטלר למחוק את ורשה מעל המפה, ו-40 אלף אזרחים פולנים נהרגו. גאווה זו במרד ובהתנגדות ניכרת ברחובות העיר. כך למשל עצרתי בפתח העיר העתיקה את ריצתי כדי לקרוא כרזות רחוב המדווחות על פועלם ועל גבורתם של פולנים טובים הקשורים במאבק בגרמנים ובייחוד בהצלת יהודים. בירכתי אותם בליבי, ותהיתי בפעם המי יודע כמה מה גבר על מה – האור שהקרינו טוב ליבם ונכונותם לסכן את חייהם אותם אנשים אמיצים ומוסריים כמו אלה שאני קוראת עליהם, או החושך שהפיצו אכזריותם של משתפי הפעולה עם הגרמנים   של אלה שרצחו ביהודים בלא רחם, כמו אלו שהיו שותפים לטבח הנורא בידוובנה. רשמתי לעצמי פתק מנטלי לשאול את ידידתי פרופ' ג'ודי באומל-שוורץ, חוקרת השואה וראש המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן, אם ניתן להעריך מספרית כוחם של מי גבר בקרב העם הפולני – מצילי היהודים או רוצחיהם.

במלון פגשנו זוג ישראלי מקסים, אלינורה (נורה) ואהרון שטרן, שהגיעו לרגל פסטיבל מוזיקת שופן בוורשה. התברר שנורה, שגדלה בוורשה, הוסתרה מגיל 5 עד 11 במנזר ליד ורשה, ומשפחתה הושמדה. כשהיא סיפרה לנו את סיפור חייה, הרגשנו שזהו השיא של הסיורים שערכנו בגטו, בבית העלמין היהודי וגם במחנה ההשמדה מיידנק (סיור שיצא מטעם הכנס שהגענו אליו).

בריצתי בעיר העתיקה עברתי גם דרך חנות מזכרות, שבסיור קודם במקום עם חוה גילינו בה לתדהמתנו – לצד בובות של כליזמרים יהודיים – בובה של יהודי בעל אף מעוקל. בידו האחת החזיק שקיק, ולא צריך להיות גאון כדי להבין שהוא מלא במטבעות, ובידו השנייה מטבע זהב. אנטישמיות שאינה מתחבאת ואינה מתנצלת. ברור שלא קנינו דבר בחנות הזאת.

מתברר שהאנטישמיות לא מתה

מתברר שהאנטישמיות לא מתה. צילמה: חוה שלום גיא

 

 

 

 

 

 

 

 

לסיכום, הריצה בפארק בפולין וברחובותיה הייתה גם ריצת הניצחון של בת לעם היהודי שעבר על אדמת פולין את הנורא מכול. האם העולם למד לקח? לצערי, תשובתי היא לא. ניתן ללמוד זאת הן מהיחס הסלחני כלפי מקרים מזעזעים בני ימינו של רצח עם או של דיכוי קשה של קבוצות שלמות (קחו לדוגמה את דיכוי מתרגלי הפאלון גונג בסין וקצירת אבריהם למטרת תרומות איברים), והן ביחס של בני המין האנושי בכללותו כלפי בעלי החיים. ליצחק בשביס זינגר היה הרבה מה לומר על כך, וכן להיסטוריון השואה, צ'רלס פאטרסון בספרו המטריד – כל יום הוא טרבלינקה.

 

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

כשהחיים מתנגשים במטרה – מרוץ גבעת שמואל בשיתוף אוניברסיטת בר-אילן – 17.5.19

"מרוץ הבית", אני מכנה את המרוץ הזה, שכבר זיכה אותי בכמה גביעים לקטגוריית גיל. לכן גם השנה נרשמתי אליו בשמחה, ואף קיוויתי לריצה מהירה; אומנם לא כדי לשבור שיא שלי, שהרי משך כל האימונים למרתון פריז לא התאמנתי על ריצה מהירה, אבל ריצה של 10 קילומטרים ב-52 דקות בהחלט תשמח אותי, כך הצהרתי. עם זאת, בסתר ליבי קיוויתי לרדת מ-50 דקות, כפי שקרה פעם אחת בלבד, ובמרוץ זה עצמו, בשנת 2014, עת קבעתי שיא אישי – 49:52 דקות שאף זיכה אותי בגביע על מקום ראשון בקטגוריית גיל.

אולם עוד לפני המרוץ, כאשר ראיתי אֵילו תותחיות משתתפות בקטגוריית הגיל שלי, הבנתי שהשנה לא אחזור עם גביע, ואולי טוב שכך, כפי שאסביר מייד.

פגישת גרעין בערב (לילה) שלפני המרוץ

בתחילה התלבטתי אם להשתתף בפגישת הגרעין שנקבעה לערב (או שמא לילה, שהרי שעת הפגישה נקבעה ל-21:00) שלפני המרוץ. ידעתי שהפגישה, שהחלה מאוחר בביתה של חברתי גילה בכוכב יאיר, תסתיים מאוחר. זה לא התאים למטרתי – מרוץ מהיר למחרת היום.

אולם כשהתקרב מועד המרוץ, הבנתי שהמטרה שלי אינה יכולה להתגשם. התקררות מלֻווה בחום פגעה ברצף האימונים לריצה מהירה (השונים מאימונים לריצת מרתון), וכן התברר שיום המרוץ הוא יום של שרב כבד. נוסף על כך, הידיעה שממילא אין לי סיכוי לגביע, הביאה לכך שהחלטתי ליהנות ממפגש עם חברותיי וחבריי לגרעין, בלי להיכנס ללחץ בשל השעה המאוחרת ובלא שאגביל עצמי מאכילה מהכיבוד הטבעוני שהביאו חברותיי ושהבאתי אני (ותודה לכל מי שהתחשבה והביאה כיבוד טבעוני, כך שגם אני איהנה ממנו!).

נהניתי מפגישת גרעין מקסימה. צחקנו כהוגן, נזכרים במשובות נעורינו. חגגנו את החיים, אך זכרנו גם את המתים: לידיה קוסמן, שהייתה האקונומית שלנו ולה שרנו באהבה "אנחנו אותך אוהבים לידיה, לידיה" (תחת עדה שבשיר המקורי). לידיה נהרגה בדצמבר 1999 בתאונת דרכים והשאירה אותנו מזועזעים לנוכח מוות טרגי בגיל כה צעיר. קולין, שהייתה חברה קרובה מאוד שלה, סיפרה שהיא עדיין בוכה כאשר היא חושבת עליה; אשר אלמקייס, שמותו הפתאומי בלונדון בסוף מאי 2018 זעזע אותנו אף הוא. אשר היה הזרז למפגש שלנו (אם אפשר לכנות זאת זרז, שהרי כמעט שנה עברה עד שהצלחנו סוף-סוף להיפגש) – כי החיים קצרים, ובכל זאת עברנו משהו יחד עלי אדמות; ובני נהון – שעליו כתבתי בפוסט הקודם, "רצים לזכרם". אומנם הוא לא היה בן גרעין שלנו, אך השתייך לגרעין "חציר" שאִתו חלקנו את היאחזות "גדיד", והיה החבר של גילה אלבז (כיום קדיש), חברת הגרעין שלנו וחברתי היקרה והוותיקה, זו שבחצר ביתה בכוכב יאיר התקיים מפגש הגרעין.

