מרוץ גני תקווה – 3.6.22 – מרוץ שהסתיים בטראומה ובגביע

חלף זמן מאז המרוץ ועדיין לא כתבתי עליו. כנראה דחיתי את הכתיבה משום שסיומו היה עבורי מעט טראומטי. אך היו בו כמובן גם דברים טובים, כולל גביע למקום ראשון בקטגוריית גיל.

גביע - למרות הכול.  צילמה: עדי בלום

גביע – למרות הכול.
צילמה: עדי בלום

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בפוסט הקודם כיניתי את מרוץ "גבעת שמואל" מרוץ הבית, משום שהוא אורגן בשיתוף פעולה עם האוניברסיטה האהובה שלי, אוניברסיטת בר-אילן, ואף עבר בשטח האוניברסיטה, שבה אני עובדת בשמחה ובהכרת תודה כבר עשרות שנים, כמרצה וכחוקרת במחלקה לתנ"ך בפקולטה למדעי היהדות.

ובכן, גם מרוץ גני תקווה יכול להיחשב מרוץ הבית, מהסיבה הפשוטה שהוא גובל בביתי. אם תרצו, מרוץ שמגיעים אליו בריצה. מושלם. אומנם אני גרה בקריית אונו, אך ביתי הוא על גבול גני תקווה. קבעתי עם ענת מלמד ועם עדי בלום ריצת חימום משותפת. הצטרף אלינו גיל, בן זוגה של עדי. עוד לפני ריצת החימום קפצתי לאמא שלי המתגוררת בגני תקווה, סמוך לפארק התקווה, כדי להזליף לה טיפות לעין, לאחר ניתוח בעין שעברה. השארתי אצלה את הטלפון הנייד, כדי לא להיסחב איתו בריצה.

לאחר ריצת החימום התייצבנו בקו הזינוק הצמוד לפארק. פגשנו את חברנו לקבוצה יוסי צחור, וגם את שוש בלייכמן האגדית, המתחרה היחידה בקטגוריית הגיל של מעל גיל 70. בעוד עשר שנים, כך אני מקווה, גם אני אתחרה בקטגוריה זו.

חברי תל אביב 100 המתגוררים בקריית אונו ובגני תקווה :)

רצות ורצי תל אביב 100 המתגוררים בקריית אונו ובגני תקווה :) מימין לשמאל: ענת מלמד, יוסי צחור, יעל שמש, עדי בלום

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זו הייתה חוויה מיוחדת לרוץ בנופים המוכרים שבהם אני מרבה לרוץ. אולם הבעיה הייתה שהגעתי למרוץ בעודף מוטיבציה. נקטתי את שיטת "מבצע סבתא" – לפתוח בכל הכוח ולנסות להגביר. זה לא עבד. בסיום כבר הרגשתי עייפה. בכל זאת ניסיתי להגביר כשאני מדרבנת את עצמי במשפטי מוטיבציה כאלה ואחרים. סיימתי ברגל כושלת, בתוצאה של מעל 53 דקות, שיכולתי להשיג גם בפחות מאמץ ובפחות מוטיבציה. לפי מה שנאמר לי, סיימתי את המרוץ חיוורת. מהר מאוד ניגשו אליי מתנדבי מד"א, הורו לי לשכב על הדשא, הרימו את רגליי, לקחו ממני דם ונבהלו לגלות שהסוכר שלי גבוה, לפי בדיקתם – 300. מזל שלא הבנתי בזמן אמת את משמעות הנתון הזה. ענת ניגבה את פניי במים, וזה באמת הקל עלי. לבסוף נאלצתי לדרוש מהם לסיים את הסאגה ולהניח לי לעמוד על רגליי. ענת ליוותה אותי כברת דרך לראות שאני יציבה, וכאשר הבטחתי לה שאני מרגישה טוב הניחה לי להמשיך בדרכי. חזרתי לאמא שלי והזלפתי לעיניה מנה נוספת של טיפות, מתענגת על המחשבה של מה שמאפשר לי מרוץ הבית – טיפול באמי "על הדרך". לא סיפרתי לה שהרגשתי לא טוב. אולי היא תקרא על כך בפוסט כאשר ראייתה תשתפר, אך במרחק זמן מהאירוע – זה לא נורא. לקחתי את הפלאפון וחזרתי למקום האירוע, לפגוש את ענת, עדי, גיל ויוסי. קיוויתי גם לפגוש את יעל פורת, מרכזת המחלקה לתנ"ך, המתגוררת אף היא בגני תקווה. ידעתי שהיא משתתפת במרוץ, אף היא במקצה ה-10 ומתכננת לרוץ עם בנה. הצטערתי שלא יצא לנו להיפגש לפני המרוץ או במהלכו.

עדי בדקה באינטרנט את התוצאות וגילתה לי שיש לי גביע, מקום ראשון לקטגוריית גיל. בהחלט משמח, בייחוד לאור העובדה שזו פעם ראשונה שאני זוכה בגביע שבוע אחר שבוע (ופעם ראשונה שמשתתפת במרוץ שבוע אחר שבוע).

כאשר עליתי לפודיום שמעתי קול מוכר קורא בשמי. לשמחתי, ראיתי את יעל פורת מנופפת לי לשלום ומייד לאחר מכן מצלמת אותי. גם עדי צילמה אותי, כך שיש לי "בוק עדי" ו"בוק יעל".

עוד תמונה משמחת. צילמה: יעל פורת

עוד תמונה משמחת.
צילמה: יעל פורת

 

 

 

 

 

 

 

 

יעלות המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן. עם יעל פורת בסיום המרוץ

יעלות המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן.
עם יעל פורת בסיום המרוץ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סוף טוב, הכול טוב – אתמול עשיתי בדיקות דם. גלוקוז – 78, וכן כל שאר התוצאות מצוינות מלבד ההמוגלובין שהוא נמוך במקצת – 12.1, אך אני רגילה להמוגלובין נמוך.

לפני מספר ימים האזנתי תוך כדי ריצה לפרק 126 בפודקאסט הביולוגיה של הווינרים של איתן עזריה, ששוחח עם היועץ המנטלי והארגוני גיל לבנוני. גיל סיפר על תובנה מעולם הכדורגל, שלעיתים לא צריך "להרביץ מוטיבציה" בשחקנים, אלא דווקא להרגיע. עודף מוטיבציה ותוספת לחץ יכולים דווקא להזיק.

נראה לי שזה מה שקרה לי במרוץ גני תקווה. מזל שלמרות עודף המוטיבציה זכיתי בגביע.

פורסם בקטגוריה ריצה | להגיב

מרוץ גבעת שמואל 27.5.2022 – כאבי גב וגביע

"מרוץ הבית", כך אני מכנה את מרוץ גבעת שמואל, אף שאני גרה בקריית אונו. כך מאז שאוניברסיטת בר-אילן, מקום עבודתי, פרסה עליו את חסותה. לא היה לי ספק שאירשם אליו, אך יום לפני המרוץ התלבטתי מעט אם להשתתף בו, כי כאבים בגב התחתון, שהחלו כשבוע לפני המרוץ, גברו ככל שהוא התקרב.

ואז נזכרתי במרוץ ספרא בשנת 2012, שאותו רצתי עם כרמית. כרמית סבלה מכאבי גב קשים. כאשר יצאה ממכוניתה בקושי הלכה, אך כאשר רצה – לא ניכרו בה כאבי הגב, והיא רצה יפה מאוד. שאבתי השראה ועידוד מכרמית ומהזיכרון הזה.

טוב שלא ויתרתי על המרוץ!

טוב שלא ויתרתי על המרוץ!

 

 

 

 

 

 

מישאל דגן, המאמן, שלח ברכת הצלחה ערב המרוץ. הודיתי לו אך התבכיינתי על כאבי הגב. הוא הביע אמפתיה ושאל אם ארוץ. השבתי בחיוב. אם הוא שואל – משמע שיש אור ירוק גם מכיוונו.

יריב הציע להסיע אותי. חסימת הכבישים בבוקר המרוץ הביאה לכך שהסתובבנו בכל גבעת שמואל עד שלמרבה ההקלה הגענו סמוך לשער הזינוק. כבר חששתי שאחמיץ את המרוץ. תודה, יריב יקר שלי!

שמחתי מאוד לפגוש את יואל שטיבל, שאיתו התאמנתי בעבר ב"אנדיור" וחלקנו כמה חוויות ריצה משמעותיות. כעת הוא מתאמן לבד. לפי הקלילות שבה ראיתי אותו רץ הוא מאמן לא רע בכלל של עצמו.

הצטרפתי לחימום, ובסיומו פגשתי לשמחתי את יוסי צחור, המתאמן אִתי בתל אביב 100. הוא הגיע רכוב על אופניו, וזה בהחלט פתרון מוצלח לחסימות הכבישים.

זינוק! אני פותחת מהר מדי. טעות חוזרת אצלי. בשל מיעוט המשתתפות בקטגוריית הגיל שלי, כלומר 60–69, ידעתי שיהיה לי גביע גם אם לא אתאמץ במיוחד. אולם אני גאה בכך שכן התאמצתי. עשיתי את המיטב שיכולתי בנסיבות הנוכחיות, ולא היה לי קל.

זינוק!

זינוק! אני בחולצה האדומה

 

 

 

 

 

 

 

"Looking good!" עודד אותי יואל וחלף על פניי בקלילות. גם יוסי חלף-עבר על פניי. בתחילה שמרתי על קשר עין עם גבו, אך בסופו של דבר גם הגב נעלם. היה קטע שבו הרצים חוזרים במסלול מקביל לרצים האחרים, ואז ראיתי גם את יואל וגם את יוסי ובירכתי אותם בשלום.

כתמיד, התרגשתי לרוץ בשטח האוניברסיטה שלי, שאני מלמדת בה תנ"ך כבר עשרות שנים. זוהי זכות גדולה לעבוד במחלקה לתנ"ך, מחלקה שבה היחסים בין חברי הסגל כה טובים.

השמש החלה לעלות. החזאים דיברו על שרב. ראיתי כמה אנשים שעברו להליכה. היה שלב שגם לי קרץ לעשות זאת, אך המשכתי בעיקשות, מדרבנת את עצמי באמצעות דיבור פנימי.

משמח לסיים!

משמח לסיים!

