טבעונית למרחקים ארוכים

מאז השבת השחורה – שבת שמחת תורה, 7.10.2023 – כאשר אני מגיעה בברכות השחר לברכה "מתיר אסורים", אני אומרת אותה בכוונה מיוחדת. אמן, שתתגשם במהרה!

 

 

 

 

 

לחתימה שלי במייל הוספתי את התמונה הבאה, בתקווה שיהיה בה כדי להעלות את המודעות:

 

 

 

 

 

כמו אצל רבים מאיתנו, עניין החטופים מדיר שינה מעיניי, מילולית. אשר על כן, כאשר החליטו זוחלי גני תקווה על ריצה הקוראת להשבתם, ענת ואני החלטנו לוותר על האימון הקבוצתי שלנו ולרוץ ריצה שיש לה ערך מוסף עם הזוחלים (לא, הם לא באמת זוחלים. נהפוך הוא).

דפי נסלרוט ושמוליק אפל ארגנו את האירוע, וכשהגענו לכיכר הזוחלים קיבלנו מספר חזה, ממש כמו במרוצים, ועליו נכתב BRING THEM BACK RUN. שמוליק נשא בגאון את דגל ישראל משך כל הריצה, ריצה שהייתה ברחובות סביון, גני יהודה וגני תקווה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כלמי הגיע למרות הפציעה ברגל (לא מהמלחמה! גם בריצה נפצעים) ושר שירי עידוד וניצחון. דורון פרי סיפר לי תוך כדי ריצה שהיום יש לבנו יום הולדת, ואשתו ציינה באוזניו שזהו גם יום הולדתו של ארז קלדרון, שנחטף מניר עוז עם אביו עופר ואחותו סהר בת ה-16. בת דודתו נויה וסבתו כרמלה נרצחו. לאחר הריצה גיגלתי את שמו של ארז וראיתי בזעזוע את סרטון החטיפה שלו. ליבי יצא אל האם הדס, הקוראת להשבתם של ילדיה בריאים ושלמים. אמן!

"מתיר אסורים", אנו מברכים בברכות השחר, ואני מתפללת שכך יהיה עם כל החטופים וגם עם ארז.

אמן שיתקיימו בנו דברי הנבואה:

"כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב.

וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם"  (ירמיהו לא, טו–טז).

 

כתמיד, שלחתי את הפוסט לעריכת לשון לאחי, איסי שמש, עורך לשון מקצועי, שעבר את השבת השחורה עם אשתו-גיסתי תמי, בקיבוץ מגן שבעוטף עזה (מועצה אזורית אשכול), קיבוץ שניצל הודות לגבורת כיתת הכוננות שלו שהגנה על יושביו בחירוף נפש וספגה אבדות.

הקיבוץ פונה מיושביו, אך איסי, שהוא ראש צח"י, נותר בו עם עוד שנים-עשר חברי כיתת הכוננות. אני יודעת שהוא עסוק מאוד כעת, לכן הבהרתי שאם אין לו זמן לעריכת לשון – בהחלט אבין.  איסי, שהוא תמיד זריז במלאכתו, החזיר לי את הטקסט המתוקן  והעיר: "גם רימון קירשט, הבת של נחום ואביטל ממגן, נחטפה עם בעלה".

יהי רצון שישובו כולם בשלום ובמהרה!

הייתה זו חברתי האהובה סוניה שהציעה לי להצטרף לסיוריצה בירושלים, של מרתון ישראל, בהדרכתה (כעת אפשר לכתוב – המצוינת) של יעל גודמן, מדריכת טיולים ירושלמית, בעלת החברה RUN JLM, המציעה סיורי ריצה בירושלים.

איך אפשר לסרב להצעה מפתה כזו, מה גם שסוניה ואישהּ דוִד אספו אותי מהבית. מלבד הציפייה לסיור שמחתי מאוד על זמן האיכות הצפוי לי עם סוניה ודוִד. מזמן לא התראינו, ועם שניהם עברתי הרפתקאות ריצה רבות ומשמעותיות.

 

 

 

 

 

 

 

בזמן הנסיעה לירושלים התעדכנתי – אם כי לא במידה מספקת, יש צורך בריצה משותפת נוספת – בעבודת הדוקטור שכותב דוִד על "שמחת עניים" של אלתרמן. דוד מנדלוביץ הוא פרופסור להנדסת חשמל באוניברסיטת תל-אביב וכן ממציא ויזם. ביום שישי שעבר (22.9.2023) הוא הוזכר אצל בן כספית ב"מעריב" כדוגמה להון האנושי שיש לנו בארץ בתחום הטכנולוגי. בשנים האחרונות גילה דוד את אלתרמן ונכבש בקסם שיריו, עד כדי כך שהחליט לכתוב עליהם עבודת דוקטור. כמה מיוחד בעיניי השילוב הזה של מדע, טכנולוגיה ושירה.

נפגשנו עם הקבוצה החביבה במתחם התחנה בירושלים. גם עופר פדן וורד ממרתון ישראל הגיעו. בלטו בקבוצה בשקט העוצמתי שקרן מהם סנדרה ודרור מ"קבוצת ריצה עיוורים ורואים". נראה שהם כבר מורגלים לרוץ יחד, תנועותיהם מתואמת ושקטות, כאשר סנדרה משמשת לדרור כעיניים. בחור צעיר בשם תומר בוסקילה הגיע עם עגלה ובה בנו הקטן והחביב אביב, שעדיין ישן בשעת הבוקר המוקדמת של ההתכנסות. בהמשך היה ערני וצהל לקראת החמורים. יעל המדריכה נזכרה שפגשה את אורן רץ עם עגלתו של אביב במרתון ירושלים ואפילו יש להם תמונה משותפת, שבה היא כביכול דוחפת אותו ואת העגלה מאחור. אורן סיפר שהוא כבר מורגל בריצה עם העגלה. בזכות זה הוא מקבל מרעייתו "פס" לצאת לרוץ. התברר שהיה סטודנט של דוִד. עולם קטן. במדרגות הרבות שהיו במהלך הריצה היה דוִד אחד הרצים שסייעו לאורן לשאת את העגלה של אביב. מעין מסע אלונקות שבו נשאו חלק שכם אל שכם המרצה והסטודנט לשעבר.

"כל העולם כולו גשר צר מאוד" – סנדה ודרור מ"קבוצת ריצה עיוורים ורואים"

 

 

מאתגר לרוץ עם עגלה עם כל המדרגות של ירושלים.
אורן בוסקילה ודוד מנדלוביץ נושאים את עגלתו של אביב החמוד.

 

בין שמים לארץ, בין דין לרחמים.
המשפט תלוי ועומד.
צילמה: יעל גודמן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יעל אתגרה אותנו שלא לעצור את השעון כל אימת שאנו עוצרים את הריצה. "מדובר ב'סיוריצה', לא ממש סיור ולא ממש ריצה. יהיה זה ממש לא נוח לעצור את השעון בכל פעם שנעצור. התייחסו לזה כאל אימון מנטלי, להתעלם מהשעון", הציעה. וכך עשיתי, למרות הקושי הרב שהיה כרוך בכך וההרגל המושרש לשלוח את היד לשעון כדי לעצור אותו עם כל עצירה. התוצאה: ריצה בקצב 20 דקות לקילומטר… אבל הַי, היה ממש כיף!

"הטופוגרפיה אינה משקרת", הכריזה יעל, והבהירה שבמהלך הריצה נחוש דרך הרגליים את הטופוגרפיה המיוחדת של העיר – על עליותיה וירידותיה, טופוגרפיה שלא השתנתה אלפי שנים. "ירושלים עיר עוצרת נשימה", התבדחה כאשר סיימנו את אחת העליות שבה, קצרי נשימה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ממתחם התחנה רצנו לכתף הינום, והתוודענו שם ל"בית קברות של האלפיון העליון", כהגדרת יעל. יעל הסבירה על נוהגי הקבורה בימי בית ראשון – תחילה הניחו את הגופה במערת הקבורה ולא טמנו אותה באדמה (ראו למשל המסופר על אלישע במל"ב יג 20–21 על הנס שאירע למת שגופתו הושלכה "בקבר אלישע", ובעקבות מגע הגופה עם העצמות של איש האלוהים הקדוש אלישע, קם המת על רגליו. הסיפור מלמד שגופת אלישע הונחה במערה ולא נטמנה באדמה). לצד הגופה הניחו מנחות קבורה שתפקידן היה לשרת את המת במסעו לעולם הבא (כתבתי על כך בפרק הראשון בספרי אבלות במקרא – "תפיסת המוות בישראל בתקופת המקרא"), וכעבור שנה, לאחר שהבשר התכלה, אספו את העצמות לקבורה המשפחתית, כך שנאספו אל אבותיהם, מילולית. "אולי המנהג הרווח עד היום לעלות ביום השנה לקברי הנפטרים נטוע באותה מציאות מימי קדם", הציעה יעל הצעה שלא חשבתי עליה קודם לכן.

בכתף הינום מצא הארכאולוג גבי ברקאי את התגלית הארכאולוגית המרעישה מימי בית ראשון – לוחיות הכסף של ברכת כוהנים. החזרה המשולשת על שם הויה שפוענחה ראשונה, הביאה לפענוח הכתוב.

המראה הפסטורלי של גיא בן הינום שעליו השקפנו מלמעלה מסתיר את הזוועות שהתרחשו בו – הקרבת ילדים למולך, פרקטיקה שהייתה נהוגה בקרב העמים, וגם עם ישראל הושפע ממנה. יעל הזכירה בצדק את סיפור העקדה (בראשית כב), שאומנם אינו מסתיים בהקרבת יצחק אבל הוא מציג את נכונות אברהם לעקוד את בנו כאידאל. בעייתי מאוד בעיניי. כאשר הזכירה את השופר – הבא להזכיר את העקדה ואת האיל שהוקרב תחת יצחק, נזכרתי בשורה משירו של עמיחי "הגיבור האמיתי של העקדה היה האיל / שלא ידע על הקנוניה בין האחרים".

לאחר עלייה שהסתיימה בבית קברות נוצרי שבו קבור אוסקר שינדלר, הרהרה יעל בקול על האפשרות הפתוחה בפני כל אחד לחזור בתשובה, וזאת בקשר לשינדלר, שהיה חבר במפלגה הנאצית. בתחילה ניצל את העובדים היהודים, אך לאחר מכן הציל יהודים כה רבים. לצערי, בית הקברות היה סגור ולא הצלחתי לראות את קברו של שינדלר. עד ריצת הסליחות הזו אפילו לא ידעתי שהוא קבור בירושלים.

