טבעונית למרחקים ארוכים

הריצה השנה ביום הזיכרון לזכר הנופלים הייתה יוצאת דופן, הן מבחינה אישית והן מבחינה לאומית.

מבחינה אישית, לא יכולתי שלא להיזכר כיצד בריצה לזכר הנופלים בשנה שעברה נפלתי ושברתי את ידי. עוד באותו היום עברתי ניתוח בבית החולים שיבא. איני היחידה שלא שכחה זאת. גם האחרים טרחו להזכיר לי ולהזהיר אותי שלא ליפול ולא לשבור דבר. נכון שמאז רצתי ריצות למכביר, כולל מרתון בברלין וארבעה חצאי מרתון – בים המלח, בתל אביב, בדימונה ובתבור – אבל עצם התאריך מציף את הזיכרונות ואת החששות. רק שלא אפול לזכר הנופלים. שאסתפק בריצה לזכרם ובתיעוד שלהם.

ומבחינה לאומית, עדיין מצויים אנו בעיצומה של מלחמה ארוכה וכואבת. נוסף על כך, דווקא ביום הזיכרון התפתח מזג האוויר לשרב עם סופות חול שהקשו את הנשימה. בהרי ירושלים השתוללה שרפת ענק, כך שוויתרתי על יציאה לריצה בשעה 17:30 במסגרת "רצים לזכרם". השנה תכננתי לרוץ לזכרם של דב אופר (השם שהמערכת בחרה לי) ושל עידו שמיח (השם שבחרתי אני).

הדבר הראשון שבולט בעיניי הוא מרחק השנים בין הנופלים. דב אופר, כפי שלמדתי מאתר "יזכור", נרצח בידי ערבים בשנת 1920, שלושה שבועות לאחר שעלה לישראל. עידו שמיח נהרג בתחילת השנה. דב נולד ב-1901 בזלוצ'וב שבגליציה, ואילו עידו נולד ב-2004 בארץ, בבית החולים שיבא, תל השומר. המשותף להם הוא ששניהם היו צעירים ערכיים ומוצלחים, חדורי אהבה לארץ ישראל.

כאמור, בשל התנאים הסביבתיים לא יכולתי לרוץ אחה"צ, בזמן הרשמי שאליו כיוונו מארגני "רצים לזכרם". התנחמתי בכך שיצאתי בבוקר בריצה לזכרו של עידו שמיח.

סמ"ר עידו שמיח, לוחם ומפקד צעיר ומוערך בסיירת הנח"ל, נהרג בחודש ינואר 2025 בקרב בצפון רצועת עזה, בבית חאנון.

לא הכרתי את עידו, אך אני מכירה את אביו אורי, שאיתו רצתי בעבר בקבוצת הריצה זוחלי גני תקווה. עידו הניח אחריו את הוריו עפרה  ואורי, את אחיו התאום עומר, את אחותו עדי ואת אחיו איתי.

שמעתי על עידו, על כישרונותיו הרבים – הוא ניגן בגיטרה, גלש, בישל והיה איש מחשבים – ועל היותו בחור ערכי, חבר טוב, מצחיק ושמח, רגיש, מתחשב ובעל נתינה. הידיעה שיש לו אח תאום צבטה את ליבי. כמי שימי ילדותה עברו עליה בכמיהה לאחות תאומה (עד כדי כך שאני וחברתי-שכנתי ענת הדבקנו ידיים בדבק פלסטי בתקווה להפוך לתאומות סיאמיות), תמיד כאשר אני שומעת על אדם המאבד את תאומו יש בליבי כאב מיוחד השמור לאובדן מסוג זה.

לריצה לזכרו של עידו הגיעו רצים ורצות רבים, ממעגלים שונים ובגילים שונים, מבני נוער ועד אנשים מעל שישים ואפילו שבעים. את רובם לא הכרתי, אך פגשתי את חברותיי ענת מלמד ועדי בלום, וכן חברים ומכרים מזוחלי גני תקווה, שהפגינו התייצבות מרשימה.

ניר ששון, שהיה רוח פעילה בארגון הריצה בהפקת החולצות לזכרו של עידו, חילק במקום ההתאספות סרטים ליד שעליהם רשום משפט השראה שאמר עידו: "אל תחפש השראה, היה השראה". כך רשום גם בגב החולצה הלבנה לזכרו של עידו, שרבים מאיתנו רצו איתה. כמה עוצמות מוצאים לעיתים בבחורים הצעירים הללו.

כאשר הגעתי לניחום אבלים בבית משפחת שמיח, שמעתי מאורי, אביו של עידו, כיצד דאג עידו לגייס כסף לקניית נעליים ושאר ציוד נחוץ לחיילים שהיו במצוקה כלכלית.

רצנו מפתח בית משפחת שמיח לבית העלמין היפה והירוק שבסביון, שבו קבור עידו בחלקה הצבאית.

אביו אורי ספד לו. בין השאר הקריא קטעים מיומן שכתב עידו ושהמשפחה מצאה לאחר נפילתו. ביומן מתאר עידו ברגישות את הלחימה בעזה ואת חודשי חייו האחרונים. הוא מתעכב גם על סבלם של בעלי החיים המוזנחים. מכתבה בעיתון 'ישראל היום' למדתי שעידו אהב מאוד בעלי חיים. ביומנו כתב בביטחון שבעתיד הוא יאמץ כלב. בבית משפחת שמיח יש היום כלבלב שאומץ לאחר נפילת עידו ובהשראתו.

מיומנו של עידו עולים ערכיו של המפקד הצעיר ושאיפתו להתפתחות מתמדת. הוריו החליטו לפרסם את קטעי היומן כספר ולהדגיש את הערכים העולים מהם, כגון מנהיגות, רֵעוּת ואחריות.

מאותה כתבה גם למדתי עד כמה היה חשוב לעידו להנציח את זכר הנופלים. לאורו של עידו תוקם ברמת גן בידי ארגון בינ"ה המכינה "פאזל ישראלי לאורו של עידו שמיח". המכינה תנציח את הנופלים באמצעות פרויקט "אורות הדור", שבו ילמדו, יחקרו ויכתבו תלמידי המכינה עבודות על הגיבורים הללו, שהיה לעידו כה חשוב להנציח אותם, וכמובן גם על גיבור ישראל עידו.

יהי זכרם של עידו שמיח ושל כל הנופלים והנרצחים ברוך! יהי רצון שנזכה לקרן מהאור שלהם ושנהיה טובים וראויים.

שורה תחתונה – מי צדק?

"את תודי לי על זה ששכנעתי אותך להירשם", טען בלהט ערן יערי, שסירב לקבל את כל ההסתייגויות והפקפוקים שלי שמא המרוץ הזה עלול לסכן אותי בנפילה ובפציעה.

"זה לא בשבילך! זה מרוץ שטח קשוח ומסוכן", אמר לי בביטחון מאמני תומר וסרמן, שרצה לשמור על שלמותי.

מאחר שכך, ויתרתי על המרוץ או שחשבתי שוויתרתי, עד שנודע לי במקרה מסוניה שמרינה קריסטל אוהבת מאוד את המרוץ הזה. את מרינה אני מכירה מהעבר המשותף שלנו ב"אנדיור". שוחחתי איתה. דעתה הייתה שאומנם המרוץ אתגרי אך אינו מסוכן. דעתה הכריעה את הכף. נרשמתי.

לא הבאתי בחשבון שמרינה המשיכה להתפתח כרצת שטח ב-Summit ואילו אני – בלית ברירה ובאין אפשרויות הגעה לשטחים רחוקים – הפכתי יותר לרצת כביש ואספלט (אבל הלב שלי נותר נאמן לריצות השטח). "אם אשרוד, אדווח איך היה", אמרתי.

ובכן, מי צדק? ערן או תומר?

במידה מסוימת – שניהם. מאחר שחזרתי בשלום ונהניתי מריצה בנופי המדבר המרהיבים, אני בהחלט מודה לערן על שלא ויתר. אבל גם תומר צדק בכך שהמרוץ מכיל פוטנציאל לפציעה – מי שרץ לפניי נפל לנגד עיניי פעמיים. בפעם הראשונה נחבל ודימם (אך המשיך לרוץ). ראיתי גם רצה שהגיעה מדממת לסיום. אף שרצתי בזהירות, היו מקרים שכמעט מעדתי, והיה מקטע קצר אחד שהייתי אומרת שהיה מסוכן ונשמתי לרווחה כאשר עברתי אותו.

האם ארוץ את המרוץ פעם נוספת?

"בשנה הבאה – מרתון", הכריז ערן יערי. הוא עצמו וכן ירון אמיגה אכן נרשמו למרתון, אך בגלל השרב בוטל מקצה המרתון והם עברו למקצה ה-30 קילומטרים.

לא נראה לי שארוץ מרתון בדימונה. במדבר אני מעדיפה לטייל ולא לרוץ ריצה תחרותית ארוכה. כאשר החיצים הפרידו בין רצי ה-21 לרצי ה-30 שמחתי שנרשמתי רק ל-21. חוויית ה-21 הייתה בהחלט טובה.