 

 

 

 

 

 

קיוויתי לרדת מתחת ל-55 דקות, ואכן הגעתי לסיום ב 52:38 דקות. לא מתקרב לשיא אישי, אבל בהחלט שמחתי בתוצאה. גם היה בה די למקום ראשון בקטגוריית גיל. שוש בלייכמן המופלאה, שהיא מודל לחיקוי, עמדה לצידי בטקס וחיכתה לפודיום שלה – מקום ראשון לקטגוריה מגיל 70 ומעלה. "נראה לי שאת משתתפת בכל המרוצים", חייכתי אליה, "כי בכל מרוץ שאני רצה – גם את שם!" היא, בתשובה, הצליחה למצוא איזשהו מרוץ שאינה משתתפת בו.

בטקס הסיום היה מרגש לראות את חברי "חברים לרפואה" – הן המתנדבים והן נערות ונערים בכיסאות גלגלים – שהשתתפו יחדיו במרוץ. מפעם לפעם אני תורמת לארגון לצורך רכישת תרופות. לא ידעתי שהפעילות שלהם משתרעת מעבר לכך, והיה משמח לגלות זאת.

הניצחון האמיתי!

הניצחון האמיתי!

 

 

 

 

 

 

 

 

מעמד מרגש נוסף היה טקס הענקת פרס כספי על סך 1,000 שקלים לראשון מקרב הרצים עד גיל 18 מתושבי גבעת שמואל. התרומה ניתנה בידי משפחתו של רון ורד, שנפטר עקב פעולת איבה ב- 11.5.2021 כאשר יצא לריצה לילית בגבעת שמואל ועבר אירוע לבבי בשל אזעקה ומטח טילים שתפסו אותו בזמן הריצה.

רצים בדרכך - מלגה לזכרו של רון ורד

רצים בדרכך – מלגה לזכרו של רון ורד

 

 

יהי זכרו ברוך!

 

 

 

 

 

שבתי לביתי עם שני גביעים. האחד, גביע שניתן כאות הוקרה לאוניברסיטת בר-אילן, שהיא לי הרבה מעבר למקום עבודה, כאות תודה על השתתפותה בארגון המרוץ, ושאותו אעביר לגורם המתאים באוניברסיטה. השני, גביע על המקום הראשון בקטגוריית גיל 60–69. מתברר שהשתלם לי להחליף קידומת! בקטגוריית בנות ה-50 היו רצות תותחיות שלא היו משאירות לי מקום על הפודיום.

וזהו הגביע שבעבורו התאמצתי והזעתי

זהו הגביע שבעבורו התאמצתי והזעתי

הגביע הזה  לא שלי אך כן של האוניברסיטה שלי גביע הוקרה לאוניברסיטת בר-אילן

הגביע הזה לא שלי אך כן של האוניברסיטה שלי
גביע הוקרה לאוניברסיטת בר-אילן

פורסם בקטגוריה ריצה | להגיב

חגיגות ה-60 וריצת יום הולדת ביער

חגיגות ה-60 להיווסדי הזכירו לי בזעיר אנפין את חגיגות ה-90 של שמעון פרס ז"ל. אומנם שלו נמשכו כשנה ושלי כארבעה ימים – אבל בכל זאת…

החגיגות שלי החלו ביום שלישי בערב ט"ז באייר, יום הולדתי העברי. כידוע, ביהדות היום מתחיל מן הערב, אז לאחר השקיעה הלכתי לאִמי כדי לקבל את ברכתה וכמובן כדי לברך אותה, שהרי יום הולדת בתאריך העברי נחשב ליום שיש בו פרוטקציה לנולד, ומן הראוי לנצל אותה לתפילות ולברכות. למחרת, יום רביעי ט"ז באייר, יצאתי עם יריב לטיול בנחל שיח בחיפה. טיפסנו במעלה הנחל היפה ולאחר מכן נסענו לליאורה בקריית שמואל. נהנינו מחברתה הנעימה ומאירוח מפנק, פירות ועוגה טבעונית.

נחל שיח. צילם: יריב גלבוע

נחל שיח. צילם: יריב גלבוע

 

 

 

 

 

 

 

 

יריב בנחל שיח

יריב בנחל שיח

 

 

 

 

 

 

 

 

למחרת, ביום חמישי בערב, בלי קשר ישיר ליום הולדתי, חגגתי עם בנות הגרעין שלי 60 שנה להיווסדנו, בביתה של גילה קדיש, חברתי הוותיקה ביותר, בכוכב יאיר. כאשר עברנו מעומר לקריית אונו הייתה גילה החברה הראשונה שלי, והחברוּת העמוקה הזאת אפשרה לי לשרוד את השינוי. גילה ביקשה מהבנות להתחשב גם בי בכיבוד שיכינו, ואכן כמעט כל הכיבוד היה טבעוני. תודה, חברות!

טעים ומוסרי! ברובו גם בריא! כיבוד טבעוני בערב מפגש חברות אצל גילה קדיש

טעים ומוסרי! ברובו גם בריא! כיבוד טבעוני בערב מפגש חברות אצל גילה קדיש

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

היה ערב מצחיק ונוסטלגי כפי שיכול להיות בין נשים שחיו זו עם זו במשך שנתיים ושמונה חודשים לפני 40 שנה… "קשישות בתחילת דרכן עם רוח צעירה", הגדירה אותנו אורלי. הצחוק והשמחה התערבבו בעצב כאשר נזכרנו בלידיה חברתנו, האקונומית של הגרעין, שנהרגה כה צעירה בתאונת דרכים.

חזרתי מאוחר לביתי (ותודה לאושרה על הטרמפ!) כדי לישון ארבע שעות ולהתעורר לאירוע המפואר המסיים של חגיגות ה-60: ריצת יום הולדת שארגנה לי חברתי היקרה סוניה. אף שסוניה גדלה גם היא בקריית אונו, לא הכרנו בילדותנו. כאשר אני עברתי מעומר לקריית אונו והתחלתי ללמוד בחטיבת הביניים בן-צבי, סוניה נשלחה ללמוד בבית הספר הדתי צייטלין בתל אביב (ושם הכירה את אישהּ דוד מנדלוביץ). אבל לפני עשר שנים הגענו שתינו למפגש ה-50 של החברות והחברים מקריית אונו. הגעתי ל-50 דקות בלבד, דקה כנגד כל שנה. הסיבה למסגרת הזמן הקשוחה הייתה מרתון ראשון שחיכה לי למחרת המפגש – מרתון תל אביב 2012. הסיבה שבכלל הגעתי למרות המרתון, כך אני מבינה כיום, היא כדי להכיר את סוניה. סוניה רצה ותיקה ממני אך באותה עת "סחבה" פציעה והשתוקקה לחזור לרוץ. מאן דהו אמר לה שגם אני רצה, ומתעתדת לרוץ מרתון מחר, אז היא פנתה אליי בדברים. המלצתי לה על "אנדיור" ועל רן שילון. זה עבד. תוכנית האימונים של רן הוציאה אותה מהפציעה, והריצות המשותפות הפכו אותנו לחברות קרובות עד היום, אף ששתינו כבר איננו מתאמנות ב"אנדיור".

כמה חודשים לפני יום הולדתי ה-60 הציעה סוניה לארגן לי ריצת יום הולדת. הסכמתי בשמחה. איני מכירה דרך חביבה מזו לחגוג יום הולדת. כאשר סיפרתי על כך בהתלהבות לחברותיי הוותיקות ולבנות הגרעין שלי גילה ולאורלי, השיבה אורלי: "אנחנו צריכות לעבוד על הקונצפט של מתנות יום הולדת. מה נסגר? יום הולדת של יריב חגגתם בהליכה של 15 קילומטר…".

"45 קילומטר!" תיקנתי בעלבון, "מתל אביב לחדרה".

ולא, אין מה לתקן בקונצפט. הוא מושלם!

לריצת יום ההולדת התייצבו ובאו סוניה מנדלוביץ, בלהה מנדילוביץ (אין קשר משפחתי וחדי העין יבחינו בקוצו של יו"ד), מיכל יפה וציפי בר-אל – שאת כולן הכרתי ב"אנדיור" – ושתי חברות מקבוצת הריצה הנוכחית שלי – "תל אביב 100" – ענת מלמד ועדי בלום. עם כל אחת מהחברות הוותיקות והחדשות יש לי חוויות ריצה משמעותיות.

עם חברותיי גיבורות התהילה

עם חברותיי גיבורות התהילה. מימין לשמאל: עדי בלום, ענת מלמד, בלהה מנדילוביץ, יעל שמש, ציפי בר-אל, סוניה מנדלוביץ, מיכל יפה

 

 

 

 

 

יום לפני כתבה לי סוניה ששני מורי דרך התנדבו להריץ אותנו במסלול יפהפה. מורי הדרך התגלו כמני קורן ודוד מנדלוביץ, אישהּ של סוניה, שגם איתו יש לי חוויות ריצה בעלות ערך. דוד שאף להגיע איתנו לקברות המכבים, אך בגלל לחץ זמן של כמה מהרצות לא עמדנו ביעד. "טוב, נשמור את זה לשנות ה-70", התלוצץ. "אז אולי באמת נצטרך להגיע לקברים", צחקה ענת. לא כל כך מהר, ענתי…

 

צילמה: עדי בלום

צילמה: עדי בלום

 

צילמה: עדי בלום

צילמה: עדי בלום

 

 

 

צילמה: ענת מלמד

צילמה: ענת מלמד. שימו לב לזר  הפרחים המלאכותי על הכובע. הביאה וסידרה: סוניה מנדלוביץ

 

 

 

 

 

 

 

 

סינגל. סליחה, מיכל!

סינגל. סליחה, מיכל!

 

 

 

 

 

 

 

 

נהניתי לרוץ ביער, לפגוש את החברות, לפגוש את דוד ואת מני וחברים נוספים, לפני הריצה ולאחריה, שבאו גם הם לרוץ ביער, בלי קשר ליום הולדתי. וכמובן שנהניתי מהפריסה הנכבדה והטעימה בסיום שהייתה טבעונית למהדרין! תודה, חברות! שימחתן אותי מאוד!

תודה על הכול, סוניה אהובה!

תודה על הכול, סוניה אהובה!

 

 

 

 

 

 

תקרובת טבעונית עשירה וטעימה. צילמה: ציפי בר-אל

תקרובת טבעונית עשירה וטעימה. צילמה: ציפי בר-אל

 

 

 

 

 

בתיאבון!

בתיאבון! הכול טבעוני וטעים!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ואיך אומרים? שנרוץ בשמחות!