הגענו גם לעמק יהושפט, מקום משפטם של הגויים לפי ספר יואל פרק ד. בנחל קדרון התרשמנו מקבר בני חזיר, מקבר זכריה ויד אבשלום. יעל ציינה של"יד אבשלום", אין באמת קשר למצבה שהקים לעצמו אבשלום, בנו היפה והמורד של דוד המלך, במטרה להזכיר את שמו, ושנקראה גם לאחר מותו "יד אבשלום" (שמ"ב יח 18). הדעה המקובלת היא שזהו קבר מהמאה הראשונה לספירה. גם "קבר דוד", שאותו פקדנו בהמשך המסלול, אינו מה שמעיד שמו. ושוב נזכרתי במשורר הירושלמי עמיחי, והפעם בשירו הר ציון, המסתיים במילים: "אַךְ הֵם כִּסּוּ בְּמַרְבַדִּים חַמִּים אֶת דָּוִדָם, שֶׁלֹּא הָיָה בִּפְנִים".

 

 

 

 

 

 

 

 

 

באזור שבו הייתה הכניסה לבית המקדש תיארה יעל את הלוגיסטיקה העצומה שהייתה כרוכה בכך. למשל, הצורך במקוואות טהרה. "ורד (ערוסי) ועופר (פדן) מנהלים אירועים גדולים, אבל בימי קדם לא היו מכשירים טכנולוגיים, וסדר הגודל היה עצום בהרבה", ניסתה להמחיש את המורכבות. וכן התעכבה על האחריות שהונחה על כתפי הכהן הגדול, שפעם בשנה נכנס לקודש הקודשים, לאחר הכנה רוחנית קפדנית, בתקווה ובחרדה עצומה למלא את תפקידו נאמנה. ואיני יכולה שלא לחשוב על כך שעם כל ההכנות הרוחניות הללו, הבסיס – קורבנות בעלי חיים – מוטעה בעיניי מיסודו, וכמה טוב שהתפילה החליפה את עבודת הקורבנות. מהאסון הנורא של חורבן הבית יצאו גם דברים טובים. בכותל עמדו לרשותנו חמש דקות, ואותן ניצלתי לתפילה קצרה.

בהר ציון, סמוך ל"קבר דוד" (שכאמור אינו קברו של דוד), הייתה לנו הפתעה מרגשת בדמות הופעה של אומן אורח, אלי אילן. הוא ניגן את "הללויה" של לאונרד כהן, ויעל והחברים הצטרפו אליו בשירה. לצד המזון הרוחני הייתה גם הפתעה קולינרית, עלי גפן טעימים. היה גם מאפה פרווה שלא טעמתי, כי לא ידעתי אם הוא מכיל ביצים.

מ

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לעומת זאת, משקה השקדים והתמרים שקיבלנו בהמשך הריצה, אצל "איש האתרוגים", היה טבעוני במוצהר וטעים להפליא.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיימנו את הריצה עם טעם של עוד – הן למשקה התמרים-שקדים המופלא והן לסיורי ריצה מרוממי נפש ומרחיבי דעת כמו זה שחווינו בערב יום הכיפורים.

אפילוג

במהלך הריצה נזכרתי בריצות הסליחות שהיה רן שילון מארגן לנו בעבר, בהדרכתו המצוינת של עו"ד מנש הס, שהתאמן ב"אנדיור" והתנדב להדריך בריצות הללו. שאלתי את יעל, בלי הרבה ציפיות, אם היא מכירה את מנש, והיא השיבה בהתלהבות: "ברור! הוא היה המדריך שלי בצופים הדתיים". דיווחתי למנש על ריצת הסליחות עם יעל והוא השיב: "כולם היו בניי. היא מקסימה!"

ילדי ישראל חזרו לבית הספר ואני חזרתי לרוץ בטבע היפה.

חזרתי מהאימון עם ארגז חול בנעליים, קוצים לאורך המכנסיים וחיוך זורח בעיניים. "באמת שאני צריכה לעשות את זה יותר", חשבתי לעצמי שוב ושוב.

ביום שישי שעבר הצטרפתי לקבוצת "אנדיור" – קבוצת האם שלי, כפי שאני מכנה אותה – לריצה בגעש. עם "אנדיור" התאמנתי מאז שהתחלתי לרוץ, ב-2011, עד ימי הקורונה. לאחר שהתחדשו האימונים, הנסיבות, היעדר טרמפ, מנעו ממני להגיע לאימונים.

"בשישי ריצת טיול בגעש. נחפש חבצלות", עדכן המאמן, פליקס, בקבוצת הוואטסאפ של הקבוצה, שאני עדיין חברה בה.

ואכן, מצאנו – ובשפע, וגם חצבים.

חצבים במלוא תפארתם

 

חבצלות החוף בגעש

 

 

 

 

 

צילם: פליקס פיסרבסקי

חבצלות!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אך לפני כל העושר והאושר הללו צריך היה למצוא דרך להגיע לגעש. תיאמתי עם בלהה, שותפתי למרתון פריז, מרתון מרקש וריצת ה-60 קילומטר באיטליה, שתאסוף אותי מפינת אלוף שדה–הירדן (לשם הגעתי בקו 55). היה נחמד להשלים איתה פערים תוך כדי הנסיעה ליעד, החזרה ממנו וכן תוך כדי ריצה. תודה, בלהה, שבזכותך יכולתי להגיע, וכן תודה על חֶברתך הנעימה תמיד.

היה משמח גם לפגוש את החברים הוותיקים ב"אנדיור" (כן, שמוליק, אני מתכוונת גם אליך), וכמובן את המאמן פליקס, שבעקבות הסרת איום השביתה במערכת החינוך נאלץ לחזור מוקדם ממה שתכנן, ולפיכך לא הצטרף אלינו לקפה (וחביתה טבעונית, במקרה שלי).

עם חבורת "אנדיור" בגעש.
צילמה וסירבה להצטלם: ליבי

 

 

 

 

 

 

עם בלהה מנדילוביץ'.
צילם: אלישע בן צבי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הריצה בטבע, בחולות געש, מילאה אותי שמחה. נזכרתי עד כמה ולמה אני אוהבת לרוץ, זאת אף שפליקס החל את הריצה בסינגל מפוקפק וקוצני, ועדיין לא הצלחתי להתגבר על כל הקוצים שאחזו במכנסיי באותו סינגל. כאשר נשמעו קולות מחאה אמר פליקס בהלצה (?) שיש לו הסדר עם הוועדה לשבילי ישראל (הוועדה לסימון שבילים), שלפיו הוא מפלס להם דרכים חדשות.

בהמשך המסלול הוביל אלישע (חדש יחסית ב"אנדיור" ולפיכך הכרתי אותו רק מהריצה באותו יום שישי) את בלהה ואותי בשביל מפוקפק. הוא הואשם בכך שגם הוא, בדומה לפליקס, מפלס שבילים חדשים. הוא התנצל ואמר שהוא "מדמיין שבילים".

וגם במאדים ביקרנו, כך לפחות לדברי פליקס, שמצא דמיון בין הנוף הזה ובין כוכב מאדים:

מאדים זה כאן!
צילם: פליקס פיסרבסקי

 

 

 

 

 

 

קקטוסים, חולות וים. מה עוד צריך?

צילם: פליקס פיסרבסקי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ולהון האנושי שרצתי איתו התווסף גם הון בדמות חברו הטוב של האדם: ג'וני, כלבו של דורון, שרץ איתנו בחדווה.

ג'וני נהנה לרוץ בגעש!

 

 

 

 

 

 

 

 

חזרתי הביתה באופוריה קלה מהריצה בטבע, ורגש הודיה שטף אותי על כל היופי הזה שטבלו בו עיניי.

כבר כתבתי שאני צריכה לעשות את זה יותר?

זו לי פעם שנייה השנה שאני מגיעה לאיטליה. הפעם הראשונה הייתה בגין המרוץ שהתקיים בחודש מרץ בגבולה הדרום-מזרחי של טוסקנה. כעת הגעתי לכנס בתנ"ך שהתקיים באורטיג'יה – אי שהוא חלק מהעיר העתיקה סירקוזה שבסיציליה. אולי יהיו מי שיאמרו שסיציליה היא עולם בפני עצמו, לא בדיוק איטליה, ובמדריך קראתי כי לסיציליאניים יש תחושת  זהות חזקה ולאיטליה הם קוראים "היבשת".

הגעתי לסירקוזה עם אישי יריב. זוהי פעם ראשונה שהוא מצטרף אליי לחו"ל גם לימי הכנס. סמכתי עליו שידע להעסיק את עצמו כאשר אהיה עסוקה בכנס.

שכירת אופניים והמפגש עם רוכב האופניים גלעד שוחט

לאחר שהתמקמנו בדירת החדר ששכרנו באורטיג'יה, נסענו לשכור אופניים, אף שידעתי שאתפנה לרכיבות רק לאחר הכנס.

האמת היא שאני רוכבת עלובה למדיי. מעיזה לרכוב רק עם יריב, ואירועי הרכיבה המשותפת קורים כמעט רק בחו"ל. לכן תמיד הרכיבה שלי היא מגומגמת וחסרת ביטחון בתחילה.

יריב ניסה לסדר את אופניי כך שיתאימו לי מבחינת הגובה וההילוך הנכון ושאל אותי, "הכול בסדר? נוח לך?"

"נוח לך? הכול בסדר?" הופתעתי לשמוע את הדהוד שאלת יריב מבחור אלמוני, שאחז באופניו וחייך חיוך רחב.

שוחחנו מעט, ולשמחתי אף יצא שהרחבנו בשיחה בטיסה חזרה לארץ, שבה פגשנו אותו במושב הסמוך. התברר ששמו גלעד שוחט, ושהוא ערך מסע אופניים סובב סיציליה, ממסינה עד קטניה, כאלף קילומטר, בלא שתכנן זאת מראש. הוא קנה אופניים בסיציליה וחשב לרכוב כ-50 קילומטר, אך מתברר שנסחף.

בימים הראשונים, ימי הכנס, טייל יריב עצמאית בעוד אני מבלה באולמות ממוזגים יותר או ממוזגים פחות.

באותם ימים, כולל ביום ההרצאה שלי, יצאתי לריצות קצרות של כארבעים דקות באי. קיוויתי להקיף אותו, כפי שהציע יריב, אך מהר מאוד הגעתי לדרך חסומה. חבל. ובכל זאת נהניתי מהריצה לאורך הים, ממראה היונים, השחפים והחתולים בפינות ההאכלה, ובעיקר מהזריחות המרהיבות שעלו מן הים.

