"מה רבו מעשיך ה'!" – מחנה אימונים בשאמוני (צרפת) – יולי 2017

בשבוע שבו שהינו בשאמוני (צרפת, על גבול שוויץ ואיטליה), במחנה האימונים של אנדיור לריצת הרים, נראה היה שאוצר המילים שלי הצטמצם לקריאות התפעלות בנות הבנה אחת כמו "וואו!", "יו!" ולמלמול חרישי של "אני לא מאמינה" לנוכח הנופים מלאי ההוד שסבבו אותי מכל עבר. באמת ובתמים חשתי שנעתקו מילים מפי כדי לתאר את יפי היקום, והייתי אסירת תודה למשורר תהלים שהיטיב לבטא את רחשי לבי במילים האלמותיות: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'! כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ"

מאחר שקשה למצוא דברים מושלמים בעולמנו, עיתוי היציאה היה בעייתי מבחינתי. יצאנו ב-11.7.17, יז בתמוז. כלומר – צום. הצום התארך לי, שהרי החלתי אותו לפי שעון ישראל וסיימתי אותו לפי שעון שאמוני, ב-22:00 לפי שעון שאמוני וב 23:00 לפי שעון ישראל (ותודה מקרב לב לסוניה מנדלוביץ ולעידית סעד שדאגו לי למיצים משובבי גוף ונפש בסיום הצום!). ביום הצום לא יצאתי עם הקבוצה לריצת היכרות עם העיר שאמוני, והתקנאתי למראה סרטון על עדר כבשים שנקרה בדרכם במהלך הריצה.

למחרת הצום, יום שני להגעתנו, חיכה לנו היום הקשה ביותר במחנה האימונים, טיפוס ארוך לורטיקל קילומטר. הצום ביום הקודם השפיע עליי, כך שחשתי חלשה והתנהלתי באיטיות ובכבדות. עידית סעד פרשה עליי חסות, המשיכה עמי בקצב שלי, דאגה לי להפסקות של אוכל ושתייה וכך בסופו של דבר התאוששתי תוך כדי תנועה (ועצירות), הצלחתי לעמוד במשימה ולהגיע למרומי ההר ואף להצטלם למזכרת.

שאמוני-תמונה קבוצתית

 

 

 

 

 

 

את הקטע האחרון של הטיפוס, לאחר שכבר התאוששתי, עברנו עידית, קארין אילת (אתה אף חלקתי חדר במלון) ואני ביחד, ושמחתי בחברתן הנעימה ובכך שאיני בודדה ושיש שותפות לחוויותיי מול הנופים המופלאים.

עם עידית סעד במעלה ההר. צילום: קארין אילת

עם עידית סעד במעלה ההר. צילום: קארין אילת

 

 

 

 

 

 

סלפי עם עידית סעד וקארין אילת

סלפי עם עידית סעד וקארין אילת. צילום: קארין אילת

 

 

 

 

 

 

שגרת מחנה האימונים הורכבה מיוגה בשעה 7:00 בבוקר, בהנחיית רן שילון, מול מראה של הרים ירוקים שפסגותיהם שלג לבן. איזו דרך נהדרת לפתוח את היום! היינו תמימי דעים שיש לנו בהחלט על מה להודות ולברך, בין אם אתה אדם דתי ובין אם לאו. את תרגיל ברכת השמש המרתי בלבי לברכת השם (ה').

היש דרך טובה מזו לפתוח את היום?

 

 

 

 

היש דרך טובה מזו לפתוח את היום?

לאחר היוגה נהנינו מארוחת בוקר (היה מספיק מזון גם לטבעונים, ואפילו חלב סויה) ויציאה לריצה או לטיפוס הרים בשעה 9:00 בבוקר. סיימנו בשעות אחר הצהרים המוקדמות או המאוחרות, והיינו פנויים למנוחה או לשיטוט בעיר היפה שאמוני.