פורסם בקטגוריה ריצה | 2 תגובות

רצים לזכרם – תשפ"ב – בשם האם: ריצה בעקבות הרצאה – לזכר שמואל אריה צוקרמן ויגאל מורטוב לוץ

זה כמה שנים אני משתתפת במיזם היפה מאוד בעיניי "רצים לזכרם": ביום הזיכרון, בשעה 17:30, יוצאים הרצים עם חולצת "רצים לזכרם" ומצמידים לה את שם החלל שהם מתכבדים להנציח את זכרו באותה שנה.

הנצחה באמצעות ריצה. צילמה: דנה תמיר

הנצחה באמצעות ריצה.
צילמה: דנה תמיר

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בכל שנה, כאשר אני נרשמת במערכת "רצים לזכרם", יש רגע של ציפייה לגלות מיהו החלל שהמערכת תבחר עבורי. מרגש להתחבר לאדם שלא הכרתי עד כה, לקרוא על תולדות חייו, לחשוב עליו, כמובן גם במהלך הריצה.

אני תמיד מנצלת את האפשרות להוסיף שם לפי בחירתי. שמות חללים שהכרתי או – בחירתי בשנה שעברה – שמה של קים יחזקאל לבנגרונד, נרצחת פעולת איבה בצומת ברקן, שאותה לא הכרתי, אך ידוע לי שהייתה טבעונית ופעילה למען בעלי חיים.

השנה התלבטתי איזה שם אבקש להוסיף על השם האקראי שייבחר עבורי.

המיזם "טקסט וקפה" באוניברסיטת בר-אילן והרצאתו של פרופ' אודי לבל במסגרתו – פתרו לי את הדילמה.

כמה מילות הסבר על המיזם: "טקסט וקפה" נוצר כיוזמה של הרקטור הקודמת של אוניברסיטת בר-אילן, פרופ' מירי פאוסט. מדי חודש בחודשו נפגשים חברי הסגל האקדמי מכל הפקולטות, וארבעה מהם מציגים טקסט שבחרו, מדברים עליו ואחר כך מתפתח דיון. כאשר הצגתי במסגרת זו, בחרתי תמיד טקסטים שמעוררים מחשבה בנוגע ליחס שלנו כלפי בעלי חיים. על כל פנים, הרקטור הנוכחי, פרופ' אמנון אלבק, ממשיך במסורת יפה זו. ביום שני השבוע היה אחרון הדוברים פרופ' אודי לבל. הוא דיבר על "'אובדנים לא מוקרים' – על הפוליטיקה שמאחורי השכול מבעד טקסטים של אימהות חללים". לא, אין כאן טעות הקלדה –'מוקרים' מלשון הוקרה. הלא מוכרים הם גם לא מוקרים. פרופ' לבל הציג את הנושא באמצעות מכתביה של שרה צוקרמן, אִמו של שמואל צוקרמן ז"ל, לוחם לח"י שנפל בפעולת "בתי המלאכה" בשנת 1946. במכתבה למנחם בגין שרה מביעה כאב ועלבון, זעקה להכרה ולהוקרה. העלבון גובר כאשר מתברר לה שחללים של הפלמ"ח שנהרגו בפעולה כן זכו להכרה, בניגוד לבנה ולחבריו מהלח"י. היא שואלת "מדוע זה יש הבדל בין הנופלים", דורשת לתקן את העוול ורואה עצמה כנציגת אימהות נוספות במצבה שבניהן נפלו לפני מלחמת הקוממיות, ושלא במסגרת ההגנה או הפלמ"ח. על הנושא הכאוב הזה ועל הפוליטיקה של השאול בכלל ניתן לקרוא בספרו של פרופ' לבל "הדרך אל הפנתאון: אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי". פרופ' אודי לבל סיפר שרק לאחר המהפך ועליית הליכוד לשלטון תוקן חוק ההנצחה, אך אבוי! שרה לא זכתה לראות את התיקון הזה.

הסיפור של שרה נוגע מאוד לליבי. לא מייד קישרתי זאת לריצת "רצים לזכרם", אך מאוחר יותר באותו יום ידעתי לפתע לזכרו של מי ארוץ – כן, לזכר החלל שלא הוכר ולא הוקר תקופה כה ארוכה – שמואל אריה צוקרמן ז"ל. וכן, גם לכבודה של אִמו שרה ז"ל, שנלחמה כמו לביאה לזכות בהכרה שלא הגיעה בחייה. את שומעת, שרה? רצתי לזכרו של בנך, אבל עשיתי זאת גם למענך ומתוך כבוד והערכה למאבק העיקש שלך. המאבק הצליח, גם אם לא זכית לראות בהצלחתו בעודך בחיים. ממש כפי שהמאבק לגירוש הבריטים והקמת מדינה עברית הצליח, אף שבנך שמואל, שכה שאף לכך ונלחם על כך, לא זכה לראות זאת בחייו.

קבעתי עם דנה תמיר ב-17:30 בגן הגיבורים בקריית אונו. בנה, רועי, ליווה אותה לפארק.

רועי תמיר, דנה תמיר ואני.  צילמה: דנה תמיר

רועי תמיר, דנה תמיר ואני.
צילמה: דנה תמיר

 

 

 

 

 

 

 

בני נוער רבים סיימו את ריצתם שם, כל אחת ואחד מהם נושאת ונושא שם של חלל על החולצה.

רצים לזכרם תשפב-תלמידים-צילמה דנה בר-און

 

 

 

 

צילמה: דנה בר-און

 

גן הגיבורים

גן הגיבורים

 

 

 

 

 

 

 

 

יצאנו בריצה קלה לכיוון פארק רייספלד ובחזרה לגן הגיבורים. שמחתי לראות רצים נוספים שבחרו לרוץ במסגרת המרוץ "רצים לזכרם". לאחר שנפרדתי מדנה המשכתי לפארק התקווה, מהרהרת בחללים "שלי", שאת שמותיהם נשאתי על חולצתי – בחזית וגם בגב.

סא"ל יגאל מורטוב לוץ, יליד 1941, סיביר, רוסיה, נפל בשנת 1976. בן 35 היה במותו. הניח אחריו אם, אישה, בן ובת. אני קוראת וליבי מתמלא צער. פירוש הדבר שהיה בן יחיד לאִמו.

לסיפור חייו של סא"ל יגאל מורטוב לוץ באתר יזכור:

https://www.izkor.gov.il/%D7%99%D7%92%D7%90%D7%9C%20%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%91%20%D7%9C%D7%95%D7%A5/en_94bdab91b5712a1c8bf24682fdfb9419

שמואל צוקרמן, יליד 1924, תלמיד מצטיין ואהוב. למד בטכניון במטרה להיות מהנדס דרכים ובניין. כדי לכלכל עצמו עבד בשמירה. התגייס ללח"י בשאיפה לגרש את הבריטים מארץ ישראל ולהקים מדינה עברית.

לסיפור חייו של שמואל (כינויו המחתרתי אריה) צוקרמן באתר יזכור:

https://www.izkor.gov.il/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94%20%D7%A6%D7%95%D7%A7%D7%A8%D7%9E%D7%9F/en_8ee1fd4dfaf0e2b4b2655e0e139184aa

מעבר למה שכתוב באתר יזכור, אפשר ללמוד על שמואל צוקרמן וכן אפשר ללמוד על הנזק הנפשי העצום שגרמה מדיניות ההנצחה לאִמו שרה, ממה שנכתב עליו בספרו של אודי לבל, "הדרך אל הפנתאון: אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי". תודתי לפרופ' לבל ששלח לי לפי בקשתי את הציטוט הבא מספרו:

"עם הנופלים בפעולת בתי המלאכה נמנה שמואל צוקרמן, יליד תל-אביב (1924), שהיה סטודנט בטכניון מאז 1945, ריכז שם את המשמרת הצעירה של מפא"י ופיקד, במקביל לכך, על מחלקת הסיור של ההגנה בחיפה. הוא היה בן למשפחה מעוטת-אמצעים, שכללה גם שתי בנות – אחת בוגרת ממנו והאחרת צעירה ממנו – השתייכה לחוגי תנועת העבודה ונתנה לכך ביטוי גם במינוי קבוע על העיתון 'דבר'. לאחר סיום לימודיו התיכוניים בבית-הספר 'גאולה' התגייס שמואל צוקרמן לשנת שירות, בהתאם לצו המוסדות הלאומיים והיה נוטר מטעם ההגנה בכפר גלעדי. בהשפעתו של חבר שהכיר שם הצטרף ללח"י, בהסתר ממשפחתו ומכל מכריו עד אז, אך הוסיף להיות מזוהה עם ההגנה ועם מפא"י (ובשל רישומים שנותרו מאותה תקופה נשלח למשפחתו לימים אות ההגנה). מותו כ'אריה', חבר ב'כנופיית שטרן', עורר אפוא תדהמה רבה.

אִמו שרה, שהייתה אז בת 44, רותקה למיטתה במשך חמש שנים לאחר מותו. בזעמה ובתסכולה היא הסתפקה בקשר עם בנותיה בלבד, לבשה שחורים דרך קבע ואסרה להפעיל מקלט רדיו בביתה. רק פעם אחת חרגה מהסתגרותה, כשפנתה לכל משפחות חללי הפעולה בתביעה לגייס כספים כדי להקים מצבה אישית לכל חלל".

רצים לזכרם-תשפב-מהגב

 

 

 

 

 

 

 

צילמה: דנה תמיר

לאחר הריצה, הדלקתי נרות וירטואליים באתר "יזכור" לזכר יגאל מורטוב לוץ ולזכר שמואל-אריה צוקרמן, וכן לזכר כמה חללים שאני מכירה ולזכר הנופלים כולם. יהי זכרם ברוך!

שרק נהיה ראויים לקורבנכם…

לזכרו!

לזכרו!

 

 

 

לזכרו!

לזכרו!

 

פורסם בקטגוריה ריצה | להגיב

חצי מרתון בתל אביב (25.2.2022) – עמדתי במשימה אך היה לכך מחיר  

 

"חבורת הזבל", צחקה חברתי ענת מלמד כאשר שמנו פעמינו למתחם המרוץ, לאחר שחנינו בקניון איילון. כל אחת מאיתנו אחזה בידה שקית זבל ובה בגדים, כדי שנוכל להחליף לאחר המרוץ.

"חבורת הזבל" - עם ענת מלמד לקראת חצי מרתון בתל-אביב.