כל-כך התלהבתי ממראה השמש העולה מן הים, עד שעשיתי לה "בוק":

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מראות יפים נוספים שנגלו לעיניי בריצות הבוקר באורטיג'יה, סירקוזה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר הסתיים הכנס והחלה החופשה, הוצאתי גם את הריצות לחופשה. הללו פינו את מקומן לטיולים עם יריב, באופניים או ברגל. העמסנו את האופניים על הרכב ששכרנו. בסירקוזה יש בעיית חניה רצינית, אולם יריב גילה שבנמל, מרחק של כשני קילומטר הליכה מהחדר, יש כמעט תמיד מקומות חניה, ובחינם. הגענו לנמל רכובים על אופניים, ואז החלה מלאכת פירוק האופניים והעמסתם על המכונית. מכאן המשכנו ליעדי הטיול, החנינו את המכונית ויצאנו רכובים על אופניים או ברגלינו.

טיול אופניים ופגישה עם קקטוס שצמח בתוך נעל (יום שישי, 14.7.2023)

הטיול המשותף הראשון של יריב ושלי היה טיול אופניים באזור פלורידיה, שאליו הגענו במכונית. לצורך זה התעוררנו בחמש בבוקר. גם בחופשה שגרת הקימה המוקדמת נמשכת. התברר שקטע מהדרך שיריב תכנן שניסע בה היה חסום בפסולת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סמוך לדרך החסומה, על גדר אחד הבתים, הופתענו לגלות קקטוס שצמח בתוך נעל, ללא מצע של אדמה. יריב כמובן השקה אותו במים המינרליים שלקחנו עבורנו. חשבתי על שרון ברנד, חובבת הקקטוסים, שאיתה (ועם אישה יצחק, וכן עם הקולגה שלי יהונתן יעקבס) סיירתי סיור קצר יומיים קודם לכן ברחובות סירקוזה. את התמונה הזו צילמתי עבור שרון:

 

 

 

 

 

 

 

 

הגענו לפינת חמד, לנחל CEFALINO, שמימיו הציפו את הכביש ברוחב כמטר וחצי ובגובה כעשרה ס"מ. יריב חצה אותו באופניים אך אני העדפתי לחצות אותו ברגל, הודות לסנדלי שורש שלרגליי. המים היו צלולים והמקום היה מוצל ויפה למראה. בחזור ביקשתי לשוב אליו, אך הצל כבר נעלם.

לאורך הטיול הזה, וכן בטיולים האחרים, אכלנו פטל בר טעים שצומח בסיציליה בשפע.

 

 

 

 

 

 

 

 

רכבנו בדרך חקלאית נעימה של מטעים ונחלות סגורות. לא מעט כלבים התחרו זה בזה מי מהם ינבח עלינו חזק יותר. הרכיבה תוכננה מראש להיות קצרה, כעשרים קילומטר בלבד, גם בגלל החום שבשעה תשע וחצי נהיה כבד באותו יום כמו בשאר הימים.

 

 

 

 

 

 

 

אחה"צ יצאנו לשיט בים, מנצלים את העובדה שהשבת נכנסת מאוחר. אף שאמרו לי במעמד קניית הכרטיסים שיהיו הסברים באנגלית, התברר שאין אנגלית ואין הסברים. משיט הסירה דיבר רק איטלקית. לעיתים רחוקות העיר הערה קצרה. בחורה פולנייה דוברת איטלקית, ממשתתפי השיט, תרגמה לנו את דבריו.

ובכל זאת היה נחמד, אף שלא מלמד ומאלף כפי שקיוויתי.

 

עם יריב בשיט. צילמה: בחורה פולנייה נחמדה שאיני יודעת את שמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הטיול שהסתבך בשמורת גרוטה מונלו וידידות עם כלב מקומי (יום ראשון, 16.7.2023)

התעוררנו ב-5:00 ויצאנו לסיור רגלי בשמורת גרוטה מונלו. מה שאמור היה להיות טיול בשבילים נוחים התברר כ"טיול" שכולו סבך של שיחי פטל ושאר קוצים. מהר מאוד הפסקתי לשמוח בשיחי הפטל שהפכו ל"קוצי פטל" ששרטו אותנו קשות, והקושי בטיול הפך לכפול – הן טיפוס על סלעים תוך ניסיון למצוא אחיזה לכפות הרגליים והן מאבק בשיחים הקוצניים שהשאירו מזכרות מרשימות על העור. הרמתי את נס המרד והודעתי ליריב שאיני ממשיכה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חזרנו על עקבותינו (וגם זה לא היה קל, כמובן) ואיתרנו את השביל שממנו היינו אמורים לחזור. כעת ההליכה הייתה נוחה ונעימה, אלא שבשלב שבו חזרנו על עקבותינו והגענו למקום שבו החנינו את הרכב, ראינו כלב יפה שעמד על חומה של בית, וכאשר ראה אותנו קפץ מהחומה והצטרף אלינו לטיול. מפעם לפעם היה רץ קדימה או הצידה, אך טרח להישאר בסביבתנו. לא העזנו להרחיק מדי, שמא ילך לאיבוד. לכן

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חזרנו מהר משרצינו ונפרדנו מהכלב. זה קפץ בקלות מעל החומה, כשני מטר גובהה, ונעלם בחצר הבית שממנו הגיע. ויריב עוד שבר את הראש איך להרים את הכלב מעל לחומה, כי היה משוכנע שלא יהיה מסוגל לקפוץ לשם בעצמו.

העמסנו את האופניים על המכונית ונסענו לנוטו, עיר שנהרסה ברעידת אדמה במאה ה-17 ולאחר מכן נבנתה בסגנון הבארוק. סיירנו רגלית בחלק התיירותי של העיר, רחובות יפים ועתיקים, כולל רחבת שוק ושדרה של עצים עבותים ומבנים מפוארים. נהנינו שם גם מגלידת פיסטוק טבעונית.

 

טיול אופניים בסביבות סולרינו, שלמרבה ההפתעה לא היו בו הפתעות (יום שני, 17.7.2023)

היום החל בטיול אופניים נחמד וקצר בסולרינו. ריחות של טיון דביק מילאו את החלל. פטל בר מילא את הקיבות. ראינו פרות רועות באחו ונהנינו ממראה צמחי הלפופית (הפרחים הכחולים) הרבים שבדרך, שטיפסו על גדרות, על צמחים אחרים ועל עצים. טיול קצר, מהנה (לא מענה) ולעניין. הפתעה רבתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

טיול רגלי בסירקוזה, בעקבות העבר היהודי, היווני והרומאי (יום שלישי, 18.7.2023)

את יומנו האחרון בסירקוזה הקדשנו לחיפוש אחר העבר היהודי של העיר, שהחל עוד בתקופה הרומית (אך אין לכך ביטוי ארכיאולוגי). סיירנו ב"רחוב היהודים" " (ויה דלה ג'ודקה), שהיה סמוך מאוד לחדר ששכרנו. הגענו לכנסיית יוחנן המטביל (Chiesa di San Giovanni Battista) שנבנתה בשנת 1472 במקום שבו שכן בית הכנסת הגדול. נמצאה בה כתובת "בית כנסת סרקוסה נכן בצדק ואמונה". איני יודעת היכן נמצאת הכתובת ולא יכולנו להיכנס, אלא רק לראות מבחוץ. גם את המקווה העתיק שנמצא במקום לא יכולנו לראות. מעניין שהמקומיים ששאלנו לא ידעו דבר על בית הכנסת הגדול. "אין בית כנסת, יש כאן רק כנסיות. ישו", השיב לי באיטלקית, ממש מול המקום שבו היה בית הכנסת, איטלקי שתליתי בו תקוות משום שהסיע תיירים ברכב קטן, ולכן שיערתי שיש לו יכולות הדרכה בסיסיות. כנראה שלא.

לאחר מאמץ מצאנו את מנזר רוקו הקדוש ((Monastero/Ospedale San Rocco והתרגשנו לראות מגן דוד מתנוסס עליו, בין שני צלבים, זכר לימים שבהם היה המבנה ארמון יהודי. המנזר, בדומה לכנסיית יוחנן המטביל, הוקם בשנת 1472. כמו כן איתרנו את ארמון מונטאלטו –Palazzo Mergulese-Montalto  – שאף לו עבר של ארמון יהודי, וגם הוא מתנאה במגן דוד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאחר שתרנו אחר העבר היהודי בעיר, חזרנו במנהרת הזמן והלכנו ברגל לאמפיתיאטרון היווני והרומאי. היה מעניין אך חם מאוד. ביקרנו גם במערות שבאזור וכן ב"אוזן של דיוניסוס", שמלבד העניין שבהם העניקו לנו רגעי חסד של צל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שיבוש אישי ביום השיבוש הלאומי

כל התקופה שבה שהינו בסיציליה עקבנו בדאגה ובעניין אחר החדשות מהארץ בנוגע למהפכה המשפטית ולהפגנות הסוערות. התעדכנו בנוגע למה שהוכרז "יום השיבוש הלאומי", יום שלישי. אולי לשם הזדהות היה זה גם יום שיבוש אישי עבורנו. לאחר שחזרנו לקרירות החדר משיטוטינו הרגליים בסירקוזה, קיבלתי הודעה שבשל שריפה שפרצה בשדה התעופה בקטניה, שממנו היינו אמורים לחזור, נסגר שדה התעופה והטיסה החלופית שלנו תצא מפלרמו, מרחק של כשלוש וחצי שעות נסיעה מקטניה. לצורך זה עלינו להתייצב בבית מלון מסוים בשעה 7:30 בבוקר. הבעיה הייתה שהיה לנו רכב להחזיר לשדה התעופה בקטניה, וסוכנות הרכב לא נפתחת לפני 8:00 בבוקר.

בלית ברירה ובעצתה הטובה של יפה כהן, סוכנת הנסיעות שלי, הזדרזנו לארוז, לעזוב את החדר בסירקוזה, שהיה אמור לעמוד לרשותנו עד ליום המחרת ולשכור חדר ללילה בבית המלון בקטניה שממנו יצאה הנסיעה. לאחר שהתמקמנו בחדר נסענו להחזיר את הרכב בשדה התעופה ומשדה התעופה לקחנו מונית חזרה למלון.

על המר והמתוק

למרות המתח שביציאה החפוזה מסירקוזה ("יציאת מצרים" כינינו אותה), ההוצאה הלא מתוכננת שבשכירת המלון בקטניה וכל הבלגן והלחץ שבהחזרת הרכב ערב קודם לנדרש, שמחנו בדיעבד על מה שקרה, משום שהנסיעה הלא מתוכננת מקטניה לפלרמו אפשרה לנו להתרשם ולהתפעל מנתחים נוספים מנופי סיציליה היפה. אז נראה לי שניתן לומר שהלימון הפך ללימונדה.

למעשה, הלימון כשלעצמו הוא פרי נפלא, לא כן?

וכמה טוב לחזור הביתה.