ובכלל, הגעתי למרוץ היא כבר הישג ואינה מובנת מאליה. לא רק בגלל הפקפוקים שתיארתי קודם לכן, אלא בשל השתלשלות האירועים שאתאר להלן:

כאב גרון

ערב המרוץ החלתי לחוש כאב גרון. לקחתי אבץ, עשיתי תרגיל יוגה לגרון, ועדיין – בבוקר המרוץ עדיין קינן הכאב בגרוני. לא היו לי חום, נזלת או שיעול, אבל בכל זאת חששתי להדביק את החברים שאיתם אני אמורה להגיע לדימונה – ערן יערי, ירון אמיגה ויניב אנגל. גם חששתי שהריצה תחמיר את מצבי.

בבוקר המרוץ התעוררתי עוד לפני צלצול השעון המעורר וחשבתי להודיע להם שלא אגיע. "ב-3:15 כותבים בוקר טוב בקבוצה להודיע שהתעוררתם", הנחה ערן בערב הקודם. הקבוצה היא קבוצת "סימונה מדימונה" שפתחתי לנו. אך אני התעוררתי ב-2:40 לפי שעון הקיץ החדש, וחששתי שמא הודעה בקבוצה בשעה כה מוקדמת תעיר את חבריה. החלטתי להישאר ערה, ובינתיים – בניגוד לכוונתי שלא לרוץ – התחלתי להתארגן ולהתלבש. שיהיה. ב-3:10 היה זה אמיגה הראשון שכתב "בוקר טוב", ואני, במקום להודיע שאיני מגיעה, השבתי בבוקר אור ושיתפתי אותם בהתלבטות. אמיגה כתב לי שאני אחליט, והחלטתי בכל זאת להגיע. עם מסכה שאעטה בנסיעה, ליתר ביטחון. בדיעבד הם לא הניחו לי לעטות אותה. הם הביעו זלזול ואפילו התנגדות למסכה המזכירה ימים קשים. מקווה מאוד שלא הדבקתי אף אחד מהם.

הנהג שלנו חברמן אבל ישן

3:45 בכיכר הזוחלים. הסבתי את תשומת ליבו של ירון לכך ש"הנהג", ערן, לא הודיע שהוא התעורר. חשבתי שהוא חומד לנו לצון. ירון נבהל ומיהר להתקשר אליו ולהעיר אותו. מה התברר? ערן כיוון את השעון ל-2:50, אך משום שהשעון התחלף בדיוק ב-2:00 בלילה ל-3:00 בלילה (או בוקר), השעון שלו כמובן לא צלצל. בנסיבות אלו שאלתי את עצמי אם זהו הסימן שעליי לחזור לביתי ולמיטתי ולוותר על המרוץ. עוד לפני האיחור הזה חששתי שלא נגיע בזמן לקחת את הערכּה ועוד להספיק לשירותים. "נגיע על הקשקש", קבע ירון. לזכותו של ערן ייאמר שהוא התארגן מהר והגיע לאסוף אותנו באיחור של רבע שעה בלבד. יניב שמר על רוגע ואמר, "מקסימום, נזנק אחרי כולם ונתחיל לעקוף". קל לו לדבר. הוא יכול לעקוף בקלות, אבל אני כבר דמיינתי את עצמי רצה בבדידות במדבר, משתרכת אחרי כולם מאחור. מאחר שהנחנו שלא יהיה זמן לשירותים, ויתרתי על שתיית "משקה הספורטאים" (משקה איזוטוני) שהכנתי לי מראש, ותכננתי לשתות בנסיעה.להגיע במצב רווי בלא אפשרות להתפנות לא נראה לי רעיון טוב.

הגעה והתארגנות

למרבה המזל, הכול הלך חלק. הגענו 40 דקות לפני המרוץ, לא היה תור בעמדת חלוקת הערכות וקיבלנו אותן מייד. מיהרתי לשירותים (אמיתיים!) שהתפנו כמעט מיידית. נשמתי לרווחה. כעת נותר רק לרוץ.

המרוץ

על קו הזינוק הזהיר אותנו הכרוז שהולך להיות "עוד יותר חם ועוד יותר חם". תודה על העידוד. הושמעו כל האזהרות הנדרשות. לאור התחזית, שמחנו לצאת לרוץ, להרוויח כמה שיותר זמן ריצה ללא שמש קופחת על ראשנו.

עוד בקו הזינוק נפרדתי מהשלושה שאיתם הגעתי. הם התקדמו ואני נשארתי מאחור. היציאה מהעיר למדבר הייתה מהירה מאוד. כעבור כשני קילומטרים, כפי שעדכן אותי ערן מראש, הגיעה עלייה גדולה ותלולה. כמו כולם, עברתי להליכה מהירה. "הינה אחות של אלוני!" שמעתי קול מאחוריי, של רץ שרץ בעלייה שכולם הלכו בה, כדי להגיע אליי. היה זה שי אלבלינג, מאמן הריצה של אחי הצעיר אלון, שהשתתף אף הוא במקצה ה-21 עם מתאמנים נוספים מהקבוצה (הכרתי את אריק ואת גיא). שמחתי לפגוש פנים מוכרות, מה גם שאנו חולקים אהבה משותפת – אלון. ריכלנו עליו, על דעותיו הפוליטיות השונות משלנו אך מנומקות להחריד, כיאה למי שמתמחה בdebate.

שי עדכן אותי ששובל, בנם האמצעי בן השמונה של גל ואלון, הגיע לרוץ איתם. שמחתי בכך. נזכרתי שכאשר טיילנו טיול משפחתי בפאפוס, ב-2018, אחזתי בידו של לביא, הבכור של גל ואלון, שהיה אז בן ארבע, ורצנו שנינו. שנים לאחר מכן הזכרתי לו את הריצה המשותפת שלנו, כדי לטעת בראשו את הזיכרון הזה, או נכון יותר את הזיכרון של הזיכרון. כעבור כמה זמן התעכב שי כי חיכה לאחד הרצים, ושוב מצאתי את עצמי רצה לבד. נוף המדבר הפראי שימח אותי ולעיתים ריגש אותי ממש. למשל, כאשר רצתי בין המצוקים שבתמונה להלן, או כאשר ראיתי פרחים שמצליחים לבקוע את אדמת המדבר ולהוסיף לה חיים וגוונים נוספים.

באחת הפעמים, כאשר התעכבתי לצלם פרח, ראיתי את ירון אמיגה, שרץ את מקצה ה-30 קילומטר, מגיע אליי. פירוש הדבר שרץ תשעה קילומטרים נוספים על אלו שרצתי אני, ולאחר ברכות השלום כבר עבר אותי והמשיך הלאה. הוא כמובן גם סיים לפניי.

רצתי בזהירות. היו ירידות תלולות שעברתי בהן להליכה, כדי לא להסתכן. דמיינתי בראשי כיצד יניב רץ אותן בשיא המהירות וללא מורא, כפי שראיתי אותו רץ בירידה בריצה משותפת שלנו בשטח, ריצה שנועדה להכין אותי לאולטרה מרתון והסתיימה ב-48 קילומטרים שרצתי אני.

אבל כעת אני בפאזה אחרת. אין לי אולטרה על הראש, והמרתון שנרשמתי אליו, מרתון ולנסיה, עדיין רחוק ויתקיים רק בדצמבר.

מזג האוויר שממנו כה חששתי היה דווקא סביר בהחלט במשך כל הריצה. השרב הגדול לא הגיע, תודה לאל.

סיום

ייאמר לזכות המארגנים שהמסלול היה מסומן היטב. לא הייתה אפשרות ללכת (לרוץ) לאיבוד, דבר שאני תמיד חוששת ממנו בריצות שטח. בכמה מקומות היו גם מכוונים אנושיים. "עלייה אחרונה ובכלל לא חביבה לפניכם", "עודד" אותנו אחד מאותם מכווני דרך. ואכן, הייתה זו עלייה תלולה וארוכה עד מאוד.

היה זה מרגש לרוץ בחזרה מן המדבר לכיוון העיר דימונה, שאותה ראינו באופק, והיה כמובן מרגש, משמח ומרגיע לעבור בשער הסיום – שלמה, ללא נפילה.

במתחם הסיום המוצל פגשתי את יניב ואת ירון. התברר ששניהם קיבלו פודיום לקבוצת גיל. בשל מיעוט המשתתפות במרוץ, קל וחומר מקבוצת הגיל שלי, התברר שגם לי יש פודיום. "הראשונה הקדימה אותך בחצי דקה", אמר יניב בצער (בדיעבד התברר לי שבעשרים וחמש שניות). שמחתי שלא ידעתי על האפשרות לזכות בפודיום במקום הראשון, משום שהידיעה הייתה עלולה להרוס לי את חוויית הריצה. אולי לא הייתי עוצרת להצטלם ולצלם, והייתי משתדלת יותר לאורך המרוץ. יתר על כן, הזוכה, סילבנה בר זכאי, עשתה שימוש טוב בזכייה וניצלה את ההזדמנות לדבר על עמותה למען ילדים שהיא מקדמת.

מבחינתי – היה מושלם.