"חבורת הזבל" – עם ענת מלמד לקראת חצי מרתון בתל-אביב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לא ידענו אם נצא יבשות מהמרוץ הזה. התחזיות היו שמזג האוויר יהיה סוער, אך ככל הנראה הסערה תתחיל בשלב מאוחר יותר. לכבוד הסערה הקדימו לנו את הזינוק. מה שבטוח –בטוח; הבאנו בגדים להחלפה.

במתחם הכינוס מצאנו את העמדה של תל אביב 100, והנחנו שם אחר כבוד את הכבודה. תודה למאמן מישאל דגן שטרח וארגן זאת.

מטרתי המוצהרת הייתה לרדת משעתיים. מישאל רמז שאני פחדנית שהולכת על בטוח, ושלאור התוצאה במרוץ אור יהודה, אני אמורה לרוץ בזמן של 1:55. הודיתי בהיותי אדם זהיר, אבל בכל זאת סברתי שברמת הכושר שלי היום, גם לרדת משעתיים ל-21.2 קילומטר זהו אתגר.

עוד מעט מתחילות! סלפי עם ענת מלמד

עוד מעט מתחילות!
סלפי עם ענת מלמד על קו הזינוק

 

 

 

 

 

 

 

לקראת זינוק ענת ואני מתחבקות ובתחילה מנסות לרוץ יחד. אך לצערי, בגלל הצפיפות הרבה בתחילה, הצורך לפלס דרך והעובדה ששתינו רצינו במרוץ הזה תוצאה – התפצלו דרכינו. חבל, כי הגענו כמעט באותו הזמן.

קטעי הריצה המהנים יותר עבורי היו אלה שבהם ראיתי את הים. הים ממלא אותי באנרגיה טובה ובכוח. עד הקילומטר ה-14 בערך הכול הלך (ובעצם רץ) כשורה, ואפילו היו הבלחות של הנאה. שמחתי לפגוש את דוד ואת סוניה מנדלוביץ. תוך כדי ריצה, עדכנתי את דוד שנרשמתי לחצי מרתון ירושלים, ואף שהתאמצתי לרוץ מהר – לא סבלתי.

 

עדיין מחייכת

עדיין מחייכת

 

 

 

 

 

 

אולם לאחר מכן החלו התכווצויות שרירים – תחילה באצבעות כפות הרגליים ואחר כך בתאומים, ובהמשך המרוץ – גם וגם. הריצה הייתה רחוקה מלהיות מהנה. אפשר לומר שהפכה למענה. למרות זאת השתדלתי שלא להוריד קצב והצלחתי חלקית. הרבה עבודה מנטלית, שבמהלכה דמיינתי עצמי כלוחמת – אחת שנלחמת עד הסוף. פגישה בשלב זה עם יעל נשגב, שאיתה רצתי בעבר ב"אנדיור" ויחד רצנו במרתון מרקש במרוקו, שימחה אותי מאוד. יעל הסבה את תשומת ליבי לקשת. כמה טיפות סמליות של גשם שירדו תוך כדי הריצה שלנו זיכו אותנו במראה היפה הזה. בפגישה עם יעל, וכן במראה היפה של הקשת, היה כדי להשכיח ממני את סבלי לזמן קצר, עד גל ההתכווצויות הבא.

ברוך ה' שנגמר - סיום!

ברוך ה' שנגמר – סיום!

 

 

 

 

 

 

בתנאים הגופניים הללו הגעתי לקו הסיום לאחר 1:54:14 – כלומר קצב 5.24 דקות לקילומטר – ונשמתי לרווחה. ברוך ה' שזה נגמר! שום דבר לא הכין אותי לכך שזה רק החל. דווקא אז, לאחר הסיום (ותודה לאל שרק אז) חטפתי את "אֵם כל ההתכווצויות", ובעוצמה כזו שלא זו בלבד שהיא לא הייתה מאפשרת לי לרוץ לו הייתי חוטפת אותה בזמן הריצה, אלא שאולי אף הייתה מפילה אותי ארצה, כפי שכמעט נפלתי לאחר המרוץ. הבגידה הזו של הגוף מדאיגה, כך שלמרות שעמדתי במשימה מבחינת הזמן – הרגשות לגבי המרוץ מעורבים. נוסף על כך, בימים שלאחר המרוץ השרירים שלי היו כה מכווצים, ולכן חששתי שנפצעתי וקרעתי שריר. חצי המרתון בירושלים (25.3.22) נראה לפתע לא רלוונטי. לשמחתי, עיסוי אצל עדי ניסים, ספורטתרפיסטית שהצטרפה לאחרונה לקבוצת הריצה שלי, היטיב מאוד עם השרירים. כתגבור קניתי גם גליל עיסוי. עדי אמרה שאין קרע בשריר אלא רק כיווצים, וגם היא וגם מישאל דגן סברו שאין מניעה שארוץ חצי מרתון בירושלים, שהרי ממילא לא התכוונתי לרוץ שם עבור התוצאה אלא רק עבור החוויה וההנאה.

ובכן, ירושלים – אני בדרך, ואני באה ליהנות!

פורסם בקטגוריה ריצה | 8 תגובות

פעמיים כי טוב – טיפוס עם ישי להר ישי בשלישי (8.2.22) וטיפוס על הפודיום במרוץ אור יהודה בשישי (11.2.22)

ביום שלישי יצאתי עם ישי ועם שכנתו אלמה לטיול בהר ישי. זה היה רעיון של ישי, אלא מה?

כשהגענו בשמונה בבוקר לבית ספר שדה עין-גדי, הוא נראה כגן עדן עלי אדמות. יעלים בכל חלקה פנויה, רובצים או עומדים. הושיטי היד וגעי בם.

משום מה הייתי בטוחה שהם ימתינו באותן עמדות כאשר נחזור ולא טרחתי לצלמם.

מבית ספר שדה עין גדי טיפסנו להר ישי.

יעל וישי לפני העלייה להר ישי. צילמה: אלמה

יעל וישי לפני העלייה להר ישי.
צילמה: אלמה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הטיפוס על ההר היה ארוך למדי. טוב ששלושתנו בכושר. מדי פעם ראינו גללי יעלים, אך יעלים – אין. "היעל היחידה שיש כאן זו את. היעלים כאן בורגניות, הן לא טורחות להגיע להרים", השמיע ישי לשון הרע על יעלֵי עין גדי באוזניי.

לאחר הטיפוס על הר ישי היה כה קל ופשוט ללכת בשטח מישורי. סטינו מהשביל כדי להגיע לנקודת תצפית יפה ושוב התחברנו לשביל.

הליכה במישור היא כי פשוטה וקלה! צילמה: אלמה

הליכה במישור היא כי פשוטה וקלה!
צילמה: אלמה

 

 

 

 

 

 

 

 

צילם: ישי

צילם: ישי

 

 

 

צילם: ישי

צילם: ישי

 

 

 

 

שמורת עין גדי

שמורת עין גדי

 

 

 

 

 

 

 

 

ים המלח. גווע לאיטו.

צילמה: אלמה

צילם:

 

 

 

 

 

 

 

צילמה: אלמה

צילמה: אלמה

 

 

 

 

 

 

צילמה: אלמה

צילמה: אלמה

 

 

 

 

 

 

 

אלמה ויעל. צילם: ישי

אלמה ויעל.
צילם: ישי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

משך רוב הטיול לא ראינו נפש חיה. ירדנו במעלה עין גדי, ורק לקראת סיום המסלול פגשנו קבוצות גדולות – ליד מעיין עין גדי.

רק בהגיענו לדרך הסלולה, לקראת הסיום, פגשנו כמה יעלים. אנחנו טיפסנו, ואילו היעלים נותרו למטה כאילו ידעו להיכן לא כדאי לטפס.

סוף סוף יעלים!

סוף סוף יעלים!

 

 

 

 

 

 

 

 

שלום חברה!

שלום חברה!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עם הגיענו לבית ספר שדה עין גדי, ציפיתי בהתרגשות לפגוש את כל החבורה, והתאכזבתי מכך שאין שם אף יעל אחת.

האמת שחששתי שהטיול יפגע לי בתוצאה של המרוץ באור יהודה, אך בסיומו אמרתי שגם אם יפגע – היה שווה. הטיול הזכיר לי כמה מרגש לטפס על הרים.

 

מרוץ אור יהודה – 11.2.22

"יש לך פודיום. מקום ראשון או שני לקטגוריית גיל" הודיעה לי חברתי סוניה מנדלוביץ לפני מרוץ אור יהודה. לסוניה דרכים משלה לבדוק.

"לא בטוח. הרגליים עייפות מהטיפוס להר ישי", השבתי. לא חשתי עד כמה הן עייפות עד שיצאתי לריצה קצרה של "גלגול רגליים" יום לפני המרוץ.

אולם במרוץ עצמו שכחו הרגליים שהן עייפות.

תודה לענת מלמד שהציעה לי שנירשם למרוץ ואף הסיעה אותי אליו. הפעם תכננתי לרוץ "בשביל התוצאה, לא בשביל ההנאה", זאת עוד לפני שסוניה הודיעה לי על האפשרות לפודיום; הסיבה לכך היא שראיתי במרוץ "טסט" לקראת חצי המרתון בתל-אביב. מישאל דגן, המאמן, כיוון לכך. ואכן, הנאה לא הייתה שם, במרוץ עצמו, אף שניסיתי לשכנע את עצמי שאני נהנית לצאת מאזור הנוחות. אולי יהיה נכון לומר שסבלתי. אבל חיזקתי את עצמי מנטלית תוך כדי ריצה, ואמרתי לעצמי שגם אם איני מצליחה להחזיק בקצב שרציתי (רצון שהתעורר רק תוך כדי המרוץ), עליי להמשיך לעשות הכי טוב שאני יכולה ולא לוותר לעצמי.

עם ענת מלמד לפני המרוץ

עם ענת מלמד לפני המרוץ

 

 

 

 

 

 

 

 

הנאה הייתה לפני המרוץ ולאחריו. נהניתי לפגוש חברות, חברים, מכרות ומכרים. הִנה מפגש צמרת של קבוצת הריצה שלי:

תל אביב 100 - לפני המרוץ. מימין לשמאל:

תל אביב 100 – לפני המרוץ.
מימין לשמאל: עמרי סגל, ענת מלמד, יעל שמש, אפרת כרמלי-כלב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פגשתי גם את אבי יופה שסיפר לי שרק לאחרונה קישר ביני ובין אחי איסי. התברר שהוא היה עורך העיתון שאיסי היה עורך הלשון שלו. זה המקום לגלות שאיסי הוא עורך הלשון של הבלוג הזה (בהתנדבות ובזריזות שלא תיאמן). תודה, אח שלי! גאה בך!