להיות נועה קירל

"גם מקום שלישי זה מכובד, ראי את נועה קירל", ניחמה אותי מראש, עוד לפני שהחל המרוץ, שוש בלייכמן האגדית, שכמובן זכתה במקום הראשון בקטגוריית גיל 70 ואילך.

היה זה לאחר שאמרתי לה שהשנה יש מתמודדות חזקות בקטגוריית הגיל שלי, כך שנראה לי שאין מה לדבר על עלייה לפודיום. שוש העלתה את האפשרות שבכל זאת אזכה במקום השלישי. ובכל זאת, אני רואה בהשתתפות במרוץ גבעת שמואל כמעט חובה מקצועית, משום שהוא נערך בשיתוף אוניברסיטת בר-אילן, מקום עבודתי כמרצה לתנ"ך וחוקרת תנ"ך.

 

 

 

 

 

 

שמחתי לפגוש את פניה המחייכות של שוש מייד בהגיעי למתחם שבו החל והסתיים מרוץ גבעת שמואל. יריב הסיע אותי בקטנוע עד לפנייה שמאלה לכביש 471, שנחסמה בשל המרוץ. משם הלכתי ברגל והגעתי מהר משציפיתי. כאמור, תחילה פגשתי את שוש. זמן קצר לאחר מכן שמחתי לפגוש חבורה מזוחלי גני תקווה. התברר שהגיעו מהבית ברגל. לו ידעתי, הייתי מצטרפת אליהם.

 

 

 

 

 

 

 

עם זוחלי גני תקווה. מימין לשמאל: יעל שמש, עודד שנברגר, ניר ששון, יוסי אלפסי, גיא העליון.

 

מסע קניות והכנת תירוץ

המרוץ החל והסתיים כמסע של קניות. אבהיר שאיני חובבת קניות, אבל באמת שהייתה כאן הזדמנות טובה להשיג חגורת ריצה, מעיל גשם, נעלי כביש ונעלי שטח. כל אלה דברים שהיו נחוצים לי. שני זוגות הנעליים שלי בלויים וקרועים זה תקופה ארוכה. הדוכנים השווים שהיו במתחם אפשרו זאת.

הוזנקנו בדיוק בזמן. תוך כדי ריצה הרגשתי שהגוף והרגליים כבדים למדי. אולי זה בגלל שהתאמנתי אתמול – גם ריצה וגם חיזוקים; אולי הייתי צריכה לתת לגוף לנוח לפני המרוץ, הרהרתי ביני לביני אך מיהרתי לנזוף בעצמי: את כבר מכינה לך את התירוצים. הזכרתי לעצמי שבאתי ליהנות, גם אם אצטרך לתת עבודה, ושאין בכוונתי לסיים עם הלשון בחוץ. היה במסר הזה משהו מרגיע.

"אלטרואיזם"

לפתע שמעתי קול עליז קורא בשמי. זה היה יואל שטיבל. יש לנו היסטוריה משותפת ארוכה בריצה, מהשנים שבהן התאמננו ב"אנדיור" אצל רן שילון. איתו רצתי ריצה מסכמת לפני מרתון טבריה בגשם שוטף, ריצה שעלתה לי בכמה ימי מחלה; איתו רצתי גם במרתון המדברי הראשון באילת. היה מרענן לפגוש אותו. פטפטנו והתעדכנו תוך כדי ריצה, והשתדלתי שהדיבורים לא יפגעו בקצב הריצה.

יואל ניסה לברר אם יהיה לי פודיום והשבתי שהפעם נראה שלא.

"אלטרואיזם", פסק. "יפה להשאיר גם לאחרים". צחקתי. אלטרואיזם my foot. סתם עייפות החומר.

לקו הסיום הגעתי עם יואל, בחיוך.

 

 

 

 

 

 

פודיום

החיוך התרחב כאשר התברר לי שבכל זאת יש לי פודיום – מקום שלישי בקטגוריה. במהלך הטקס התברר מדברי עורך הטקס שפחות משלוש שניות הפרידו ביני ובין מי שזכתה במקום השני.
"בוודאי היה ביניהן קרב חתולות", אמר המנחה. מן הסתם לא היה משמיע סטריאוטיפ כזה על גברים.

 

 

 

 

 

 

ההישגים המשמחים של נועה ברקמן

שמחתי מאוד לגלות שנועה ברקמן המקסימה והטבעונית זכתה במקום שני מכלל הנשים. המנחה סיפר בשבחה על שירדה משלוש שעות במרתון ירושלים האחרון. לאחר מכן, כששאלתי אותה על כך, אמרה לי נועה שמה שהכי משמח אותה בכך, הוא שהתוצאה הזאת הייתה "על הדרך", בלי להתכונן ובלי אימונים מפרכים. היא הייתה חצי שנה לאחר לידה וכלל לא חשבה להשתתף במרתון. פשוט הצטרפה לריצות של חברים כדי להתאוורר, וכך מצאה עצמה רצה את מרתון ירושלים ומגיעה לתוצאה שכלל לא כיוונה אליה. נזכרתי בהתכתבות שלי יום קודם למרוץ עם ד"ר קלרינה פריבורקין, שבעקבות פרסום הפוסט האחרון שלי על מרוץ גני תקווה כתבה לי כמה חשוב לזכור את המסר שלפעמים לא צריכים להתאבד על המשימה כדי להצליח. "דווקא כשנהנים מעבודה ונמצאים בזרימה", פסקה, "ההישגים מגיעים מעצמם". הינה לנו דוגמה מצוינת לכלל שקבעה קלרינה, מסיפור מרתון ירושלים של נועה.

גביעים לגיבורות ולגיבורים בכיסאות הגלגלים

חידוש מרגש בטקס היה שגם ילדים עם צרכים מיוחדים שהגיעו במסגרת חברים לרפואה זכו בגביעים. כך גם חיה חמני, שאביה יוסי חמני רץ איתה.

 

 

 

 

 

 

 

 

ולסיום – סיפורו של גביע

למה לעבוד קשה? אפרסם מה שכתבתי בפייסבוק ביום המרוץ:

השבת אבדה – גביע מקום שלישי נשים במרוץ גבעת שמואל

רק בסיום הטקס, לאחר ששבתי לביתי, הבחנתי שבטעות קיבלתי גביע מקום III כללי, במקום גביע מקום III בקטגוריה, במרוץ גבעת שמואל.

בדקתי בלוח התוצאות ואם איני טועה ביקאה מינטמאר מרצי הסמטה הגיעה מקום שלישי מהנשים.

אני לא מוצאת אותה בפייסבוק או ב-144.

ייתכן שהגביע שלי אצלה, אך גם אם לא – אני רוצה להעביר את הגביע למקום שלישי נשים למקומו הנכון והראוי.

מישהי/ו יכול לקשר?

 

ואכן, נמצא מי שקישר ומסר לי את מספר הטלפון של מינטמאר. עדכנתי אותה שכנראה הגביע שלה אצלי ואולי הגביע שלי אצלה. היא השיבה שהגביע שקיבלה כבר אינו אצלה כי היא תרמה אותו לילדים עם צרכים מיוחדים מ"חברים לרפואה" שהיו שם, וששמחו לקבל אותו. התרגשתי מהמחווה והצעתי לה להעביר לה את הגביע שנמצא אצלי, שהוא למעשה הגביע שלה, אך היא השיבה נחרצות שאינה מעוניינת. היא מבחינתה תרמה את הגביע.

אז כעת הגביע של מינטמאר נמצא על מדף הגביעים שלי בתור תזכורת לנדיבות אנושית.

 

"את רואה", הזכיר לי יריב את הקנטותיו, "אמרתי לך לא להסתפק בגביע לקטגוריית גיל ולהביא גביע כללי. הינה זה קרה, בזכותי".

וראש המחלקה שלי, פרופ' יונתן (יוני) גרוסמן, כתב לי על סיפור הגביע: "איזה סיפור נהדר! מאז מציאת הגביע באמתחת בנימין לא שמעתי סיפור כזה יפה על גביע".

 

אתחיל מהסוף: מרוץ גני תקווה התגלה כמרוץ מושקע ומפנק, מעל ומעבר לכל הציפיות, במסלול נהדר ששילב כביש ושטח וכיבוד עשיר בסיום המרוץ, כולל אופציות טבעוניות.

 

 

 

 

 

 

 

 

יתרון נוסף שלו מבחינתי היה המיקום. אומנם אני מתגוררת בקריית אונו, אך מרוץ גני תקווה נחשב בעיניי למרוץ הבית, מה גם שלקריית אונו עדיין אין מרוץ משלה. גרתי שנים בגני תקווה. אמא שלי, שאותה אני מבקרת בין פעם לארבע פעמים ביום, עודנה תושבת גני תקווה, ואני עצמי גרה בגבול גני תקווה, מרחק שלוש דקות ברגל ממנה, אף שאנו מתגוררות בשתי ערים שונות (כן-כן, גני תקווה הוכרזה אך לאחרונה עיר. ברכות!).

יש נעימוּת מיוחדת במרוץ שמגיעים אליו ברגל וגם חוזרים כך הביתה. לנעימוּת זו הוסיפה העובדה שהגעתי וחזרתי בחֶברה טובה.

אף שהמסלול לא היה סביר גאוגרפית, הארכתי את דרכי כאשר התייצבתי בבוקר המרוץ ב"כיכר הזוחלים" בגני תקווה, צפונית לבית ספר איילות, והגעתי לכיכר לידר שברח' הגליל בחברת זוחלי גני תקווה. יניב אנגל, הסגן בהתנדבות של ראשת העיר ליזי דלריצ'ה, צעד איתנו אף שלא התכוון לרוץ. אולי משום שנמנה עם המארגנים.

 

 

 

 

 

ברחבה שלפני מרכז לידר פגשתי את ענת מלמד, את עדי בלום ואת תומר וסרמן. ענת ועדי מתאמנות איתי ב"רצי קריית אונו", ותומר הוא אחד משני המאמנים של הקבוצה שהקים ומאמן מישאל דגן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר עדי, ענת ואני המתנו לזינוק (שאפו, יצא בדיוק בזמן!) פגשנו את אורלי גרוסמן כהן, הפיזיותרפיסטית הספורטאית (לשעבר, קפטן נבחרת ישראל בכדורסל), שגם ענת וגם אני זכינו לטיפול מידיה. "אנסה לרוץ איתכן" אמרה אורלי, ובסופו של דבר השיגה את שתינו.