כמה צחקנו, אך גם זכרנו והתעצבנו. מימין לשמאל: בני, יעל וקולין.

כמה צחקנו, אך גם זכרנו והתעצבנו. מימין לשמאל: בני, יעל וקולין

 

 

 

 

 

חזרתי לביתי בשעת לילה מאוחרת (ותודה לאושרה שהביאה אותי עד הבית) מוצפת בחוויות. למיטה נכנסתי רק אחרי 1:30. יהיה מה שיהיה מחר – הערב נהניתי בחברת חברים!

הגעה למרוץ

מזל שיריב הציע להסיע אותי למרוץ! בנסיעתנו התברר לנו שהכבישים חסומים, כך שלא יכולתי להגיע באוטובוס עד אוניברסיטת בר-אילן, כפי שחשבתי לעשות לפני הצעתו הנדיבה של יריב. יריב מצא מסלול חלופי ועקלקל, ובזכותו הצלחתי להגיע בזמן. תודה לך, אישי היקר!

על קו הזינוק שמחתי לפגוש את אריה ארזי, סמנכ"ל הסטודנטים באוניברסיטת בר-אילן, ולצדו כלתו הדר, ושמחתי אף יותר כאשר אריה סיפר לי שהדר וגם בנו הם טבעונים. עוד עדות לכך שהטבעונות מבססת את אחיזתה בציבור הרחב, וגם בציבור הדתי.

הריצה

התחלתי מהר מדי. חמישה קילומטרים ראשונים רצתי בקצב של פחות מחמש דקות לקילומטר. הייתי מרוצה והרגשתי חזקה. אך לאחר חמישה קילומטרים החל הגוף להתעייף, וגם החום שגבר נתן את אותותיו. חשתי שפניי בוערות, ושטפתי אותן במים. קשה לומר שנהניתי מהריצה, שהרי השתדלתי לרוץ מהר במזג אוויר לא אידיאלי מבחינתי. בסופו של דבר הגעתי לאחר 52:53 דקות (קצב 5:17), רביעית מהנשים בקטגוריית הגיל שלי. לא מה שרציתי מלכתחילה, אך בהחלט לא רע מבחינתי. וכמה נהניתי מהשלגון שחילקו בסיום!

 

"דיל" טוב

בסיכומו של דבר, ארגנו לי משמיים "דיל" טוב. נכון שהשנה הסתפקתי במדליה במרוץ גבעת שמאול ולא חזרתי עם גביע, אך הידיעה מראש שכך יהיה, אפשרה לי ליהנות בלב שקט מחברותיי ומחבריי לגרעין, שהיו חלק כה חשוב מחיי בתקופת הצבא.

פורסם בקטגוריה ריצה | עם התגים , , , , , , , | 4 תגובות

רצים לזכרם – 8.5.2019 לזכר בנימין (בני) נהון ובנימין תאני

גם השנה, ביום הזיכרון, רצתי לזכר הנופלים. השנה היו אלה בנימין תאני, שאותו לא הכרתי אך נבחר עבורי בידי המערכת של "רצים לזכרם", ובני נהון, שביקשתי להוסיף את שמו כרץ נוסף שאני רצה לזכרו. הראשון נולד בעיר בז'ז'ני שפולין בשנת 1900, והשני בבנימינה, בשנת 1962. הראשון נהרג (למעשה נרצח, בדריסה מכוונת, לפי המידע שבאתר) בשנת תש"ח־1948, בגיל 48, השני נהרג מפליטת כדור של חייל שטיפל בנשקו בשנת תשמ"ג־1983, בגיל 21. הראשון הותיר אחריו אישה ובת, השני היה בחור צעיר שעדיין לא נישא. הוא היה החבר של גילה, חברת הילדות שלי וחברתי האהובה עד היום.

‏‏רצים לזכרם-2019

 

 

 

 

 

 

בנימין תאני – אני לומדת מאתר "יזכור" – נולד להנרייטה ולאריה פייגננבאום, ועלה לארץ כחלוץ בשנת 1920, בגיל 20. היה בעל תושייה וברוך כישרונות. בין השאר הקים מפעל מים, ואני חשה שיש בעובדה זו כדי ליצור זיקה בינו וביני, שהרי רוברט שמש, אבא שלי ז"ל, היה מהנדס מים.

בנימין תאני ז"ל

בנימין תאני ז"ל

 

 

 

 

בנימין תאני ז"ל

בנימין תאני ז"ל. יהי זכרו ברוך!

 

 

 

 

 

בני נהון היה אף הוא ברוך כישרונות, בחור ערכי ושמח, מעמיק ושטותניק כאחד. הוא היה משעשע אותנו בתעלוליו (הזעקות מקפיאות הדם ברשת –"בדולח!" – והזוכר יזכור ויחייך). בן זקונים לאחר שש בנות, גדל כנסיך להוריו רוחמה ומימון. הכרתי אותו בהיאחזות "גדיד", שם חבר גרעין "נטיף" – שבמסגרתו הגענו גילה ואני להיאחזות – לגרעין "חציר" של בני (שאף היה מזכיר הגרעין). בני היה חדור מוטיבציה לתרום ולחם כדי להיות לוחם, וזאת בשל ניתוח לב פתוח שעבר בנעוריו. בני התגבר על כל המגבלות הפיזיות והיה בכושר מעולה.

הלווייתו הייתה ההלוויה הראשונה שבה השתתפתי. נשמעו בה קולות מצד מי ממשפחתו כביכול אנו מלווים את בני לחתונתו. כך החל להתברר לי הקשר התרבותי, שלימים נודע לי שהוא אוניברסלי, בין מות אדם צעיר, לפני שהקים משפחה, לבין טקסי נישואין. בהשראת ההבנה הזו שהפציע בהלוויה של בני, כתבתי לאחר שנים רבות מאמר שהתפרסם השנה, המשווה את הסיפור על בת יפתח, שהוקרבה בבתוליה, לסיפור נישואיי רבקה. את המאמר הקדשתי לזכרו של בני נהון.

בנימין (בני) נהון ז"ל

בנימין (בני) נהון ז"ל

 

 

 

בני נהון ז"ל. יהי זכרו ברוך!
בני נהון ז"ל. יהי זכרו ברוך!

 

 

 

 

 

 

כדי להשתתף בפרויקט ההנצחה של "רצים לזכרם" אין צורך להגיע למקום מסוים. כל שצריך הוא את החולצה, תשלום סמלי ולהדפיס מהמערכת את שמות הנופלים שלזכרם אנו רצים, כך שנוכל לשים זאת על החולצה כאילו היה זה מספר הרץ. כל אחד רץ (או הולך, או רוכב על אופניים) במקום שהוא בוחר לעשות זאת, אך כולנו באותה השעה – החל מ־17:30.

בחרתי לרוץ בפארק התקווה בגני תקווה. כמעט כל הרצים האחרים בפארק לא לבשו את חולצת רצים לזכרם ולא רצו לזכר הנופלים. לבי נחמץ על ההחמצה הזו. כביכול ריצה מבוזבזת. חלילה, איני מזלזלת בערך הריצה בפני עצמה, אך הייתה כאן החמצה של מתן ערך מוסף לריצה ביום הזיכרון.

לכן שמחתי כל כך לראות רץ אחר בא מולי לבוש בחולצת "רצים לזכרם". זקרנו אגודלים זה לזה באחוות רצים וזוכרים.