כרבע מהקבוצה, חמישה במספר, וביניהם שניים מהמאמנים – רן שילון ומיטל שושן, הם טבעונים. ליאת סגול הצטיידה מראש באפליקציה Happy cow שמוצאת מסעדות ידידותיות לטבעונים בכל מקום. כך שמבחינה קולינרית הסתדרנו יפה, הרבה בזכות המסעדה ההודית הנהדרת שבעיר.

בהרים פגשנו צמחייה עשירה ומגוונת, פרחים בשלל צבעים, חיפושיות ענוגות, פרפרים לרוב, פרות רועות באחו שדנדון פעמוני הצוואר הכבדים שעליהן אולי יכול להיחשב כרומנטי, אך הוא גרם לי צער מתוך הנחה שהוא לא נוח להן וחשש שמא משקל הפעמונים מעיק עליהן. לעתים ניתן היה למלא את השלוקר או את בקבוק המים מהנחלים או המעיינות שבדרך.

סוניה ממלאת את השלוקר ממי מעיין

סוניה ממלאת את השלוקר ממי מעיין

 

 

 

 

 

 

 

 

ביום האחרון לשהותנו בשאמוני יצאנו עם רן לריצת פרידה חווייתית מהעיר היפה. לאחר ביקור באצטדיון וסיבוב ריצה  בו, רק כדי לחוות איך זה לרוץ באצטדיון אחר, רצנו לאורך נחל יפה, ריצה שניתן לראות בה ריצה קולינארית, מאחר שמפעם לפעם עצרנו לנשנש פטל וגוג'י ברי מהשיחים שבצד הדרך. זו הייתה לי פעם ראשונה שראיתי ואף אכלתי גוג'י ברי טרי! עוד אזכיר שעוד קודם לכן נהנינו גם מקטיף אוכמניות, אף שעדיין אין זו העונה לאוכמניות.

ריצת פרידה בסימן קולינארי. היה טעים!

ריצת פרידה בסימן קולינארי. היה טעים! צילום: רותי שחף

ריצת פרידה משאמוני. משקיפים על איזשהו הר. צילום: רותי שחף

ריצת פרידה משאמוני. משקיפים על איזשהו הר. צילום: רותי שחף

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש עוד חוויות לרוב שניתן לכתוב עליהן, אך רבה גם העבודה שהצטברה על שולחני והתחושה שממילא כוחן של המילים מוגבל לתאר את מה שהיה, לכן אסתפק בכך שאסכם ואומר שבמחנה האימונים בשאמוני רצתי בנופים שספק רב בעיניי אם ניתן למצוא יפים מהם ואני מקווה שתחושת ההודיה על יופיו של העולם תשאיר את רישומה התמידי בנפשי.

הראש בעננים...

הראש בעננים…

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות

הר לעמק 2017 – יחי הזיכרון הקצר!

מה היה לנו בהר לעמק? חם, מתיש וקשה; כיף, מצחיק ומהנה; חברות טובות, ארוחות טבעוניות טובות, חלקי ריצה מהנים, נופים מרהיבים, אף שאת חלקם הגדול לא ראיתי, אם משום שהייתי שקועה בקשיי הריצה בחום היום ואם משום שהריצה בחשיכה הרחומה (משום שאין לשמש ממשלה בה) הסתירה את הנופים מעיניי.

בהרכב הקבוצה חל שינוי: מיכל לא הייתה משוכנעת שתוכל לרוץ ולכן צורפה קארין אילת כרצה במקומה. "הילדה של הקבוצה" כינתה אותה סוניה בחיבה. בסופו של דבר התאפשר למיכל לרוץ והיא הצטרפה כמלווה. אף שקארין מתאמנת אתי ב"אנדיור", כמעט שלא הכרתי אותה עד למרוץ "הר לעמק", ואני שמחה על ההזדמנות שנפלה בחלקי לפגוש בחורה כה מתוקה, משעשעת, כשרונית וחכמה. בונוס מובהק של המרוץ.

