רצים לזכרם – תשפ"ב – בשם האם: ריצה בעקבות הרצאה – לזכר שמואל אריה צוקרמן ויגאל מורטוב לוץ

זה כמה שנים אני משתתפת במיזם היפה מאוד בעיניי "רצים לזכרם": ביום הזיכרון, בשעה 17:30, יוצאים הרצים עם חולצת "רצים לזכרם" ומצמידים לה את שם החלל שהם מתכבדים להנציח את זכרו באותה שנה.

הנצחה באמצעות ריצה. צילמה: דנה תמיר

הנצחה באמצעות ריצה.
צילמה: דנה תמיר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בכל שנה, כאשר אני נרשמת במערכת "רצים לזכרם", יש רגע של ציפייה לגלות מיהו החלל שהמערכת תבחר עבורי. מרגש להתחבר לאדם שלא הכרתי עד כה, לקרוא על תולדות חייו, לחשוב עליו, כמובן גם במהלך הריצה.

אני תמיד מנצלת את האפשרות להוסיף שם לפי בחירתי. שמות חללים שהכרתי או – בחירתי בשנה שעברה – שמה של קים יחזקאל לבנגרונד, נרצחת פעולת איבה בצומת ברקן, שאותה לא הכרתי, אך ידוע לי שהייתה טבעונית ופעילה למען בעלי חיים.

השנה התלבטתי איזה שם אבקש להוסיף על השם האקראי שייבחר עבורי.

המיזם "טקסט וקפה" באוניברסיטת בר-אילן והרצאתו של פרופ' אודי לבל במסגרתו – פתרו לי את הדילמה.

כמה מילות הסבר על המיזם: "טקסט וקפה" נוצר כיוזמה של הרקטור הקודמת של אוניברסיטת בר-אילן, פרופ' מירי פאוסט. מדי חודש בחודשו נפגשים חברי הסגל האקדמי מכל הפקולטות, וארבעה מהם מציגים טקסט שבחרו, מדברים עליו ואחר כך מתפתח דיון. כאשר הצגתי במסגרת זו, בחרתי תמיד טקסטים שמעוררים מחשבה בנוגע ליחס שלנו כלפי בעלי חיים. על כל פנים, הרקטור הנוכחי, פרופ' אמנון אלבק, ממשיך במסורת יפה זו. ביום שני השבוע היה אחרון הדוברים פרופ' אודי לבל. הוא דיבר על "'אובדנים לא מוקרים' – על הפוליטיקה שמאחורי השכול מבעד טקסטים של אימהות חללים". לא, אין כאן טעות הקלדה –'מוקרים' מלשון הוקרה. הלא מוכרים הם גם לא מוקרים. פרופ' לבל הציג את הנושא באמצעות מכתביה של שרה צוקרמן, אִמו של שמואל צוקרמן ז"ל, לוחם לח"י שנפל בפעולת "בתי המלאכה" בשנת 1946. במכתבה למנחם בגין שרה מביעה כאב ועלבון, זעקה להכרה ולהוקרה. העלבון גובר כאשר מתברר לה שחללים של הפלמ"ח שנהרגו בפעולה כן זכו להכרה, בניגוד לבנה ולחבריו מהלח"י. היא שואלת "מדוע זה יש הבדל בין הנופלים", דורשת לתקן את העוול ורואה עצמה כנציגת אימהות נוספות במצבה שבניהן נפלו לפני מלחמת הקוממיות, ושלא במסגרת ההגנה או הפלמ"ח. על הנושא הכאוב הזה ועל הפוליטיקה של השאול בכלל ניתן לקרוא בספרו של פרופ' לבל "הדרך אל הפנתאון: אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי". פרופ' אודי לבל סיפר שרק לאחר המהפך ועליית הליכוד לשלטון תוקן חוק ההנצחה, אך אבוי! שרה לא זכתה לראות את התיקון הזה.

הסיפור של שרה נוגע מאוד לליבי. לא מייד קישרתי זאת לריצת "רצים לזכרם", אך מאוחר יותר באותו יום ידעתי לפתע לזכרו של מי ארוץ – כן, לזכר החלל שלא הוכר ולא הוקר תקופה כה ארוכה – שמואל אריה צוקרמן ז"ל. וכן, גם לכבודה של אִמו שרה ז"ל, שנלחמה כמו לביאה לזכות בהכרה שלא הגיעה בחייה. את שומעת, שרה? רצתי לזכרו של בנך, אבל עשיתי זאת גם למענך ומתוך כבוד והערכה למאבק העיקש שלך. המאבק הצליח, גם אם לא זכית לראות בהצלחתו בעודך בחיים. ממש כפי שהמאבק לגירוש הבריטים והקמת מדינה עברית הצליח, אף שבנך שמואל, שכה שאף לכך ונלחם על כך, לא זכה לראות זאת בחייו.

קבעתי עם דנה תמיר ב-17:30 בגן הגיבורים בקריית אונו. בנה, רועי, ליווה אותה לפארק.

רועי תמיר, דנה תמיר ואני.  צילמה: דנה תמיר

רועי תמיר, דנה תמיר ואני.
צילמה: דנה תמיר

 

 

 

 

 

 

 

בני נוער רבים סיימו את ריצתם שם, כל אחת ואחד מהם נושאת ונושא שם של חלל על החולצה.

רצים לזכרם תשפב-תלמידים-צילמה דנה בר-און

 

 

 

 

צילמה: דנה בר-און

 

גן הגיבורים

גן הגיבורים

 

 

 

 

 

 

 

 

יצאנו בריצה קלה לכיוון פארק רייספלד ובחזרה לגן הגיבורים. שמחתי לראות רצים נוספים שבחרו לרוץ במסגרת המרוץ "רצים לזכרם". לאחר שנפרדתי מדנה המשכתי לפארק התקווה, מהרהרת בחללים "שלי", שאת שמותיהם נשאתי על חולצתי – בחזית וגם בגב.

סא"ל יגאל מורטוב לוץ, יליד 1941, סיביר, רוסיה, נפל בשנת 1976. בן 35 היה במותו. הניח אחריו אם, אישה, בן ובת. אני קוראת וליבי מתמלא צער. פירוש הדבר שהיה בן יחיד לאִמו.

לסיפור חייו של סא"ל יגאל מורטוב לוץ באתר יזכור:

https://www.izkor.gov.il/%D7%99%D7%92%D7%90%D7%9C%20%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%91%20%D7%9C%D7%95%D7%A5/en_94bdab91b5712a1c8bf24682fdfb9419

שמואל צוקרמן, יליד 1924, תלמיד מצטיין ואהוב. למד בטכניון במטרה להיות מהנדס דרכים ובניין. כדי לכלכל עצמו עבד בשמירה. התגייס ללח"י בשאיפה לגרש את הבריטים מארץ ישראל ולהקים מדינה עברית.

לסיפור חייו של שמואל (כינויו המחתרתי אריה) צוקרמן באתר יזכור:

https://www.izkor.gov.il/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94%20%D7%A6%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%9E%D7%9F/en_8ee1fd4dfaf0e2b4b2655e0e139184aa

מעבר למה שכתוב באתר יזכור, אפשר ללמוד על שמואל צוקרמן וכן אפשר ללמוד על הנזק הנפשי העצום שגרמה מדיניות ההנצחה לאִמו שרה, ממה שנכתב עליו בספרו של אודי לבל, "הדרך אל הפנתאון: אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי". תודתי לפרופ' לבל ששלח לי לפי בקשתי את הציטוט הבא מספרו:

"עם הנופלים בפעולת בתי המלאכה נמנה שמואל צוקרמן, יליד תל-אביב (1924), שהיה סטודנט בטכניון מאז 1945, ריכז שם את המשמרת הצעירה של מפא"י ופיקד, במקביל לכך, על מחלקת הסיור של ההגנה בחיפה. הוא היה בן למשפחה מעוטת-אמצעים, שכללה גם שתי בנות – אחת בוגרת ממנו והאחרת צעירה ממנו – השתייכה לחוגי תנועת העבודה ונתנה לכך ביטוי גם במינוי קבוע על העיתון 'דבר'. לאחר סיום לימודיו התיכוניים בבית-הספר 'גאולה' התגייס שמואל צוקרמן לשנת שירות, בהתאם לצו המוסדות הלאומיים והיה נוטר מטעם ההגנה בכפר גלעדי. בהשפעתו של חבר שהכיר שם הצטרף ללח"י, בהסתר ממשפחתו ומכל מכריו עד אז, אך הוסיף להיות מזוהה עם ההגנה ועם מפא"י (ובשל רישומים שנותרו מאותה תקופה נשלח למשפחתו לימים אות ההגנה). מותו כ'אריה', חבר ב'כנופיית שטרן', עורר אפוא תדהמה רבה.

אִמו שרה, שהייתה אז בת 44, רותקה למיטתה במשך חמש שנים לאחר מותו. בזעמה ובתסכולה היא הסתפקה בקשר עם בנותיה בלבד, לבשה שחורים דרך קבע ואסרה להפעיל מקלט רדיו בביתה. רק פעם אחת חרגה מהסתגרותה, כשפנתה לכל משפחות חללי הפעולה בתביעה לגייס כספים כדי להקים מצבה אישית לכל חלל".

רצים לזכרם-תשפב-מהגב

 

 

 

 

 

 

 

צילמה: דנה תמיר

לאחר הריצה, הדלקתי נרות וירטואליים באתר "יזכור" לזכר יגאל מורטוב לוץ ולזכר שמואל-אריה צוקרמן, וכן לזכר כמה חללים שאני מכירה ולזכר הנופלים כולם. יהי זכרם ברוך!

שרק נהיה ראויים לקורבנכם…

לזכרו!

לזכרו!

 

 

 

לזכרו!

לזכרו!