יהי רצון שבשנה הבאה יצטמצם הפער שבין הנופלים לבין הרצים הזוכרים, הן משום שלא יתווספו שמות חדשים (או לפחות כמה שפחות שמות, בבקשה!) והן משום שקהילת הרצים הזוכרים תגדל במידה ניכרת.

פורסם בקטגוריה ריצה | עם התגים , , , , , , | תגובה אחת

מרתון בפריז 14.4.2019 – או-ל-לה!

מוארת

"את נראית מוארת כאילו חזרת מאומן, ולא ממרתון בפריז", אמרה לי שרון, המדריכה בסטודיו C, כאשר הגעתי לאימון בסטודיו שלושה ימים לאחר המרתון. נו, טוב, הרי חזרתי מעיר האורות. מרתון פריז הוא אמנם המרתון העשירי שלי, אך הראשון בחו"ל. הגעתי אליו בעקבות חברת קבוצתי וחברתי בלהה מנדילוביץ, כך שמגיעה לה תודה גדולה על החוויה. לולא היא בוודאי לא הייתי נרשמת, ומחמיצה את אחת החוויות הכי מרגשות ועוצמתית שחוויתי בעולם הריצה (והיו לא מעט חוויות כאלה).

טיול ריצה של 42.195 קילומטר עם בלהה מנדילוביץ בעיר האורות, פריז, על רקע מגדל אייפל

חזרתי מוארת מעיר האורות :) כמה טוב ונעים לרוץ עם בלהה מנדילוביץ במרתון פריז!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התארגנות

נרשמנו לעסקת החבילה של Talma, שכללה טיסות, מלון, העברות, כולל עצירה באקספו בדרך למלון, לקחת את הערכות, וכמובן הרישום למרתון. התאים לשתינו שלא להטריד את עצמנו בפרטים הטכניים הללו. בשדה התעופה הופתענו ושמחנו לפגוש את חברתנו סוניה, שטסה עם אישהּ דוד לריצה של כמה ימים בפורטוגל. איזו פתיחה משמחת!

מימין לשמאל: בלהה מנדילביץ, יעל שמש וסוניה מנדילוביץ. שלוש חברות רצות, השתיים הראשונות במרתון פריז והשלישית - ריצות שטח בפורטוגל

מימין לשמאל: בלהה מנדילוביץ, יעל שמש וסוניה מנדלוביץ. שלוש חברות רצות, השתיים הראשונות במרתון פריז והשלישית – ריצות שטח בפורטוגל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פריז

באקספו התרגשנו לאתר את שמותינו רשומים על הקירות, הכוללים את שמות כל הרצים במרתון השנה: 55,000 רצים (כ-20 אחוזים מהם נשים) מ-145 מדינות.

הנה! הנה גם שמי! שורה שלישית מלמטה, באקספו שבו קיבלנו את הערכות

הנה! הנה גם שמי! שורה רביעית מהסוף, על קיר האקספו שם קיבלנו את הערכות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המלון Belfast שבו התאכסנו היה פשוט מעולה, ובייחוד מבחינת המיקום האידאלי – ממש ליד שער הניצחון – קרוב מאוד הן לנקודת ההתחלה של המרתון והן לנקודת הסיום. כשומרת שבת שהעבירה בו את השבת שלפני המרתון, היה לו יתרון נוסף עבורי: כניסה ויציאה מהחדר ומהמלון לא יצרו בעיה לוגיסטית. דלת המלון הייתה תמיד פתוחה, ודלת החדר נפתחה באמצעות מפתח רגיל, ולא מפתח אלקטרוני.

על רקע המלון החביב שבו התאכסנו, בסיום המרתון

על רקע המלון החביב שבו התאכסנו, בסיום המרתון

 

 

 

 

 

 

 

 

המלון נכבש כולו בידי קבוצת הרצים (ומעט מלווים) מישראל שהוציאה Talma, כך שהשיחות בארוחות הבוקר נשמעו כקריקטורה מהווי מרתוניסטים: לפני המרוץ – מה נלבש? כמה שכבות? איך יהיה מזג האוויר? ולאחר המרוץ: תוצאות, היכן החל להיות קשה, חוויות מהמסלול והשוואות למרתונים אחרים ברחבי העולם שעוררו בבלהה ובי חשק לרוץ בעתיד במרתון ברלין. יומיים לפני המרוץ, ושדרת שאנז אליזה שבה החל המרוץ הייתה מלאה בשוטרים. במגיני הידיים והרגליים שלהם הם נראו כרובוטים. לא, הם לא היו שם לכבוד המרתון, אלא התברר לנו משיחה אתם שהם מבלים שם כבר כמה חודשים, בשל הפגנות ה"אפודים הזוהרים". בלהה ואני ניצלנו את קרבת המלון למקום ההתרחשות, והן בשישי והן בשבת סיירנו באזור וביקרנו במקום נקודת ההתחלה המשוערת ובנקודת הסיום המשוערת. התפלאנו לראות ששערי הפתיחה והסיום לא הוקמו עדיין, ובשבת שאלנו עצמנו אם הם זוכרים שיש להם מרתון למחרת היום. בסופו של דבר הרגענו את עצמנו שיש להם די ניסיון, ושנשאיר זאת להם. מחר בבוקר נתייצב למרוץ, והכול יהיה בסדר. מתברר שהם לא שכחו להציב שער זינוק :) על רקע שער הניצחון  ואכן, כך היה, כפי שניתן להתרשם מתמונת שער הזינוק על רקע שער הניצחון.

 

 

 

 

זוהי פעם ראשונה שאני מתחילה מרוץ מרתון (42.195 קילומטר) בשעה 9:00 בבוקר, ואף יוצאת אליו בהליכה של כמה דקות מחדרי שבמלון, כך שלאחר היוגה, שעליה הקפדנו כל שהותנו בפריז, הן לפני המרתון והן לאחריו, אכלנו ארוחת בוקר קלה בחדר האוכל של המלון לפני שיצאנו לתייר בעיר בריצה. כך התייחסתי למרתון הזה – כאל טיול ריצה – אפשרות ליהנות ממראות העיר היפה באמצעות הרגליים, וכדי להעצים את ההנאה והחוויה החלטתי לרוץ עם בלהה, שהרי נחמד יותר לחוות הכול בשתיים, מה גם שריגש אותי לעבור אִתה את חוויית המרתון הראשון שלה. לאורך הריצה היה עלינו לרוץ עם צמיד ירוק; לולא כן – הזהירו אותנו – לא נקבל בסיום את החולצה ואת המדליה. בלהה בדקה את הצמיד, ענדה אותו על ידה בערב שלפני המרתון, ואף הידקה אותו. התברר שזו פעולה בלתי הפיכה, ושכעת לא ניתן להסיר אותו בלא לקרוע אותו. בלית ברירה היא ישנה עם הצמיד.

מרתון! – חוויה מתקנת מפריז

איזו חוויה אדירה הייתה זו להיות חלק מעשרות אלפי רצים, במרוץ שהתברר כמאורגן להפליא. המסלול עבר באטרקציות תיירותיות כמו מגדל אייפל, הנהר סֵן Seine)), כנסיית נוטרדם (יום לפני השרפה שפרצה בה), הלובר, יער ונסן ויער בולון. מסלול יפה להפליא ואף מגוון.