גם במצב הגופני של הקבוצה חל שינוי: תמר, הרצה החזקה והמהירה מכולנו, שהיא גם אשת ברזל, נפגעה בקרסול לפני המרוץ. אף על פי כן, למרות כל החששות, יצאה למרוץ וצלחה בשלום את כל המקטעים שלה, שבתור רצה מס' 7 היו מקטעים קשים.

תמר אילוני גרבר - נחושה וחזקה, למרות הפציעה

תמר אילוני גרבר – נחושה וחזקה, למרות הפציעה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שמחתי שאנו הקבוצה הראשונה, משום שלפני ארבע שנים נמניתי עם הקבוצה המסיימת. הייתה זו חוויה ראשונית להגיע כקבוצה למקום הזינוק בתל-חי ולפגוש את האריה השואג ואת שער הזינוק.

שער הזינוק: קארין, סוניה, מיכל, מרינה, יעל

שער הזינוק: קארין, סוניה, מיכל, מרינה, יעל

הלביאות השואגות

הלביאות השואגות

 

 

 

 

 

 

 

לפני הזינוק בתל חי

לפני הזינוק בתל חי

 

 

 

 

מימין לשמאל: סוניה, מיכל, קארין, יעל ומרינה

 

 

 

 

 

 

 

ליווינו את סוניה לזינוק, והמשכנו במכונית לנקודה הבאה שבה היה עלי להחליף אותה. המתנו במכונית עד לשעה המשוערת שבה תגיע. ולפתע שיחת טלפון ממנה, המבשרת שכבר הגיעה ושהיא ממתינה לנו. לא נעים! היינו אמורות לקדם את פניה, וכעת היא נמצאת שם לבד. היא פשוט הייתה מהירה ממה ששיערנו. "אשמתך שרצת מהר", מצאתי את הגורם האחראי למחדל.

סוניה מנדלוביץ בפעולה!

סוניה מנדלוביץ בפעולה!

 

 

 

 

 

 

קטע הריצה הראשון שלי היה מדגי דפנה (אוף! לא רציתי לחשוב מה עובר על הדגים האומללים הללו!) למאגר שמיר. 11 קילומטרים בסך הכול. ניסיתי ליהנות מהנוף היפה, והצלחתי חלקית. החום שהלך וגבר (סיימתי את הריצה בשעה 12:00 בצהריים) וחיבל בהנאה. חשבתי על הקולגות שלי היושבים כעת באולם ממוזג ושומעים הרצאות מעניינות בכנס הבינלאומי השנתי של המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, כנס שעוסק בספרות החכמה ובשיר השירים. נזכרתי כיצד שקע לבי כאשר התברר לי לדאבוני שחלק מן הכנס חופף למרוץ ושאאלץ להיעדר ממנו. היה זה מאוחר מדי עבורי לבטל את השתתפותי במרוץ, מאחר שמדובר במרוץ שליחים, שבו יש ערבות הדדית ומחויבות לשאר חברות הקבוצה הסומכות עליי שארוץ את הקטעים שהתחייבתי לרוץ.