בתחילה רצתי עם ענת. לאחר מכן התקדמתי מעט וניסיתי להיצמד לדנה תמיר, אך היא הייתה מהירה מדי עבורי. המשכתי לבדי, והצטערתי שלא נשארתי לצד ענת. שמחתי כאשר בשדות כפר מעש התייצבה לצידי לפתע אורלי, שהוזכרה לעיל, ורצנו זו לצד זו כברת דרך קצרה. "אני רגילה לרוץ בשדות הללו אבל בכיוון ההפוך", אמרה אורלי. "איזה יופי שיש גם ריצת שטח במרוץ", הסכמתי איתה. כעבור זמן קצר התקדמה אורלי בקצב מהיר מעט ממה שהתאים לי, כך ששוב רצתי לבד. הבטחתי לעצמי לפני המרוץ שהשנה לא יקרה לי מה שקרה בשנה שעברה באותו מרוץ. לפני שנה התייצבתי בקו הזינוק "מורעלת". בשל עודף מוטיבציה לרוץ הכי מהר שאני יכולה הגעתי לקו הסיום חיוורת, ומייד עטו עליי מתנדבי מד"א, הורו לי לשכב על הדשא, הרימו את רגליי ואולי עשו מהומה רבה יותר ממה שנדרש. זו הייתה חוויה מעט טראומטית עבורי, למרות זכייתי בגביע על מקום ראשון בקטגוריה. השנה, כך החלטתי, מטרתי ליהנות ולסיים בחיוך, לא עם הלשון בחוץ.

 

 

 

 

 

 

כאשר יצאנו מהשדות וחזרנו לרוץ ריצה עירונית ברחובות כפר מעש, שאלה אותי אחת מצוות השומרים של האירוע: "יש עוד רצים אחרייך?" צחקתי בליבי על העלבון המשתמע מהשאלה, אך הסתפקתי בתשובה הלקונית "כן".

"עוד הרבה?" ביקשה לדעת.

שמחתי כאשר חברתה השיבה לה: "הרוב מאחוריה".

המרוץ הסתיים בעלייה. נדב שאול, מאמן NTEAM, שכבר סיים את ריצתו (וכרגיל, עלה אחרי כן לפודיום), דרבן אותי ועודד. לקראת סיום, לאחר שהסתובבתי בכיכר ורצתי לכיוון שער הסיום, ראיתי את ענת בצד השני של הכביש. היא התקרבה לכיכר והתברר לי שהיא הייתה כה קרובה אליי. כעת הצטערתי אף יותר שלא רצתי לצידה.

לקו הסיום הגעתי בחיוך, כפי שרציתי.

 

 

 

 

 

 

 

 

הבונוס היה שלאור מיעוטן של הרצות בנות גילי (הבה נודה על האמת, היינו רק שתיים), די היה בתוצאה של כ-55 דקות כדי לְזכות אותי בפודיום על מקום ראשון לקטגוריית גיל.

לפעמים משתלם להיות קשישה.

 

 

 

 

 

 

 

 

בתום המרוץ פגשתי רבים מזוחלי גני תקווה וכן את בני משפחותיהם. רבים מהם רצו, ובתו של ירון אמיגה אף זכתה בפודיום מקום ראשון לקטגוריה. בין השאר פגשתי את "אשתו הטבעונית" של מני גרינפלד, חבר ההנהלה החדשה של הזוחלים. מני הבהיר לה שהמניות שלו עלו אצלי בזכותה.

שמחתי מאוד לפגוש את יעל פורת, מרכזת המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, שבה אני מלמדת. זו כבר מסורת שאנו נפגשות ומצטלמות בסיום מרוץ גני תקווה. בנה עילי, שהוא צלם טבע מוכשר ביותר, צילם אותנו. התלוצצתי שהוא מורגל בצילום ציפורים אך כעת הוא מצלם יעלות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יעל מיהרה ליום הפתוח של אוניברסיטת בר-אילן, ואני נשארתי בשטח, מחכה לטקס הענקת הגביעים. להפתעתי ולשמחתי, התברר שעילי, בנה של יעל, צילם אותי גם במעמד זה, על הפודיום, אוחזת בגביע, ויעל שלחה לי את התצלומים.

ענת ועדי המקסימות חיכו איתי לטקס הסיום, ועדי גם צילמה. כאשר חזרנו יחדיו לכיוון בתינו, ראינו את עופר, אישהּ של ענת, מנופף לנו לשלום ממכוניתו. "בזמן שישנת", קראה לעברו ענת, חייכה והצביעה על שלוש הרצות המהוללות שרצו באותו הבוקר במרוץ גני תקווה.

כחום היום

"כתבי הכול. אל תחסירי פרט", אמר לי יוסי, חבר הקבוצה המצומצמת שלי במרוץ השליחים הר לעמק, חוליה בת שלושה אנשים בקבוצה כולה שהיו בה תשעה אנשים.

"אבל מיש הקניט אותי שאני כותבת כל פרט", עניתי, "והשבתי לו שאכתוב בתמציתיות".

"אז תחתכי אותו", הציע יוסי. אך הדבר בלתי אפשרי, משום שמיש כבר אמר משפט שבשעה שענת ואני שמענו אותו, ידענו שייכנס לפנתיאון.

זה היה כאשר חיכינו לרותם. הקבוצה שלי – שהורכבה מיוסי צחור, ענת מלמד ואני – הגיעה זה עתה לתחנת הסוללים בסביבות 16:00 כדי להתחיל את המקצה שלנו. אנו הקבוצה השלישית והאחרונה. קדמו לנו הקבוצה הראשונה – רוה איתן, רועי סגן-כהן ואסף גרינגרד – שלושה רצים מהירים, שהחלו לרוץ ב-11:20 בחום נורא (ולרועי היה גם מקטע קשה וארוך), והקבוצה השנייה, ובה המאמנים תומר וסרמן ומישאל דגן (מיש). הוא החליף את גל שביטל את השתתפותו מסיבות אישיות (או אולי משום שחשש ממזג האוויר השרבי שהגרלנו?). גם רותם סילוני, שחיינית מצטיינת, רצה איתם. בשעה שהמתנו להגעתה היא בוודאי שחתה בזיעה כאשר רצה בחום הנורא. אף שלא רצתי, ואף שחבשתי כובע מהסוג המוגזם – רחב שוליים המכסה את כל העורף, והקפדתי לעמוד בצל, החל אצלי כאב ראש בשל השרב. אז איך אפשר לרוץ בחום הכבד הזה?

 

 

 

 

 

 

 

"אי אפשר לרוץ", פסק מיש ושיתף בחוויה שלו, שלדבריו הייתה הקשוחה ביותר זה עשרים שנים של ריצה. "הרבה הולכים בצד הדרך. זה כמו באב אל וואד, הנה מוטלות גופותינו".

והינה רותם הגיעה, דווקא בריצה, חיוורת מאוד. ענת חיכתה לה עם אבטיח קר אך רותם לא הייתה מסוגלת להכניס לפיה דבר. ניסיתי לעודד אותה באומרי שהקטע הנורא מאחוריה ושאני מקווה שתהיה לה חוויה מתקנת בריצת הלילה.

בתחנת הסוללים פגשתי לשמחתי את דורון פרי, מזוחלי גני תקווה. הצטלמנו – דורון, ענת ואני – ודורון שלח את התמונה בקבוצת הזוחלים תחת הכיתוב: "הזוחלים בכל מקום".

 

 

 

 

 

 

ריצה בשם השוויון

הצמיד מרגלה של רותם עבר ליוסי, והוא יצא למקצה שלו בשירות הדמוקרטיה והשוויון, נושא על גבו מסר לאומה.

 

 

 

 

 

 

 

 

למזלו, הדרך שלו הייתה ברובה מוצלת. ענת ואני המשכנו במכוניתה של ענת לתחנה הבאה – תחנת זרזיר. יוסי הגיע פצוע קלות – שפשופים ודם ברגל. הוא החליק אך יצא בזול, לא שבר דבר. נבהלתי כאשר סיפר שהתברבר קלות פעמיים. חששתי שפירוש הדבר שהמסלול אינו מסומן היטב, אך הוא הרגיע והבהיר שהמסלול דווקא מסומן, אלא שהוא כה רגיל לרכיבות אופניים בשבילים הללו, כך שבאופן אוטומטי נטה לרוץ לכיוונים שבהם הוא רוכב עם חבריו. אולם תמיד היה מי שצעק לו והחזיר אותו למסלול. משום כך גם לא רץ עם אוזניות, כדי לשמוע את הרצים האחרים.

ענת החליפה את יוסי, רצה לדרך חוות התבלינים ויוסי ואני נסענו למקום. היא דווקא רצה עם אוזניות וכך לא שמעה כיצד אני ואחרים בעקבותיי צעקנו את שמה כאשר הגיעה אך פספסה קלות את השביל שבו הייתה אמורה לרוץ לסיום המקטע שלה. רצתי לכיוונה אך גם כך היא התעשתה והגיעה לתחנה באיגוף קל.

ריצה בחושך ומפגש עם חורשת הארטיקים

הצמיד עבר לרגלי ויצאתי ל-13 קילומטר באור יום. אך משום שידעתי שאקלע לחשכה הצטיידתי בפנס ראש ובאור מהבהב שקשרתי לחגורתי מאחור. מזג האוויר הפך לנעים. השבילים היו מסומנים היטב ובתכיפות. הרבה פעמים ראיתי את הסימן הקרוב וגם את זה שאחריו, גם כאשר היה מדובר בשביל שלא ניתן לסטות ממנו ולטעות בו. כך אני אוהבת. ובכל זאת, ברגע של חלימה בהקיץ ושל חוסר תשומת לב המשכתי לרוץ ישר במקום לפנות ימינה, אך צעקות הרצים מאחוריי החזירו אותי למסלול. פרות ועגלים על המסלול גרמו לי לתהות בפעם המי יודע כמה, כיצד אפשר לראות בהם אוכל ולא היצורים המתוקים שהם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר החלה החשכה לרדת, הדלקתי את הפנס ואת האור המהבהב. יללות של תנים מילאו את המרחב וקולו של המואזין הסתלסל בחשכה. יש קסם מיוחד בריצה בחושך. רוב הזמן רצתי לבדי, אך חלק נכבד מהריצה ראיתי אורות מהבהבים מלפניי. לקטע קצרצר חברתי לחבורה מקומית, מטבעון, שתי רצות ורץ המכירים את האזור. "הינה, הגענו לחורשת הארטיקים", אמר הרץ, כמדומני ששמו עדי. הסתקרנתי ושאלתי לפשר השם. "בחורשה הזו עשינו לבת שלי יום הולדת", הוא השיב, "ותלינו על העצים ארטיקים". נחמד! נעים להכיר את חורשת הארטיקים. ארטיקים יכלו בהחלט לסייע לחבריי לקבוצה שרצו בחום הגדול.