צריך לדאוג לאנרגיה תוך כדי הריצה!

ריצה במסלול עירוני מגוון ויפה

 

 

 

 

 

 

נהר הסן היפה

נהר הסן היפה

 

 

 

 

 

 

יותר מכול התרשמתי מאווירת הקרנבל השמחה שכמותה טרם חוויתי במרוצים (הקרוב ביותר לכך בארצנו הוא מרתון ירושלים). מראש שיערתי שתהיה זו חוויה מתקנת עבורי מהעיר פריז, אך לא ידעתי עד כמה. לפני כשלושים שנה ביקרתי בעיר והתרשמתי לרעה מרמת הנחמדות של תושביה. במרתון, לעומת זאת, עמדו פריזאים רבים בצדי הדרך ועודדו את הרצים. מאחר שבמספרי החזה שלנו נרשם גם השם הפרטי, שמעתי לא מעט קריאות עידוד שכוונו אישית אלי: Allez Yael! (מבטאים אַלֵה, במבטא צרפתי מתנגן), כלומר, קדימה, יעל וכן Courage Yael! (אומץ, שזו דרכם לאחל בהצלחה במשימה קשה). החלקתי ידיים עם ילדים וילדות, וחשתי שהחיוך המאושר לא סר מפניי.

נראה היה לי שלא הפסקתי לחייך כל המרתון :)

נראה היה לי שלא הפסקתי לחייך כל המרתון :)

 

 

 

 

 

 

 

 

לאורך כל הריצה לא ייחלתי לסיומה. תזמורות רבות לאורך הדרך סיפקו אטרקציות נוספות. פשוט כיף אדיר! בקילומטר ה-28 החל להיות לבלהה קשה. הקושי גבר בקילומטרים האחרונים, אולם היא העלתה על פניה הבעה נחושה והמשיכה לרוץ כל הדרך, כמו גיבורה, גם כאשר גברים רבים עברו בסביבתנו להליכה. יישר כוח, בלהה! והנה חצינו גם את הקילומטר ה-40. עוד שני קילומטרים ודי! השעונים שלנו אמנם מראים שרצנו יותר מ 42 קילומטר אך לא נתקטנן. הנה הגיע הסיום המרגש.

סיום! Bravo!

סיום! Bravo!

 

 

 

 

 

 

 

 

 מאושרות ונרגשות לאחר סיום המרתון, מול המלון שלנו על רקע שער הניצחון

מאושרות ונרגשות לאחר סיום המרתון, מול המלון שלנו על רקע שער הניצחון

 

 

 

 

 

 

 

 

התאוששות וקולינריה טבעונית בפריז

דבר נוסף: התפעלתי מיכולת ההתאוששות המהירה של בלהה. נזכרתי שיום לאחר המרתון הראשון שלי הלכתי לאט, בקצב של זקנה. אולם תלאות המרתון הראשון לא ניכרו בהליכתה של בלהה, לא ביום המרתון וגם לא למחרת. אולי היו אלו הפיצה הטבעונית, הטוסט הטבעוני והעוגות הטבעוניות שאכלנו לאחר המרתון שאוששו אותה כה יפה (זו ההזדמנות להמליץ על המסעדה הטבעונית cloud cakes שכתובתה: 6 rue mandar). כן, אם לא הזכרתי זאת עד כה, יתרון נוסף לבלהה מלבד חברתה הנעימה ויכולת הארגון שלה הוא היותה טבעונית!

פורסם בקטגוריה ריצה | 9 תגובות

חצי מרתון בתל אביב – 22.2.2019

הטונה שבערכה

אפתח בפיל שבחדר, או בטונה שבערכת הרץ. לו הייתי יודעת מראש שהערכה תכיל חבילה של טונה, סביר שלא הייתי נרשמת לחצי מרתון בתל אביב. תמוה בעיניי שבמרתון בעיר שהוכתרה כבירת הטבעונות העולמית, ואף שֻווקה כך בתשדיר של משרד החוץ, לא תהיה כל התחשבות ברגשותיהם של הרצים הצמחונים והטבעונים. שמעתי שהייתה על כך ביקורת רבה, אך אני לא "חיית פייסבוק", כך שאיני יודעת על התארגנויות נגד תכולת הערכה. מכל מקום, אני מצרפת את קולי לכל מי שהביע את מחאתו בעניין זה.

פגישת יעלות

יריב הסיע אותי בקטנוע עד המחסום המשטרתי (תודה, יריב!). על קו הזינוק פגשתי בהשגחה פרטית ביעל נשגב. לכך פיללתי ממש, אף שלא העזתי להאמין שנצליח להיפגש. כבר רצנו ביחד מספר מרוצים, ולעתים קרובות אנו רצות זו לצד זו באימונים. הקצב שלנו דומה, וחֶברתה תמיד נעימה לי. היא עדיין אינה יודעת זאת, אך אני זוממת לשכנע אותה שבעתיד נרוץ יחד אולטרה מרתון.

יעל שמרה שנרוץ בקצב נכון ושלא נפתח מהר מדי, וטוב עשתה. בהרצאה ששמעתי מחי פרחי כשבוע וחצי לאחר המרוץ, הוא הזהיר אותנו שעל כל שנייה מהירה מדי בתחילה, משלמים מחיר כבד של שבע שניות בהמשך הדרך.

חצי מרתון בתל אביב 2019

 

 

 

 

 

טבעונית לפניך

בעודי רצה עם יעל ומשוחחת אִתה, חלפה על פנינו במהירות רצה שעל גב חולצתה הכיתוב "טבעונית לפניך". רציתי לשוחח אִתה מעט, לשאול לשמה ולהחמיא לה על ריצתה המהירה. הגברתי קצב, אך היא הייתה מהירה מדי, כך שהסתפקתי במחמאה על חולצתה שצעקתי לה מאחור. הצטערתי שאיני יודעת מיהי, כדי להזכיר אותה בשמה בפוסט הזה.

חוק הטבעונים השלובים

חלפו-עברו הימים שבהם הכרתי את כל הטבעונים בארץ. לשמחתי הרבה, זה שנים לא מעטות שאני מכירה רק אחוז מזערי מהם. אך מתברר שלצד "חוק הדתיים השלובים", ששמעתי לא פעם חבר'ה דתיים מתלוצצים עליו, אפשר לדבר על "חוק הטבעונים השלובים". בפוסט שפרסמתי לאחר המרוץ הזכרתי את הרצה המהירה ואת החולצה. טל גלבוע, זוכת האח הגדול, ראתה את הפוסט שלי ושיתפה בתגובה קישור לפוסט של דנה ראובני:

‏‏דנה ראובני-מרתון תל אביב 2019

 

 

 

 

 

 

 

נכנסתי לפרופיל של דנה, ואכן התברר לי שהיא-היא הטבעונית שרצה לפניי. שמחתי מאוד לראות את הפוסט החדש שפרסמה, ובו סיפרה שהגשימה חלום וירדה מתחת ל 1:50. אם לדייק היא רצה 1:48:57.