שלושה טבעונים פודיומיסטים

במתחם הסיום, בין טקס הסיום של מקצה ה-5 וה-10 קילומטרים לטקס הסיום של המקצה שלי, פגשתי את אברהם קולמן, שרץ 5 קילומטרים ב-24 דקות וקיבל מקום ראשון לקבוצת גיל 60 ואילך, וגם את יתמיד עשיאל, שרץ 10 קילומטרים ב-44 דקות וקיבל מקום שלישי לקבוצת גיל 30–39 (ומקום חמישי במגדר כולו!). שניהם מקהילת העבריים. ואיך נפגשנו? בזכות החולצה. "Vegan Runner!" קרא אברהם בשמחה את הכיתוב על גב חולצתי. "גם אני Vegan כבר חמישים שנה" הציג עצמו, ולאחר מכן הכיר לי את יתמיד. הצטלמנו למזכרת ושלחתי את התמונה בגאווה לקבוצה המשפחתית "השמשונים" עם הכיתוב "שלושה טבעונים".

מאחר שלא ציינתי שמדובר בבני קהילת העבריים, הסיק אחי ישי מה שהסיק, והשיב לי בזו הלשון: "כל הכבוד יעל! תמיד ידעתי שאם תתמידי בריצה תצליחי בסופו של דבר להפוך לאתיופית".

תודות

תודה לערן, שהכיר לי את המרוץ, שכנע אותי להשתתף בו ולא ויתר אף שהייתי אגוז קשה. תודה לכל השלושה – ערן, יניב וירון – על חברתם הנעימה ועל הסיפורים המשעשעים ששמעתי מהם גם בזמן הנסיעה ובעיקר כאשר ישבנו בצוותא בבר-קפה מדברי סימונה בכפר הסטודנטים ואכלנו פיצה (אני – טבעונית; הם – טבעונית ושאינה טבעונית). מזמן לא צחקתי כל כך.

תודה גדולה למארגנים על מרוץ מושקע ומרהיב, על תחנות מים וכיבוד בפריסה נדיבה וכן על כיבוד מושקע מאוד בסיום המרוץ, כיבוד המותאם גם לטבעונים (למשל, פיתות, טחינה, ירקות, כדורי תמרים).

ותודה כמובן לבורא עולם על שסייע לי לסיים שלמה את המרוץ.

בדיעבד, לאחר המרוץ, התברר שהחום שלי עלה. אז תודה גם על כך שהחום חיכה עד לאחר המרוץ ולא פרץ לפניו, דבר שהיה בוודאי גורם לכך שלא ארוץ.

כפי שסיפרתי לירון בדרך חזרה, אני ילידת באר שבע, וילדותי עד גיל 12.5 עברה בעומר. אני אוהבת את הנגב ושנים הייתי משוכנעת שאשוב לגור בו. זה לא קרה, וכנראה כבר לא יקרה, אבל גם לטייל בו או לרוץ בו זה סוג של שׁיבה.

ייתכן מאוד שעוד אשוב.

לעבור לדוקים?

"כל כך לא מתחשק לי לרוץ", רטן שרון פלג כאשר ענת ואני פגשנו אותו ואת זוהר אופטובסקי על גשר המכבייה. "מה זו השטות הזו? צריך לעבור לדוקים!", המשיך לקטר. "זה ייכנס לפוסט של יעל", הזהירה אותו ענת, כאשר הבחינה שאני צוחקת למשמע דבריו. צחוק מבין, יש לומר, מפני שהאמת היא שכאשר התעוררתי בבוקר (לפני 4:00 ולפני השעון המעורר) גם לי לא התחשק לרוץ. אפילו חשבתי לעצמי שאם ענת, חלילה (?)לא תתעורר ולא תגיע לאסוף אותי, לא ארעיש עולמות ולא אמצא דרך אחרת להגיע, אלא אוותר בהשלמה (ובהקלה?), בהבנה שזה לא הסתייע.

אבל לא הסתייע שלא הסתייע, וענת הגיעה לאסוף אותי בזמן כמתוכנן. וטוב שכך, אם לדלג לרגע לשורה התחתונה. אבל בשעת הבוקר המוקדמת, כאשר השתרכנו ארבעתנו לעבר נקודת הזינוק, עדיין לא יכולתי לדעת שהאירוע יהיה כה מהנה עבורי.  

אחד מאיתנו הזכיר שבכל המקצים משתתפים כ-50000 רצים. "כמה מהם משתתפים במרתון המלא?" שאלתי. "מלא!" השיב שרון. אנחנו נרשמנו לחצי. ענת ואני גילינו לפתע שאנו רשומות למרתון מלא. פשוט, נרשמנו למרתון המלא בשנה שעברה, כצעד פטריוטי ועל בסיס ההנחה שהמלחמה תסתיים עד למועד התקיימותו, אך המלחמה הארוכה הזו לא הסתיימה אז ולא הסתיימה גם היום, שנה לאחר מכן. המרתון בוטל, ואוטומטית שובצנו למרתון המלא השנה. כשגילינו זאת, היה זה מאוחר מדי עבורנו להתחיל להתכונן למרתון, אז "שנמכנו" לחצי מרתון.

במתחם הכינוס באזור האוהלים מצאנו את זה של מישאל דגן, מאמננו הקודם שעזב אותנו לטובת המועדון שהקים – Marathon Club, ושמחנו לפגוש את מישאל עצמו, שהסכים לארח את השקיות שלנו אצלו. מזל שברגע האחרון ויתרנו על החולצה הארוכה והשארנו אותה בשקית, כי לא היה בה צורך.

ענת ואני לא התאמנו כראוי לריצת חצי מרתון. לא ברור לי בדיוק מדוע ולמה, אך נאלצנו לוותר על רבות מהריצות הארוכות בימי שישי. לי לפחות יצא לרוץ חצי מרתון בעין גדי בתחילת פברואר, אך לענת – גם זה לא. שכנעתי אותה שנרוץ בשביל ההנאה, כסוג של אימון של ריצה ארוכה. אימון לקראת מה? לא ברור. אין לנו מרתון באופק בתקופה הקרובה. ובכל זאת, ראינו זאת כחלק משגרת האימונים.

"מה שנשאר לנו זה להתרפק על תוצאות העבר שלנו", הרהר זוהר בקול נוגה. סיפרתי להם שביום הקודם קיבלתי תעודת "אזרחית ותיקה", או "אזרחית ענתיקה" (כל הזכויות [או החובות] על המונח שמורות ליריב, שהתגאה שהוא עדיין לא "אזרח ענתיק", אף שהוא מבוגר ממני בחמישה חודשים). "מותר לאזרחית ותיקה לרוץ חצי מרתון?" שאל יריב. שישאל את שוש בלייכמן המופלאה, בת ה-76 שרצה כבר כ-70 מרתונים ומטרתה ההולכת ומתקרבת היא לרוץ יותר מרתונים ממניין שנותיה.

המרוץ – "על כל אלה"

בקו הזינוק זוהר נעלם מיד מעינינו, מה שהטריד את שרון, שתכנן להשתמש בזוהר כמכתיב קצב. גם שרון הגביר קצב ופתח פער ובסופו של דבר שניהם עמדו בכבוד במטרה שהציבו לעצמם לגבי תוצאת המרוץ.

היו היבטים מרגשים רבים במרוץ: אנשים שרצו עם תמונות של חטופים (תמונה גדולה במיוחד הייתה תמונתו של אלון אוהל, שהתנוססה על גב אחת הרצות), או הדביקו על בגד הריצה מדבקות של חיילים שנהרגו; רצים שרצו עטופים בדגלי ישראל או נשאו מסרים שונים – למען החטופים, למען האחדות, למען השפיות; שלטים לאורך הדרך עם הציטוט "הבן שלי חי" שאמרה גליה, אׅמו של אביתר דוד, שלאחרונה הגיע אות חיים מרגש ומכמיר לב ממנו; רץ צעיר קטוע יד, שסביר מאוד שנפצע במלחמה; רצים שליוו עיוורים ורץ שעל חולצתו הופיע הכיתוב "תרמתי כליה" (ביררתי איתו, הוא באמת תרם). "לניצחון הרוח!" – זהו הכיתוב שבחרו המארגנים להוסיף למספרי החזה של הרצים, ואכן, הרוח הישראלית התגלתה במרוץ במלוא יופייה.   

על כל אלה ועל יותר מכך אני מודה ושמחה על שרצנו במרוץ הזה.

חברים טבעונים לדרך

מאחר שרצתי עם חולצה שעל גבהּ הודפסו המילים Vegan Runner – קיבלתי מספר תגובות על כך, בייחוד מטבעונים: "איפה משיגים חולצה כזו?" שאל אחד. "לקחתי חולצת קיימת וביקשתי שיוסיפו לה את הכיתוב הזה", השבתי. "כמה שנים את טבעונית?" התעניין אחר. 31 שנים ובקרוב אוכל לומר ש"מרבית חיי". "Go vegan!" קרא לעברי רץ טבעוני נוסף. נראה לי שענת התרגשה לא פחות ממני מהמפגשים ומהשיחות החטופות הללו עם הרצים הטבעונים.  

פלורה בלום ודרכים לעידוד עצמי

בשלב מוקדם למדי בריצה חשה ענת כאבים בבּׅרכהּ. אף על פי כן המשיכה לרוץ בגבורה. הצעתי לה לנשום אל הברך נשימות של בריאות ושלום. "עוד קצת, עוד טיפה", מלמלה לעצמה ענת את המילים שבהן עודד את עצמו החטוף ששב, עומר שם טוב. לפתע התרגשה לראות חנות פרחים עם הכיתוב "פלורה בלום". פלורה – שמה של אׅמהּ האהובה שנפטרה לפני מעט פחות משנה. בימים האחרונים ענת מוצפת בזיכרונות וברגשות, משום שזו התקופה שבה אׅמהּ אושפזה, אשפוז שהסתיים בפטירתה. ראיית השם הייתה עבורה כמו דרישת שלום מאמא. נזכרתי כיצד אׅמהּ של ענת וכל משפחתה היו כה גאים בה כאשר השתתפה במרתון הראשון שלה בטבריה, וכיצד הגיעו עד לשם כדי לעודד ולברך אותה על קו הסיום.