שמחתי לפגוש בנקודת הסיום את ענת ויוסי, וכן את חברי הקבוצה הראשונה – רוה, רועי ואסף, שכעת הגיע תורם לרוץ, והפעם בחושך. עדיף הרבה יותר על הריצה שהייתה להם בחום היום.

 

 

 

 

 

 

 

באה מנוחה ליגעים – טופו וירקות מוקפצים בצימר

לפי ההוראות המדויקות שקיבלנו – ענת, יוסי ואני נסענו לצימר שהזמינה הקבוצה. רותם, מיש ותומר כבר נמצאו בו. הצימר עבד בשיטת המיטה החמה. בעוד אנו מתארגנים, מתקלחים ואוכלים, הם יכלו עדיין לנוח במיטותיהם. כאשר הגיע תורנו לישון – הם כבר יצאו להחליף את הקבוצה הראשונה. אזכיר לטובה את הטופו עם הירקות המוקפצים שהכין עופר, האיש של ענת. כפי שכתב יוסי, "בזכות הטופו עם הירקות המוקפצים לא אכלתי בייגלה". תודה, עופר!

נים ולא נים. סוכם שתומר יתקשר אלינו כאשר יסיים לרוץ ורותם תחליף אותו בריצה, כך שנדע שהגיע הזמן לצאת לדרך. בסופו של דבר, כאשר צלצל כבר היינו מאורגנים ליציאה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"ושוב יצאנו לדרך, קדימה!"

"כתבי שאמרתי שיש לך אנרגיות יותר מכולם. ב-2:00 בלילה את כבר מלובשת וחבושה בכובע ריצה", אמר לי יוסי, ולא ידע שבתוך זמן קצר אתרוקן מאנרגיות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חברי הקבוצה הראשונה החליפו אותנו בצימר. בתחנת היוגב פגשנו את תומר, שסיים את המקצה שלו וסיפר שנהנה מאוד מהריצה בחושך. חיכינו יחד לרותם ולמיש, שהתלווה לרותם בריצת הלילה. אציין לחיוב את מיש, שהחליף את גל ברגע האחרון והתחייב רק למקצה אחד, ובסופו של דבר רץ שלושה – שניים כרץ מחליף ואחד כמלווה. פגשתי פעם נוספת את דורון מהזוחלים, שסיפר לי שראה את ערן ואת יניב, חברים נכבדים בקהילת "זוחלי גני תקווה", שרצים ריצת אולטרה של 52 קילומטר. הופתעתי מכך שיניב, המגובס כעת ביד שמאל, יצא אף הוא לריצת אולטרה, אך אולי לא הייתי צריכה להיות מופתעת. זהו האיש. כזה הוא יניב.

את ערן, אגב, פגשתי בסיום, עם אשתו המקסימה, מיכל.

הזוחלים אכן בכל מקום!

 

 

 

 

 

 

כאשר הגיעו רותם ומיש, שמחתי לראות שרותם מחויכת. כפי שקיוויתי, הייתה לה חוויה מתקנת לריצה בחום היום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ה"ברבור" בכבישים והעיכוב הגדול – סוללת האנרגיה התרוקנה

אחזור אחורה בזמן. כאשר הקבוצה רק החלה להתגבש, הודעתי שאני מעוניינת להצטרף אך חשוב לי לערוך תיאום ציפיות ולוודא שמטרת הקבוצה היא הנאה וחוויה, ושבשום אופן התחרותיות לא תפגע ביחסים הטובים בין החברים, ואם מי מאיתנו מפשל – נקבל זאת ברוגע.

סהדי במרומים שכאשר הבהרתי זאת, לא היה זה משום שחששתי שדווקא אני אזדקק ליחס סלחני מצד החברים. מיש אולי חשב כך, משום שכאשר פגש את יוסי, ענת ואותי בתחנת סוללים אמר: "אני צופה שמשהו ישתבש עם הקבוצה שלכם". בקיצור – פתח עלינו עין.

יוסי החל לרוץ וענת ואני נסענו – או לכל הפחות התכוונו לנסוע – לתחנה הבאה שבה יסיים ריצתו, תחנת כפר ברוך. אולם לא היה כל קשר בין ההנחיות של ה-waze ובין המציאות בשטח. כאשר ה-waze הורה לנו לפנות ימינה – היה רק שדה; כאשר החזיר אותנו על עקבותינו והורה על פנייה מסוימת שמאלה – הכביש היה חסום משום שהרצים הגיעו דרכו. ענת ואני חשנו שאנו בלוּפ אין-סופי ללא מוצא. יוסי הגיע כבר מזמן והמתין לנו. לדידי, הקטע המעייף והמסתכל ביותר במרוץ היה הנסיעה מיוגב לכפר ברוך. רק כאשר יוסי יצא לשער היישוב ושלח לנו את מיקומו הצלחנו להגיע אליו, באיחור רב. ייאמר לזכותו שקיבל את ההמתנה הארוכה ברוגע, ומשאר חברי הקבוצה לא שמענו מילה על מה שקרה. כולם היו כה נחמדים ומכילים.

להירגע לתוך הריצה

הייתי אמורה ללוות את ענת בריצת הלילה שלה, מכפר ברוך לגבת, אך מאחר שהאור כבר עלה לגמרי בעקבות העיכוב הרב שנגרם מהנסיעות שלנו בלוּפ, שאלתי אותה אם היא עדיין מעוניינת שאלווה אותה. היא השיבה בחיוב. החלטתי אפוא להצטרף אליה ולהירגע מהמאורעות האחרונים תוך כדי ריצה. בתחילה רצנו בכיוון הלא נכון, מה שלא סייע להירגעות שלנו. העובדה שלא ראינו סימנים בדרך גרמה לנו להבין את זה והטעות תוקנה. זו הייתה ריצה של 8 קילומטר (ועוד קצת יותר מקילומטר ריצה לתחנה, לנקודת ההתחלה). באור היום אפשר היה לראות את השדות, כולל שדות תירס מרהיבים. פרחי העולש הסגולים חייכו אלינו וסיפקו אוויר לנשימה.

 

 

 

 

 

 

מקטע אחרון

לאחר שליוויתי את ענת במקטע שלה, המשכתי ברצף למקטע האחרון במרוץ – מגְבת לתמרת, כ-12 קילומטר. השמש החלה לעלות והקשתה עליי את הריצה. כך גם העליות. חשתי שאני לא מתקדמת. אבל המקטע מסתיים בירידה ארוכה ומפנקת, ולקראת סיום המסלול שמחתי מאוד לפגוש את כל חברי הקבוצה (למעט מיש), שליוו אותי בריצה לשטיח האדום הפרוש לקראת הסיום. יוסי אפילו הפעיל רחפן שיצלם אותנו רצים לסיום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

חיוך גדול התפשט על פניי. עם כל הקשיים שבדרך, עשינו זאת, באווירה נעימה וחברית, וגם הפעם תישאר לי חוויה טובה ממרוץ הר לעמק.

הריצה בחברת "זוחלי גני תקווה" ביום הזיכרון לחללי צה"ל – בין האנדרטאות שבאזור, תוך שיתוף סיפורים אישיים של כמה מן החברים, שסיפרו על הנופלים ועל בני משפחותיהם – בהחלט הצדיקה את ההיעדרות שלי מהאימון הקבוצתי ביום ההוא. חזרתי נרגשת ומלאת עצב והכרת תודה כאחד.

לריצה בחולצות לבנות – אם חולצות של המיזם "רצים לזכרם" ואם חולצות לבנות אחרות, לעיתים כאלה שנועדו להנציח את זכרו של חייל שנפל. כמה מאיתנו גם נשאו על חולצתם את שם הנופל שאותו הם מנציחים היום.

המערכת של מיזם "רצים לזכרם" בחרה לי את שמו של רון (רוני) וינברגר. אתמול, לפני הצפירה, קראתי עליו וכאבתי את מותו של בן יחיד להוריו – צעיר (בן 23 במותו) ברוך כישרונות (צלם, מוזיקאי ושחיין מצטיין) – שנהרג ביומה האחרון של מלחמת יום הכיפורים, ארבעים ימים בלבד לאחר שנשא אישה. יהי זכרו ברוך.

כתמיד הוספתי שם נוסף לשם שבחרה עבורי המערכת. שוב בחרתי להוסיף את שמו של דוּדי (דוִד) זילכה, שהיה בן גילי, שכן שגר קומה מתחתיי, בנם הבכור של ברטה ואלברט ואח לרונן. דוּדי הקרין מנהיגות שקטה וחכמה, לפני גיוסו היה מדריך בתנועת "הצופים" ושחקן כדורסל. הוא למד במגמה ביולוגית, התעניין מאוד בגוף האדם ותכנן להיות רופא כדי לעזור לאחרים. הוא נהרג בקרב בלבנון ב-10.6.1982.

כמה הופתעתי כאשר בהגיענו לגן הגיבורים בקריית אונו סיפר לנו שרון גרבר על דוּדי. התברר שגם הוא בחר להנציח אותו, וגם בחולצתו הופיע שמו. שרון הכיר את דוּדי דרך אחיו הצעיר רונן, חברו ובן כיתתו של שרון. כך גם התברר לנו ששנינו גרנו ברחוב המעגל ברימון.

 

 

 

 

 

 

 

מגן הגיבורים בקריית אונו המשכנו למחנה דורי בתל השומר. לא מייד אפשרו את כניסתנו למחנה, אך כלמי הצליח לשכנע את השומרים להשיג עבורנו אישור. "כולם כאן חיילים", אמר, "חלק בדרגות גבוהות". לא רציתי לתהות בקול אם גם טוראית בנח"ל נחשבת חיילת.

באתר ההנצחה במחנה פגשנו את שמו של עמית בן יגאל. בן 21 היה כאשר נהרג בפעילות מבצעית, בנו יחידו של סטודנט יקר שלי, ברוך. מותו של עמית צרוב בזיכרון הקולקטיבי וזעזע מדינה שלמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המשכנו לאתר ההנצחה בסביון, ושם סיפר מאיר מאירוביץ, שגדל בסביון, על איתן מרקל, בן היישוב, שנהרג בשנת 1969. איתן היה מפקד צעיר בצה"ל כאשר נשמט רימון מידו של אחד הטירונים. הוא הפיל את עצמו על הרימון כדי להציל את חבריו וספג את כל הפגיעה. התרגשתי מההקרבה העצמית הנדירה הזו, וכשחזרתי לביתי הדלקתי זר וירטואלי לזכרו. יהי זכרו ברוך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סיימנו בגני תקווה. מול בניין המועצה שברחוב הגליל התרגשנו לראות את שמם ואת תצלומם של כל הנופלים וכל נרצחי פעולות האיבה בני היישוב – נשים וגברים, צעירים ומבוגרים – וסיפור חייהם בקצרה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

התחנה האחרונה הייתה גן יד לבנים בגני תקווה, שם קיבלנו הדרכה מיניב אנגל, ממקימי קבוצת הזוחלים, שאף משמש בהתנדבות סגן לראשת המועצה ליזי דלריצ'ה. בין השאר סיפר יניב על שם חדש שנוסף השנה לאנדרטה, שמו של מנחם-אלעד נחמני, שנפטר לאחר פציעה ארוכת שנים. מנחם-אלעד היה אחיינה של שלומית גולד, חברה אהובה של אמא שלי ושלי. יהי זכרו ברוך!