 

פורסם בקטגוריה ריצה | להגיב

חצי מרתון בתל אביב (25.2.2022) – עמדתי במשימה אך היה לכך מחיר  

 

"חבורת הזבל", צחקה חברתי ענת מלמד כאשר שמנו פעמינו למתחם המרוץ, לאחר שחנינו בקניון איילון. כל אחת מאיתנו אחזה בידה שקית זבל ובה בגדים, כדי שנוכל להחליף לאחר המרוץ.

"חבורת הזבל" - עם ענת מלמד לקראת חצי מרתון בתל-אביב.

"חבורת הזבל" – עם ענת מלמד לקראת חצי מרתון בתל-אביב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא ידענו אם נצא יבשות מהמרוץ הזה. התחזיות היו שמזג האוויר יהיה סוער, אך ככל הנראה הסערה תתחיל בשלב מאוחר יותר. לכבוד הסערה הקדימו לנו את הזינוק. מה שבטוח –בטוח; הבאנו בגדים להחלפה.

במתחם הכינוס מצאנו את העמדה של תל אביב 100, והנחנו שם אחר כבוד את הכבודה. תודה למאמן מישאל דגן שטרח וארגן זאת.

מטרתי המוצהרת הייתה לרדת משעתיים. מישאל רמז שאני פחדנית שהולכת על בטוח, ושלאור התוצאה במרוץ אור יהודה, אני אמורה לרוץ בזמן של 1:55. הודיתי בהיותי אדם זהיר, אבל בכל זאת סברתי שברמת הכושר שלי היום, גם לרדת משעתיים ל-21.2 קילומטר זהו אתגר.

עוד מעט מתחילות! סלפי עם ענת מלמד

עוד מעט מתחילות!
סלפי עם ענת מלמד על קו הזינוק

 

 

 

 

 

 

 

לקראת זינוק ענת ואני מתחבקות ובתחילה מנסות לרוץ יחד. אך לצערי, בגלל הצפיפות הרבה בתחילה, הצורך לפלס דרך והעובדה ששתינו רצינו במרוץ הזה תוצאה – התפצלו דרכינו. חבל, כי הגענו כמעט באותו הזמן.

קטעי הריצה המהנים יותר עבורי היו אלה שבהם ראיתי את הים. הים ממלא אותי באנרגיה טובה ובכוח. עד הקילומטר ה-14 בערך הכול הלך (ובעצם רץ) כשורה, ואפילו היו הבלחות של הנאה. שמחתי לפגוש את דוד ואת סוניה מנדלוביץ. תוך כדי ריצה, עדכנתי את דוד שנרשמתי לחצי מרתון ירושלים, ואף שהתאמצתי לרוץ מהר – לא סבלתי.

 

עדיין מחייכת

עדיין מחייכת

 

 

 

 

 

 

אולם לאחר מכן החלו התכווצויות שרירים – תחילה באצבעות כפות הרגליים ואחר כך בתאומים, ובהמשך המרוץ – גם וגם. הריצה הייתה רחוקה מלהיות מהנה. אפשר לומר שהפכה למענה. למרות זאת השתדלתי שלא להוריד קצב והצלחתי חלקית. הרבה עבודה מנטלית, שבמהלכה דמיינתי עצמי כלוחמת – אחת שנלחמת עד הסוף. פגישה בשלב זה עם יעל נשגב, שאיתה רצתי בעבר ב"אנדיור" ויחד רצנו במרתון מרקש במרוקו, שימחה אותי מאוד. יעל הסבה את תשומת ליבי לקשת. כמה טיפות סמליות של גשם שירדו תוך כדי הריצה שלנו זיכו אותנו במראה היפה הזה. בפגישה עם יעל, וכן במראה היפה של הקשת, היה כדי להשכיח ממני את סבלי לזמן קצר, עד גל ההתכווצויות הבא.

ברוך ה' שנגמר - סיום!

ברוך ה' שנגמר – סיום!

 

 

 

 

 

 

בתנאים הגופניים הללו הגעתי לקו הסיום לאחר 1:54:14 – כלומר קצב 5.24 דקות לקילומטר – ונשמתי לרווחה. ברוך ה' שזה נגמר! שום דבר לא הכין אותי לכך שזה רק החל. דווקא אז, לאחר הסיום (ותודה לאל שרק אז) חטפתי את "אֵם כל ההתכווצויות", ובעוצמה כזו שלא זו בלבד שהיא לא הייתה מאפשרת לי לרוץ לו הייתי חוטפת אותה בזמן הריצה, אלא שאולי אף הייתה מפילה אותי ארצה, כפי שכמעט נפלתי לאחר המרוץ. הבגידה הזו של הגוף מדאיגה, כך שלמרות שעמדתי במשימה מבחינת הזמן – הרגשות לגבי המרוץ מעורבים. נוסף על כך, בימים שלאחר המרוץ השרירים שלי היו כה מכווצים, ולכן חששתי שנפצעתי וקרעתי שריר. חצי המרתון בירושלים (25.3.22) נראה לפתע לא רלוונטי. לשמחתי, עיסוי אצל עדי ניסים, ספורטתרפיסטית שהצטרפה לאחרונה לקבוצת הריצה שלי, היטיב מאוד עם השרירים. כתגבור קניתי גם גליל עיסוי. עדי אמרה שאין קרע בשריר אלא רק כיווצים, וגם היא וגם מישאל דגן סברו שאין מניעה שארוץ חצי מרתון בירושלים, שהרי ממילא לא התכוונתי לרוץ שם עבור התוצאה אלא רק עבור החוויה וההנאה.

ובכן, ירושלים – אני בדרך, ואני באה ליהנות!

פורסם בקטגוריה ריצה | 8 תגובות

פעמיים כי טוב – טיפוס עם ישי להר ישי בשלישי (8.2.22) וטיפוס על הפודיום במרוץ אור יהודה בשישי (11.2.22)

ביום שלישי יצאתי עם ישי ועם שכנתו אלמה לטיול בהר ישי. זה היה רעיון של ישי, אלא מה?

כשהגענו בשמונה בבוקר לבית ספר שדה עין-גדי, הוא נראה כגן עדן עלי אדמות. יעלים בכל חלקה פנויה, רובצים או עומדים. הושיטי היד וגעי בם.

משום מה הייתי בטוחה שהם ימתינו באותן עמדות כאשר נחזור ולא טרחתי לצלמם.

מבית ספר שדה עין גדי טיפסנו להר ישי.

יעל וישי לפני העלייה להר ישי. צילמה: אלמה

יעל וישי לפני העלייה להר ישי.
צילמה: אלמה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הטיפוס על ההר היה ארוך למדי. טוב ששלושתנו בכושר. מדי פעם ראינו גללי יעלים, אך יעלים – אין. "היעל היחידה שיש כאן זו את. היעלים כאן בורגניות, הן לא טורחות להגיע להרים", השמיע ישי לשון הרע על יעלֵי עין גדי באוזניי.

לאחר הטיפוס על הר ישי היה כה קל ופשוט ללכת בשטח מישורי. סטינו מהשביל כדי להגיע לנקודת תצפית יפה ושוב התחברנו לשביל.

הליכה במישור היא כי פשוטה וקלה! צילמה: אלמה

הליכה במישור היא כי פשוטה וקלה!
צילמה: אלמה

 

 

 

 

 

 

 

 

צילם: ישי

צילם: ישי

 

 

 

צילם: ישי

צילם: ישי

 

 

 

 

שמורת עין גדי

שמורת עין גדי

 

 

 

 

 

 

 

 

ים המלח. גווע לאיטו.

צילמה: אלמה

צילם:

 

 

 

 

 

 

 

צילמה: אלמה

צילמה: אלמה

 

 

 

 

 

 

צילמה: אלמה

צילמה: אלמה

 

 

 

 

 

 

 

אלמה ויעל. צילם: ישי

אלמה ויעל.
צילם: ישי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

משך רוב הטיול לא ראינו נפש חיה. ירדנו במעלה עין גדי, ורק לקראת סיום המסלול פגשנו קבוצות גדולות – ליד מעיין עין גדי.

רק בהגיענו לדרך הסלולה, לקראת הסיום, פגשנו כמה יעלים. אנחנו טיפסנו, ואילו היעלים נותרו למטה כאילו ידעו להיכן לא כדאי לטפס.

סוף סוף יעלים!

סוף סוף יעלים!

 

 

 

 

 

 

 

 

שלום חברה!

שלום חברה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עם הגיענו לבית ספר שדה עין גדי, ציפיתי בהתרגשות לפגוש את כל החבורה, והתאכזבתי מכך שאין שם אף יעל אחת.

האמת שחששתי שהטיול יפגע לי בתוצאה של המרוץ באור יהודה, אך בסיומו אמרתי שגם אם יפגע – היה שווה. הטיול הזכיר לי כמה מרגש לטפס על הרים.

 

מרוץ אור יהודה – 11.2.22

"יש לך פודיום. מקום ראשון או שני לקטגוריית גיל" הודיעה לי חברתי סוניה מנדלוביץ לפני מרוץ אור יהודה. לסוניה דרכים משלה לבדוק.

"לא בטוח. הרגליים עייפות מהטיפוס להר ישי", השבתי. לא חשתי עד כמה הן עייפות עד שיצאתי לריצה קצרה של "גלגול רגליים" יום לפני המרוץ.

אולם במרוץ עצמו שכחו הרגליים שהן עייפות.

תודה לענת מלמד שהציעה לי שנירשם למרוץ ואף הסיעה אותי אליו. הפעם תכננתי לרוץ "בשביל התוצאה, לא בשביל ההנאה", זאת עוד לפני שסוניה הודיעה לי על האפשרות לפודיום; הסיבה לכך היא שראיתי במרוץ "טסט" לקראת חצי המרתון בתל-אביב. מישאל דגן, המאמן, כיוון לכך. ואכן, הנאה לא הייתה שם, במרוץ עצמו, אף שניסיתי לשכנע את עצמי שאני נהנית לצאת מאזור הנוחות. אולי יהיה נכון לומר שסבלתי. אבל חיזקתי את עצמי מנטלית תוך כדי ריצה, ואמרתי לעצמי שגם אם איני מצליחה להחזיק בקצב שרציתי (רצון שהתעורר רק תוך כדי המרוץ), עליי להמשיך לעשות הכי טוב שאני יכולה ולא לוותר לעצמי.