והנה באמת, רק "עוד קצת, עוד טיפה" ואנו מסיימות בחיוך ובשמחה – אוחזות ידיים מונפות אל-על.

ושוב איתם

שמחנו לגלות שזוהר ושרון המתינו לנו ליד האוהל שהקים מישאל, ובו נשמרו חפצינו.

הצטלמנו ארבעתנו למזכרת, כעת באור היום, ולאחר מכן זוהר צילם את ענת ואותי. "רואים שאתן מסונוורות", רטן על תנאי התאורה, אך מיד הוסיף: "מסונוורות מהצלם!".

נהנינו להחליף חוויות כאשר חזרנו יחד בדרך הארוכה יחסית לכיוון המכוניות, דרך שצעדנו בה ארבעתנו יחד, בכיוון ההפוך ובחשכה, כמה שעות קודם לכן.

מתי המרוץ המשותף הבא?

"זה יהיה טיול קור", הודיע לי מראש אישי האהוב יריב – דרך מעניינת לשווק את הטיול הרגלי בערבה שתוכנן לכבוד יום הולדתו ה-63. העיתוי היה מושלם: יום הולדתו הלועזי, 30 בדצמבר, "נפל" בדיוק על חנוכה. מעבר לכך, יריב עמד על סף שינוי משמעותי – תחילתה של תקופה חדשה בחייו כפנסיונר, לאחר שיום עבודה אחד בלבד נותר לו, עם שובנו מהטיול, לפני פרישתו לפנסיה מוקדמת.

ארזנו את תרמילינו, ובסיועו האדיב של אוטובוס מהתחנה המרכזית בתל אביב (שאגב, ההזנחה שלה זועקת לשמים!) יצאנו לטיול של יומיים, 29–30 בדצמבר. אנו נוהגים לטייל בערבה אך ורק בחורף, ומסיבות ברורות. הטיול היה מצומת יהל אל צומת מנוחה (קצת מצפון לה נמצאת באר מנוחה, באר מים ישנה, שלידה התמקם שמעון רמון המנוח, הנודע בכינויו "כושי", והקים שם מסעדה ותחנת דרכים בשם הקילומטר ה-101). הנסיעה באוטובוס הייתה נעימה; התקדמתי בלימודי הגרמנית באפליקציית "דולינגו" וגם הנעמתי את זמני בקריאה בספר "טרזן יופיע פתאום" מאת עמוס טלשיר.

לאור התחזית, ולנוכח הצהרתו הבוטחת של יריב על "טיול קור", חששתי שיהיה קר מדי בלילה. הרי אנו ישנים בשטח, ללא אוהל, על מזרן טיולים דק ובתוך שק שינה הנתון בשק יוטה. מניסיון העבר, היו טיולים שבהם התקשיתי להירדם בשל הקור בכפות הרגליים. הצטיידתי בביגוד חם, ויריב נשא בתרמילו שק שינה איכותי במיוחד עבורי, גדול יותר וכבד יותר (ואני נשאתי בתרמילי שק שינה משובח פחות עבורו). נוסף על כך, לבקשתי יריב הביא שקיות חימום כימיות, אבל בסופו של דבר לא נזקקתי להן. להפתעתי, לא זו בלבד שלא היה קר בלילה – היה לי חם מדי!

כל אחד מאיתנו הסתפק בהצטיידות בליטר וחצי של מים, בהנחה שיהיה קר ושכמעט שלא נשתה. אולם ביום הראשון היה מקום לדאגה. כאשר ירדנו מהאוטובוס ביהל היה דווקא חם. משום כך נחנו בסביבות השעה 14:00 מתחת לצל עץ שיטה עבות והמתנו שהחום יירגע מעט. לוּ היה מזג האוויר ממשיך כך – היינו עלולים להיקלע למצוקה של מים.

בית הקברות של יהל נראה לנו בתחילה כפינת חמד בלב המדבר. סקירה מדוקדקת יותר גילתה כארבעה קברים במתחם הגדול, וביניהם קבר מכמיר לב במיוחד של תינוקת שנולדה ונקברה באותו היום.

על גבעה סמוכה ליהל נרשם באמצעות אבנים שם של יחידה צבאית: "רודף שמים". בדיעבד יריב אמר לי שבנחל יהל עלינו בעלייה בשיפוע ממוצע של כמעט 4 מעלות. לא הבחנתי בכך.

מנחל יהל המשכנו לנחל שיטה. בדרך אליו מלמל יריב במורת רוח שנצטרך "לתפור", כלומר לעלות ולרדת גבעות. השבתי שאני לא חוששת מתפירות והזכרתי בחיוך שלתפור זה כנראה אצלם בגנים: היועמ"שית גלי בהרב מיארה היא קרובה רחוקה שלו, והיא מואשמת בידי חברי הליכוד ב"תפירה" של תיקים נגדם.

"אל תשכחי שסבתא שלי הייתה תופרת", חיזק יריב את הבחנתי. ליתר ביטחון אבהיר שהתלוצצתי כאשר ייחסתי לגלי נטייה לתפור.

זמן קצר לאחר שהחלנו בטיול ראינו צבאים. יריב ניסה להסב את תשומת ליבי אליהם, אך מאחר שבדיוק דיבר בפלאפון בענייני עבודה (וכך גם לאורך הטיול כולו, שיחות רבות עם מי שיחליף אותו בתפקידו), לא קלטתי את רמזיו. רק כאשר סיים את השיחה הראה לי את הצבאים, והספקתי לתפוס מראה חטוף שלהם.

מנחל שיטה היפה עלינו לנחל בושם במעין תחרות בין השעון ובין ממלכת הלילה. התברר שיש לנו עליות לטפס, וקיווינו לסיים אותן לפני שתרד החשכה. הצלחנו בכך, אך ויתרנו על היצמדות לתוכנית, קרי המשך הליכה של עוד חצי שעה, והכנו עצמנו ללינת לילה בנחל בושם.

ארוחת הערב הפשוטה הייתה טעימה להפליא. הטיולים, הפעילות הגופנית והרעב הם הטובים שבטבחים. הגבינה הצהובה הטבעונית שסחבתי איתי הייתה "להיט", וקופסאות השימורים של ממרח חומוס – שתמיד נוחלות הצלחה רבה בטיולים שלנו – חזרו מבוישות הביתה כלעומת שיצאו. מזל שיריב הוא זה שנשא אותן בתרמילו ולא אני.

התרגשתי לשוב לישון תחת כיפת השמיים במלון אין-ספור כוכבים. מפעם לפעם הוצאתי את הראש משק השינה ומשק היוטה להציץ בשמיים שמעליי.

התעוררתי בבוקר ביקיצה טבעית בשעה 6:00 והערתי את יריב. לפתע שמעתי קול טפיפת פרסות וראיתי שני יצורים לבנים עם גוון ג'ינג'י רצים זה לצד זה בתנועות שנראו מתואמות. הכול היה כה מהיר ולא הספקתי לצלם אותם. קיוויתי שנראה עוד מהם ותקוותי התגשמה. מעיון במפה, המראה גם את בעלי החיים שבמדבר, התברר לנו שאלו פראים (חיית בר שנכחדה בארץ והושבה ארצה מאיראן, דומים מאוד לחמורים גדולים בצבע חום-לבן). בהמשך ההליכה ראינו עדרים שלמים, אך תמיד מרחוק. יריב הצטער שלא הצטייד במצלמה רגילה במקום בפלאפון. נוסף עליהם ראינו ראם לבן אחד, אף היא חיה שנכחדה והושבה ארצה. היה בהחלט מרגש. ואם בממלכת החי עסקינן, ראינו גם מחילות רבות של בעלי חיים, בגדלים שונים, וכן גללים קטנים בגודל אפונים של צבאים, לצד גללים גדולים של בעלי חיים גדולים יותר.

"מה הם אוכלים במדבר הזה?" תהה יריב יותר מפעם אחת, כי כלל לא ראינו בשטח עשבים ירוקים. השבתי שאם בעלי החיים הללו מסוגלים למצוא את מזונם במדבר, קל וחומר החלזונות והחשופיות שבחצר שלנו. כן, אותם אוכלי חינם שהוא טורח בכל ערב להכין להם סלט ולפזר אותו במקומות קבועים בחצר, כביכול בלעדיו הם ימותו ברעב.

לא היה קר מדי בבוקר, בזמן ההתארגנות להליכה. עזבנו את נחל בושם והלכנו בקצב לנחל קֶצֶב (כל הליכה היא בקצב מסוים, לא טענתי שהלכנו בקצב גבוה). מנחל קצב המשכנו לנחל חִיּוֹן (הניקוד לפי מפה 50:000 קלסית) ואכלנו בו ארוחת בוקר קלה. המשכנו לנחל חמדה ונזכרתי בסרט המשובח בשם זה שבו צפיתי עם חברתי הטובה מירה. התחנה הבאה הייתה גבעות לובן, גבעות שהאטו מאוד את ההליכה וסחטו הרבה אנחות מיריב (הוא עמד על כך שאציין בפוסט את הפרט הזה בעניין האנחות). יריב אמר שהייתה זו טעות בתכנון ושעדיף היה ללכת מערבה 600 מטר ולהימנע מהעליות הללו, אך אני שמחתי ש"תפרנו" גם את גבעות לובן. אולי גם לי יש גנים של תופרת?