יהי זכרם של כל הנופלים והנרצחים ברוך!

 

 

 

 

 

 

כך, דרך הרגליים, דרך הסיפורים האישיים ודרך השוטטות בין האנדרטאות, התחברנו לנופלים ולבני משפחותיהם.

תודה למני גרינפלד, חבר ההנהלה החדשה של "זוחלי גני תקווה", על חלקו המשמעותי בארגון האירוע וכנראה שהוא גם שאחראי לרבות מהתמונות שבהן השתמשתי (קשה היה לעקוב מי צילם מה).

 

 

 

לפני יומיים פרסמתי את חלקו הראשון של הפוסט על מרוץ האולטרה סביב אגם טרסימנו שהסתיים ברגע המתוק הזה:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אך לפני שהגענו לרגע זה – נחזור כעת לנקודה שבה עצרתי את הפוסט הקודם:

את 28 הקילומטרים הראשונים רצתי עם בלהה. מפעם לפעם צילמתי את הנופים היפים שבדרך וגם את בלהה. גם הצלמים שבדרך צילמו אותנו:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וכעת לתמונות שצילמתי אני:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לאחר מכן מצאתי את עצמי רצה לבד. הפעם דווקא לא "מתרועעת עם זרים בדרך", כפי שניבאה בלהה שיקרה מתוך היכרות עם דפוס הריצה שלי (אמרתי לה שזה נשמע לא טוב…). הייתי שקועה בהתבוננות בנופים המשתנים של העיירות לאורך האגם וכן של האגם עצמו, ועוד יותר מכך בשיח פנימי עמוק ביני לביני וביני לבין בוראי. כעת שיננתי בלופ פסוקי אמונה וביטחון ש"במקרה הכינותי מראש", ובראשם "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה" (תהלים קיח 21) בלחן שהלחינה אימי היקרה, וכן פרק שלם בתהלים – מזמור לתודה (תהלים ק), גם הוא בלחן של אמי.

בקילומטר ה-35 ניסיתי לשתות קוקה-קולה. הרי טוענים שבוסט הסוכר הזה מסייע מאוד לאישוש הרצים. אך המשקה שאיני מורגלת בו ואיני אוהבת את טעמו גרם לי לבחילה. לא עוד. ניסיתי – לא עבד.

הייתי מודאגת מכך שלאורך כל הריצה אין שירותים. אף לא היו מקומות מסתור כפי שיש במרוץ סובב עמק. אבל ב"ה לא נזקקתי לכך.

תוך כדי הריצה התברר לנו שכל המקצים רצים באותו מסלול ושאנחנו חולפות בשער הסיום של כל מקצה ומקצה, אלא שהריצה של המקצים הקצרים יותר הסתיימה במקומות שונים ולא בנקודת הפתיחה של המרוץ. רק רצי ה-58 מסיימים בנקודת הפתיחה לאחר שהקיפו את כל האגם. עוד סיבה לרוץ 58 קילומטר ולא פחות מכך.

 

 

 

 

 

 

בקילומטר ה-43 שמעתי את עצמי ממלמלת בקול רם (לא היו אנשים בסביבה באותו זמן): "קרה לך נס, קרה לך נס". איך אפשר להאמין שכבר רצתי מעל מרתון, עם הפציעה שהשביתה את האימונים?

כן, נעזרתי באדוויל, לפי המלצת המאמן מישאל דגן והפיזיותרפיסט נעם איבשיץ. אומנם לא לקחתי ממנו לפני הריצה, אף ששניהם המליצו על כך, אך כן לקחתי שני אדוויל תוך כדי ריצה.

מפעם לפעם, כאשר סבלתי מהתכווצויות שרירים, בייחוד באצבעות הרגליים, עברתי לזמן קצר להליכה מהירה. כך עשו גם הרצים האחרים בסביבתי, כל רץ וסיבותיו עימו. השינוי הזה אושש אותי וסייע לי לשוב לריצה בקצב טוב יחסית.

לפני הריצה הכנתי עצמי מנטלית למשברים, ל"קיר" שהוא אימת כל הרצים ולמי יודע למה עוד. חשבתי לעצמי שאתמודד ושאצמח מההתמודדות, אולם כל ההכנות הללו היו לחינם. לא פגשתי ב"קיר" (משך כל שנותיי כרצה עדיין לא פגשתי בו) ואף שהריצה לא הייתה טיול פיקניק, היא לא נחוותה כקשה במיוחד ובהחלט סיימתי בטעם של עוד.

לאחר 6 שעות ו-24 דקות חציתי את קו הסיום בתחושת סיפוק עצומה. לפני המרוץ חשבתי שאבכה אם וכאשר אצליח לסיימו, בגלל הרקע של הפציעה, בגלל אי-הוודאות. אף פעם לא בכיתי בסיום מרוץ והיה נראה לי שזו תהיה הזדמנות טובה לקתרזיס של בכי. לא בכיתי, אך בהחלט הייתי נרגשת. הפציעה שדרגה מאוד את חוויית ההישג ואת הסיפוק על העמידה ביעד.

ההתרגשות והכרת התודה גברו כאשר בדקתי בלוח האלקטרוני וגיליתי שזכיתי במקום ראשון לקטגוריית גיל (בנות 60 ומעלה. היינו 14 בקטגוריה) וכמובן כאשר נקראתי לעלות לפודיום.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אקורד אבסורדי

בעודי עומדת על הפודיום ומקווה לקבל גביע או מזכרת נחמדה, ראיתי שמירקו, מארגן המרוץ, מגיע אליי ובידו עצם ענק ובלתי מזוהה בצורה של גיטרה, בגודל של חצי בן אדם. מה אני אמורה לעשות עם זה, ואיך הוא רוצה שאארוז את זה במזוודה? חשבתי לעצמי, ושאלתי אותו בנימוס "מה זה?" "בשר", השיב. "No, no, no! Vegana!" נחרדתי. הוא נבוך מאי-שיתוף הפעולה מצידי והציע לי יין וגבינות תחת הבשר. מובן שהשבתי בשלילה. היין אומנם טבעוני אך מסיבות הלכתיות איני יכולה ליהנות ממנו. לבסוף הציע לי שתי חבילות של פסטה והבטיח שהפסטה טבעונית. כדי לא לאכזב אותו, וכן כדי שתהיה לי איזושהי מזכרת מהפודיום, לקחתי חבילה אחת של פסטה וּויתרתי על השנייה. הרי אני אמורה להמשיך לרוץ. אף קיבלתי תיק כדי לשאת בו את הפסטה. החלטתי שכאשר אשוב לארץ אציב את חבילת הפסטה על מדף הגביעים שלי, כמזכרת מצחיקה. כך אכן עשיתי, ורק לאחר מכן נזכרתי, שבקרוב מאוד צריך יהיה לאכול את ה"גביע", לכבוד חג פסח ההולך ומתקרב.

 

 

 

 

 

 

 

ואחד לשנה הבאה

עם תום טקס העלייה לפודיום, יצאתי בריצה לחפש את בלהה. הרי נותרו לנו שני קילומטרים של ריצה מעבר למרוץ הרשמי, כדי להגיע ל-60 קילומטר. בידי נשאתי תיק ובו קרקשה בעליזות חבילת הפסטה, "הגביע" שלי.

 

 

 

 

 

מצאתי את בלהה כעבור כחצי קילומטר של ריצה, קרוב לשער הסיום. רצתי לצידה אך הקפדתי שלא לעבור בשער פעם נוספת כדי לא לבלבל את המערכת. בלהה קיבלה את המדליה ובלא להתעכב המשיכה בריצה ואני לצידה. הייתי גאה בה מאוד על הנחישות הזו. בלהה השלימה שני קילומטרים ל-60, ולי יצא להשלים שלושה – 61 קילומטר. זהו קילומטר אחד יותר ממה שתכננתי, אך מאחר שאני מבוגרת מבלהה בשנה, ובעוד חודשיים אהיה בת 61, זה נראה לי אך הולם.

הבטנו זו בזו בחיוך נרגש. עשינו זאת! ובעבורי היה זה כמעט כנגד כל הסיכויים, גם אם רבים ממכריי הרצים ניבאו לי שאצליח.

"חבל שאנחנו לא יכולים לראות את עצמנו כפי שאחרים רואים אותנו", אמרה לי בלהה. "לי היה ברור שתצליחי לרוץ".

אפילוג

יום לאחר המרוץ יצאנו בלהה ואני להליכת שחרור נמרצת לאורך האגם. מבטינו הקיפו אותו, עברו לגדה שמנגד ותהינו זו באוזני זו: "איך הצלחנו להקיף את האגם הגדול הזה?"

תודות

בראש ובראשונה לבורא עולם שנתן בי את הכוח לסיים את הריצה והיה עימי בכל צעד וצעד.

וכמובן לשותפתי למסע הריצה הזה, היוזמת שלו והטורבו – בלהה מנדילוביץ, שזו לנו כבר חוויית ריצה משותפת שלישית בחו"ל. תודה על החברוּת, על הארוחות הטבעוניות המעולות ועל הפרגון מכל הלב.

למאמני מישאל דגן, שהתמודד עם רצה לא לגמרי ממושמעת (48 קילומטר) ולאחר הפציעה – מלאת חששות.

למאמני לשעבר, פליקס פיסרבסקי, שהוא המאמן של בלהה, שעודד, התעניין והמליץ לי על נשימות וים הוף כדי לשמר עד כמה שניתן סיבולת לב ריאה.

לפיזיותרפיסט נעם איבשיץ, שטיפל במסירות ברגל הסוררת מתוך רצון ומחויבות לסייע לי להגשים את החלום.

למאמן המנטלי איתן עזריה, שממנו למדתי להתחייב לדרך ולפעולות שלי כדי להשיג את המטרה ולא לתוצאות. התובנה הזו עודדה אותי לעשות כל שביכולתי כדי לצלוח את המרוץ, אף שלא ידעתי אם אכן אוכל לרוץ אותו. גם העובדה שקבעתי את המרוץ כהישג מפתח עבורי באפליקציה שפיתח איתן, ובה אני משתמשת מדי יום – גרמה לכך שדבקתי בתוכנית להשתתף במרוץ, שהרי לא בקלות מוותרים על הישג מפתח.