לא פלא שלא הצלחתי להשיג אותה

קילומטרים אחרונים

בששת הקילומטרים האחרונים הגברתי קצב. מזג האוויר המצוין אִפשר זאת. מטבע הדברים נעשתה הריצה נעימה פחות, אבל הזכרתי לעצמי שרן שילון, המאמן, אמר שבחלק האחרון של המרוץ אנחנו אמורים להרגיש זיפת (הוא השתמש במילה אחרת), ושזה בסדר גמור. ההגינות מחייבת להודות שלא הגעתי למצב שהייתי אמורה להגיע אליו אילו הייתי נותנת את עצמי כליל לריצה. מטרתי הייתה לרדת משעתיים, ולקראת סיום הריצה עדכנתי את היעד לפחות מ-1:56. ואכן, השעון נעצר על 1:55:16 (אגב, רצתי רק עם שעון יד רגיל והפעלתי את ה"סטופר" שלו). אין זו התוצאה הטובה ביותר שלי לחצי מרתון, אך אני בהחלט מרוצה ממנה. לעת הזו זו תוצאה מספקת בהחלט מבחינתי.

מרתון פריז בסכנה?

לאחר המרתון הסתובבתי עם יעל נשגב ועם עידית שוהם בין הדוכנים. ניצלנו את ההזדמנות לקנות ג'לים וגרבי ריצה ("רצות וקונות", התלוצצה יעל נשגב, "בילוי יום שישי קלאסי"). כאשר הלכתי עם יעל לכיוון קניון איילון – היא למכוניתה ואני לאוטובוס – פגשנו אחד ממכריה, שאף הוא מתעתד לרוץ במרתון פריז. למרתון פריז נרשמתי בעקבות חברת קבוצתי וחברתי בלהה מנדילוביץ, והוא אמור להתקיים ב-14 באפריל 2019. המכר של יעל הדאיג אותי כאשר סיפר על שמועות שמרתון פריז נמצא בסכנה בשל מחאת האפודים הצהובים. כפי שדיווח, מרתון אחר בצרפת כבר בוטל. למה לי פוליטיקה עכשיו? כל שאני רוצה הוא לרוץ, אז תנו לרוץ בשקט. בבקשה!

מקווה שבאפריל אכתוב פוסט ובו אשתף בחוויות מרתון פריז.

פורסם בקטגוריה ריצה | עם התגים , , , , , | להגיב

רגעים של אושר – אימון בפארק קנדה – 14.12.18

איך לוכדים רגעים של אושר? אני מנסה לעשות זאת באמצעות מילים ותמונות, להקפיא אותן כך שאוכל לחזור לרגעי האושר ולחוות אותם שוב ושוב. ברור לי שהניסיון הזה נועד לכישלון. לא ניתן ללכוד את רגעי האושר, לחוות שוב את ניצוצות השמחה המפזזים הללו, רק מקריאת מילים וצפייה בתמונות. עם זאת, בכך שאתעד אותם אוכל לזכור שהם אכן היו, שלא חלמתי חלום.

רוב הכלבים התביישו להצטלם, אז בתמונה יש רק נציגות שלהם.

קבוצת הרצים ונציגות מהכלבים שבקבוצה. צילם: פליקס פיסרבסקי

 

 

 

 

 

 

 

ביום שישי שעבר, שבועיים לאחר המרתון המדברי, כבר חזרתי לשגרת האימונים הברוכה, והצטרפתי לריצה הקבוצתית – הפעם בפארק קנדה, שזה זמן רב לא ביקרתי בו. מראה היער, שנצבע בירוק לאחר הגשמים; העצים והפרחים; התן שחמק מאתנו במהירות; הפרות והעגל המתוק שנצמד לאמו; הכלבים (שבעה במספר! עוד יבוא יום ומספר הכלבים בקבוצה יעלה על מספר הרצים) שרצו עמנו בהנאה, משתוממים מדוע איננו עומדים בקצב שלהם – כל אלה גרמו לי תחושה שאני מרחפת בעננים של אושר. "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם". חשתי הכי בת מזל בעולם, כשהבוקר שלי כולל ריצה של שעה וחצי ביער. חשבתי לעצמי שבכל פעם שאשאל את עצמי מדוע אני רצה (זה קורה מפעם לפעם, גם אם לעתים רחוקות), אזכיר לעצמי את תחושת ההתעלות הזו שחוויתי כך סתם באימון קבוצתי של בוקר יום שישי.

אימן צילם: פליקס פיסרבסקי

אימן צילם: פליקס פיסרבסקי

 

 

 

 

 

 

 

 

ותודה לפליקס שאימן, וגם לכד במצלמתו את כל היופי הזה!

צילם: פליקס פיסרבסקי. הריחו: רבים מאתנו, כולל אני. תענוג!

צילם: פליקס פיסרבסקי. הריחו: רבים מאתנו, כולל אני. גן עדן זה כאן!

צילם: פליקס פיסרבסקי. נהנו מהמראה: כולם.

צילם: פליקס פיסרבסקי. נהנו מהמראה: כולם

 

אנחנו לא ארוחת הבוקר של אף אחד! (והמבין יבין, נכון, נדב? :) ) צילם: פליקס פיסרבסקי

אנחנו לא ארוחת הבוקר שלכם! (והמבין יבין, נכון, נדב? :))             צילם: פליקס פיסרבסקי

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

"במדבר מלון אורחים" – המרתון המדברי באילת 30.11.2018

"את יודעת מה את צריכה לעשות מחר, פשוט ליהנות", קבע המאמן רן שילון בשיחת ההכנה בערב שלפני המרוץ, ובכך שחרר חלק מהלחץ. אוקיי, אין לו ציפיות ממני; אני לא נדרשת להרואיזם ולנכונות לסבול כל הדרך לסיום. הרי אפשר להיות גם בהלך רוח כזה, וכבר היו מרוצים – אומנם קצרים יותר – שאליהם הגעתי מתוך מטרה להשיג יעד מדיד מסוים מתוך נכונות לסבול בדרך ליעד הזה.

ובאמת, נהניתי מהמרתון המדברי ומכל מה שמסביב לו הנאה מרובה. למרתון אגיע בהמשך הפוסט, ובאשר "למה שמסביב לו" אפרט כבר כאן: המפגשים ברחובות אילת ובתדרוך למרוץ עם חברות וחברים מקבוצת הריצה שלי ומקבוצות אחרות; פגישה מפתיעה עם נֹגה וטר ועם רקפת בן-גיא במלון שבו שהינו, יריב ואני. השתיים הן חברות ילדות שלא פגשתי שנים רבות. "גם את רצה מחר במרתון?" שאלתי בתמימות את נֹגה כאשר פגשתי אותה במלון. מבחינתי, אם מגיעים לאילת בעת הזאת, ברור הרי שזה לצורך ריצת אחד המקצים של המרתון. אך נגה הכחישה בתוקף כל כוונה כזו; המלון עצמו (U סוויטס), הנוף של מפרץ אילת שנשקף מחדרנו, הקרבה למפרץ ולנקודות הזינוק והסיום של המרתון והמנות הטבעוניות המושקעות שקיבלנו בארוחות.