עם ענת מלמד לפני המרוץ

עם ענת מלמד לפני המרוץ

 

 

 

 

 

 

 

 

הנאה הייתה לפני המרוץ ולאחריו. נהניתי לפגוש חברות, חברים, מכרות ומכרים. הִנה מפגש צמרת של קבוצת הריצה שלי:

תל אביב 100 - לפני המרוץ. מימין לשמאל:

תל אביב 100 – לפני המרוץ.
מימין לשמאל: עמרי סגל, ענת מלמד, יעל שמש, אפרת כרמלי-כלב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פגשתי גם את אבי יופה שסיפר לי שרק לאחרונה קישר ביני ובין אחי איסי. התברר שהוא היה עורך העיתון שאיסי היה עורך הלשון שלו. זה המקום לגלות שאיסי הוא עורך הלשון של הבלוג הזה (בהתנדבות ובזריזות שלא תיאמן). תודה, אח שלי! גאה בך!

פגשתי את סער יופה ואת יעל נשגב, שעם שניהם רצתי בעבר ב"אנדיור". כיף! פגשתי גם מכרות ממרוצים.

זינוק! צפוף מאוד בתחילה, עובדה שמאיטה את הקצב. בשל הצפיפות ענת ואני מתפצלות – היא מפלסת לה דרך מימין ואני משמאל. כך קרה שלא רצנו יחד, אף שהגענו כמעט באותו הזמן. תוך כדי ריצה, לאחר שראיתי שאת שני הקילומטרים הראשונים רצתי בפחות מ-5 דקות לקילומטר, קיבלתי תיאבון וקיוויתי לשפר שיא אישי, שעומד על מעט פחות מ-50 דקות. אבל תקווה לחוד ומציאות לחוד. לא הצלחתי להחזיק בקצב הזה. לקו הסיום הגעתי לאחר 50:57.81 דקות. התוצאה השנייה הכי טובה שלי למרוץ 10 קילומטר. אני בהחלט מרוצה!

התברר שהגעתי ראשונה לקטגוריית גיל, ואחריי – ברכה פורת. היה נחמד לשוחח איתה ולהמתין איתה לעלייה לפודיום. יובל פורת, בן זוגה של ברכה, צילם אותנו (וגם שמר לי על התיק כשעלינו לפודיום) ושלח לי את התצלומים.

התרגשתי מנדיבות לִבו, שהתבטאה בכך שגם שעות לאחר מעמד הענקת הגביעים הוא שלח לי עוד תצלומים שלנו על הפודיום וכן שלי לבד בקו הסיום – תצלומים שמצא כאשר חיפש את תיעוד אשתו.

תודה, יובל!

קו הסיום. ברוך ה'!

קו הסיום. ברוך ה'!

צילם:

את הריצה ואת הגביע הקדשתי לתרנגולות המטילות בלולי הסוללה. בעוד אנו מפעילים את גופנו – כל אחד ואחת לפי דרגת הקושי שבחר/ה בה, חייה של תרנגולת מטילה בכלובי הסוללה עוברים ללא תנועה, מלבד אכילה וניקור חברותיה לכלוב, בשל הסטרס הנורא שבו היא נתונה. השטח המוקצב לה הוא כגודל דף נייר, גודלה שלה. אין היא יכולה לזוז ממקומה ולפרוש כנף, צורך פיזיולוגי חזק מאוד עבור כל תרנגולת. זוהי מציאות מכוערת ומביישת, וכל אדם בעל חוש מוסר בסיסי – בין שהוא טבעוני, בין שהוא צמחוני ובין שהוא אוכל כול – צריך להתקומם נגדה.

תרנגולות בחוות החופש. כך צריכים להיראות חיי תרנגולות! צילום: חוות החופש

תרנגולות בחוות החופש. כך צריכים להיראות חיי תרנגולות!
צילום: חוות החופש

פורסם בקטגוריה ריצה | תגובה אחת

טבעונים למרחקים ארוכים – הליכה עם יריב מתל־אביב לחדרה לכבוד יום הולדתו ה־60

איך סוגרים את שנת 2021? איך חוגגים את יום הולדתו של אישי היקר יריב?

כן, שוב הגיע אותו זמן בשנה – פרק זמן של חמישה חודשים – הזמן שבו יריב מתנשא עליי שהוא "older and wiser than me" (לפי השיר בצלילי המוזיקה). וכעת מדובר בעשור, שהרי יריב חוגג יום הולדת עגול.

ומה ביקש יריב ליום הולדתו? פשוט וצנוע, חידוש של מסורת הליכה מתל־אביב לחדרה; מרחק של 45 קילומטרים. בעצמו עשה זאת שמונה פעמים לפני כן, פעמיים לפני שנכנסתי לחייו ועוד שש פעמים איתי. הפעם תהיה זו עבורנו פעם שביעית שבה נלך בצוותא את המסלול הזה.

סלפי של טבעונים למרחקים ארוכים שלא יודעים לעשות סלפי. עם יריב - יחסים למרחקים ארוכים

סלפי של טבעונים למרחקים ארוכים שלא יודעים לעשות סלפי. עם יריב – יחסים למרחקים ארוכים

 

 

 

 

 

 

 

יריב טבעוני ותיק אף יותר ממני. למעשה, הוא זה שאחראי להפיכתי לטבעונית בכך שחשף אותי לפני 28 שנה לזוועות תעשיית הביצים והחלב שכלל לא הייתי מודעת להן. שובצנו בשער 5 בדיזנגוף סנטר לחלק חומר הסברה מטעם האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים. יריב היה חבר ועד ואני חברה מהשורה. ידעתי שהוא טבעוני וסברתי שמטעמי בריאות. עד אותו יום שבו שוחחתי איתו על הסיבה לטבעונות שלו, טבעונות נקשרה אצלי אך ורק לבריאוּת, לא למוּסר. יריב המם אותי כאשר נתן לי לקרוא מאמר על ההתעללות בבעלי חיים בתעשיות החלב והביצים. ברור לי שבמוקדם או במאוחר הייתה האמת מתגלה לי והייתי הופכת לטבעונית, אך בזכות יריב התהליך הזה הואץ.

נחזור להווה, 28 שנים לאחר האירוע שדובר בו לפני כן. קמנו ב־4:00 בבוקר, התארגנו בזריזות וב־4:30 שמנו פעמינו לתל־אביב. שמחנו למצוא מקום חניה, שהוא אפילו לא כחול־לבן מול מוזיאון הארץ. התחלנו בהליכה דקות ספורות לפני השעה 5:00 בבוקר.

בתחילה הלכנו בבגדים חמים – כובע פודל, כפפות ומעיל. בתחילת ההליכה ירדו כמה טיפות גשם. היינו מצוידים במטרייה אך לא היה בה צורך.

בתחילה הלכנו בכביש, אך ליד מלון מנדרין חברנו לים. שמחתי כאשר התחלנו ללכת לאורך החוף. אני אוהבת לחוש את הים מקרוב.

בהמשך ההליכה התחלנו להתקלף. התרמיל נעשה כבד יותר לאחר שהמעיל הוכנס לתוכו.

צילם: יריב גלבוע

צילם: יריב גלבוע

 

 

 

 

 

 

 

לאחר שלוש וחצי שעות הליכה, ליד אפולוניה, זה קרה. גל השיג אותי במעבר צר והרטיב לחלוטין את נעליי, את גרביי ואת החלק התחתון של מכנסיי. הגרביים נספגו במים וחשתי כבדוּת בהליכה. שיערתי שיהיה מחיר בדמות שפשפת, וכבר התחלתי לחוש את הכאב מתפתח.

כעבור כמה זמן הציע יריב שאחליף גרביים, אף שגם הנעליים היו רטובות. התברר לי ששכחתי להביא זוג גרביים להחלפה, ויריב הציע באבירות את הגרביים שלו. מכאן ואילך נזהרנו שנינו שלא להירטב. מי שנכווה בצוננין – נזהר בצוננין. החלפת הגרביים שיפרה מאוד את מצבי. בזכותה, כך אני סבורה, לא הייתה השפעה מתמשכת לשפשפת שהחלה להתפתח.

ההליכה הייתה לפרקים מאתגרת. הליכה ארוכה בחול רך או על צדפים, או חלוקים או תערובת של כל הנ"ל. "לך דווקא אין בעיה עם הליכה כזו", ציין יריב בהתפעלות. פעמים רבות טיפסנו על סלעים, במקומות מעבר צרים שבהם נשקו להם גלי הים.

ההליכה בחוף הים גילתה לעינינו מראות יפים של ים, סירות מפרש, חסקות ושחפים, אך גם מראות עצובים ומכוערים כמו דייגים, גוויות בעלי חיים על החוף (שרידי צב ים, מדוזות) וגם שלד לא מזוהה של בעל חיים טורף, לפי מלתעותיו.

צילם: יריב גלבוע

צילם: יריב גלבוע

 

 

 

 

 

צילם: יריב גלבוע

צילם: יריב גלבוע

 

 

 

 

 

 

יריב בוחן שלד מעניין של בעל חיים טורף

יריב בוחן שלד מעניין של בעל חיים טורף

 

 

 

 

 

 

 

 

בעוד אנו הולכים התקשר אל יריב ראש הענף שלו לברך אותו ליום הולדתו ושאל כיצד הוא חוגג. כששמע שיריב "הולך עם האישה מתל־אביב לחדרה", שאל בפליאה: "זה לא קשה לאישה?" נהניתי לשמוע את יריב מתגאה באוזניו: "בשבילה זה כסף קטן! היא רצה מרתונים!" ומודה בענווה שהוא הגורם המעכב.