פגשתי את סער יופה ואת יעל נשגב, שעם שניהם רצתי בעבר ב"אנדיור". כיף! פגשתי גם מכרות ממרוצים.

זינוק! צפוף מאוד בתחילה, עובדה שמאיטה את הקצב. בשל הצפיפות ענת ואני מתפצלות – היא מפלסת לה דרך מימין ואני משמאל. כך קרה שלא רצנו יחד, אף שהגענו כמעט באותו הזמן. תוך כדי ריצה, לאחר שראיתי שאת שני הקילומטרים הראשונים רצתי בפחות מ-5 דקות לקילומטר, קיבלתי תיאבון וקיוויתי לשפר שיא אישי, שעומד על מעט פחות מ-50 דקות. אבל תקווה לחוד ומציאות לחוד. לא הצלחתי להחזיק בקצב הזה. לקו הסיום הגעתי לאחר 50:57.81 דקות. התוצאה השנייה הכי טובה שלי למרוץ 10 קילומטר. אני בהחלט מרוצה!

התברר שהגעתי ראשונה לקטגוריית גיל, ואחריי – ברכה פורת. היה נחמד לשוחח איתה ולהמתין איתה לעלייה לפודיום. יובל פורת, בן זוגה של ברכה, צילם אותנו (וגם שמר לי על התיק כשעלינו לפודיום) ושלח לי את התצלומים.

התרגשתי מנדיבות לִבו, שהתבטאה בכך שגם שעות לאחר מעמד הענקת הגביעים הוא שלח לי עוד תצלומים שלנו על הפודיום וכן שלי לבד בקו הסיום – תצלומים שמצא כאשר חיפש את תיעוד אשתו.

תודה, יובל!

קו הסיום. ברוך ה'!

קו הסיום. ברוך ה'!

צילם:

את הריצה ואת הגביע הקדשתי לתרנגולות המטילות בלולי הסוללה. בעוד אנו מפעילים את גופנו – כל אחד ואחת לפי דרגת הקושי שבחר/ה בה, חייה של תרנגולת מטילה בכלובי הסוללה עוברים ללא תנועה, מלבד אכילה וניקור חברותיה לכלוב, בשל הסטרס הנורא שבו היא נתונה. השטח המוקצב לה הוא כגודל דף נייר, גודלה שלה. אין היא יכולה לזוז ממקומה ולפרוש כנף, צורך פיזיולוגי חזק מאוד עבור כל תרנגולת. זוהי מציאות מכוערת ומביישת, וכל אדם בעל חוש מוסר בסיסי – בין שהוא טבעוני, בין שהוא צמחוני ובין שהוא אוכל כול – צריך להתקומם נגדה.

תרנגולות בחוות החופש. כך צריכים להיראות חיי תרנגולות! צילום: חוות החופש

תרנגולות בחוות החופש. כך צריכים להיראות חיי תרנגולות!
צילום: חוות החופש

פורסם בקטגוריה ריצה | תגובה אחת

טבעונים למרחקים ארוכים – הליכה עם יריב מתל־אביב לחדרה לכבוד יום הולדתו ה־60

איך סוגרים את שנת 2021? איך חוגגים את יום הולדתו של אישי היקר יריב?

כן, שוב הגיע אותו זמן בשנה – פרק זמן של חמישה חודשים – הזמן שבו יריב מתנשא עליי שהוא "older and wiser than me" (לפי השיר בצלילי המוזיקה). וכעת מדובר בעשור, שהרי יריב חוגג יום הולדת עגול.

ומה ביקש יריב ליום הולדתו? פשוט וצנוע, חידוש של מסורת הליכה מתל־אביב לחדרה; מרחק של 45 קילומטרים. בעצמו עשה זאת שמונה פעמים לפני כן, פעמיים לפני שנכנסתי לחייו ועוד שש פעמים איתי. הפעם תהיה זו עבורנו פעם שביעית שבה נלך בצוותא את המסלול הזה.

סלפי של טבעונים למרחקים ארוכים שלא יודעים לעשות סלפי. עם יריב - יחסים למרחקים ארוכים

סלפי של טבעונים למרחקים ארוכים שלא יודעים לעשות סלפי. עם יריב – יחסים למרחקים ארוכים

 

 

 

 

 

 

 

יריב טבעוני ותיק אף יותר ממני. למעשה, הוא זה שאחראי להפיכתי לטבעונית בכך שחשף אותי לפני 28 שנה לזוועות תעשיית הביצים והחלב שכלל לא הייתי מודעת להן. שובצנו בשער 5 בדיזנגוף סנטר לחלק חומר הסברה מטעם האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי חיים. יריב היה חבר ועד ואני חברה מהשורה. ידעתי שהוא טבעוני וסברתי שמטעמי בריאות. עד אותו יום שבו שוחחתי איתו על הסיבה לטבעונות שלו, טבעונות נקשרה אצלי אך ורק לבריאוּת, לא למוּסר. יריב המם אותי כאשר נתן לי לקרוא מאמר על ההתעללות בבעלי חיים בתעשיות החלב והביצים. ברור לי שבמוקדם או במאוחר הייתה האמת מתגלה לי והייתי הופכת לטבעונית, אך בזכות יריב התהליך הזה הואץ.

נחזור להווה, 28 שנים לאחר האירוע שדובר בו לפני כן. קמנו ב־4:00 בבוקר, התארגנו בזריזות וב־4:30 שמנו פעמינו לתל־אביב. שמחנו למצוא מקום חניה, שהוא אפילו לא כחול־לבן מול מוזיאון הארץ. התחלנו בהליכה דקות ספורות לפני השעה 5:00 בבוקר.

בתחילה הלכנו בבגדים חמים – כובע פודל, כפפות ומעיל. בתחילת ההליכה ירדו כמה טיפות גשם. היינו מצוידים במטרייה אך לא היה בה צורך.

בתחילה הלכנו בכביש, אך ליד מלון מנדרין חברנו לים. שמחתי כאשר התחלנו ללכת לאורך החוף. אני אוהבת לחוש את הים מקרוב.

בהמשך ההליכה התחלנו להתקלף. התרמיל נעשה כבד יותר לאחר שהמעיל הוכנס לתוכו.

צילם: יריב גלבוע

צילם: יריב גלבוע

 

 

 

 

 

 

 

לאחר שלוש וחצי שעות הליכה, ליד אפולוניה, זה קרה. גל השיג אותי במעבר צר והרטיב לחלוטין את נעליי, את גרביי ואת החלק התחתון של מכנסיי. הגרביים נספגו במים וחשתי כבדוּת בהליכה. שיערתי שיהיה מחיר בדמות שפשפת, וכבר התחלתי לחוש את הכאב מתפתח.

כעבור כמה זמן הציע יריב שאחליף גרביים, אף שגם הנעליים היו רטובות. התברר לי ששכחתי להביא זוג גרביים להחלפה, ויריב הציע באבירות את הגרביים שלו. מכאן ואילך נזהרנו שנינו שלא להירטב. מי שנכווה בצוננין – נזהר בצוננין. החלפת הגרביים שיפרה מאוד את מצבי. בזכותה, כך אני סבורה, לא הייתה השפעה מתמשכת לשפשפת שהחלה להתפתח.

ההליכה הייתה לפרקים מאתגרת. הליכה ארוכה בחול רך או על צדפים, או חלוקים או תערובת של כל הנ"ל. "לך דווקא אין בעיה עם הליכה כזו", ציין יריב בהתפעלות. פעמים רבות טיפסנו על סלעים, במקומות מעבר צרים שבהם נשקו להם גלי הים.

ההליכה בחוף הים גילתה לעינינו מראות יפים של ים, סירות מפרש, חסקות ושחפים, אך גם מראות עצובים ומכוערים כמו דייגים, גוויות בעלי חיים על החוף (שרידי צב ים, מדוזות) וגם שלד לא מזוהה של בעל חיים טורף, לפי מלתעותיו.

צילם: יריב גלבוע

צילם: יריב גלבוע

 

 

 

 

 

צילם: יריב גלבוע

צילם: יריב גלבוע

 

 

 

 

 

 

יריב בוחן שלד מעניין של בעל חיים טורף

יריב בוחן שלד מעניין של בעל חיים טורף

 

 

 

 

 

 

 

 

בעוד אנו הולכים התקשר אל יריב ראש הענף שלו לברך אותו ליום הולדתו ושאל כיצד הוא חוגג. כששמע שיריב "הולך עם האישה מתל־אביב לחדרה", שאל בפליאה: "זה לא קשה לאישה?" נהניתי לשמוע את יריב מתגאה באוזניו: "בשבילה זה כסף קטן! היא רצה מרתונים!" ומודה בענווה שהוא הגורם המעכב.

כשהגענו לנחל פולג לא ניתן היה לחמוק ממעבר מים. יריב חלץ את נעליו, פשט את גרביו והעביר את שני התרמילים שלנו לצד השני. לאחר מכן העביר אותי על גבו. האין זה מעשה אבירי?

יריב עומד לחצות את נחל פולג ולהעביר את שני התרמילים שלנו

יריב עומד לחצות את נחל פולג ולהעביר את שני התרמילים שלנו

 

 

 

 

 

 

 

האביר שלי! יריב חוצה את נחל פולג כדי לחזור ולחצות אותו שוב כשאני על גבו

האביר שלי! יריב חוצה את נחל פולג כדי לחזור ולחצות אותו שוב כשאני על גבו

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כשהגענו לנחל אלכסנדר נפרדנו מחוף הים. הלכנו בשדה יפה, והיה מרענן לשנות את הנוף שנגלה לנגד עינינו. עם כל אהבתי לים, לאחר שעות רבות של הליכה – נחמד לגוון.

לאחר שנפרדנו מהים.  צילם: יריב גלבוע

לאחר שנפרדנו מהים.
צילם: יריב גלבוע

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הבעיה הייתה שנקלענו לשעות החשכה בעודנו הולכים בשדה. גם יריב וגם אני נתקלנו באחד העצמים שהוצבו בשטח והיו תקועים באדמה. אולי מוטות ברזל קצרים. איני בטוחה, בגלל החשכה. מעדתי, אך לא נפלתי. תודה לאל ולתרגילי שיווי המשקל!