ערב המרוץ - כמה טוב לפגוש חברות! מימין לשמאל: יעל שמש, אפרת ידין, סוניה מנדלוביץ, יעל נשגב. צילם: דוד מנדלוביץ

ערב המרוץ – כמה טוב לפגוש חברות!
מימין לשמאל: יעל שמש, אפרת ידין, סוניה מנדלוביץ, יעל נשגב. צילם: דוד מנדלוביץ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בלילה שלפני המרתון דווקא הצלחתי להירדם, אף שבשלב מסוים התעוררתי בכל שעה בערך לבדוק מה השעה. הקצתי יקיצה טבעית ב-4:30, עשר דקות לפני שהשעון המעורר היה אמור להשמיע קולו. יריב ליווה אותי לנקודת הזינוק, ושם פגשתי לשמחתי את חבריי – סיגל וייס, אורן מנחם, יעל נשגב ואפרת ידין. מיכל יפה, חברת קבוצתי, שהשתתפה במחנה האימונים של "אנדיור" באילת ורצה חצי מרתון, הקדימה והגיעה לפגוש את רצי המרתון של "אנדיור", וכך גם רן שילון.

זינוק! יעל נשגב, אפרת ידין ואני רצות ביחד. השמש המתחילה להתגלות מבעד להרי אדום יוצרת מראה מרהיב. בשעה מאוחרת יותר היא תהיה לגמרי לא רצויה מבחינת הרצים, אך כעת יפה להביט בה. ואומר כבר כאן שבהמשך הריצה היה מזג האוויר מושלם. השמיים היו מעוננים, והשמש חסכה עצמה מאיתנו רוב הריצה. לאחר קילומטר, אולי קצת יותר, יעל ואני מגבירות קצב וממשיכות ביחד עד הקילומטר ה-12 בערך. עבור יעל זהו מרתון ראשון, והיא הגיעה אליו חזקה ומוכנה היטב. בתחילת הריצה נתקלה רגלה באבן. היא כמעט מעדה ונפלה, אך הצליחה לייצב את עצמה בצורה מרשימה. "בזכות היוגה!" השיבה, כאשר החמאתי לה על כך.

לרוץ עם חברות - ריצה עם אפרת ידין ויעל נשגב בתחילת המרוץ.

לרוץ עם חברות – ריצה עם אפרת ידין ויעל נשגב בתחילת המרוץ.

 

 

 

 

 

 

רצה וצילמה: יעל נשגב

איך אפשר לעמוד בפני נוף כזה? צילמה: יעל נשגב

 

 

 

 

 

 

 

 

Vegan Runner

מאחר שאני רצה עם חולצה הנושאת בגבה את הכיתוב Vegan Runner, נוצרים במהלך המרוץ מפגשים ושיחות סביב הטבעונות. אנדרי מלטביה מספר לי שיש לו בת טבעונית ובת צמחונית. אווה מפולין מספרת לי שהיא צמחונית, אך אולי בשנה הבאה תהיה טבעונית. אני מעודדת אותה להתקדם בחיים. היא מספרת כיצד הטבעונות מתבססת חזק בפולין, ואני מתגאה שתל-אביב הוכתרה כבירת הטבעונות העולמית. רץ ישראלי מבקש ממני שאספר לו מדוע החלטתי להיות טבעונית, ואני מבהירה שעשיתי זאת מסיבות מוסריות, אך יש גם טבעונים (כמו רן שילון, מאמן "אנדיור") שהגיעו לכך מסיבות בריאותיות וספורטיביות. נראה שהוא מופתע מהמידע הזה.

בקילומטר ה-20 אני רצה לבדי. יעל לפניי. קשה לי. מדובר בעלייה מתמשכת. אני מזכירה לעצמי את עצתו הטובה של ידידי מנש הס: "זכרי שזה די פשוט לרוץ מרתון. בסך הכול לרוץ קילומטר אחד. פשוט יש לרוץ אותו 42 פעם בקירוב". אני צריכה לצלוח רק קילומטר אחד, אני משכנעת את עצמי, וזה עוזר. אולי זה עוזר בעיקר משום שאני יודעת שלאחר הקילומטר הזה תתחלף העלייה בירידה.

מרתון מדברי 2018-ריצה וסלעים

 

 

 

 

 

 

מאחר שזו כבר פעם תשיעית שאני משתתפת במרתון מלא או באולטרה מרתון, נראה שסביבתי הקרובה אינה מתרגשת מכך. גם איני מצוידת בפתקי עידוד, והיו דווקא קטעים שנזקקתי בהם לעידוד. אני מחליטה "לפתוח"  פתק עידוד מה', ובו אני "קוראת" את הבטחתו שהוא יצר לי רגליים כדי לרוץ בהן, ונטע בהן די כוח לעמוד במשימה. התכסיס הזה עוזר. כבר כתבתי בעבר שמרתון הוא אתגר מנטלי לא פחות מאשר פיזי. אז תודה לה' על פתק העידוד!

בירידה אני מקבלת כוחות מחודשים וממשיכה לרוץ במרץ, לא שוכחת להסתכל בנוף המדברי היפה. "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים", אמר הנביא ירמיהו. תחנות הריענון הרבות הפרושות לכל אורך המרוץ הן מעין מלון אורחים נדיב, ואני נהנית בהן מפלח תפוז, מעט ביגלה בשביל המלח, משקה איזוטוני, ובעיקר מהאפשרות למלא את בקבוק השתייה שלי.

אחת מתחנות הרענון - מלון אורחים במדבר. רק למה אני נראית "גמורה"?

אחת מתחנות הרענון – מלון אורחים במדבר. רק למה אני נראית "גמורה"?

 

 

 

 

 

 

לקראת הקילומטר ה-30 אני חוששת. במרתון המדברי הקודם התחילו לי כאבים עוצמתיים ברגליים בקילומטר ה-30. לשמחתי, הפעם נחסכו ממני אלה. קילומטר ועוד קילומטר חולפים, ומלבד כאבים נסבלים בצלעות, שריד וזכר לתאונת דרכים מלפני חצי שנה, הגוף לא חווה משברים מיוחדים. אולי בזכות היוגה היום-יומית?

בקילומטר ה-34 אני קצת חולמת. רגלי נתקלת באבן גדולה, אני משתטחת על אדמת המדבר ובוודאי מבהילה את הרצים מאחוריי. מובן שאני מבהילה גם את עצמי לרגע קט. האם נפגעתי? האם אצליח לקום ולהמשיך לרוץ? אני ממהרת לקום, עוד לפני שהרצים מאחור מגיעים אליי, ממשיכה לרוץ, ובוחנת את עצמי תוך כדי תנועה. ב"ה, שום דבר לא נשבר או נסדק. הפגיעות הן חיצוניות. דעתי נחלשת מעט כשאני מגלה שאני שותתת דם מהמרפק הימני. אני חוששת שאם הדם לא ייעצר אני איחלש ולא אוכל לרוץ. אולם הדבר לא קרה, ותודה למד"א שטיפלו בי לאחר שהגעתי לקו הסיום וליעל נשגב שדאגה לכך שאקבל טיפול.

אך בל נקדים את המאוחר. בקילומטר ה-40 אני חשה רצון להקיא, כנראה בשל מתיקות הג'לים. אני עוצרת לרגע, לא מצליחה להקיא וממשיכה לרוץ. מעודדים כבר פרוסים בצדי הדרך ונוסכים כוחות גנוזים ברצים העייפים. חברת קבוצתי ליאת סגול – המשתתפת במחנה האימונים של "אנדיור" ובמסגרתו רצה חצי מרתון – שואלת אם לרוץ אִתי, ואני מקבלת את הצעתה בשמחה. מאחר שגם ליאת טבעונית, אנו משוחחות תוך כדי ריצה על מפגשים עם טבעונים שהיו לנו במהלך הריצה. ליאת משכילה לדרבן אותי קדימה בעדינות בכך שהיא רצה מעט לפניי. אני משקיעה בריצת שני הקילומטרים הללו יותר ממה שהשקעתי בכל הריצה, כך שאני מגיעה מותשת ומאושרת לקו הסיום.