כשהגענו לנחל פולג לא ניתן היה לחמוק ממעבר מים. יריב חלץ את נעליו, פשט את גרביו והעביר את שני התרמילים שלנו לצד השני. לאחר מכן העביר אותי על גבו. האין זה מעשה אבירי?

יריב עומד לחצות את נחל פולג ולהעביר את שני התרמילים שלנו

יריב עומד לחצות את נחל פולג ולהעביר את שני התרמילים שלנו

 

 

 

 

 

 

 

האביר שלי! יריב חוצה את נחל פולג כדי לחזור ולחצות אותו שוב כשאני על גבו

האביר שלי! יריב חוצה את נחל פולג כדי לחזור ולחצות אותו שוב כשאני על גבו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כשהגענו לנחל אלכסנדר נפרדנו מחוף הים. הלכנו בשדה יפה, והיה מרענן לשנות את הנוף שנגלה לנגד עינינו. עם כל אהבתי לים, לאחר שעות רבות של הליכה – נחמד לגוון.

לאחר שנפרדנו מהים.  צילם: יריב גלבוע

לאחר שנפרדנו מהים.
צילם: יריב גלבוע

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הבעיה הייתה שנקלענו לשעות החשכה בעודנו הולכים בשדה. גם יריב וגם אני נתקלנו באחד העצמים שהוצבו בשטח והיו תקועים באדמה. אולי מוטות ברזל קצרים. איני בטוחה, בגלל החשכה. מעדתי, אך לא נפלתי. תודה לאל ולתרגילי שיווי המשקל!

כאשר הגענו לחדרה, היה זה אך ורק כדי לחזור לתל־אביב. לא, לא ברגל. 45 קילומטר הספיקו לנו בהחלט. חזרנו ברכבת. כאשר הגענו למוזיאון הארץ גילינו להפתעתנו שהמכונית שלנו נעלמה. חשבתי שנגנבה, אך התברר שעיריית תל־אביב ארגנה ליריב מתנת יום הולדת והמכונית נגררה. כמו כן התברר שהחניה במקום הייתה אומנם מותרת כאשר חנינו שם, אך היא מוגבלת לשעות מסוימות.

הלכנו ברגל שני קילומטרים נוספים (הדרן!), לחניון גרירה רידינג, כדי לפדות את המכונית. גם כאשר הגענו לשם עדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה. התברר שתהליך הפדיון רחוק מלהיות ידידותי, ולדברי יריב, נראה כאילו נועד להקשות על המשלמים.

ומה בכל זאת הצד האופטימי? שהמכונית לא נגנבה אלא רק נגררה, ושהצלחנו לשחרר אותה עוד באותו ערב.

ועל מה נצבט לי מעט הלב כאשר חשבתי שהיא נגנבה? על כמה מדבקות של מרתון ואולטרה מרתון וכן על מדבקת "גם אני Vegan Friendly" שכביכול נגנבו עם המכונית.

היא לא נגנבה! רק נגררה והמתינה לנו בסבלנות.

היא לא נגנבה! רק נגררה והמתינה לנו בסבלנות.

 

 

 

 

 

חזרנו בשלום, ואיתנו המכונית והמדבקות! מזל טוב ליריב!

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

מרתון טבריה (10.12.2021) – סיפור שהחל בדמעות והסתיים בדמעות – ריצת הניצחון של ענת מלמד

מרוץ שהתחיל בדמעות

"ענתי!" אני צוהלת לקראתה כאשר אני מוצאת אותה סוף-סוף, אך נבהלת כאשר אני מבחינה שהיא בוכה. בוקר המרתון. קבענו להיפגש כדי לרוץ יחד. התקשרתי אליה, והיא לא ענתה. סימסתי לה שאני בתור לשירותים ולאחר מכן אגש לנקודת הפגישה שקבענו. היא הייתה כה נרגשת ושמחה לקראת האירוע הגדול הזה – מרתון ראשון בחייה. ריצת ניצחון לאחר שגברה על הסרטן. מה גורם לה כעת לבכות זמן קצר לפני הזינוק? מתברר שהפלאפון שלה נעלם. היא התכוונה לרוץ עם הפלאפון, שמרה מתחת לכיסוי את תמונת אביה ז"ל, והיא גם נוהגת לרוץ עם מוזיקה שהיא אוהבת. איך תרוץ כעת בלי הפלאפון, ומה עם תמונת אביה היקרה לליבה? ואם לא די בכך, דנה צימרמן, מרתוניסטית ואשת ברזל, חברתה לרבות מהריצות הארוכות, שאף היא אמורה הייתה לרוץ מרתון בטבריה, סבלה מווירוס ערב המרתון, ובבוקר המרתון התעלפה, נפלה ונחבלה בראשה. היא נאלצת לוותר על המרתון. ענת היא זו שהשכם בבוקר, בלחץ ההתארגנות, דאגה שדנה תקבל סיוע רפואי. כעת היא מוצפת ברגשות, ואני מבינה אותה ומצטערת בשבילה. לא כך תיארה לעצמה את בוקר יום חגה, את המרתון הראשון, שמסמל עבורה את ריצת הניצחון וההתגברות על המחלה.

 

לא לדאוג. זה המשיך בחיוך

לא לדאוג. זה המשיך בחיוך

 

 

 

 

 

חיוכים

חיוכים מחכים בהמשך

 

 

 

 

 

 

 

אני מתקשרת למספר הפלאפון שלה. הפתעה! עונה לי עופר, האיש של ענת. אנחת רווחה. עופר מצא את הפלאפון והוא בדרכו אלינו. והינה, כעבור זמן קצר עופר אכן מגיע. בעיית הפלאפון נפתרה. ואשר לדנה – אנו מעודדות זו את זו שעופר שם עבורה אם יהיה בו צורך.

ריצה עם אננס על הראש

ענת נרגעת ומתעודדת. החיוך המוכר חוזר לפניה. אנו מתייצבות על קו הזינוק לצד חברים נוספים מקבוצת הריצה תל אביב 100 שמאמן מישאל דגן.

בשל סערת האירועים לא הצליחה ענת להתפנות מאז יום אתמול ואף לא לבקר בשירותים לפני המרוץ. משום כך חלקו הראשון של המרוץ כולל שתי הפסקות שירותים (לאחר שהצלחנו לאתר שיחים מתאימים למטרה הנכבדה). מה שלא קרה לה מעולם באימונים – קורה במרוץ. כאשר היא חוזרת מההפסקות הללו בתחושת הקלה, אני מבחינה שהיא מנסה לפצות על הזמן האבוד ולרוץ מהר יותר. אני ממלאת את תפקיד המבוגר האחראי ומזהירה אותה שלא לעשות זאת, ועוד לאחר "נאום המטומטמים" של המאמן מישאל דגן ביום הקודם. אומנם לא נכחתי בתדרוך, כי השתכנתי במלון אחר (לייק האוס, מומלץ למטרת מרתון), אך ענת סיפרה לי שמישאל התרה בהם שלא להיות מטומטמים ולפתוח מהר מדי, פיתוי כה שכיח ומוכר במרוצים, פיתוי שפעמים רבות משלמים עליו מחירים כבדים.

אנחנו מתרגשות כאשר משה לדרפיין, איש האננס, רץ לצידנו והאננס על ראשו. הוא אטרקציה עולמית. מזמינים אותו למרתונים שונים על פני הגלובוס – אותו ואת האננס. אני חושבת על פרופורציות. כמה קשה יכול להיות לרוץ מרתון כאשר לא צריך לאזן אננס על הראש תוך כדי תנועה, ובייחוד כאשר מנשבות רוחות חזקות.

עם איש האננס - משה לדרפיין

עם איש האננס – משה לדרפיין

ענת מצלמת את איש האננס

ענת מצלמת את איש האננס

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"רוח, רוח, רוח, רוח – למה לא תשכב לנוח?"

ואכן, רוחות חזקות מתחילות להכות בפנינו. אני אוחזת בכובעי שלא יעוף ואחד הצופים המעודדים מייעץ לי להחליף את כיוונו, כלומר לחבוש אותו הפוך. אני עושה כעצתו. אכן עוזר. כיצד אומרת חברתי מירה? "You live – You learn" . אני מנסה להיות מגן רוח אנושי לענת. מורה לה לרוץ אחרי גבי, אך היא לא לגמרי משתפת פעולה. אולי משום שגבי אינו רחב דיו. כאשר אנו מתקרבות לשלושה חברים שרצים בשורה עורפית, אני מנסה לתפוס עבורנו מחסה מאחוריהם. "קלטתי אותך", מצטחק אחד מהם, "את משתמשת בנו בתור חומה". אכן, אני נוהגת לפי הכלל התלמודי "זה נהנה וזה לא חסר".

אפילו איש האננס שובר מסורת מפוארת ונאלץ – "לראשונה אחרי 20 שנה", כפי שהוא אומר לי בצער – להחזיק את האננס בידו.

החולצה – ברק אדום ודרמטי אך מסר טבעוני מעומעם

מפעם לפעם אנו פוגשות את חברי קבוצתנו "תל אביב 100" המהירים יותר, שרצים כבר במסלול הנגדי, בדרך חזור. גם אם איני מכירה אותם (רובם מתאמנים בתל אביב, ואני שייכת לסניף קריית אונו) הם ניתנים לזיהוי בקלות בזכות החץ האדום המפלח בדרמטיות את החולצה השחורה. מחליפים קריאות עידוד באחווה של אלה השייכים לאותו מועדון. זהו לי מרוץ ראשון שאני רצה בחולצה זו. יתרונות: תחושת השתייכות למועדון. חיסרון בולט: מתברר שהכיתוב שהדפסתי עליה – VEGAN – אינו בולט דיו. כיצד אני יודעת? זהו לי מרוץ ראשון שאיש אינו אומר לי תוך כדי ריצה שגם הוא טבעוני. ענת היחידה המתייחסת לכיתוב, ואף מצלמת את גבי, המנסה להיות לה קיר מפני הרוחות. אך זו לא חוכמה, ענת כמובן יודעת שאני טבעונית וידעה מראש על כוונתי להודיע זאת לכל העולם בהדפסה על החולצה. אצטרך לחשוב על פתרון.