התוצאה של המחויבות הזאת היא שרצתי בחום היום, ללא כל נחמה של צל, וכבונוס מטריד תקפו אותי בריצה גדודים של חרקים, והחליטו להשתכן דווקא בחללי האוזניים, האף והפה שלי. ניסיתי לרוץ בפה סגור. זמזום מטריד שנשמע כזמזום יתושים ליווה אותי. נזכרתי בדיון שהתפתח בקבוצה שלנו אם לרוץ עם נגן או לוותר עליו. מרינה השיבה נחרצות שלא תרוץ עם נגן, שהרי איך תשמע את צפצוף הציפורים? אני צידדתי בעמדתה. אך בעודי רצה, במקום לשמוע צפצוף ציפורים שמעתי את זמזום היתושים או מה שנשמע כיתושים. באמת היה עדיף נגן שיחפה על הרעשים השנואים הללו. הדופק עלה, מדי פעם בפעם הרגשתי את הפנים שלי לוהטות, ואז הורדתי קצב והקפדתי לשתות. רצתי עם בקבוק של שלושת רבעי ליטר, במקום בקבוק של חצי ליטר שאני רגילה לאחוז בידי, ולא היה לי נוח כל-כך. נוסף על כך, החלק הראשון של המקטע הראשון היה בסימן עליות. במחצית הדרך בערך הגענו לעץ שמתחתיו הייתה נקודת מים, שלא ידעתי על קיומה מראש. "מכאן ואילך יהיה הרוב בסימן ירידה", שמעתי רץ אומר לחברו, והמילים הללו היו כמים צוננים לנפשי העייפה, אף יותר מהמים ששתיתי באותה נקודה. כאשר הגעתי סוף סוף לתחנת ההחלפה, והעברתי את "הלפיד" לקארין, שרצה אחריי, סיפרו לי חברות הקבוצה שכל פניי זרועות בחרקים שנדבקו לקרם ההגנה שמרחתי, אך גם לריסי העיניים. הפקדתי עצמי בידיהן הטובות, והן הסירו ממני במגבונים לחים את החרקים שבחרו דווקא בטבעונית להתנהגות האובדנית שלהם. האם הייתי מוכנה לחזור על החוויה הזאת? – שאלתי את עצמי – אך ידעתי היטב את התשובה: תלוי בחוויה הכוללת מן המרוץ. אם היא תהיה טובה, אצליח לשכוח או להדחיק את זוועות הריצה בחום בליווי משמר כבוד של חרקים.

ריצה בחום היום. בתמונה לא רואים את החרקים המציקים ולא חשים את החום הכבד

ריצה בחום היום. בתמונה לא רואים את החרקים המציקים ולא חשים את החום הכבד

 

 

 

 

 

 

הריצה בחום היום הייתה זוועתית לבנות שתי הקבוצות (גם הרצים האחרים, יש להניח). אף אחת מאתנו לא סיימה מחויכת וכל אחת מצאה הגדרה קשה מחברתה לתיאור החוויה שלה. אחת מאתנו אף התייבשה קלות והדופק שלה זינק לשמים, וכשהגיעה לתחנת ההחלפה (בריצה!) טופלה בידי חובש. רק שפיכת שתי כוסות מים על עצמה עם סיום הריצה הצליחה לאושש אותה חלקית. קיוויתי עבור כולנו שהמשך המרוץ יהיה חוויה מתקנת, וכך אכן היה עבור רובנו.

קטע הריצה השני שלי היה מלבנים עד רביד, 12.5 קילומטר, קטע הנחשב קשה מאוד בשל העלייה המצטברת של 462 מטר. האמת היא שחששתי ממנו מאוד. הרשיתי לעצמי לעבור להליכה כאשר חשתי שהריצה אינה משתלמת אנרגטית, וראיתי שכך עשו גם רוב הרצים האחרים, אף שלא כולם. היו כאלה שהצליחו לרוץ גם בעליות הקשות ביותר. קטע זה רצתי בשעת ערב, כך שלמרות העליות הקשות, הצלחתי גם ליהנות מהנוף היפה, מהדרדרים ומהפרות הרבות שראיתי בשטח.

הר לעמק 2017-ריצה עם פנס

 

 

 

 

 

 

 