יום ההליכה השני הציב בפנינו גם אתגרים של ירידות תלולות מעט ולפיכך נעזר יריב במקל. "טוב, אתה כבר פנסיונר, סבא עם מקל", הקנטתי את האיש שהפך ל "older and wiser" באותו היום עצמו. יום הולדת שמח!

יריב הביע את התרשמותו מכך ש"פנתר 65" – תרמיל הטיולים הנאמן שלי מדגם פנתר של חברת KARRIMOR בנפח 65 ליטר, שרכשתי במרץ 1994 – עדיין משמש אותי, בעוד שהוא החליף תרמיל כבר פעמיים מאז. הזכרתי לו שהוא יוצא להרבה יותר טיולים מאשר אני. את התרמיל הוא סייע לי לבחור לקראת הטיול הגדול שלי עימו, שכלל ארבעה לילות לינה בשטח, בחול המועד פסח, מרץ 94'. הטיול החל ביישוב שיטים, עבר בין השאר בבקעת צניפים ובקניון הלבן והסתיים בהר שגיא. נזכרתי כיצד מילאתי את "פנתר 65" בבקבוקי מים. בתחילה בקושי הצלחתי ללכת, בשל המשקל. לא בפעם הראשונה תמהתי על האומץ (והטיפשות?) שהפגנו שנינו: יריב – בכך שהציע לי להצטרף אליו לטיול; ואני – בכך שנעניתי להזמנה. אך בדיעבד, עם כל הקושי הגופני, היה זה טיול חווייתי ונפלא. כעת הטיול שלנו שאפתני הרבה פחות, אך גם הוא מרנין את הלב.

התחלנו לחוש את הסוף כשיצאנו מגבעות לובן והלכנו במקביל לנחל מנוחה. ניתן היה לראות בעין את המתחם הירוק של "פונדק כושי רמון", מעט צפונית לתחנת האוטובוס שלנו. כך, כשיש מטרה ברורה מול העיניים – קל יותר ללכת.

סך הכול הלכנו כ-27 קילומטר בשני חצאי ימים. לנּו מתחת כיפת השמיים, דבר ששימח אותי מאוד, וגולת הכותרת היא שכף הרגל של יריב, שחששנו שתעשה בעיות, התנהגה כשורה. זו הבשורה הטובה ביותר. פירושה שטיולים נוספים אפשריים עבורנו בשנת 2025.

עוד תקלה בשרשרת תקלות

"זה יותר דרמטי מהחיסול [של נסראללה – י"ש]", הגיב אלעד בקבוצת הוואטסאפ של "תל אביב 100 במרתון ברלין" לשאלתי המתנצלת על קטיעת ההודעות הדרמטיות שעסקו בהתקפה של צה"ל בבירות ובשאלה אם נסראללה אכן חוסל. כן, עקבנו מברלין בדריכות רבה אחר האירועים. מאחר שהשבת עמדה בפתח, דורון אף הבטיח לשומרי השבת שבחבורה: "נסמן לכם בקריצות בעדכונים בארוחת הערב [בבית חב"ד בברלין, שהיה סמוך למלונות שבהם שהינו – י"ש]".

כאמור, למרות הדרמה המדינית-צבאית, הייתה לי שאלה דחופה לחבורה, מה הדין אם הסרט הכחול שחיברו לידינו באמצעות תפירה באקספו, כך שנוכל להציג אותו ולהשתתף במרתון – פשוט נעלם, כפי שקרה לי. לתומי חשבתי שביום המרתון אסביר לגרמנים שהסרט נפל מידי, והכול יסתדר, אך תשובתו של אלעד והתשובות שבאו בעקבותיה, שלפיהן יש ליצור בדחיפות קשר עם המארגנים, הבהירו לי שאין מקום לשאננות.

מיהרתי ליצור קשר עם ישי מולד מאיסת"א ספורט ששהה איתנו בברלין. עוד בארץ קיבלתי את מספר הטלפון שלו מגל שורר – שאותו אני מכירה מקבוצת הריצה שלי, ואף הוא עובד באיסת"א ספורט – וכעת זה הוכיח את עצמו. ישי ביקש שאשלח לו צילום של דרכון ומספר חזה, ניצל את קשריו הטובים עם הארגון ודאג להשיג לי סרט חדש. נראה שלולא כן לא היו מאפשרים לי לרוץ. תודה, ישי!

הייתה זו תקלה נוספת ברצף תקלות שאירעו לקראת מרתון ברלין. הראשונה הייתה פציעתי, שבירת יד ימין והניתוח שעברתי ביד ב-13 במאי, אירועים שדחו את תחילת האימונים שלנו. בהמשך ענת נפצעה (שין ספלינט), ולכן לא רצנו ריצה מסכמת. שבוע לפני המרתון נדבקתי מיריב בהצטננות קשה עם חום גבוה (לא קורונה). חצי שבוע לפני המרתון הייתי בטוחה שאני מבטלת את השתתפותי. הייתי שבר כלי, נטולת תיאבון וכל מה שרציתי הוא רק לישון. אולם חברתי למסע ענת מלמד התעקשה שאצא וארוץ עימה. גם כשהבהרתי שאני חוששת להדביק אותה היא ביטלה את החשש ברוח אופטימית ובנחישות: "נסתדר! אין מצב שאת לא יוצאת ורצה איתי".

מאחר שביום רביעי חלפו כאבי השרירים, אכן התייצבתי לטיסה בשישי. שבוע שלם לא רצתי אפילו דקה. "ניסוי הכלים הגופני יהיה המרתון עצמו", הבהרתי.

"תאכלו טוב, תישנו טוב, אתן מכולם צריכות דווקא להיות הכי רגועות שיש. הולכות ליהנות ואין שום דבר על הכף", כתב לנו המאמן מישאל דגן (מיש) בערב המרוץ. תודה, מיש, שזרמת איתנו גם בהכנת תוכנית האימונים.

הדרך למרתון ארוכה – חווית האקספו וההתארגנות בבוקר הריצה

לא כל כך מהר מגיעים לריצת המרתון. ביום שבו הגענו לברלין, יום שישי, התייצבנו באקספו לקבל את הערכה. התור היה מבהיל באריכותו ובהתפתלויותיו.

ביום המרתון התעוררנו בשעה נורמלית מאחר שהזינוק של ענת ושלי היה רק ב-10:10. חוויה משונה עבורי, אך היא אפשרה לאכול ארוחת בוקר במלון. אכלתי דייסת קווקר עם חלב סויה וריבה.

הלכנו עם אביגיל (מגבעתיים, אך חיה כעת בבוסטון) ועם אורי לרכבת התחתית בכיכר אלכסנדר. עמדנו בתור כדי לעלות לרכבת. משום מה תנועת הרכבות כנראה לא תוגברה. אורי הצליח לעלות לרכבת השנייה. אביגיל הצליחה לעלות לרכבת השלישית, וענת ואני – במאמץ רב – רק לרכבת הרביעית. אחזנו ידיים כאשר עלינו כדי שלא נופרד. הצפיפות הבלתי נסבלת הייתה לכל הפחות ביטוח מפני נפילה. אי אפשר ליפול כאשר הגב דבוק לגב של מישהי אחרת. הרכבת הדחוסה עוררה אסוציאציות לא מלבבות. לעומת זאת, כשהגענו לנקודת הכינוס, התרגשנו לראות את רחוב יצחק רבין.

היה מקום לשיפור רב גם במספר תאי השירותים שהעמידו במקום ההתכנסות לרשות הרצים. מצב הגברים היה טוב יותר, כי לרשותם עמדו לא מעט משתנות, כן, כך, לעיני כול, בשטח הפתוח. לקח זמן עד שהגענו לנקודה שאליה היינו אמורות להגיע.

לרוץ בכאב

לתומי, בתקופת ההכנות למרתון חשבתי שארוץ אותו בהנאה רבה, כפי שרצתי את מרתון פריז ב-2019, כאשר ליוויתי את בלהה במרתון הראשון שלה. לכאורה, התנאים זהים: מזג האוויר הקריר, הקצב ואווירת החג והקרנבל. בפריז ממש הצטערתי כשהגענו לקו הסיום. בשמחה הייתי ממשיכה את החוויה לאולטרה. כך, שיערתי עד שמונה ימים לפני המרתון (לפני שחליתי), יהיה גם בברלין.

כמה טעיתי.

כבר בתחילת הריצה הרגשתי שאני חלשה שלא כרגיל. המחלה גבתה את שלה. חמור מכך, מהקילומטר ה-26 החלו לי התכווצויות וכאבים נוראים ברגליים שגרמו לי לעבור מספר פעמים להליכה (ובאחת הפעמים ממש לצליעה), שאומנם ניסיתי שתהיה מהירה, אך לא תמיד עלה הדבר בידי, או נכון יותר ברגלי. בשלב הזה ניסיתי לשחרר את ענת לדרכה, אך היא התעקשה להישאר לצידי ושלא לנטוש את האונייה הטובעת. "את ליווית אותי במרתון טבריה וכעת אני מלווה אותך", פסקה בנחרצות. "נצליח לעשות את זה, גם בהליכה", עודדה אותי כאשר נותרו פחות מעשרה קילומטרים לסיום. היה זה מעודד לראות שאכן נעמוד ב-cut off גם אם נמשיך ללכת, אך מובן שלא המשכנו בהליכה. חזרנו לרוץ ככל שאפשרו לי הכאבים.