צילום: ענת מלמד

צילום: ענת מלמד

 

 

 

 

 

 

 

 

יחד – כל הדרך

מדי פעם בפעם ענת ואני מפנות זו את תשומת ליבה של זו לדברים מעניינים או יפים בדרך. מלבד הרץ עם האננס קלטו עינינו גם רץ עם כלב, רץ עם תינוק בעגלה, רץ יחף (ואלי סיפר שהיה גם רץ בכפכפים, אך אותו לא ראיתי). חשוב לא פחות – להקות של ציפורים ונופים מרהיבים של הכינרת ושל ההרים שמנגד. אנחנו בהחלט נהנות מהדרך כפי שנהנינו ממנה משך כל תקופת ההכנה למרתון.

"יחד – כל הדרך", אני שרה לענת בהשראת שתי הרצות שפגשתי במרוץ סובב עמק ושרו שיר זה. במרוץ ההוא חשתי בודדה מאוד, ותחושת היחד ששידרו אותן רצות הייתה כה מרגשת ומעוררת קנאה. כעת הריצה הזו בחברותא היא חוויה מתקנת.

"יחד - כל הדרך!"

"יחד – כל הדרך!"

 

 

 

 

 

 

כברת דרך מסוימת אנו רצות גם עם אלי טסלר, מהקבוצה התל-אביבית. אני מתחקרת אותו כיצד החל לרוץ, והוא מספר שהיה בטטת כורסה, אך כאשר נולד בנו הבין שהוא צריך לשמש דוגמה והחל לרוץ. זהו לו מרתון שני. את המרתון הראשון רץ בברלין.

הפתעות – המעטפת החברתית והמשפחתית של ענת

הגענו לנקודת החצי שבה אנו אמורות להסתובב ולשוב על עקבינו. עופר, האיש של ענת, מפתיע אותה ומחכה לה. היא נרגשת ושמחה לקראתו.

אנו מתחילות לחזור. "טוב, עכשיו אנחנו כבר יודעות את הדרך", מעירה ענת. מרתון טבריה מציע מסלול נוח וקל, מתאים למי שרוצה לשבור תוצאה. לולא הרוחות החזקות – היה מושלם.

כאשר אנו עוברות 36 קילומטר, המרחק הארוך ביותר שעברה ענת באימונים, ההתרגשות עולה. "שימי לב, כעת בכל רגע ורגע את שובת שיא של עצמך", אני אומרת לה.

כעשרה קילומטר לפני הסיום – הפתעה. גיל אדמון, בן זוגה של עדי בלום, חברתה-שכנתה של ענת, מחכה בצד הדרך ומתחיל ללוות אותנו בריצה. מכאן ואילך הוא גם דואג להחזיק לענת בקבוק מים, להזכיר לה לנשום ("הוא רופא, הוא דאג לי", כתבה לי ענת לאחר המרוץ), ובכלל – לעודד. כעבור קילומטרים ספורים גם עדי מצטרפת אלינו בריצה, מעודדת בנחישות ומצלמת. המורל בהחלט נוסק מעלה-מעלה בליווי מלכותי ואוהד שכזה. אנחנו מוקסמות מהמחווה.

הכינרת ברקע! צילמה עדי בלום

הכינרת ברקע! צילמה עדי בלום

 

 

 

 

 

 

 

 

עם ענת וגיל. צילמה: עדי בלום

עם ענת וגיל. צילמה: עדי בלום

 

 

 

 

 

 

 

 

לקראת קו הסיום – הפתעה מרגשת נוספת לענת. אחותה טלי, בתה עמית ובנה גל צצים מולנו, האחות והבת נושאות שלט גדול: "ענת שלנו את אלופה! אוהבים וגאים", והבן – בתפקיד הצלם. הם מצטרפים בריצה לליווי המלכותי. ענת מוצפת רגשות שמחה והכרת תודה, ואני מתרגשת עִמה.

מחווה מרגשת רצה איתנו לקראת קו הסיום

מחווה מרגשת רצה איתנו לקראת קו הסיום

 

 

 

 

 

ושוב דמעות

וכמה שניות לאחר הרגע המתוק הזה, שבו אנו חוצות את קו הסיום, אוחזות ידיים ומניפות אותן אל-על, עיניה של ענת שוב שטופות דמעות – אך הפעם אלו דמעות התרגשות ושמחה.

מרתוניסטית נולדה, ואיתה – המשפחה הגאה, כולל האם והאח שחיכו בקו הסיום (ותודה לענת ולטלי שדאגו לי ליוגורט טבעוני טעים, ב"חפלה" המשפחתית שהוזמנתי אליה עם סיום המרוץ).

"טוב, זהו מרתון ראשון שלה, במרתון העשירי כבר לא נטרח", אומרת לי טלי, אחותה של ענת. האם במקרה קראה את הפוסט הקודם שלי, שבו התלוננתי על התעלמות האחים שלי ממרתון סובב עמק?

אפילוג – תודה למעטפת המשפחתית שלי

נראה שהתלונה שלי לפני מרתון הסובב הועילה, משום שהפעם, בלא דחיפה ותלונה מצידי, אחי איסי הכין לי ברכה יפהפייה, בשם שלושת האחים, שבנויה על האקרוסטיכון (צירוף האותיות הראשונות מכל שורה) – טבעונית למרחקים ארוכים (רצוי להקליק על התמונה כדי להיות מסוגלים לקרוא את ברכתו היפה של איסי):

ברכה מאחי, איסי שמש, אשף הלשון והמילים

ברכה מאחי, איסי שמש, אשף הלשון והמילים

 

 

 

 

 

 

 

 

בבוקר המרוץ הספקתי לראות שהכין ברכה נוספת:

מרתון טבריה-2021-ברכה שנייה מאיסי

 

 

 

 

תודה, אחי!

ותודה גם ליריב שלי, שתמיד שם עבורי כאשר אני צריכה אותו. הוא ליווה אותי למרוץ, ובאמצעות "שיתוף מקום דינמי" עקב אחר התקדמותי, כך שהיה שם לקראת סיום (מצטערת שלא שמעתי כאשר קראת בשמי לפני חציית קו הסיום, הפסד שלי), ולאחר סיומו הושיט לי מיץ פירות כסגולה להתאוששות מהירה. אוהבת אותך!

והנה עוד כמה תמונות:

עם לימור ליאון המקסימה, שהתייצבה לעודד את הרצים

עם לימור ליאון המקסימה, שהתייצבה לעודד את הרצים

עם ענת ועדי בסיום

עם ענת מלמד ועדי בלום בסיום

עם מישאל

ענת ואני עם המאמן, מישאל דגן, ועם הרץ המלווה, גיל אדמון

סיום שמח

סיום שמח

פורסם בקטגוריה ריצה | 2 תגובות

מרתון סובב עמק 2021 – על קושי ותגמול, על אחים ואחות

על אחים ועל אחות

חלפו־עברו להם הימים שבהם ריגשה ריצת מרתון שלי את שלושת אחיי – איסי, ישי ואלון. במרתון הראשון שלי, מרתון תל אביב ב־2012, הם התייצבו כולם בסיום לשמוח בשמחתי. במרתון השני – טרחו לשלוח הודעת עידוד לקראתו; אולי אפילו התקשרו. אבל ערב המרתון ה־12 במספר (בת מצווה!) לא הגיעה כל הודעת עידוד מהם. בשעת ערב אני כותבת ברכה לעצמי בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית כדי לעורר את המנמנמים: "בהצלחה ליעל שתרוץ מחר מרתון בסובב עמק!" אחי הבכור איסי משיב בהעתקה של ברכתי. הצעיר, אלון, טורח לברך, וכך גם אשתו גל, והאמצעי שותק (אני אוהבת גם אותך, ישי!).

איסי, עורך הלשון, הוא גם אומן הלשון. בכל בוקר, כאשר הוא מתאמן עם אברי גלעד בזום (הרוטינה של יוספה טל, מומלץ!), הוא מפנק את אברי בשלט של גימטרייה או אקרוסטיכון. בשביל אברי הוא יכול להתאמץ על בסיס יומיומי, ומה איתי? אני נוזפת בו שבמקום להעתיק את הודעת הברכה שלי לעצמי הוא יכול להשקיע באקרוסטיכון. הנזיפה עוזרת, וזה מה שהוא שולף עבורי מן השרוול בשעת לילה מאוחרת:

אקרוסיטכון מאומן הלשון, אחי, איסי שמש

אקרוסיטכון מאומן הלשון, אחי, איסי שמש

 

 

 

 

 

 

 

 

אז הצלחתי לחלץ מאיסי אקרוסטיכון, אבל האמת היא שהאחים שלי איבדו עניין בריצות שלי. מזל שבשנה האחרונה זכיתי באחות, אומנם לא ביולוגית אך אחות מבחירה – ליאורה בן חיים. היא מתרגשת לא פחות ממני ומפתיעה אותי כאשר היא מודיעה לי שתגיע לפגוש אותי בסיום המרוץ. פיצוי על אדישות האחים.

בוקר המרוץ

תודה לעזר כנגדי, אישי היקר יריב גלבוע, שהשכים איתי בשעה שלוש וחצי כדי שנצא לדרכנו בארבע וחצי בבוקר. אני שותה ואוכלת לפי ההנחיות של המאמן מישאל דגן, אף שבדרך כלל איני אוכלת ושותה בבוקר לפני אימון. כשאנו מגיעים למתחם, אני מופתעת ממיעוט האנשים שבו. המוזיקה מבריחה את יריב חזרה למכונית, ואני נשארת לבד. חוויה שונה כל כך מחוויית הריצה לפני שנתיים – אז רצתי עם שמוליק הודס ועם בלהה מנדילוביץ את מקצה ה־33 קילומטר ונהניתי לכל אורך הדרך. כעת אני לבד, מחכה לזינוק. "פסס, פסס", אני מנסה לפתות חתול מזדמן לחבור אליי, אבל הוא מתרחק ממני בצעד גאה ואני נשארת בודדה כמו כלב. אפשר להבין אפוא את שִׂמחתי עת פגשתי את אפרת כרמלי-כלב ואת יוסי צחור מקבוצת הריצה שלי, תל אביב 100, שהתייצבו שניהם למקצה ה־33 קילומטר.