קטע שלישי שנפל בחלקי כרצה 2 (וקטע רביעי של ריצה שלי, כפי שיוסבר להלן) היה  מכפר תקווה ליקנעם, 12.8  קילומטר. קטע זה רצתי בשעת בוקר מוקדמת. נהניתי מהחמניות שבשולי השבילים אך הלב נחמץ למראה הרפתות הרבות שבדרך, הפרות המבוססות בצואתן והידיעה שהפכו אותן למכונות להפקת חלב ושהעגלים שלהן נקרעים מהן סמוך מאוד להמלטה. אף שתוואי השטח היה קל נעים, נתקלתי בקושי כפול בריצה זאת: העייפות המצטברת, שהרי כבר כמעט 24 שעות שלא נתתי תנומה לעפעפיי, מלבד שלושים דקות בערך של שינה, בצימר היפהפה בסוללים ('עליית הגג של ג'וד'). לאחר שאכלנו שם (ותודה לציפי על המרק הכתום!) והתקלחנו, כמעט שלא נותר זמן לישון. שנית, לפני הריצה שתיתי בירה שחורה, במחשבה שהיא תאושש אותי, וזו מעלה בתפקיד שהועדתי לה וגרמה לי לבחילה עוד לפני הריצה ובמהלכה. תזכורת לעצמי: לא מנסים דברים חדשים בזמן מרוץ! נזכרתי במה שסיפרה מרינה, שנתקלה בקושי של כאב בטן בזמן הריצה אך דרבנה עצמה במשפטים נוסח: "ספורטאית אמתית רצה גם עם כאב בטן". מה שטוב למרינה טוב גם לי. כמה שמחתי להגיע לתחנה ביקנעם ולדעת שסיימתי את חלקי בריצה!

מאחר שנבחרתי לרוץ כרצה 2, שהסך הכולל של הריצות שלו הוא הקשה ביותר, היו רוב הרצים שראיתי על המסלול בחורים צעירים וחזקים שהשיגו אותי חיש קל. "מה לזו בינינו?" בוודאי חשבו לעצמם למראה רצה בת 55 (אתמול יום הולדת) החולקת אתם אותם שבילים. חוויה מתקנת הייתה עבורי בכך שעל שלושת קטעי הריצה שלי נוסף קטע ריצה אחר (קצר וקליל, למרבה המזל), מצומת זרזיר לאלוני אבא, 5.9 קילומטר, שבו, לפתע, אני היא שעוקפת בקלות רצים אחרים. בקטע זה שוחחתי עם רץ שרץ לצדי כברת דרך, איתן ירושלמי שמו. בקורטוב גאווה סיפרתי לו שלאחר שאסיים קטע זה, מחכה לי, בהפרש של רצה אחת, קטע ריצה נוסף, הקטע האחרון של רץ 2. "כמה רצים אתם בקבוצה?" נזכרתי לשאול. "למעשה שניים" השיב לי, ואני הרכנתי את הראש בבושה. פירוש הדבר שהוא רץ יותר מ-100 קילומטר… "פרופורציות, יקירתי!" סנטתי  בעצמי.

הדינמיקה החברתית בשתי הקבוצות הייתה מצוינת, וכך גם הדינמיקה בין שתי הקבוצות. שמחתי מאוד לקבל עדכונים מבנות הקבוצה השנייה, החצי השני שלנו, ובייחוד שמחתי להיפגש אתן כל אימת שהתחלפו הקבוצות. שמחתי גם לפגוש בדי פעם בפעם בתחנות ההחלפה את סער וסיגל, חברי קבוצת "אנדיור", שרצו עם קבוצות אחרות.

החצי השני שלנו ממתין לנו בזולה: אפרת, ציפי, תמר ומירב

החצי השני שלנו ממתין לנו בזולה: אפרת, ציפי, תמר ומירב

תמונה קבוצתית עם גבר :) מימין לשמאל:

תמונה קבוצתית עם גבר :) מימין לשמאל: תמר, יעל ציפי, סיגל, סוניה, מירב וסער

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תחושה של החמצה ליוותה אותי על שלא התאפשר לנו להיות עם בנות הקבוצה השנייה בסיום הריצה, ונאלצנו לחזור לבתינו במרכז הארץ, עוד לפני שסיימו. הבנתי שגם אצלן נרשמה אכזבה מכך. הדבר דווקא מעיד על היחסים הטובים והחזקים ששררו בין השתי הקבוצות. אלמלא כן לא היו רוצות אותנו לצדן, הלוא כן? בכל אופן, שמחתי לראות את תצלומיהן כשהן שמחות ומחויכות בסיום.