לאורך המרוץ היו רגעים שבהם פקפקתי באפשרות שאסיים אותו ואף הגעתי לתהיות שמעבר למרוץ הספציפי בכך ששאלתי את עצמי אם לא הגיע הזמן להשאיר את הריצה לצעירים. מה שסייע לי להתמודד עם השדונים המרקדים הללו הוא טכניקה של ביירון קייטי, שעליה שמעתי לאחרונה מענת קלו לברון בפודקאטס המצוין שלה ושל דורון ליבשטיין – "רק היום" (ממליצה!): כאשר צצה מחשבה מחלישה – לשאול את עצמי – האם זו האמת? ולאחר שפקפקתי באמיתות המחשבה המחלישה, לראות אם אני יכולה לנסח אותה באופן הפוך.

ובכן, האם זו האמת שלא אצליח לסיים את המרוץ? כנראה שלא. הרי היו כמה מקרים בעבר שעלו בי חששות כאלה ועד כה תמיד סיימתי את המרוצים שבהם השתתפתי.

האם זו האמת שצריך להשאיר את הריצה לצעירים?

ממש לא! הרי במרתון הזה עצמו אני רואה מספר רב של אנשים מבוגרים ממני, רצים-הולכים ועל גב חולצתם דף המצהיר כמה פעמים סיימו את מרתון ברלין (חלקם מעל 20 פעמים!).

מכאן עברתי לשאלה אם ניתן להפוך את המחשבה המחלישה.

ובכן, עצם העובדה שאני מצליחה לרוץ, למרות המחלה ולמרות הכאבים, מלמדת שהריצה היא בהחלט בשבילי. זו פחות חוכמה לרוץ כאשר הכול חלק ונחמד, אך במצבי כעת, עליי להיות גאה בעצמי על שאני רצה.

למרות הכול – חוויה שאני שמחה שחוויתי

למרות הכאבים, ואף על פי שלא רצתי בהנאה שציפיתי לה, לא הייתי מוותרת על המרתון החווייתי הזה. שמעתי עליו טובות עוד ב-2019, מהחברים שהיו עם בלהה ואיתי במלון במרתון פריז, אך השנה, מאחר שהייתה זו השנה ה-50 למרתון ברלין, הייתה אווירה חגיגית במיוחד. ממש קרנבל. 58 אלף רצים השתתפו (54 אלף סיימו), כמה מהם מחופשים, חלקם בתחפושות מגושמות שגרמו לי לתהות כיצד אפשר לרוץ כשכל הראש שלך קבור בתוך קרטון. אף שמחנו לפגוש את איש האננס – משה לדרפיין הישראלי, שכהרגלו בקודש רץ את כל המרוץ כשאננס על ראשו. אם הם יכולים לרוץ בצורה מגבילה שכזו, עודדתי את עצמי בליבי, למה שאני לא אצליח כאשר כל תפקידי הוא רק לשים רגל אחר רגל ולהתקדם.

מלבד הרצים המחופשים למיניהם, הסבו את תשומת ליבי גם שני רצים יחפים, רץ שלבש חולצה עם הכיתוב Vegan Runners ששמח לגלות שגם אני טבעונית, רץ ישראלי ששם משפחתו פלס (איני זוכרת את שמו הפרטי אך הוא על משקל אוּדי), שרץ עטוף בדגל ישראל גדול. שוחחנו מעט. סיפר שהוא מנהריה ומאחר שרבים מנסים כעת להצניע את הישראליות שלהם, הוא החליט להתעטף בה ולהצהיר עליה. דרך אגב, בכל פעם שהזדהינו כישראליות התגובות היו טובות. אולי פחות מצד נהגי המוניות התורכים, אך כנותני שירות הם שמרו על איפוק.

ענת הסבה את תשומת ליבי לשלט שעליו נכתב "Optimistic Runners" ולעומת זאת אחד הצופים במרוץ בחר ללבוש חולצה עם הכיתוב: "I Hate Running". טוב שלא כתב "I Hate Runners". הכול היה מרגש או מצחיק ומשעשע, ולולא החולשה והכאבים הייתי בוודאי ברקיע השביעי מרוב הנאה.

כמדומני שמעולם לא ייחלתי שמרוץ יסתיים כפי שייחלתי לכך במרתון ברלין. כאשר הגענו לשער ברדנבורג נזכרתי בהנחיה שכתב דורון בקבוצת הוואטסאפ של "תל אביב 100 במרתון ברלין". דורון, שהגיע לפני כולם, שלח בקבוצה תמונה של השער וכתב: "שער ברדנבורג – תזכרו לחייך כאן – יש צלמים מיד אחרי. ועוד 400 מטר לקו הסיום". החיוך על פניי נבע לא רק מהצלמים, אלא גם מהידיעה שאנחנו או-טו-טו מסיימות! כאשר התקרבנו לשער, ענת ואני אחזנו ידיים וכך רצנו ממש עד קו הסיום, אותו חצינו יד ביד ובחיוך.

תודה, ענתי, חברתי האהובה, על הליווי, על העידוד ועל התמיכה! ותודה שהתעקשת שאצא לברלין וארוץ.

נפלא לסיים ובייחוד נפלא לסיים כאשר היו פקפוקים לגבי היכולת להשתתף ולסיים.

קינוח טבעוני

בערב התאוששנו בהנאה, ענת ואני, במסעדה טבעונית מצוינת וזולה: Element Five – Vegan Tapas Bar. ושוב תודה לענת שמצאה את המסעדה ושנהנתה לאכול בה איתי. דרך אגב, היה לידנו שולחן מלא בגברים צעירים, וענת הביעה פליאה לצד סיפוק מהעובדה שגברים צעירים באים לאכול במסעדה טבעונית. כן יירבו.

"הוא יברח", התנבא ערן יערי לגבי מתכנן הטיול ירון אמיגה, שנוטה לרוץ קדימה ולהיעלם מן העין. גם אני הימרתי שירון ושאר החברים "יברחו". לכן, בחשש לא מבוטל, ניערתי את האבק מנעלי ריצת השטח והכנתי את מנשא המים שכבר לא זכר איך זה לצאת להתאוורר מחוץ לבית. בשל מחלתה של ענת החלטתי לוותר על הריצה שרשם לנו המאמן מישאל דגן – 30 קילומטרים (שהרי תודו שזה די מייאש לרוץ 30 קילומטרים לבד) – ולצאת עם זוחלי גני תקווה לריצת טיול בהרי ירושלים, טיול מבית מדרשו של ד"ר ירון אמיגה בסיועם של יניב אנגל ודימא פרידמן. הודעתי למישאל על השינוי בתוכנית. "היה קשה, אבל שחררתי", השיב לי בהודעת וואטסאפ, ודימיתי לשמוע אותו משחרר אנחת אכזבה.

חששתי שלא אעמוד בקצב של "הזוחלים", אך קובי ראובן וערן יערי הבטיחו לי שהם לא יברחו ושאין בכוונתם לרוץ מהר, וקובי אף התנדב לתת לי טרמפ.

קבענו ב-4:40 בכיכר הזוחלים. קובי אסף את יניב אנגל, את ערן ואותי. ערן, אב גאה לשתי חתולות יפות, התרגש מהתגלית שיום קודם לכן היה זה יום החתול הבין-לאומי ולפיכך הרשת מציעה מגוון תחרויות שאליהן יש לשלוח תמונות חביבות של חברינו הפרוותיים. הוא שיתף אותנו בתגלית המרעישה הזו. "אנחנו מדברים על המסלול ולא על החתול", נזף בו יניב, שהיה שותף להכנת מסלול הטיול.

תוך כדי נסיעה תכננו השלושה את תחרות איש הברזל שאליה נרשמו. "הם הצליחו לדרדר אותך לאיש ברזל?" שאלתי את קובי שכבר התחרה בחצי איש אך עדיין לא איש ברזל מלא. מסוכן להסתובב בחברת טיפוסים כאלה. כמה נכון המשפט "אמור לי מיהם חבריך ואומר לך מי אתה".

היינו האחרונים להגיע וזכינו למבטים נוזפים. החנינו את הרכב בעין כרם ומייד טיפסנו בעלייה תלולה בשטח והשקפנו ממעל לעבר כנסיית המנזר הרוסי בעל הכיפות המוזהבות. בעלייה התלולה החליקה רגלי, אך נאחזתי בידיי בקרקע כדי לא ליפול. המים ממנשא המים החלו להישפך עליי ולכן שלחתי יד אחת לסגור את המנשא אף שנאלצתי להחליש את אחיזתי לזמן קצר. למרבה המזל דימא, שהמתין למעלה, סייע לי להגיע בשלום. תודה! לצערי, תוצאות אותה עלייה היו שהמכנסיים שלי נקרעו בשני מקומות באזור השוק. אלו אותם מכנסיים שאיתם רצתי 60 קילומטרים באיטליה וגם בשל כך אני נוטה להם חיבה רבה. מקווה שתופרת מקצועית תצליח להציל אותם. באותה עלייה שבה כשלתי, הפגין יניב יכולת וירטואוזית של טיפוס. בהמשך הפגין יכולת דומה בריצה בירידה תלולה. מזל שהפגין לא פחות מכך יכולת וירטואוזית כחבר, שלא נטש את הרצים מאחור, כפי שיודגש להלן.