 

עם אפרת כרמלי-כלב ויוסי צחור! סוף-סוף פנים מוכרות!

עם אפרת כרמלי-כלב ויוסי צחור!
סוף-סוף פנים מוכרות!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רצתי במרוץ "סובב עמק" את מקצה ה־33 קילומטר חמש פעמים (2012, 2013, 2016, 2018, 2919). בשנת 2014 הייתי אמורה לרוץ בו 63 קילומטר ובטעות דילגתי על תחנה ורצתי רק 50 קילומטר, אבל זו לי פעם ראשונה שארוץ בו מרתון. אני תוהה עד כמה תהיה חוויית המרתון שונה מחוויית ה־33 קילומטר, שתמיד הייתה עבורי חוויה חיובית ונעימה (גם חווית ה־50 קילומטר הייתה נעימה מאוד, למרות הטעות).

מיעוט אנשים ובייחוד נשים

אני מתפלאת לגלות כמה מעטים אנו. כמה עשרות רצים ורצות נרשמו למקצה המרתון. מספר הנשים נמוך משמעותית ממספר הגברים. למיעוט הנשים יש שני צדדים חיוביים – פודיום ו… גישה חופשית לשירותים. ליבי מתרונן למראה הלא שגרתי של שירותי נשים פנויים לעומת תור מסוים בשירותי הגברים. הצד השלילי של מיעוט המשתתפים במרוץ מתגלה במרוץ עצמו.

המרוץ

זינוק ב־6:15, לפי התוכנית. עד מהרה נוצרים פערים בין הרצים, וכך אני מוצאת עצמי רצה לבדי חלק נכבד מהמרוץ. נחמד לפגוש את רצי האולטרה בדרך, ובהמשך את רצי ה־33. שתי רצות אולטרה חמודות הולכות ושרות "יחד, כל הדרך!" ומחממות את הלב, אף שהן גורמות לי לחוש יותר בבדידותי. "יש עוד טבעונים במרוץ!" אני שומעת קול מאחוריי. כאן יש להבהיר, שאני מקפידה בכל מרוץ ללבוש חולצה המזהה אותי כטבעונית, גם כדי לפגוש טבעונים נוספים בדרך, משום שהזיהוי שלי כטבעונית מעודד אותם להציג עצמם כטבעונים, וגם לזכר הימים שבהם נתקלתי שוב ושוב בשאלה "איך תרוצי מרתון? את הרי טבעונית! ומה עם החלבון?" השיח היום השתנה, תודה לאל, ובכל זאת אני עדיין רואה זאת כשליחות להבהיר שטבעונות וספורט הם שילוב מנצח.

נשוב למרוץ: "אתה טבעוני?" אני שואלת את זה שציין שיש עוד טבעונים במרוץ. התברר שלא, אבל חברו, שאיתו הוא רץ, טבעוני. שמו ליאור אסולין, והוא טבעוני כחמש שנים, בעקבות סרט שראה ביוטיוב. "אין דרך חזרה", הוא אומר. בערך באותה תקופה גם החל לרוץ.

השניים רצים מהר ממני, כך שאני נפרדת מהם לשלום. תמיד משמח אותי לפגוש טבעונים על המסלול. כהרגלי במרוץ זה, אני מצלמת פרות בשטח. אני תוהה מי מאיתנו מוכן היה לקחת סכין, להעביר אותה על צווארה של הפרה וליטול את חייה ואת נשמת אפה רק בשביל הנאת גוף בת חלוף. ובכל זאת, הרוב מוכנים לשלם לאדם אחר שיעשה זאת עבורם.

תנו לפרות לחיות!

תנו לפרות לחיות!

 

 

 

 

 

 

חלק מהדרך במרוץ יפֶה להפליא ואף מוצל משום שהוא עובר ביער צפוף. אולם דווקא הסוף הארוך בשעות החמות יותר עובר בדרך חשופה. המרוץ נהיה לי קשה יותר ויותר. החום, העליות שנראה שאינן נגמרות, הדרך הרומית זרועת האבנים. אני שומעת את עצמי מפעם לפעם נאנחת אנחות יהודיות מעומקא דליבא. תופעה חדשה, אם איני טועה. לא זוכרת שנאנחתי במרוצים אחרים, יהיו מאתגרים ככל שיהיו. הגעתי לגיל שאפשר להיאנח?

זריקות עידוד ומרץ אני מקבלת מפניהם היקרות והמוכרות של המתנדבים, כמו ליאת נתנאל, ויוי זיו ואילן פריש, שאף אימן אותי בהצלחה בעבר. "מה, יעל, את טבעונית? לא ידעתי!" מיתמם אילן למראה מספר הרץ שהוספתי לו את הכיתוב VEGAN (או אולי למראה גב החולצה עם הכיתוב VEGAN RUNNER). כמאמר הבדיחה: "איך תזהה טבעוני? אל תדאג, הוא כבר יספר לך שהוא טבעוני".

הפתעות בסיום

לקראת סיום, בקיבוץ עין השופט, אני רואה לפתע את ליאורה האהובה, שיצאה לקראתי לקבל את פניי למרות הכאב המציק ברגלה. אני נרגשת מהמחווה שנותנת לי זריקת עידוד נוספת לעשרות המטרים האחרונים של המרוץ, שאותו אני מסיימת בחיוך גדול ובהכרת תודה, למרות כל הקשיים והאנחות בדרך. התברר שגם יריב חיכה לי לפני הסיום, אך לצערי החמצתי אותו.

עם ליאורה בן חיים, אחות מבחירה.

עם ליאורה בן חיים, אחות מבחירה.

ליאורה מפתיעה בכיבוד עשיר ומפנק עד מאוד של פירות עסיסיים ועוד (אבל יכולתי להתרכז רק בפירות), ובסופו של דבר היא הייתה איתי שם גם ברגע המפתיע מכול, שבו התברר שלא זו בלבד שזכיתי במקום שני לקטגוריית גיל, אלא גם במקום שני כללי (מכלל הנשים), ובזכותה הונצח מעמד הפודיום. תודה, אחותי!

הפתעה נעימה! מקום שני מקרב הנשים!

הפתעה נעימה! מקום שני מקרב הנשים!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אתחיל במה שפתחתי: האחים שלי התעייפו מהמרתונים שלי ואיבדו עניין. מזל שארגנתי לי אחות… :)

פורסם בקטגוריה ריצה | 2 תגובות

ריצה חברתית בצובה (8.10.21) – "מה הסוד שלך?" – טבעונות! :)

עוד שבוע ארוץ מרתון בעמק יזרעאל (במרוץ "סובב עמק"), והיום הייתה הריצה ה(יחסית, לא ממש) ארוכה האחרונה שלי לקראתו.

ריצה חברתית בצובה שארגן מרוץ תנ"ך-תש"ח. הקבוצה שבה אני מתאמנת, קבוצתו של מישאל דגן – "תל אביב 100" – החליטה להצטרף אליה. ראו את הפגנת הנוכחות בתמונה. רק אני כבשה שחורה (יותר נכון – אדומה) בחולצה שאינה חולצת הקבוצה. סליחה, מישאל!

תל אביב 100.  הפגנת נוכחות מפוארת. ורק אני מקלקלת את קוד הלבוש הקבוצתי.

תל אביב 100.
הפגנת נוכחות מפוארת. ורק אני מקלקלת את קוד הלבוש הקבוצתי.

 

 

 

 

 

תל אביב 100. בתמונה זו החלטתי שלא להפריע לאחידות ולאחדות הלבוש ונמנעתי מלהצטלם.

תל אביב 100. בתמונה זו החלטתי שלא להפריע לאחידות ולאחדות הלבוש ונמנעתי מלהצטלם

 

 

 

 

 

 

יוסי צחור ואני הגענו מוקדם יותר (ותודה ליוסי על הטרמפ!) כדי להוסיף עוד כמה קילומטרים ל-13 של המרוץ. יוסי ירוץ אף הוא בסובב בשבוע הבא, את מקצה 33 הקילומטר, ותהיה לו זו הפעם הראשונה להשתתף במקצה זה, כך גם הוא רצה לצבור קילומטראז' של עליות וירידות.

הספקנו לרוץ 5 קילומטר לפני הזינוק, וכן להצטלם על רקע הזריחה בין בתי הקיבוץ.

זריחה בצובא

זריחה בצובא. צילום: יוסי צחור

 

 

 

 

 

תחושותיי לגבי הריצה עצמה – שילוב של עצב והנאה.

עצב – כי תחילתה עברה ביער שחור. לא, לא השוורצוולד בגרמניה, שיש לי שאיפה להגיע אליו יום אחד, אלא יער שנשרף והעצים השחורים והאפר הרב מלמדים על מה שעוללה לו האש (האם הייתה זו הצתה זדונית?).

עצוב לרוץ ביער השחור. צילום: יוסי צחור

עצוב לרוץ ביער השחור.
צילום: יוסי צחור

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר נפרדנו מהקטע השרוף והגענו לצד הירוק של היער נשמתי לרווחה.