כאשר הגענו לחדרה, היה זה אך ורק כדי לחזור לתל־אביב. לא, לא ברגל. 45 קילומטר הספיקו לנו בהחלט. חזרנו ברכבת. כאשר הגענו למוזיאון הארץ גילינו להפתעתנו שהמכונית שלנו נעלמה. חשבתי שנגנבה, אך התברר שעיריית תל־אביב ארגנה ליריב מתנת יום הולדת והמכונית נגררה. כמו כן התברר שהחניה במקום הייתה אומנם מותרת כאשר חנינו שם, אך היא מוגבלת לשעות מסוימות.

הלכנו ברגל שני קילומטרים נוספים (הדרן!), לחניון גרירה רידינג, כדי לפדות את המכונית. גם כאשר הגענו לשם עדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה. התברר שתהליך הפדיון רחוק מלהיות ידידותי, ולדברי יריב, נראה כאילו נועד להקשות על המשלמים.

ומה בכל זאת הצד האופטימי? שהמכונית לא נגנבה אלא רק נגררה, ושהצלחנו לשחרר אותה עוד באותו ערב.

ועל מה נצבט לי מעט הלב כאשר חשבתי שהיא נגנבה? על כמה מדבקות של מרתון ואולטרה מרתון וכן על מדבקת "גם אני Vegan Friendly" שכביכול נגנבו עם המכונית.

היא לא נגנבה! רק נגררה והמתינה לנו בסבלנות.

היא לא נגנבה! רק נגררה והמתינה לנו בסבלנות.

 

 

 

 

 

חזרנו בשלום, ואיתנו המכונית והמדבקות! מזל טוב ליריב!

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

מרתון טבריה (10.12.2021) – סיפור שהחל בדמעות והסתיים בדמעות – ריצת הניצחון של ענת מלמד

מרוץ שהתחיל בדמעות

"ענתי!" אני צוהלת לקראתה כאשר אני מוצאת אותה סוף-סוף, אך נבהלת כאשר אני מבחינה שהיא בוכה. בוקר המרתון. קבענו להיפגש כדי לרוץ יחד. התקשרתי אליה, והיא לא ענתה. סימסתי לה שאני בתור לשירותים ולאחר מכן אגש לנקודת הפגישה שקבענו. היא הייתה כה נרגשת ושמחה לקראת האירוע הגדול הזה – מרתון ראשון בחייה. ריצת ניצחון לאחר שגברה על הסרטן. מה גורם לה כעת לבכות זמן קצר לפני הזינוק? מתברר שהפלאפון שלה נעלם. היא התכוונה לרוץ עם הפלאפון, שמרה מתחת לכיסוי את תמונת אביה ז"ל, והיא גם נוהגת לרוץ עם מוזיקה שהיא אוהבת. איך תרוץ כעת בלי הפלאפון, ומה עם תמונת אביה היקרה לליבה? ואם לא די בכך, דנה צימרמן, מרתוניסטית ואשת ברזל, חברתה לרבות מהריצות הארוכות, שאף היא אמורה הייתה לרוץ מרתון בטבריה, סבלה מווירוס ערב המרתון, ובבוקר המרתון התעלפה, נפלה ונחבלה בראשה. היא נאלצת לוותר על המרתון. ענת היא זו שהשכם בבוקר, בלחץ ההתארגנות, דאגה שדנה תקבל סיוע רפואי. כעת היא מוצפת ברגשות, ואני מבינה אותה ומצטערת בשבילה. לא כך תיארה לעצמה את בוקר יום חגה, את המרתון הראשון, שמסמל עבורה את ריצת הניצחון וההתגברות על המחלה.

 

לא לדאוג. זה המשיך בחיוך

לא לדאוג. זה המשיך בחיוך

 

 

 

 

 

חיוכים

חיוכים מחכים בהמשך

 

 

 

 

 

 

 

אני מתקשרת למספר הפלאפון שלה. הפתעה! עונה לי עופר, האיש של ענת. אנחת רווחה. עופר מצא את הפלאפון והוא בדרכו אלינו. והינה, כעבור זמן קצר עופר אכן מגיע. בעיית הפלאפון נפתרה. ואשר לדנה – אנו מעודדות זו את זו שעופר שם עבורה אם יהיה בו צורך.

ריצה עם אננס על הראש

ענת נרגעת ומתעודדת. החיוך המוכר חוזר לפניה. אנו מתייצבות על קו הזינוק לצד חברים נוספים מקבוצת הריצה תל אביב 100 שמאמן מישאל דגן.

בשל סערת האירועים לא הצליחה ענת להתפנות מאז יום אתמול ואף לא לבקר בשירותים לפני המרוץ. משום כך חלקו הראשון של המרוץ כולל שתי הפסקות שירותים (לאחר שהצלחנו לאתר שיחים מתאימים למטרה הנכבדה). מה שלא קרה לה מעולם באימונים – קורה במרוץ. כאשר היא חוזרת מההפסקות הללו בתחושת הקלה, אני מבחינה שהיא מנסה לפצות על הזמן האבוד ולרוץ מהר יותר. אני ממלאת את תפקיד המבוגר האחראי ומזהירה אותה שלא לעשות זאת, ועוד לאחר "נאום המטומטמים" של המאמן מישאל דגן ביום הקודם. אומנם לא נכחתי בתדרוך, כי השתכנתי במלון אחר (לייק האוס, מומלץ למטרת מרתון), אך ענת סיפרה לי שמישאל התרה בהם שלא להיות מטומטמים ולפתוח מהר מדי, פיתוי כה שכיח ומוכר במרוצים, פיתוי שפעמים רבות משלמים עליו מחירים כבדים.

אנחנו מתרגשות כאשר משה לדרפיין, איש האננס, רץ לצידנו והאננס על ראשו. הוא אטרקציה עולמית. מזמינים אותו למרתונים שונים על פני הגלובוס – אותו ואת האננס. אני חושבת על פרופורציות. כמה קשה יכול להיות לרוץ מרתון כאשר לא צריך לאזן אננס על הראש תוך כדי תנועה, ובייחוד כאשר מנשבות רוחות חזקות.

עם איש האננס - משה לדרפיין

עם איש האננס – משה לדרפיין

ענת מצלמת את איש האננס

ענת מצלמת את איש האננס

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"רוח, רוח, רוח, רוח – למה לא תשכב לנוח?"

ואכן, רוחות חזקות מתחילות להכות בפנינו. אני אוחזת בכובעי שלא יעוף ואחד הצופים המעודדים מייעץ לי להחליף את כיוונו, כלומר לחבוש אותו הפוך. אני עושה כעצתו. אכן עוזר. כיצד אומרת חברתי מירה? "You live – You learn" . אני מנסה להיות מגן רוח אנושי לענת. מורה לה לרוץ אחרי גבי, אך היא לא לגמרי משתפת פעולה. אולי משום שגבי אינו רחב דיו. כאשר אנו מתקרבות לשלושה חברים שרצים בשורה עורפית, אני מנסה לתפוס עבורנו מחסה מאחוריהם. "קלטתי אותך", מצטחק אחד מהם, "את משתמשת בנו בתור חומה". אכן, אני נוהגת לפי הכלל התלמודי "זה נהנה וזה לא חסר".

אפילו איש האננס שובר מסורת מפוארת ונאלץ – "לראשונה אחרי 20 שנה", כפי שהוא אומר לי בצער – להחזיק את האננס בידו.

החולצה – ברק אדום ודרמטי אך מסר טבעוני מעומעם

מפעם לפעם אנו פוגשות את חברי קבוצתנו "תל אביב 100" המהירים יותר, שרצים כבר במסלול הנגדי, בדרך חזור. גם אם איני מכירה אותם (רובם מתאמנים בתל אביב, ואני שייכת לסניף קריית אונו) הם ניתנים לזיהוי בקלות בזכות החץ האדום המפלח בדרמטיות את החולצה השחורה. מחליפים קריאות עידוד באחווה של אלה השייכים לאותו מועדון. זהו לי מרוץ ראשון שאני רצה בחולצה זו. יתרונות: תחושת השתייכות למועדון. חיסרון בולט: מתברר שהכיתוב שהדפסתי עליה – VEGAN – אינו בולט דיו. כיצד אני יודעת? זהו לי מרוץ ראשון שאיש אינו אומר לי תוך כדי ריצה שגם הוא טבעוני. ענת היחידה המתייחסת לכיתוב, ואף מצלמת את גבי, המנסה להיות לה קיר מפני הרוחות. אך זו לא חוכמה, ענת כמובן יודעת שאני טבעונית וידעה מראש על כוונתי להודיע זאת לכל העולם בהדפסה על החולצה. אצטרך לחשוב על פתרון.

צילום: ענת מלמד

צילום: ענת מלמד

 

 

 

 

 

 

 

 

יחד – כל הדרך

מדי פעם בפעם ענת ואני מפנות זו את תשומת ליבה של זו לדברים מעניינים או יפים בדרך. מלבד הרץ עם האננס קלטו עינינו גם רץ עם כלב, רץ עם תינוק בעגלה, רץ יחף (ואלי סיפר שהיה גם רץ בכפכפים, אך אותו לא ראיתי). חשוב לא פחות – להקות של ציפורים ונופים מרהיבים של הכינרת ושל ההרים שמנגד. אנחנו בהחלט נהנות מהדרך כפי שנהנינו ממנה משך כל תקופת ההכנה למרתון.

"יחד – כל הדרך", אני שרה לענת בהשראת שתי הרצות שפגשתי במרוץ סובב עמק ושרו שיר זה. במרוץ ההוא חשתי בודדה מאוד, ותחושת היחד ששידרו אותן רצות הייתה כה מרגשת ומעוררת קנאה. כעת הריצה הזו בחברותא היא חוויה מתקנת.

"יחד - כל הדרך!"

"יחד – כל הדרך!"

 

 

 

 

 

 

כברת דרך מסוימת אנו רצות גם עם אלי טסלר, מהקבוצה התל-אביבית. אני מתחקרת אותו כיצד החל לרוץ, והוא מספר שהיה בטטת כורסה, אך כאשר נולד בנו הבין שהוא צריך לשמש דוגמה והחל לרוץ. זהו לו מרתון שני. את המרתון הראשון רץ בברלין.

הפתעות – המעטפת החברתית והמשפחתית של ענת

הגענו לנקודת החצי שבה אנו אמורות להסתובב ולשוב על עקבינו. עופר, האיש של ענת, מפתיע אותה ומחכה לה. היא נרגשת ושמחה לקראתו.