חצינו את אזור בית החולים הדסה עין כרם בריצה קצרה על הכביש והתחברנו אל שביל ישראל. הנוף של השביל שהוביל לאבן ספיר הזכיר לי כמה אני אוהבת ריצות שטח. מאז שעזבתי את "אנדיור" כמעט שלא מזדמן לי לרוץ ריצות ארוכות בשטח, אך בכל פעם שזה קורה – אני נזכרת היכן באמת נמצא הלב שלי כרצה.

כשהגענו למעיין עין ספיר התברר שיש אדם הטובל בו. טבילה דתית. סובבתי גבי ונותרתי מרוחקת כדי שלא אביך אותו. אותו אדם היה "באורות" וניסה להחזיר את החברים בתשובה שלמה. כל זה נודע לי בדיעבד, כי כאמור שמרתי על מרחק הגון וכך המשכתי גם כאשר רצי קבוצת הזוחלים, שמלבדי היו כולם גברים, טבלו טבילה מרעננת במעיין. "הטבלנו את יערי ליהדות לפי מנהג הנוצרים", בישר לי יניב מאוחר יותר. את הזמן שבו הם טבלו והטבילו ניצלתי לשיעור בגרמנית דרך אפליקציית דולינגו (Duolingo) ואף קיבלתי הכרה רשמית על כך שהגעתי ל-700 ימי אימון.

כאשר הסתיימה הטבילה המשכנו בסטייה מהמסלול המקורי אל שביל הדסה, ומשם אל שביל סובב עין כרם בדרכנו חזרה אל עין כרם. חצינו כביש ונכנסנו אל שביל אופניים שנקרא מעלה הצליינים. רצתי מאחור עם קובי, ערן ויניב, ששמר עלינו שלא נרוץ לאיבוד. הוא היחיד מאיתנו שהיה שותף לתכנון המסלול וידע לאן פנינו מועדות. הוא גם סייע לי בהכנת הפוסט בכך שלבקשתי שלח לי את תיאור המסלול שעברנו.  יתרה מכך, הוא צילם סרטון של הריצה אך לצערי בשל כובדו לא הצלחתי להעלות אותו. אך גזרתי ממנו כמה תמונות כמו התמונות הללו:

הגענו אל מנהרה שממשיכה את השביל אבל פנינו שמאלה אל בוסתן עין כרם היפהפה, המלא בעצי תאנה, רימון וזית. עלינו בשביל מוצל ושובה לב. המקום חִייב עצירה ארוכה כדי לבחון היטב את טיבן ואת טעמן של התאנים. בהחלט מצאנו תאנים בשלות וטעימות. ממתיקות התאנים עברנו למתיקות גלידת גולדה. מייד בצאתנו מהשביל ראינו את החברים – כולל עודד, דפי וטלי, שהגיעו בנפרד בשעה מאוחרת יותר ועשו טיול בסביבה – יושבים בפתח גלידריית גולדה ונהנים ממה שהיה לה להציע. היו אופציות טבעוניות משובחות, כך שלא זו בלבד שהצטרפתי אלא שאף לקחתי מנה כפולה.

ולאחר כל ההרפתקאות והזלילות הללו רצו קובי, ערן ויניב להצטייד בכנאפה ובשאר מתוקים מ"ממתקי הכפר" באבו גוש. לא גיליתי עניין במתוקים, אך בהחלט גיליתי עניין בחתול של בעלי העסק ("של אשתי והבן", כמעט התנצל בעל העסק), חתול שהיה מתוק וידידותי להפליא. ביליתי איתו זמן איכות בזמן שהגברים היו עסוקים בקניות.

וכך, טיול שהחל בחתול הסתיים בחתול.

לזכרם

אין ספק שהריצה לזכרם נשאה השנה משמעות כואבת במיוחד לאחר אסון שמחת תורה תשפ"ד, 7.10.2023 ובעקבות המלחמה הנמשכת.

אין מישהו שהאסון לא נגע בו, במעגל קרוב יותר או רחוק יותר.

בדומה לשנה שעברה, הצטרפתי לריצת הזיכרון של זוחלי גני תקווה. ידעתי שנבחר מסלול מושקע שבחרו מני גרינפלד, ירון אמיגה ויניב אנגל, מסלול העובר בין האנדרטאות השונות.

הגענו בחולצות "רצים לזכרם" או בחולצות לבנות. רבים הגיעו. שמחתי במיוחד לראות את שלומי אוסקטו, שלקח הפסקה מריצה בשל פציעה ארוכה. "אני יודע שאני אסבול אחר כך", אמר, "אבל זה חשוב לי".

השנה בחרה עבורי מערכת "רצים לזכרם" את שמו של יאיר זיס, שנפטר בשנת 1963 ממחלה קשה. הוספתי לו כבחירה אישית את שמו של דוד שורץ. לא הכרתי את דוד, אך אימו, ד"ר שרה שורץ, היא קולגה אהובה ומוערכת במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן. היחסים במחלקה הם יחסים קרובים, והיום שבו נודע לנו על נפילת דוד, בן חברתנו שרה, בקרב בעזה – היה יום שחור.

לדמותו היפה של דוד התוודעתי לאחר נפילתו, הן מדברי התורה שכתב לפרשיות השבוע והן מההספדים שנישאו בלוויה שלו. אני מצרפת ברשות שרה את דברי ההספד שלה, שניכר שנכתבו בידי אשת תנ"ך. שרה השתמשה בקינת דוד על שאול ויהונתן והסבה אותה לקינה על דוד ויקיר (הכסטר), שני חברים קרובים שלמדו יחדיו בישיבת הר עציון ונפלו יחדיו בהגנה על עמם. "למה אשכל גם שניכם ביום אחד?" ספד הרב אמנון בזק לתלמידיו האהובים.

ברשותה של שרה אני מביאה בסיום הפוסט את דבריה הכאובים בהלוויית בנה דוד.

התחנה הראשונה בריצה הייתה גן הגיבורים בקריית אונו. כמה עצוב היה לראות את השמות החדשים שנוספו מאז 7.10.2023 ובהם אלוף משנה אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית של אוגדת עזה.

הנפילה

התחנה הבאה הייתה בסיס תל השומר, שגם בו הוקמה אנדרטה מרשימה לזכר הנופלים. אכן, הגעתי לתל-השומר אך לא לבסיס אלא לבית החולים. בריצה על המדרכה ברחוב הנשיא נתקלה הרגל בבליטה, עפתי קדימה ואינסטינקטיבית בלמתי בכף ידי הימנית, הדומיננטית (לוּ לפחות הייתי בולמת בשמאל…). ניסיתי לקום מהר ולשדר שהכול בסדר, אך ברגע שראיתי את כף היד הבנתי שאני בצרה. הייתה זו ריצה כאובה עבורי גם במישור הפיזי-האישי.

השבר 

כף ידי הימנית שינתה את צורתה. עצם יצאה ממקומה והיד התנפחה. "למִיון", פסק ד"ר משה אשכנזי שרץ איתנו. יניב אנגל הזמין מונית ועם ענת מלמד התחלנו בנסיעה, אלא שאז החלטתי שאני רוצה קודם לכול להגיע הביתה, להתארגן ולהגיע למוקד חירום של "מכבי" במקום למיון, מתוך מחשבה שבמיון אחכה שעות. יריב עדיין היה בבית והעברתי את הטיפול בי לרשותו. הוא בדק ומצא שהמוקד עדיין סגור כך שהחליט שבלית ברירה נגיע למיון. מזל שכך.

לתפארת מדינת ישראל!

מהרגע שהגעתי למיון בבית חולים שיבא יש לי רק דברים טובים לומר על כל ההליך ועל הצוות הנפלא. נבדקתי מייד, וברגע שגילו שאין ביד דופק ושאין לי תחושה באצבעות – טופלתי ביעילות, במהירות וגם בלבביות רבה, ואין להקל בכך ראש. תחילה היה זה טיפול בהרדמה מקומית להחזיר את העצם למקום. לאחר מכן המתנתי בצום במחלקה הכירורגית כף יד ב (מחלקה מצטיינת ובצדק  רב!) ובערב – ניתוח בהרדמה כללית.

כאשר שמע הצוות המנתח כי נפלתי בריצה הוא החל לגלות עניין בתחביב הריצה וכן לספר לי בגאווה על רופאים אנשי ברזל משיבא שהם מושא להערצה. הם גם חלקו איתי תובנות חביבות כמו "מי שלא רץ לא נופל", וגם "ריצה זה לא בריא, היא מפריעה לעישון".

רק לאחר ששוחררתי הבחנתי שבמדבקות שניתנו לי מייד עם הגעתי, וליוו אותי לאורך כל ההליך, צוין כי סיבת הפנייה היא מקרה אסון. מזל שלא קראתי זאת בזמן אמת.