כיתוב בגב חולצתה של בחורה שרצה לפניי משך את תשומת ליבי. היה רשום עליה אחד המשפטים היפים בתנ"ך – "צדק צדק תרדוף", אך כאשר ראיתי שמתחת לכך כתוב משרד המשפטים תהיתי אם אינה מקבלת הערות מכל מי שהייתה לו התקלות לא מרנינה עם מערכת החוק בישראל, שאינה רודפת צדק. "צדק זה שם של כוכב" , אמרה אחת השופטות למתדיין. חמש שנות מאבק של יריב ושלי בנוכל שפגע באנשים רבים, הגם שבסופו של דבר הסתיימו בתוצאה מוצלחת, גרמו לי לאובדן התמימות בנוגע למערכת החוק בישראל, באשר לשאלת המטרה שהיא שמה לנגד עיניה – לא צדק ולא שירות למען הציבור בהענשת נוכלים – אלא הסדרה וסגירת תיקים כמה שיותר מהר.

אני מתאפקת ולא אומרת לה את דעתי. פשוט ממשיכה לרוץ.

אולם הטריגר של הכיתוב על החולצה גורם לי להיזכר בכל הדרך שיריב ואני עברנו מול הנוכל ומול "מערכת הצדק", כביכול. כאשר אני מספרת זאת ליוסי אני נוכחת עד כמה הדברים עדיין משמעותיים עבורי, אף שב"ה, המאבק הזה כבר מאחורינו, ולא ידוע לי על נפגעים נוספים מאותו נוכל בשנה האחרונה. זו גם הסיבה שאיני נוקבת בשמו בפוסט זה.

 

שתי רצות (בנקודות שונות של הריצה) מפרגנות לי. אחת אומרת שאני "תותחית" והשנייה טוענת שאני מעוררת השראה. נחמד לקבל מחמאות, גם אם מפתיע. אני כמובן מבינה ש"זה לא התרגיל, זה הגיל" ושזכיתי במחמאות בזכות הגיל המופלג שלי. מצחיק, אבל אני לא בתודעה של "וואו, אני מבוגרת בהרבה מרצים אחרים". אולי עוד עשור או שני עשורים ארגיש כך ואפרגן לעצמי. "מה הסוד שלך?  איך את שומרת על כושר?" שואלת רצה צעירה, ואני משיבה בביטחון "טבעונות!", אה, כן, וגם אימוני ריצה סדירים :)

כאשר אנו מגיעים לצד הירוק של היער אני נהנית מריחות השומר וממראה חי ורענן של העצים.

יש לציין לשבח את הארגון ואת המתנדבים שהיו בעמדות השתייה.

הפריסה המפנקת בבריכת הקיבוץ בסיום המרוץ הוסיפה אף היא לחוויה, אף שהייתה פחות מדי טבעונית לטעמי. התרגלתי לסטנדרטיים גבוהים מבחינת טבעונות בקבוצת הריצה הקודמת שלי, "אנדיור", של רן שילון, שהפך לטבעוני בעצמו, "מסיבות בריאותיות וספורטיביות", כפי שטרח להדגיש.

 

סך הכול – יוסי ואני רצנו 18 קילומטר. השעון שלי מתייצב על מספר עגול ויפה – 100 קילומטר שבועיים.

שבוע הבא – טייפר. ובסיומו, ביום שישי, 15.10.21 – מרתון סובב עמק!

הנני!

פורסם בקטגוריה ריצה | 2 תגובות

שינויים, התחלות חדשות ומטרות חדשות

לצערי, כבר תקופה ארוכה איני מתאמנת ב"אנדיור", הקבוצה שבנתה אותי כרצה למרחקים ארוכים. האפשרות שלי להגיע לאימונים נפגעה בשל היעדר טרמפ מקריית אונו. לפני חצי שנה בערך הצטרפתי לקבוצה "תל-אביב 100" של מישאל דגן. למרות שם הקבוצה אני מתאמנת בקריית אונו, עם קבוצה שנקראה בעבר "רצי אונו" (שם מועדף עלַי, כי מה לי ולתל-אביב, אף שגרתי בה 12 שנים). אני מגיעה לאימונים בימים שלישי וחמישי. מקום המפגש הוא פארק רייספלד. היתרון הגדול הוא הקִרבה. אני מגיעה לאימון בריצה וחוזרת בריצה – תוספת של שלושה קילומטרים לכל אימון. נוסף על כך, אני ממשיכה את האימון גם לאחר שאני מגיעה הביתה – בפארק התקווה שבגני תקווה – וכך יוצא שאני רצה כשישה-עשר עד שמונה-עשר קילומטר, מה שבוודאי לא היה קורה אילו הייתי רצה רחוק מהבית, במקום שמצריך הסעה. החיסרון: זוהי ריצת כביש. ובכלל, הקבוצה מוכוונת למרוצי כביש. אני מתגעגעת לאימונים בים ובדיונות של חוף הצוק שביצעתי עם "אנדיור".

בימי שישי איני רצה עם הקבוצה אלא נהנית מריצת שטח, עם סוניה ודוד מנדלוביץ (ותודה לכם על הטרמפ ועל החברה הנעימה! יש לכם חלק חשוב בהכנה שלי למרוץ!). בדרך כלל אנו רצים ביער בן שמן. לפני השרֵפות רצנו לפעמים גם ביער קדושים ובהר איתן. בשישי שעבר הצטרף אלינו יוסי צחור, חבר קבוצתי החדשה, לריצת שטח ראשונה שלו למרחק ארוך, שהצריך מנשא מים. הוא עמד (רץ) במשימה בכבוד. רצנו כ-22 קילומטר.

קברות המכבים, יער בן שמן, צילמה: סוניה מדלוביץ

קברות המכבים, יער בן שמן, צילמה: סוניה מדלוביץ. מימין לשמאל: קארין, יעל, דוד, יוסי

 

 

 

 

 

 

 

קברות המכבים, יער בן שמן, צילם דוד מנדלוביץ

קברות המכבים, יער בן שמן, צילם דוד מנדלוביץ. מימין לשמאל: קארין, יעל, סוניה, יוסי

 

 

 

 

 

 

 

שינוי שחל מאז מישאל דגן הוא המאמן שלי הוא שאני רצה תמיד עם שעון ריצה. התקלקלתי. מה שלא נמצא בשעון – כביכול לא קיים. בעבר נדיר היה שרצתי עם שעון ריצה. אולי בחג ארשה לעצמי לרוץ בשמחה ובנחת, כמובן ללא שעון, כדי לחזור לימים ההם של חדוות הריצה שאינה תלויה במדדים ובמדידות.

יש לי שתי מטרות קרובות למדַי לשנה זו:

מרתון סובב עמק, שהוא כבר מעבר לפינה – ב-15 באוקטובר, 42.2 קילומטר בעמק יזרעאל. רצתי שם פעמים רבות את ה-33 קילומטר, ופעם אחת 50 קילומטר (בטעות, במקום 63. אפשר לקרוא על הטעות הזאת כאן).

המטרה השנייה היא מרתון טבריה ב-10 בדצמבר 2021. מטרה זו נבחרה משום שהיא מטרה קבוצתית של "תל-אביב 100".  חלק מחברי הקבוצה מתכוונים לרוץ אותו, כך שהיה זה מפתה להירשם אליו. מישאל לא מיהר לתת הסכמתו, אך כאשר ראה שעד כה אני עומדת באימונים – הסכים.

מבחינת תוכנית האימונים – זו שונה מהתוכנית שאליה הורגלתי אצל רן שילון. הרבה יותר נפח (אתמול רצתי 42 קילומטר, אם כי בשתי ריצות נפרדות – ריצת בוקר וריצת ערב); פחות דגש על חיזוקים. רן היה נותן לי חיזוקים כחלק מובנה מהתוכנית. כעת החיזוקים הם באחריות שלי, ולצערי, סטודיו סי נסגר, כך שאי-אפשר לבנות עליו. לבקשתי נתן לי מישאל תוכנית חיזוקים קצרה שניתן לעשות אותה פעמיים בשבוע, אך זוהי תוכנית קבועה ואינה משתנה. נראה לי שהגיוון דווקא חשוב. מפעם לפעם מישאל מוסיף לאימונים שלו חיזוקים, ואז הוא באמת מגוון. אני אוהבת זאת. צריכה לנסות לזכור את התרגילים וליישם אותם או לחפש תרגילים לרצים ביוטיוב. עם זאת, למרות החזרתיות, אני מבצעת מדי יום ביומו את הרוטינה של אברי גלעד וכמה פעמים בשבוע תרגילים למניעת פציעת ITB שכה אופיינית לרצים למרחקים ארוכים.

האם שיטת האימון הנוכחית, שהיא חדשה לי, מתאימה לי? ימים יגידו.

עדכון חשוב: לאחרונה הערתי את דף הפייסבוק שלי "טבעונית למרחקים ארוכים" מנמנומו, ואני מעדכנת בו כמעט מדי יום ביומו על המפגש ביני ובין תוכנית האימונים. החלטתי גם על שתי פינות קבועות: ביום שלישי – פינת ההמלצה השבועית; וביום רביעי – ריצה בתנ"ך (מבוססת על מאמר באנגלית שכתבתי בנושא, אך כמובן ברסיסים של מידע ובלבוש אחר). מאחר שהשבוע ימי שלישי ורביעי הם ימי חג – הקדמתי את הפינות הללו להיום באופן חד-פעמי. בואו לבקר אותי גם בדף הפייסבוק

אחלו לי שאעבור את תוכנית האימונים בשלום וכן את שני המרתונים. מובן שאעדכן.

שנה טובה וריצות משובחות (מטאפוריות או גם מילוליות לרצים שבכם) – לכל אחת ולכל אחד מכם!

פורסם בקטגוריה ריצה | להגיב

ריצה חברתית בהרי יהודה – 8.7.2021

זה זמן רב שלא רצתי עם פנס ראש, לכן לקח לי כמה זמן למצוא אותו ולהיזכר איך לתפעל אותו. כמה שמחתי כאשר ראיתי את הודעת המאמן מישאל דגן על הצטרפותנו לריצה חברתית בהרי יהודה, ביום חמישי בערב. שמחתי על ההזדמנות לרוץ בשטח, להכיר מעט יותר את חברי הקבוצה שהצטרפתי אליה באפריל (בפוסט נפרד אתייחס גם לשינויים ולמטרות החדשות), ואפילו שמחתי על החוויה הצפויה של ריצה בחושך. מזל שמצאתי את הפנס!