אנו מתחילות לחזור. "טוב, עכשיו אנחנו כבר יודעות את הדרך", מעירה ענת. מרתון טבריה מציע מסלול נוח וקל, מתאים למי שרוצה לשבור תוצאה. לולא הרוחות החזקות – היה מושלם.

כאשר אנו עוברות 36 קילומטר, המרחק הארוך ביותר שעברה ענת באימונים, ההתרגשות עולה. "שימי לב, כעת בכל רגע ורגע את שובת שיא של עצמך", אני אומרת לה.

כעשרה קילומטר לפני הסיום – הפתעה. גיל אדמון, בן זוגה של עדי בלום, חברתה-שכנתה של ענת, מחכה בצד הדרך ומתחיל ללוות אותנו בריצה. מכאן ואילך הוא גם דואג להחזיק לענת בקבוק מים, להזכיר לה לנשום ("הוא רופא, הוא דאג לי", כתבה לי ענת לאחר המרוץ), ובכלל – לעודד. כעבור קילומטרים ספורים גם עדי מצטרפת אלינו בריצה, מעודדת בנחישות ומצלמת. המורל בהחלט נוסק מעלה-מעלה בליווי מלכותי ואוהד שכזה. אנחנו מוקסמות מהמחווה.

הכינרת ברקע! צילמה עדי בלום

הכינרת ברקע! צילמה עדי בלום

 

 

 

 

 

 

 

 

עם ענת וגיל. צילמה: עדי בלום

עם ענת וגיל. צילמה: עדי בלום

 

 

 

 

 

 

 

 

לקראת קו הסיום – הפתעה מרגשת נוספת לענת. אחותה טלי, בתה עמית ובנה גל צצים מולנו, האחות והבת נושאות שלט גדול: "ענת שלנו את אלופה! אוהבים וגאים", והבן – בתפקיד הצלם. הם מצטרפים בריצה לליווי המלכותי. ענת מוצפת רגשות שמחה והכרת תודה, ואני מתרגשת עִמה.

מחווה מרגשת רצה איתנו לקראת קו הסיום

מחווה מרגשת רצה איתנו לקראת קו הסיום

 

 

 

 

 

ושוב דמעות

וכמה שניות לאחר הרגע המתוק הזה, שבו אנו חוצות את קו הסיום, אוחזות ידיים ומניפות אותן אל-על, עיניה של ענת שוב שטופות דמעות – אך הפעם אלו דמעות התרגשות ושמחה.

מרתוניסטית נולדה, ואיתה – המשפחה הגאה, כולל האם והאח שחיכו בקו הסיום (ותודה לענת ולטלי שדאגו לי ליוגורט טבעוני טעים, ב"חפלה" המשפחתית שהוזמנתי אליה עם סיום המרוץ).

"טוב, זהו מרתון ראשון שלה, במרתון העשירי כבר לא נטרח", אומרת לי טלי, אחותה של ענת. האם במקרה קראה את הפוסט הקודם שלי, שבו התלוננתי על התעלמות האחים שלי ממרתון סובב עמק?

אפילוג – תודה למעטפת המשפחתית שלי

נראה שהתלונה שלי לפני מרתון הסובב הועילה, משום שהפעם, בלא דחיפה ותלונה מצידי, אחי איסי הכין לי ברכה יפהפייה, בשם שלושת האחים, שבנויה על האקרוסטיכון (צירוף האותיות הראשונות מכל שורה) – טבעונית למרחקים ארוכים (רצוי להקליק על התמונה כדי להיות מסוגלים לקרוא את ברכתו היפה של איסי):

ברכה מאחי, איסי שמש, אשף הלשון והמילים

ברכה מאחי, איסי שמש, אשף הלשון והמילים

 

 

 

 

 

 

 

 

בבוקר המרוץ הספקתי לראות שהכין ברכה נוספת:

מרתון טבריה-2021-ברכה שנייה מאיסי

 

 

 

 

תודה, אחי!

ותודה גם ליריב שלי, שתמיד שם עבורי כאשר אני צריכה אותו. הוא ליווה אותי למרוץ, ובאמצעות "שיתוף מקום דינמי" עקב אחר התקדמותי, כך שהיה שם לקראת סיום (מצטערת שלא שמעתי כאשר קראת בשמי לפני חציית קו הסיום, הפסד שלי), ולאחר סיומו הושיט לי מיץ פירות כסגולה להתאוששות מהירה. אוהבת אותך!

והנה עוד כמה תמונות:

עם לימור ליאון המקסימה, שהתייצבה לעודד את הרצים

עם לימור ליאון המקסימה, שהתייצבה לעודד את הרצים

עם ענת ועדי בסיום

עם ענת מלמד ועדי בלום בסיום

עם מישאל

ענת ואני עם המאמן, מישאל דגן, ועם הרץ המלווה, גיל אדמון

סיום שמח

סיום שמח

פורסם בקטגוריה ריצה | 2 תגובות

מרתון סובב עמק 2021 – על קושי ותגמול, על אחים ואחות

על אחים ועל אחות

חלפו־עברו להם הימים שבהם ריגשה ריצת מרתון שלי את שלושת אחיי – איסי, ישי ואלון. במרתון הראשון שלי, מרתון תל אביב ב־2012, הם התייצבו כולם בסיום לשמוח בשמחתי. במרתון השני – טרחו לשלוח הודעת עידוד לקראתו; אולי אפילו התקשרו. אבל ערב המרתון ה־12 במספר (בת מצווה!) לא הגיעה כל הודעת עידוד מהם. בשעת ערב אני כותבת ברכה לעצמי בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית כדי לעורר את המנמנמים: "בהצלחה ליעל שתרוץ מחר מרתון בסובב עמק!" אחי הבכור איסי משיב בהעתקה של ברכתי. הצעיר, אלון, טורח לברך, וכך גם אשתו גל, והאמצעי שותק (אני אוהבת גם אותך, ישי!).

איסי, עורך הלשון, הוא גם אומן הלשון. בכל בוקר, כאשר הוא מתאמן עם אברי גלעד בזום (הרוטינה של יוספה טל, מומלץ!), הוא מפנק את אברי בשלט של גימטרייה או אקרוסטיכון. בשביל אברי הוא יכול להתאמץ על בסיס יומיומי, ומה איתי? אני נוזפת בו שבמקום להעתיק את הודעת הברכה שלי לעצמי הוא יכול להשקיע באקרוסטיכון. הנזיפה עוזרת, וזה מה שהוא שולף עבורי מן השרוול בשעת לילה מאוחרת:

אקרוסיטכון מאומן הלשון, אחי, איסי שמש

אקרוסיטכון מאומן הלשון, אחי, איסי שמש

 

 

 

 

 

 

 

 

אז הצלחתי לחלץ מאיסי אקרוסטיכון, אבל האמת היא שהאחים שלי איבדו עניין בריצות שלי. מזל שבשנה האחרונה זכיתי באחות, אומנם לא ביולוגית אך אחות מבחירה – ליאורה בן חיים. היא מתרגשת לא פחות ממני ומפתיעה אותי כאשר היא מודיעה לי שתגיע לפגוש אותי בסיום המרוץ. פיצוי על אדישות האחים.

בוקר המרוץ

תודה לעזר כנגדי, אישי היקר יריב גלבוע, שהשכים איתי בשעה שלוש וחצי כדי שנצא לדרכנו בארבע וחצי בבוקר. אני שותה ואוכלת לפי ההנחיות של המאמן מישאל דגן, אף שבדרך כלל איני אוכלת ושותה בבוקר לפני אימון. כשאנו מגיעים למתחם, אני מופתעת ממיעוט האנשים שבו. המוזיקה מבריחה את יריב חזרה למכונית, ואני נשארת לבד. חוויה שונה כל כך מחוויית הריצה לפני שנתיים – אז רצתי עם שמוליק הודס ועם בלהה מנדילוביץ את מקצה ה־33 קילומטר ונהניתי לכל אורך הדרך. כעת אני לבד, מחכה לזינוק. "פסס, פסס", אני מנסה לפתות חתול מזדמן לחבור אליי, אבל הוא מתרחק ממני בצעד גאה ואני נשארת בודדה כמו כלב. אפשר להבין אפוא את שִׂמחתי עת פגשתי את אפרת כרמלי-כלב ואת יוסי צחור מקבוצת הריצה שלי, תל אביב 100, שהתייצבו שניהם למקצה ה־33 קילומטר.

 

עם אפרת כרמלי-כלב ויוסי צחור! סוף-סוף פנים מוכרות!

עם אפרת כרמלי-כלב ויוסי צחור!
סוף-סוף פנים מוכרות!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

רצתי במרוץ "סובב עמק" את מקצה ה־33 קילומטר חמש פעמים (2012, 2013, 2016, 2018, 2919). בשנת 2014 הייתי אמורה לרוץ בו 63 קילומטר ובטעות דילגתי על תחנה ורצתי רק 50 קילומטר, אבל זו לי פעם ראשונה שארוץ בו מרתון. אני תוהה עד כמה תהיה חוויית המרתון שונה מחוויית ה־33 קילומטר, שתמיד הייתה עבורי חוויה חיובית ונעימה (גם חווית ה־50 קילומטר הייתה נעימה מאוד, למרות הטעות).

מיעוט אנשים ובייחוד נשים

אני מתפלאת לגלות כמה מעטים אנו. כמה עשרות רצים ורצות נרשמו למקצה המרתון. מספר הנשים נמוך משמעותית ממספר הגברים. למיעוט הנשים יש שני צדדים חיוביים – פודיום ו… גישה חופשית לשירותים. ליבי מתרונן למראה הלא שגרתי של שירותי נשים פנויים לעומת תור מסוים בשירותי הגברים. הצד השלילי של מיעוט המשתתפים במרוץ מתגלה במרוץ עצמו.