עם ליאת - בסיום

עם ליאת – בסיום

 

 

 

 

 

 

וכדי להפוך את כל האירוע הזה למושלם אף יותר – אפילו זכיתי במקום שלישי בקטגוריה. בהחלט הפתעה חביבה!

והערה לסיום: בתקופת האימונים חששתי שאיני רצה די הצורך. התבדחתי שרן שילון עורך ניסויים באנשים כאשר הוא מוציא אותם לריצת מרתון ללא ריצות רבות וארוכות לפני כן, אך עם הרבה הרבה יוגה. ובכן, אני לא יודעת איך, אך זה עבד… תודה, רן!

פורסם בקטגוריה ריצה | 8 תגובות

סובב עמק 2018 – אני לוזרית?

בשונה מהרגלי ללון לילה קודם למרוץ אצל ורד ורפי ביקנעם, או אצל אורי ז"ל במשמר העמק, הפעם הגעתי למרוץ מהבית עם חברים שרצו אף הם – שמוליק הודס, אורן מנחם, עידית שוהם ומלי מנחם, אשתו של אורן, שהתגייסה לצוות המתנדבים. התעוררתי בשעה 3:00 בבוקר, ושמוליק אסף אותי ב-4:00. פשוט יותר מהלוגיסטיקה של להגיע יום קודם. ממילא אני מתעוררת מוקדם, וצריכה לכוון שעון מעורר, אז אין הבדל גדול מבחינתי אם יצלצל שעה אחת קודם. עם זאת, הצטערתי שהחמצתי מפגש מלבב עם ורד ורפי.

לקראת זינוק: צילמה מלי מנחם

לקראת זינוק: צילמה מלי מנחם. מימין לשמאל: יעל שמש, עידית שוהם, סיגל וייס, סער יופה, שמוליק הודס, יעל נשגב, אפרת ידין, אורן מנחם

 

 

 

 

 

 

 

מצג שווא ופינת הלוזרים

הטריד אותי שמספר החזה שלי נשא בגאון את הכיתוב 66 קילומטר, אף שהחלטתי לעבור למקצה ה-33 קילומטר. ההחלטה על כך נפלה בעקבות תאונת הדרכים שעברתי בחודש מאי השנה, שקטעה את אימוני הריצה שלי לחודשיים. כאשר הודעתי על השינוי לשי חזן, מארגן המרוץ, היו הערכות כבר מוכנות. אישי יריב הציע שאוסיף לאחר המספר 66 את הכיתוב: :2 או: X 0.5 (חלקי שתיים או כפול חצי).

בעודי ממתינה להזנקת מקצה ה-33 בקיבוץ הזורע, פגשתי את דוד מנדלוביץ, הנשוי לחברתי היקרה סוניה. במספר החזה שנשא היה רשום 42 קילומטר, אך גם הוא מסיבותיו שלו (עייף את הגוף באתגר רציני באיסלנד) עבר למקצה ה-33 קילומטר. דוד זיהה רץ נוסף שמספר החזה שלו היה גבוה יותר, ושאף הוא עבר לרוץ 33 קילומטר. "פינת הלוזרים", התלוצץ דוד. "אני לוזרית?" כמעט התפתיתי לשאול אותו, אך לאור ניסיונו העגום של שמעון פרס ז"ל עם השאלה הרטורית הזאת, היה עדיף לשתוק. אולם נראה לי שאנחנו לא יכולים להיות לוזרים ראויים לשמם אם בכל זאת התייצבנו למרוץ.

תוך כדי המתנה להזנקה הכריזו על הגעתה של האישה הראשונה מבין רצי ה-166(!) קילומטר לקו הסיום. נפלאות הגוף והרוח האנושיים!

הריצה

הריצה עצמה החלה באיטיות רבה, עם עצירות ואף מעבר להליכה, בשל הרצים הרבים והשביל הצר יחסית. אך כעבור שניים–שלושה קילומטרים נפתח השביל, וקצב הריצה לא הושפע מגורמים חיצוניים אלא הוגבל רק בידי היכולת האישית שלי. "איך אני מקנאה בזו שרצה 166 קילומטר", אמרה סיגל וייס בתחילת הריצה. "בלילה לא קינאתי בה". אפשר להבין. סיגל, סער ואורן התקדמו בקצב מהיר משלי. יעל נשגב רצה עמי כברת דרך, עד שגם היא פרשׂה כנפיים ועפה. לא היו דרמות בריצה שלי. נהניתי מהמסלול ומהנוף. שמחתי לפגוש פרות, והייתי אסירת תודה על צל העצים כל אימת שרצתי בקטע מיוער. היה חם פחות ממה שחששתי בעקבות התחזית. בסך הכול היה מזג האוויר טוב.

תודה על חסדי הצל עת רצנו ביער המוצל!

תודה על חסדי הצל עת רצנו ביער המוצל!

 

 

 

 

 

 

לפני המרוץ חששתי שמאחר שהוא נדחה בשבוע – בעקבות תחזית לגשם בתאריך המקורי – יגרום הדבר לבעיות בארגון, והתחנות לא תהיינה נדיבות כפי שנהוג במרוץ סובב עמק. אני שמחה לבשר שחששותיי התבדו. המרוץ היה מתוקתק ונדיב כתמיד. בשיחה עם אחת המתנדבות לאחר המרוץ, היא סיפרה לי שתמיד יש רשימת המתנה של מתנדבים. כאשר מתנדבים מבטלים את השתתפותם (כפי שוודאי קרה הפעם, בשל שינוי המועד), יש מי שימלאו את מקומם בשמחה. וזה הזמן להודות לכל המתנדבים, בהם ידידיי ויוי ויוסי, שאותם שמחתי מאוד לפגוש באחת התחנות, הפעם על תקן מתנדבים במקום רצים.

"אני רוצה לחיות! אל תאכלו אותי!" צילם תוך כדי ריצה: שמוליק הודס

"אני רוצה לחיות! אל תאכלו אותי!"
צילם תוך כדי ריצה: שמוליק הודס

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בסיום הריצה היה זה נעים לפגוש את פניה הידידותיות של מלי, אשתו של אורן, שכאמור, התנדבה במרוץ. כעבור זמן קצר פגשתי גם את יעל נשגב ואת אורן, שהגיעו לפניי. "כעת אין לנו תרוץ לא לרוץ את מרתון אילת" (בסוף חודש זה), קבעה יעל. לא כל חברינו לריצה שהגיעו אחרינו הסכימו אִתה. אם אין תרוץ – נראה שנרוץ.

הנה - נגמר! לאחר 3:43 שעות, הגעתי סוף סוף לשער הסיום.

הנה – נגמר! לאחר 3:43 שעות, הגעתי סוף סוף לשער הסיום.

 

 

 

 

 

 

באמת אין תרוץ?