ריקי חלוצי פוטר נענתה ברצון לבקשתי לטרמפ, ובסופו של דבר אספה גם את דנה בר-און, את ענת מלמד ואת יוסי צחור, כך ש"אספה" גם מצוות :) הדרך עברה במהירות בשיחות משעשעות על ריצה ועל עניינים אחרים.

רק כאשר הגענו לשטח, לקיבוץ נחשון, התברר לי שהמרוץ הוא למעשה מרוץ הכנה מטעם תנ"ך-תש"ח. הזיכרונות הציפו אותי – מרוץ השליחים שרצתי עם ציפי בר-אל ואילן הרינגטון ז"ל בשנת 2014, וכן ריצת ה-50 קילומטר שרצתי עם  רן גרינוולד ב-2017 לאחר שכמעט ויתרתי על המרוץ, כי לא חשתי בטוב יום לפני כן.

מישאל הפתיע אותנו במתנה חביבה לכל חברי הקבוצה וחברותיה – טבעת של כדור זוהר ומהבהב שאפשר לענוד על האצבע. "טבעת גוררת אחריה מחויבות", מתלוצצת אחת מאִתנו, ואני מזכירה את הנזירות שעונדות טבעת נישואין משום שכולן נשואות לישו.

כמה רגעים לפני הריצה

כמה רגעים לפני הריצה

 

 

 

 

 

 

 

ריצה חברתתית-תנך תשח-8.7.21

 

 

 

 

 

יוצאים לדרך בסביבות 20:00. כאשר אנו מתחילים לרוץ יש עדיין אור יום, אך לאט-לאט החשכה יורדת ועולים הריחות. אני נהנית מריחות השומר המשכרים. הלחות גבוהה מאוד, ועוד לפני שהחלנו בריצה נטפנו זעה. אני אוחזת את הפנס בידי, כי גיליתי שלא נוח לי איתו על המצח. תודה לריקי על הרעיון! בתחילה אני רצה עם חברים מהקבוצה, אך באופן עלום מצליחה לאבד את כולם. בייחוד אני מצטערת שאיני יודעת היכן ענת מלמד. שתינו הגענו לקבוצה כ"חדשות", בערך באותו הזמן, כך שנוצרה בינינו אחוות מצטרפות חדשות, שניתן להוסיף לה את העניין בתחומים דומים. ענת שכחה להביא פנס, ואני מודאגת מעט שמא היא רצה לבד בחושך. זו סיטואציה מסוכנת יותר מגרסת הפולנייה היושבת לבדה בחושך! אני מעודדת את עצמי שבוודאי מצאה מקור אור להתלוות אליו, כפי שקורה פעמים רבות.

קצת צר לי לרוץ לבד, אך אני מזכירה לעצמי ליהנות מהדרך – מיפי הכוכבים (מפעם לפעם מעיזה להפנות מבטי לשמיים), מקולות הצרצרים ומילל התנים. אני רצת שטח במהותי, אוהבת את החיבור לטבע. בהרצאה שארצה בתחילת אוגוסט על הרעיון האקולוגי ביהדות, בחרתי להציג את זווית הראייה של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הרב האשכנזי הראשון של ארץ ישראל), על האופן שבו משפיע הטבע על נפש האדם. הוא האמין בכל ליבו שהואיל והאדם הרחיק מהטבע, אבדו לו נכסים חשובים מאוד: תחושה של אושר טבעי, מידותיו הטובות ותחושה של התרוממות הנפש. הוא סבר שרק אם ישוב האדם ויתאים עצמו לטבע, יזכה בכל אלה מחדש.

ריצה של 10 קילומטר מסתיימת, ואני מגלה בקו הסיום שענת עדיין לא הגיעה. אני חוזרת על עקבותיי בריצה ובודקת כל רץ ורצה הבאים מולי. כעבור זמן קצר אני מאתרת אותה. הנה היא! ליבי נחמץ לגלות שהיא אכן רצה לבד בחושך. מדוע לא הייתי ערנית יותר להישאר בסביבתה? אף שכל המרוץ לא הייתי שם לסייע, לפחות אשפוך אור על סיומו. אני מלווה אותה, והיא, לאחר שנזהרה בצעדיה בשל החשכה, אוזרת כעת עוז ומסיימת בספרינט מרשים. נחמד לחצות את שער הסיום בצוותא גם אם אין זה מרוץ רשמי ואיש אינו מודד זמנים.

לאחר הריצה, ולאחר שאנו דוגמים את הכיבוד שבסיום, ריקי מסיעה את כל החבורה שהגיעה אִתה לאזור תחנת הדלק לטרון, שם אנו נהנים מארוחת טאלי הודית שהכין שאלתיאל דגן, אחיו הצעיר של מישאל, שהוא בעל העסק "טאלי באבא". שאלתיאל מספר לנו מעט על האוכל ההודי ועל המפגש שלו אִתו, וניכר שיש בו אהבה אמיתית למה שהוא עושה. כמעט כל האוכל טבעוני, וכל מה שאכלתי היה טעים, בריא והשאיר תחושת קלילות וטעם של עוד. דרך מושלמת לסיים מרוץ.

בתיאבון! (יש...) מנוחת הרצים

בתיאבון! (יש…)
מנוחת הרצים

נמסטה!

פורסם בקטגוריה ריצה | עם התגים , , , | 2 תגובות

רצים לזכרם – תשפ"א – 14.4.21 – לזכר יעקב ינה אושפיץ וקים יחזקאל לבנגרונד

זו לי פעם רביעית שאני משתתפת במיזם "רצים לזכרם", אך פעם ראשונה שאני רצה בקבוצה, חבורת רצים מקריית אונו. שמחתי לפגוש את אורן וימית, שרצו איתי בעבר ב"אנדיור", וכן את דנה, ריקי, זוהר וגיא, מקבוצתו של מישאל דגן בקריית אונו, שהחלתי להתאמן איתה לאחרונה.

לזכר החלל ניצול השואה והנרצחת הטבעונית מלאת החמלה

לזכר החלל ניצול השואה והנרצחת הטבעונית מלאת החמלה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקום המפגש שממנו יצאנו ואליו חזרנו הוא גן הגיבורים, לזכר הנופלים.

גן הגיבורים בקריית אונו והצעיר בחבורת הרצים

גן הגיבורים בקריית אונו והצעיר בחבורת הרצים

רצים מקריית אונו בגן הגיבורים, לזכר נופלי כל המערכות ולזכר נרצחי פעולות האיבה

רצים מקריית אונו בגן הגיבורים, לזכר נופלי כל המערכות ולזכר נרצחי פעולות האיבה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עם ההתכנסות, לפני הריצה, נרשם רגע משמעותי: עובר אורח שאל בהתרגשות את זוהר כיצד נקבעת בחירת השמות – אם היא אקראית או שאדם יכול לבחור שם. זוהר הסבירה שהשם הראשון הוא אקראי, נבחר בידי המערכת, ולשם זה ניתן להוסיף שם לפי בחירה. עובר האורח סיפר נרגש שלמד בכיתה עם השם השני שרשום אצלה – עופר חרוש. הם החלו לדבר על עופר ז"ל, וברור היה משיחתם שהוא היה משמעותי בחיי שניהם. מה שהופך את המפגש למיוחד אף יותר הוא העובדה שהוא התקיים בקריית אונו אך עופר ושני האנשים ששוחחו ביניהם וזכרו אותו באהבה הכירו זה את זה בירושלים, העיר בה התגוררו.

זוהר נושאת את שמו של עופר

זוהר נושאת את שמו של עופר חרוש. צילם: אורן מנחם

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השנה רצתי לזכר יעקב (ינה) אושפיץ, בן צביה ויצחק. יעקב נולד ב-1930 בהונגריה, היה במחנה ריכוז ואף שרד במחנה ההשמדה אושוויץ שאליו הגיע סמוך לשחרור המחנה, על סף תום מלחמת העולם השנייה. הלב נחמץ מהמחשבה שמי ששרד בשואה נהרג בגיל כה צעיר, 18 בסך הכול, במלחמת השחרור. הדף באתר "יזכור" אינו מציין אם בני משפחתו שרדו בשואה והגיעו אף הם לארץ. יהי זכרו ברוך!

לדף החלל של יעקב ינה אושפיץ:

טוראי יעקב ינה אושפיץ – אתר יזכור (izkor.gov.il)

השם שבחרתי להוסיף הוא שמה של נרצחת פעולות האיבה קים יחזקאל לבנגרונד. קים הייתה טבעונית, פעילה למען בעלי חיים, מאכילת חתולי רחוב, בת זוג ואם אוהבת לפעוט בן שנה. סיימה לימודי משפטים מתוך כוונה להיאבק למען בעלי חיים במישור המשפטי. קים נרצחה באזור התעשייה ברקן. בת 29 הייתה בהירצחה. רועי שפרניק – אקטיביסט נמרץ למען בעלי חיים, ממייסדי "קירות שקופים", בן הזוג של טל גלבוע שטבענה אנשים לרוב – סיפר לי כי כמה שעות לפני שנרצחה קים הוא התכתב איתה. היא הייתה חברת פייסבוק שלו ושל טל, אך הם לא הכירו אישית. הוא כתב לה על פרויקט חדש של העמותה שהקים, והיא בתגובה שלחה לב סגול. יהי זכרה ברוך, והלוואי שמסר החמלה שניהל את חייה יחלחל ללבבות.

 

 

לדף החלל של קים יחזקאל לבנגרונד:

חדר נרות | קים יחזקאל לבנגרונד ז"ל  (btl.gov.il)

 

יהי זכרה ברוך!

אומנם הפוסט הזה מתפרסם באיחור (עומס עבודה), אך למעשה לזכור צריך תמיד.

פורסם בקטגוריה ריצה | תגובה אחת