תקומה

התעוררתי מההרדמה כאילו ישנתי לילה שלם. גם בלילה ישנתי היטב. התעוררתי בחמש וביקשתי רשות לצאת להליכה. האחות החביבה סירבה ואמרה לי לחכות למחר בבוקר בשבע, "כעת זו משמרת לילה". לקח לי כמה שניות להבין שהתכוונה שאמתין שעתיים, להתחלפות המשמרות. מזל שחיכיתי, כי עם יריב מגיעים למקומות מעניינים. כשהגיע הבוקר, יצאתי איתו לטיול ולא הסתפקנו בסביבה המיידית או בביקור נימוסין אצל הדגים והחתולים השמנים בקומת הקרקע במגדל האשפוז. גילינו גם את האגם האקולוגי שבשטח שיבא והקפנו אותו בהליכה.

עברו שישה ימים מאז הנפילה והניתוח. יד ימין נתונה בסד ("כתבי עליו בס"ד" – הציע אחי הצעיר אלון). בעוד כשבוע וחצי אתייצב ב"שיבא" לביקורת בתפילה לבשורות טובות, הסרת הסד ושיקום היד.

"נקווה לשובך במהרה למסלולים. הירגזי בשדות כפר מעש כבר שאל לשלומך" כתב לי המאמן מישאל דגן. הבטחתי שאשוב. בע"ה חזקה יותר.

בליבנו תמיד וקינת שרה על בנה דוד

אומנם לא השלמתי את ריצת הזיכרון לזכר הנופלים, אך הרגשתי מחוברת, גם משום שמעל מיטתי הודבקה מדבקה ובה תמונתו של סמל מאור כהן איזנקוט ז"ל והציטוט: "כל עוד מישהו זוכר אותי אני חי".

הציטוט הזכיר לי את דבריה של שרה שורץ בקינתה על בנה דוד שורץ הי"ד. אני מסיימת את הפוסט הזה בהבאת דבריה כלשונם:

יז ונקונן אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל דוד וְעַל יקיר רעהו יח וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר יט הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים כ אַל תַּגִּידוּ בְעזה אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת רפיח פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים כא עזה ובנותיה אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן דוד בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן כב מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת דוד לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב יקיר לֹא תָשׁוּב רֵיקָם כג דוד ויקיר הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ כד בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל דוד בְּכֶינָה כה אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה דוד עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל כו צַר לִי עָלֶיךָ בני אהובי דוד נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מכל האהבה שבעולם כז אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.

דוד שלי. אינני יודעת איך למצות את דמותך המיוחדת במילים ספורות, אך אתה דווקא קיצרת במילים ולכבודך אשתדל לעשות זאת בשעת פרידה איומה זו. אני לא אדבר בלשון עבר אלא בלשון הווה כי כבר עכשיו אני יודעת שאתה חי בתוכי תמיד. יש לך אופי מיוחד במינו הממזג תכונות שונות הנראות סותרות אך מתיישבות אצלך איכשהו בהרמוניה מלאה: חוכמה וענווה; ביטחון וצניעות; מעשיות ורוחניות; גבורה ועדינות; חוש הומור, שמחה, ורצינות; מנהיגות שקטה, חזקה ויציבה; אצילות. תמיד אפשר לסמוך עליך, להתייעץ איתך. בעל שיקול דעת, מאוזן ובריא. וכפי שלמדנו מהמשנה במסכת אבות – לב טוב מעל הכול. דוד מבקש תמיד את הטוב – לעשות טוב, להיטיב עם אחרים. מעולם לא אמרת לי ״׳לא״. המילה הזו בכלל לא היתה בלקסיקון שלך. וכל מי שבא איתך במגע ראה שאתה אדם שלם, ונקי וטהור, התאהב בך מייד וזכה בחזרה לחברות אמת.

ובשם הרעות והחברות הזו יצאת למלחמה. בשם הרעות והערבות ההדדית עם כל עם ישראל העומד על נפשו, וכמובן בשם הנאמנות לחבריך הלוחמים. דיברתי על זה איתך בשיחה האחרונה שלנו ביום שלישי שעבר. התקשרת אליי דקה לפני שנכנסת שוב לעזה ודיברנו כמה דקות. שוחחנו על המלחמה ועל כמה שאתה שמח על שאתה עם החברים שלך ועם המפקדים שלך. הבטחתי לשלוח לך קטע של אלתרמן על הרעות. הבטחתי ולצערי לא קיימתי. לא מצאתי את הקטע בזמן, ואחר כך נכנסת כבר לעזה ולא הייתה לי תקשורת איתך. אבל גם אתה הבטחת ולא קיימת. אמרת לי: ״אמא, אל תדאגי. אני בסדר. תאמיני לי, אני אחזור בתוך כמה שבועות״. היית מלא ביטחון ובלתי מנוצח. ואני סמכתי עליך. עד הסוף. כמו תמיד. דאגתי בלב, לא ישנתי בלילות, אבל לא האמנתי לרגע שאתה לא תשוב אלינו. ממש לא לקחתי את זה בחשבון. עד כמה שפחדתי מהדפיקה בדלת, הדפיקה אתמול הפתיעה אותי.

״נוראה אהבת אבות, עקובה אהבת אישה, אך רעות איך טוותה עבות? מה חושיה ואי שרשה?״ שואל אלתרמן. ותשובתו היא שהרעות היא היסוד הבסיסי והחיוני של העם היהודי שיחזיק מעמד גם נוכח התפוררות ושבר. היא היסוד הנושא אותנו בימי צרה ומצור. בזכותה העם יקום מתוך האפר. בזכות הרעות שטוותה עבות בין דוד ליקיר לינאי לאלנדב ולרון. בזכות הרעות שלנו, אנשי הארץ הזאת, האוחזים בדעות שונות אך מוכנים לשאת יחד, כאיש אחד בלב אחד, את המשימה הגדולה של שיבת ציון החדשה.

דוד יצא למלחמה הזו מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך. היו לו חיים טובים ויפים ונוחים. נשוי לאהובתו מיטל, וזו ההזדמנות להודות למיטל שדוד אהב עד כלות. סטודנט באוניברסיטת רייכמן. אבל הוא התנדב ליחידה מיוחדת ונכנס מתחת לאלונקה. בלי דיבורים מיותרים. בלי פאתוס. בפשטות ובשמחה, בנקיות דעת ובבהירות מחשבתית ומוסרית. לדוד יש חוט שדרה מברזל ברור ומיושר המשלב באופן מלא ספרא וסיפא; תורה ודרך ארץ; תורה ועבודה. יש לו שורשים עמוקים והוא דובר את שפת בית המדרש ולימוד התורה בפשט ובדרש ובחסידות, את שפת החוכמה והתרבות המודרנית ואת השפה של לוחמים בצבא. יודע היטב מיהו ומהו ולאילו ערכים הוא מחויב. אדם יהודי שומר מצוות וירא שמיים. ציוני וישראלי. אהוב ואוהב. יפה תואר מבחוץ ומבפנים. נאמן ומסור לנו – להורים, לאחים, למיטל ולמשפחתה, לחברים. תמיד הרגשתי זכות גדולה להיות אמא שלך, דוד. למדתי ממך. הערצתי אותך. הקב״ה נתן לי מתנה מיוחדת לעשרים ושש שנה. ה׳ נתן. אבל ה׳ לקח. הילד איננו, ואנחנו, אנה אנו באים.

לשאלה אנה אנו באים אין לנו כרגע מענה. כי קרבה הרעה מכל הרעות. יש לנו כרגע רק מילותיו של דוד על מות אבשלום: ״בני, בני, מי ייתן מותי אני תחתיך״ (שמ״ב יט, א). אני לא יכולה להיפרד ממך דוד. אמא לא יכולה להיפרד מהבן שלה. אני מתגעגעת אליך כבר שלושה חודשים. לאור שנכנס איתך הביתה. לחיוך המתוק הנישא על שפתיך. לזר הפרחים שהקפדת להביא תמיד. לעוגות המיוחדות. לחופשות המשותפות. לשיחות שלנו עד השעות הקטנות של לילות שבת על פרשת שבוע, המצב בארץ, מאמר שקראת באוניברסיטה ומה לא. אני אתגעגע אליך כל חיי. אני יודעת את זה כבר עכשיו, וזה כאב שאי אפשר לתאר במילים. אבל אנסה ככל יכולתי ובמיטב הכוחות שיעמדו לי בע״ה, לנהוג כפי שהיית אתה מצפה ממני. להיות חזקה. לשמוח בטוב. לבטוח בה׳, וכך להאיר את האור המיוחד שלך בעולם.

ולאויבינו, אני מבקשת לצטט את דבריה של יסכה מרק בהלוויית פדיה: לא תנצחו אותנו. לעולם לא ניסוג מחפירות חיינו. ממנהיגינו אני מבקשת שיפעלו בתבונה, באחדות ובבהירות מוסרית. וממי שאמר לעולם די, אבקש שיאמר די לצרותינו. אינני יודעת חשבונות שמיים אבל זו מכה קשה. ואני מתפללת ומתחננת לבורא עולם שירחם עלינו ויושיע אותנו ״כִּי נִחַם ה׳ עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם: חָשַׂף ה׳ אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ״ (ישעיהו נב, ט–י).

תנוח בשלום, דוד שלי. אתה חרות על לוח ליבי לעולם. אהבת עולם אהבתיך.

אמא