לאישי יריב גלבוע, שאומנם השמיע קולות מודאגים, אך תמיד מאפשר לי להגשים את החלומות שלי (גם אם הוא מתקשה להבין אותם).

למירקו (Mirco) – מארגן המרוץ, שעמד בקשר קבוע עם בלהה, סייע לנו ברצון והשיב באדיבות ובסבלנות לכל שאלה ושאלה. הוא גם בישר לנו בהתרגשות שאנו הישראליות הראשונות שנרשמו למרוץ הוותיק הזה, ולפיכך ביקש להצטלם איתנו למזכרת. תודה למירקו ולכל הצוות גם על מרוץ מאורגן למופת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

לסער יופה, שכאשר פגשנו אותו במרוץ "סובב עמק" הפנה את תשומת ליבנו למרוץ הזה ועקב אחר התוצאות שלנו מרחוק. כנראה שסער ישתתף במרוץ הזה בשנה הבאה.

לכל החברות והחברים שלאחר הפציעה עודדו, תמכו והביעו את ביטחונם שאצליח לסיים את המרוץ, ובהם ענת מלמד, יניב אנגל, הרי רחמיל, מיכל יפה, סוניה מנדלוביץ, שמוליק הודס, דורון אמיר והדס חסון, וכן לכל מי ששלח אנרגיות טובות, או התפלל להצלחתי ובהם אימי היקרה, שרה אסטלה שמש, אחי הבכור איסי שמש, אחותי מבחירה, ליאורה בן חיים, שותפת המחויבות שלי גלית גולדנברג-אורן ושותפי לריצת ה-48 קילומטר הזכורה לטוב, יניב אנגל.

יעמדו כולם על הברכה. כולכם עמדתם איתי על הפודיום.

המטרה, ההכנות ותחושת הביטחון

המרוץ הזה היה שונה מכל מה שחוויתי אי פעם מבחינת רכבת ההרים שהביאה אותי אליו. הכול החל ברעיון של בלהה מנדילוביץ לרוץ 60 קילומטר לכבוד גיל 60. שמחתי להצטרף אך לא הצלחנו למצוא מרוץ של 60 קילומטר. החלטנו שנוסיף עצמאית את מספר הקילומטרים הנדרש.

בתחילה חשבה בלהה על דרום אפריקה, מרוץ של 56 קילומטרים, אך כאשר התברר שהמרוץ מתקיים בשבת הבהרתי שלא אוכל להשתתף.

סער יופה הוא זה שהציע לנו את המרוץ באיטליה סביב אגם טרסימנו – 58 קילומטרים המקיפים את האגם כולו. כמעט מושלם! על כך נצטרך להוסיף רק שני קילומטרים.

ההכנות כללו ריצה של 33 קילומטר עם בלהה במרוץ סובב עמק 2022, מרתון טבריה 2022 שגם אותו רצתי עם בלהה, וכמובן מרחקים הולכים וגדלים באימונים עצמאיים.

ביום שישי 27.1 הייתי אמורה לרוץ 40 קילומטרים. הרִי, ירון ויניב מ"זוחלי גני תקווה" ארגנו "ריצת טיול" ליער בן שמן ושמחתי להצטרף אליהם. חשדתי שהריצה תגלוש מעבר ל-40 קילומטרים, ולא במפתיע היא אכן הסתכמה ב-48 קילומטרים. הרגשתי מצוין, כך שבנקודה זו הייתי רגועה בנוגע ליכולתי לרוץ את 60 הקילומטרים באיטליה בתנאֵי שטח נוחים הרבה יותר.

הנפילה ואיבוד תחושת הביטחון

כדי שלא יהיה רגוע ומשעמם, שישה ימים לאחר מכן – באימון קבוצתי בגשם, תוך כדי ריצה מהירה במטרה לתפוס מחסה – החלקתי, נפלתי ונחבלתי בברכי השמאלית. אובחן קרע במיניסקוס. וכך הפכתי מאחת שרצה בהנאה 48 קילומטר למי שמתקשה בהליכה (כן, צלעתי ממש) וכלל אינה מסוגלת לרוץ. האם כל תקופת האימונים הארוכה הייתה לשווא? סירבתי לקבל את רוע הגְזרה ועשיתי כל שביכולתי כדי לרוץ באיטליה. בלית ברירה ויתרתי על מרתון תל אביב. נפשי התעגמה בשל העובדה שביום שבו הייתי אמורה לרוץ ריצת הכנה של 50 קילומטר – 42 קילומטר במרתון תל אביב ותוספת של שמונה קילומטרים שארוץ עצמאית, אני רצה-הולכת 50 דקות. כן, כך קבע לי הפיזיותרפיסט נעם איבשיץ, שאליו הגעתי בהמלצת ענת מלמד. לאט-לאט (באמת) עלו פרקי זמן הריצה. בסופו של דבר, שבוע לפני המרוץ, רצתי את הריצה הארוכה ביותר שלי מאז הפציעה – 21 קילומטר. זה עלה לי במאמץ. חשתי שהנשימה נפגעה, ומה שהיה עבורי בעבר ריצה קלילה הפך לאתגר.

"האם אוכל לרוץ 60 קילומטר?" שאלתי את נעם, הפיזיותרפיסט. "אני לא יודע. את לוקחת על עצמך אתגר בלתי אפשרי, אבל אני חושב שאת צריכה לנסות". השיב. לפחות הרגיע אותי כאשר הבהיר בתשובה לשאלתי שאינו סבור שאגרום לעצמי נזק בלתי הפיך בכך שאשתתף במרוץ. "לו הייתי סבור כך, הייתי נלחם בך כדי שלא תרוצי", הצהיר.

מבחינתי זה היה האור הירוק להשתתף במרוץ, תשובה לכל המודאגים שניסו להניא אותי מכך, כולל הקולות המודאגים שבראשי.

שאבתי גם עידוד ממשפט שאמר מישאל דגן, המאמן שלי, בתקופה שעדיין לא יכולתי לרוץ ולמען האמת נראה שבאותה נקודת זמן הוא איבד את האמונה שאוכל להשתתף במרוץ: "אם תצליחי לרוץ קילומטר אחד, תצליחי לרוץ 60".

בדיעבד, לריצת ה-48 שרצתי עם בכירי "זוחלי גני תקווה" – הרי רחמיל, ירון אמיגה ויניב אנגל – הייתה השפעה מכריעה וטובה על החלטתי להתייצב למרוץ. אף שחודש השיא של האימונים עבר עליי בלא ריצה, היה משהו מרגיע בידיעה שכבר רצתי בהצלחה 48 קילומטר. מלוא החופן השראה שאבתי גם מיניב אנגל, שרץ כמה מרתונים בפציעה ובכאב והביע את אמונו שגם אני אצליח לעשות זאת.

העובדה שאיני לבד בסיפור הזה, אלא חוברת לבלהה, הוסיפה אף היא לכך שלא ויתרתי על המרוץ למרות התקלה הרצינית בדרך לשם. מכל מקום, החלטתי שגם אם לא אוכל לרוץ, לפחות אגיע עם בלהה לאיטליה ואעודד אותה. ואם אני ממילא יוצאת לאיטליה – אז למה שלא אנסה גם לרוץ?

כך הגענו לרומא, ומשם ברכבת לקסטיליונה דל לאגו, שהתגלתה כעיירה יפה ומנומנמת בעונה זו של השנה. אפילו שירות מוניות לא עבד. בסופו של דבר התנדב איטלקי טוב לב להסיע אותנו למלון החביב Residence Ranieri, מרחק של כ-50 מטר מנקודת הפתיחה והסיום של המרוץ. התברר שבעלי המלון כמעט שאינם יודעים אנגלית. מזל שבלהה היא זיקית של שפות והיא הצליחה לתקשר איתם באיטלקית.

בלהה ואני הבטנו באגם היפה שאותו אנו אמורות להקיף ושאלנו: איך נעשה זאת?

אימונים מנטליים

כיוון שבמהלך הפציעה לא יכולתי להתאמן פיזית כנדרש, הרביתי באימונים מנטליים. אוטוסוגסטיות היו חלק משגרת יומי. נוסף על כך חיפשתי סיפורים מעוררי השראה על אודות אנשים שהתגברו על קשיים עצומים, כך שהקושי שלי יתגמד מולם. חזרתי לידיעה על בוב וילנד, שאיבד את שתי רגליו במלחמת וייטנאם, ורץ את מרתון ניו-יורק על כפות ידיו במשך 98 שעות! מהו הקושי שלי אל מול סיפור גבורה מעין זה? לי בכל זאת יש שתי רגליים, גם אם אחת מהן פגועה.

יום לפני המרוץ אף מצאתי שני משפטי השראה שדיברו לליבי:

“The miracle isn’t that I finished. The miracle is that I had the courage to start”

(John Bingham)

“Run when you can, walk if you have to, crawl if you must; Just never give up”

(Dean Karnazes)

 

יום המרוץ

יצאנו בניחותא לנקודת הזינוק כרבע שעה לפני הזמן המיועד. ככה זה כשהמרוץ הוא במרחק שתי דקות הליכה. פגשנו את ויל ואת סטיב, שני רצים צעירים מארה"ב שנשאו את מספרי החזה 17, 19. עם בלהה ואיתי נוצר רצף מספרי.

 

 

 

 

 

 

 

זינוק! בקילומטרים הראשונים כאבה לי השוק הקדמית של רגל שמאל. דאגתי. מה יהיה בהמשך הריצה? אך הזכרתי לעצמי שההתחלה אינה בהכרח מעידה על הסיום. נשמתי לתוך השוק הכואבת. כעבור זמן מה שמחתי לגלות שהכאב חלף.

רצנו בשמחה ובהתרגשות, הסבנו זו את תשומת ליבה של זו לברווזים, לנרקיסים הצהובים ולשאר נופים יפים שבדרך. "אני אומרת לעצמי בלופ", סחה לי בלהה, "ככה נראה להגשים חלום". "אימצתי", אני משיבה ומציעה משפט משלי: "כל צעד וצעד מקרב אותי להגשמת החלום". אלא שבלהה מבהירה שמבחינתה, בכך שהחלה לרוץ היא כבר מגשימה את החלום. גישה נבונה יותר, אני חייבת להודות.

 

 

 

 

 

 

 

 

כאשר הגעתי לקילומטר ה-22 חגגתי, משום שהיה זה המרחק הארוך ביותר שעברתי מאז הפציעה. אמרתי לעצמי שמכאן ואילך אחגוג בלב כל קילומטר וקילומטר.

המשך יבוא…