ומה באשר לפציעת תאונת הדרכים מחודש מאי? במהלך המרוץ היא נשמרה על אש קטנה. הרגשתי כאבים במקומות שונים בצלעות ובגב, בצד הימני של גופי שספג את הפגיעה, אך הכאבים היו מתונים מאוד. אולם לאחר המרוץ הרימה הפגיעה הזאת ראש, וכעת היא תובעת את תשומת לִבי ביתר חוצפה וביתר עוז. נראה לי שאנסה עיסוי או דיקור סיני (או גם וגם).

זהו. עוד מרוץ של "סובב עמק" מאחורינו. עייפים אך מרוצים: יעל שמש, עידית שוהם, שמוליק הודס, אורן מנחם. צילמה: מלי מנחם

זהו. עוד מרוץ של "סובב עמק" מאחורינו. עייפים אך מרוצים: יעל שמש, עידית שוהם, שמוליק הודס, אורן מנחם. צילמה: מלי מנחם

פורסם בקטגוריה ריצה | 6 תגובות

"כמה 'משעם' הירוק הזה בעיניים" – ריצת הכנה למרוץ סובב עמק – 2018

"איזה מסלול משעמם"; "כמה אפשר לראות ירוק וירוק ועוד ירוק" – יעל נשגב ואני אמרנו זו לזו שוב ושוב, וליווינו את ה"תלונות" הללו בקריאות התפעלות והתרגשות מיופיו של העולם שנפרש לעינינו תוך כדי ריצת ההכנה למרוץ סובב עמק. התלונות היו כמובן על דרך ההלצה וכוונו כלפי מי שטען באוזנינו (השם שמור במערכת ) שמרוץ סובב עמק הוא מרוץ משעמם. תהיה זו הפעם הרביעית שארוץ את המרוץ הזה (שמעולם לא היה משעמם בעיניי), ופעם ראשונה שבה השתתפתי בריצת הכנה. יש לציין שהשנה המסלול שונה, ונראה ששונה לטובה, משום שעם כל הנאתי והתפעלותי מהארגון של המרוצים הקודמים, איני זוכרת יופי רב הוד שנצרב בעיניים ובלב, כזה שהתגלה לעינינו בריצת ההכנה האחרונה.

כמה "משעמם" הוא היער הירוק. צילם: שמוליק הודס

כמה "משעמם" הוא היער הירוק. צילם: שמוליק הודס

 

 

 

 

 

 

 

 

ועוד קצת יער. צילם: שמוליק הודס

ועוד קצת יער. צילם: שמוליק הודס

 

 

 

 

 

 

 

 

לריצת ההכנה, שהחלה בקיבוץ הזורע שבעמק יזרעאל, הגעתי עם שמוליק הודס שהסיע את יעל נשגב ואותי. למטרה זו התעוררתי בשעה לא שגרתית – אפילו לא לרצים למרחקים ארוכים – 3:30. שמוליק סיפר שלא ישן כל הלילה, ובדיעבד אני לא מבינה איך לא חששתי לנסוע אִתו נסיעה ארוכה כזו.

את הריצה כולה רצתי עם יעל ונהניתי מחברתה ומסיפוריה. אנו מתלוצצים בקבוצה שליעל יש ריאה שלישית, משום שהיא מסוגלת לדבר גם תוך כדי ריצה, כולל ריצה מהירה. היא גלגלה אותי מצחוק כאשר סיפרה לי אפיזודה שהתרחשה לפני שנים רבות עם בנה, כאשר היה ילד רך בשנים, ועשה לה סצנה בסופרמרקט של "אני רוצה כרוב ניצנים!!!" תוך כדי התעלמות מטענת פרסומת מוכרת שילדים לא באמת מבקשים כרוב ניצנים. מובן שהייתה סיבה לדרישה זו שלו, שאינה קשורה לטעמו או לערכו התזונתי של כרוב הניצנים – קלף (מנצח) שהיה חלק מהמארז ושהילד רצה להשיג. תוך כדי ריצה האנקדוטה הזו אף נשמעת מצחיקה יותר (כן, וגם באידיש…).

היער היה מרהיב ביופיו ובגוני הירוק שבו. גם היציאה לשטח פתוח הייתה מלאת קסם, והפרות שליחכו עשב הוסיפו לאווירה הפסטורלית. תמיד אני מקווה שהמפגשים הבלתי אמצעיים הללו עם פרות, יגרמו לאותם אנשים שכה נהנו לראות את הפרה חיה – ובמקרה דנן לרצים בשטח הפתוח – לסרב להשלים עם מציאות שבה חלקי פרה (וכל בעל חיים אחר) מונחים בצלחתם ומתעכלים בקיבתם.

רוצה לראות פרות בשטח, ולא בצלחת! צילמה: יעל נשגב

רוצה לראות פרות בשטח, ולא בצלחת! צילמה: יעל נשגב

 

 

 

 

 

ועוד פרה. צילם: שמוליק, שאינו אוכל פרות

ועוד פרה. צילם: שמוליק הודס, שאינו אוכל פרות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יעל השתתפה עם חברתנו אפרת בריצת ההכנה הקודמת, וזכרה אותה כריצה קשה ומלאת עליות. חודש לאחר מכן נראה לה אותו מסלול ריצה קל הרבה יותר, והיא התקשתה להבין מה היה לה כה קשה בריצה הקודמת. כוחו של חודש אימונים אינטנסיביים! כוחה של חוויה מתקנת!

כאשר הגענו סמוך לקו הסיום לאחר 21 קילומטר, חזרנו לאסוף את שמוליק. בדרך פגשנו אריה שהעמיד פני כלב וצילמתי את יעל לצדו.

יעל וחבר

יעל וחבר

 

 

 

 

 

 

 

 

מאחר ששמוליק לא הצליח לעצום עין בלילה, חששתי שמא החליט לרוץ את מסלול ה-12 קילומטר ולפיכך לא נפגוש אותו. החשש התבדה. בתוך זמן לא רב התגלה שמוליק לעינינו. נראה שהוא שמח לקראתנו, ואנו שמחנו לראות אותו חיוני ומחייך ולשמוע ממנו על ההתרשמות החיובית שלו מהמסלול. גם עבורו הייתה זו ריצת הכנה ראשונה, ובעקבות מה ששמע מאפרת ומיעל על קשיי ריצת ההכנה הקודמת, הוא חשש שיהיה קשה הרבה יותר.

עם תום הריצה התפנקנו בשייק ירוק ומרענן שקנינו בקיוסק הקטן של הקיבוץ סמוך לקו הסיום. אני נהניתי גם מכריך טבעוני שהיה טעים להפליא. ביררתי, והקיוסק יעבוד גם ביום המרוץ. אם כך, יש למה לחכות! שווה להגיע לקו הסיום!

מנוחת הרצים.
מנוחת הרצים

 

 

 

 

 

 

 

לסיכום – נהניתי מאוד. גם מהנוף היפהפה וגם מחברתם הנעימה של יעל ושמוליק. בסוף החודש – הדבר האמיתי – המרוץ עצמו, והפעם – 33 קילומטר, כאשר גם "הדבר האמיתי" הוא למעשה ריצת הכנה למרתון המדברי באילת – בסוף נובמבר.

 

עם סיום הריצה. תודה לשמוליק וליעל על חברתם הנעימה!

עם סיום הריצה. תודה לשמוליק וליעל על חברתם הנעימה!

פורסם בקטגוריה ריצה | 6 תגובות