המרוץ

זינוק ב־6:15, לפי התוכנית. עד מהרה נוצרים פערים בין הרצים, וכך אני מוצאת עצמי רצה לבדי חלק נכבד מהמרוץ. נחמד לפגוש את רצי האולטרה בדרך, ובהמשך את רצי ה־33. שתי רצות אולטרה חמודות הולכות ושרות "יחד, כל הדרך!" ומחממות את הלב, אף שהן גורמות לי לחוש יותר בבדידותי. "יש עוד טבעונים במרוץ!" אני שומעת קול מאחוריי. כאן יש להבהיר, שאני מקפידה בכל מרוץ ללבוש חולצה המזהה אותי כטבעונית, גם כדי לפגוש טבעונים נוספים בדרך, משום שהזיהוי שלי כטבעונית מעודד אותם להציג עצמם כטבעונים, וגם לזכר הימים שבהם נתקלתי שוב ושוב בשאלה "איך תרוצי מרתון? את הרי טבעונית! ומה עם החלבון?" השיח היום השתנה, תודה לאל, ובכל זאת אני עדיין רואה זאת כשליחות להבהיר שטבעונות וספורט הם שילוב מנצח.

נשוב למרוץ: "אתה טבעוני?" אני שואלת את זה שציין שיש עוד טבעונים במרוץ. התברר שלא, אבל חברו, שאיתו הוא רץ, טבעוני. שמו ליאור אסולין, והוא טבעוני כחמש שנים, בעקבות סרט שראה ביוטיוב. "אין דרך חזרה", הוא אומר. בערך באותה תקופה גם החל לרוץ.

השניים רצים מהר ממני, כך שאני נפרדת מהם לשלום. תמיד משמח אותי לפגוש טבעונים על המסלול. כהרגלי במרוץ זה, אני מצלמת פרות בשטח. אני תוהה מי מאיתנו מוכן היה לקחת סכין, להעביר אותה על צווארה של הפרה וליטול את חייה ואת נשמת אפה רק בשביל הנאת גוף בת חלוף. ובכל זאת, הרוב מוכנים לשלם לאדם אחר שיעשה זאת עבורם.

תנו לפרות לחיות!

תנו לפרות לחיות!

 

 

 

 

 

 

חלק מהדרך במרוץ יפֶה להפליא ואף מוצל משום שהוא עובר ביער צפוף. אולם דווקא הסוף הארוך בשעות החמות יותר עובר בדרך חשופה. המרוץ נהיה לי קשה יותר ויותר. החום, העליות שנראה שאינן נגמרות, הדרך הרומית זרועת האבנים. אני שומעת את עצמי מפעם לפעם נאנחת אנחות יהודיות מעומקא דליבא. תופעה חדשה, אם איני טועה. לא זוכרת שנאנחתי במרוצים אחרים, יהיו מאתגרים ככל שיהיו. הגעתי לגיל שאפשר להיאנח?

זריקות עידוד ומרץ אני מקבלת מפניהם היקרות והמוכרות של המתנדבים, כמו ליאת נתנאל, ויוי זיו ואילן פריש, שאף אימן אותי בהצלחה בעבר. "מה, יעל, את טבעונית? לא ידעתי!" מיתמם אילן למראה מספר הרץ שהוספתי לו את הכיתוב VEGAN (או אולי למראה גב החולצה עם הכיתוב VEGAN RUNNER). כמאמר הבדיחה: "איך תזהה טבעוני? אל תדאג, הוא כבר יספר לך שהוא טבעוני".

הפתעות בסיום

לקראת סיום, בקיבוץ עין השופט, אני רואה לפתע את ליאורה האהובה, שיצאה לקראתי לקבל את פניי למרות הכאב המציק ברגלה. אני נרגשת מהמחווה שנותנת לי זריקת עידוד נוספת לעשרות המטרים האחרונים של המרוץ, שאותו אני מסיימת בחיוך גדול ובהכרת תודה, למרות כל הקשיים והאנחות בדרך. התברר שגם יריב חיכה לי לפני הסיום, אך לצערי החמצתי אותו.

עם ליאורה בן חיים, אחות מבחירה.

עם ליאורה בן חיים, אחות מבחירה.

ליאורה מפתיעה בכיבוד עשיר ומפנק עד מאוד של פירות עסיסיים ועוד (אבל יכולתי להתרכז רק בפירות), ובסופו של דבר היא הייתה איתי שם גם ברגע המפתיע מכול, שבו התברר שלא זו בלבד שזכיתי במקום שני לקטגוריית גיל, אלא גם במקום שני כללי (מכלל הנשים), ובזכותה הונצח מעמד הפודיום. תודה, אחותי!

הפתעה נעימה! מקום שני מקרב הנשים!

הפתעה נעימה! מקום שני מקרב הנשים!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אתחיל במה שפתחתי: האחים שלי התעייפו מהמרתונים שלי ואיבדו עניין. מזל שארגנתי לי אחות… :)

פורסם בקטגוריה ריצה | 2 תגובות

ריצה חברתית בצובה (8.10.21) – "מה הסוד שלך?" – טבעונות! :)

עוד שבוע ארוץ מרתון בעמק יזרעאל (במרוץ "סובב עמק"), והיום הייתה הריצה ה(יחסית, לא ממש) ארוכה האחרונה שלי לקראתו.

ריצה חברתית בצובה שארגן מרוץ תנ"ך-תש"ח. הקבוצה שבה אני מתאמנת, קבוצתו של מישאל דגן – "תל אביב 100" – החליטה להצטרף אליה. ראו את הפגנת הנוכחות בתמונה. רק אני כבשה שחורה (יותר נכון – אדומה) בחולצה שאינה חולצת הקבוצה. סליחה, מישאל!

תל אביב 100.  הפגנת נוכחות מפוארת. ורק אני מקלקלת את קוד הלבוש הקבוצתי.

תל אביב 100.
הפגנת נוכחות מפוארת. ורק אני מקלקלת את קוד הלבוש הקבוצתי.

 

 

 

 

 

תל אביב 100. בתמונה זו החלטתי שלא להפריע לאחידות ולאחדות הלבוש ונמנעתי מלהצטלם.

תל אביב 100. בתמונה זו החלטתי שלא להפריע לאחידות ולאחדות הלבוש ונמנעתי מלהצטלם

 

 

 

 

 

 

יוסי צחור ואני הגענו מוקדם יותר (ותודה ליוסי על הטרמפ!) כדי להוסיף עוד כמה קילומטרים ל-13 של המרוץ. יוסי ירוץ אף הוא בסובב בשבוע הבא, את מקצה 33 הקילומטר, ותהיה לו זו הפעם הראשונה להשתתף במקצה זה, כך גם הוא רצה לצבור קילומטראז' של עליות וירידות.

הספקנו לרוץ 5 קילומטר לפני הזינוק, וכן להצטלם על רקע הזריחה בין בתי הקיבוץ.

זריחה בצובא

זריחה בצובא. צילום: יוסי צחור

 

 

 

 

 

תחושותיי לגבי הריצה עצמה – שילוב של עצב והנאה.

עצב – כי תחילתה עברה ביער שחור. לא, לא השוורצוולד בגרמניה, שיש לי שאיפה להגיע אליו יום אחד, אלא יער שנשרף והעצים השחורים והאפר הרב מלמדים על מה שעוללה לו האש (האם הייתה זו הצתה זדונית?).

עצוב לרוץ ביער השחור. צילום: יוסי צחור

עצוב לרוץ ביער השחור.
צילום: יוסי צחור

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר נפרדנו מהקטע השרוף והגענו לצד הירוק של היער נשמתי לרווחה.

כיתוב בגב חולצתה של בחורה שרצה לפניי משך את תשומת ליבי. היה רשום עליה אחד המשפטים היפים בתנ"ך – "צדק צדק תרדוף", אך כאשר ראיתי שמתחת לכך כתוב משרד המשפטים תהיתי אם אינה מקבלת הערות מכל מי שהייתה לו התקלות לא מרנינה עם מערכת החוק בישראל, שאינה רודפת צדק. "צדק זה שם של כוכב" , אמרה אחת השופטות למתדיין. חמש שנות מאבק של יריב ושלי בנוכל שפגע באנשים רבים, הגם שבסופו של דבר הסתיימו בתוצאה מוצלחת, גרמו לי לאובדן התמימות בנוגע למערכת החוק בישראל, באשר לשאלת המטרה שהיא שמה לנגד עיניה – לא צדק ולא שירות למען הציבור בהענשת נוכלים – אלא הסדרה וסגירת תיקים כמה שיותר מהר.

אני מתאפקת ולא אומרת לה את דעתי. פשוט ממשיכה לרוץ.

אולם הטריגר של הכיתוב על החולצה גורם לי להיזכר בכל הדרך שיריב ואני עברנו מול הנוכל ומול "מערכת הצדק", כביכול. כאשר אני מספרת זאת ליוסי אני נוכחת עד כמה הדברים עדיין משמעותיים עבורי, אף שב"ה, המאבק הזה כבר מאחורינו, ולא ידוע לי על נפגעים נוספים מאותו נוכל בשנה האחרונה. זו גם הסיבה שאיני נוקבת בשמו בפוסט זה.

 

שתי רצות (בנקודות שונות של הריצה) מפרגנות לי. אחת אומרת שאני "תותחית" והשנייה טוענת שאני מעוררת השראה. נחמד לקבל מחמאות, גם אם מפתיע. אני כמובן מבינה ש"זה לא התרגיל, זה הגיל" ושזכיתי במחמאות בזכות הגיל המופלג שלי. מצחיק, אבל אני לא בתודעה של "וואו, אני מבוגרת בהרבה מרצים אחרים". אולי עוד עשור או שני עשורים ארגיש כך ואפרגן לעצמי. "מה הסוד שלך?  איך את שומרת על כושר?" שואלת רצה צעירה, ואני משיבה בביטחון "טבעונות!", אה, כן, וגם אימוני ריצה סדירים :)

כאשר אנו מגיעים לצד הירוק של היער אני נהנית מריחות השומר וממראה חי ורענן של העצים.

יש לציין לשבח את הארגון ואת המתנדבים שהיו בעמדות השתייה.

הפריסה המפנקת בבריכת הקיבוץ בסיום המרוץ הוסיפה אף היא לחוויה, אף שהייתה פחות מדי טבעונית לטעמי. התרגלתי לסטנדרטיים גבוהים מבחינת טבעונות בקבוצת הריצה הקודמת שלי, "אנדיור", של רן שילון, שהפך לטבעוני בעצמו, "מסיבות בריאותיות וספורטיביות", כפי שטרח להדגיש.

 

סך הכול – יוסי ואני רצנו 18 קילומטר. השעון שלי מתייצב על מספר עגול ויפה – 100 קילומטר שבועיים.

שבוע הבא – טייפר. ובסיומו, ביום שישי, 15.10.21 – מרתון סובב עמק!

הנני!

פורסם בקטגוריה ריצה | 2 תגובות