מירב מרום על השטיח האדום!

מירב מרום על השטיח האדום!

 

 

 

 

 

 

החצי השני שלנו:

הסיום בתמרת – החצי השני שלנו: ציפי, תמר, מירב ואפרת

 

 

 

 

 

שמחת הסיום:

שמחת הסיום: תמר, מירב, אפרת וציפי

 

 

 

 

 

זהו, נגמר! שלום ולהתראות!

זהו, נגמר! שלום ולהתראות!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וכפי שפסקה בחכמה מרינה: העיקר שכולנו חזרנו בשלום, אף אחת לא נפלה או חלילה, גרוע מכך. במיוחד לאור העובדה שלדאבון הלב אחד הרצים נפטר במרוץ זה.

בנות קבוצת עלמא ולמה (לפי סדר הרצות) – סוניה מנדלוביץ, קארין אילת, מרינה קריסטל (ואתה המלווה מיכל למברטו), ציפי בראל, אפרת ידין, תמר ליאוני גרבר ומירב מרום – תודה על הזכות להיות חלק מכן, תודה על הידידות, על השותפות, על השיחות הנעימות, תודה על התרומה של כל אחת ואחת מכן לקבוצה. כולכן נעמתן לי מאוד!

מיכל למברטו ומרינה קריסטל בפעולה - בחום הקשה

מיכל למברטו ומרינה קריסטל בפעולה – בחום הקשה

 

 

 

 

 

 

מאמינה שעד שתבוא הזדמנות נוספת לרוץ במרוץ השליחים הר לעמק (ובלבד שלא ייפול שנית על כנס המחלקה), הקשיים הפיזיים והמנטליים ישקעו ויעומעמו והחוויות הטובות יזרחו באור יקרות, ולפיכך אומר: "רוצה אני!" ואשכח את הרגעים שבהם חשבתי לעצמי: "פעם אחרונה! לעולם לא עוד!"

יחי הזיכרון הקצר!

אפרת ומירב - האם נזקק מהחוויה הזו רק את החיוכים או נזכור גם את הקשיים?

אפרת ומירב – האם נזקק מהחוויה הזו רק את החיוכים או נזכור גם את הקשיים?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"באה מנוחה ליגע" - עמק יזרעאל. צילמה: סוניה מנדלוביץ

"באה מנוחה ליגע" – עמק יזרעאל. צילמה: סוניה מנדלוביץ

פורסם בקטגוריה ריצה | 8 תגובות

מרוץ הבית – מרוץ גבעת שמואל בשיתוף אוניברסיטת בר-אילן 12.517 – התוצאה "לא משהו" אבל… חזרתי עם שני גביעים ביד :)

"מרוץ הבית" – כך אני מכנה את מרוץ גבעת שמואל מאז החל לשתף פעולה עם האוניברסיטה שלי, אוניברסיטת בר-אילן, ומסלול המרוץ שונה כך שהוא עובר גם ברחבי האוניברסיטה. אף שאיני משתתפת במרוצים רבים, ואף איני מתאמנת כעת על שיפור מהירות, אני חשה כמעט חובה מקצועית להשתתף בו. המרוץ הזה זיכה אותי בעבר בשני גביעים, ובתוצאה הטובה ביותר שלי לריצת 10 ק"מ – 49:52 דקות. היה זה בשנת 2014 הזכורה אצלי לטוב מבחינת הישגים בריצה.

בבוקר המרוץ נסעתי באוטובוס לאוניברסיטת בר-אילן, וממנה הגעתי ברגל לפארק רמון בגבעת שמואל. הגעתי מוקדם, והראשונים שראיתי (וביחד חלקנו תור לשירותים) הם קבוצה של רצים ללא גבולות, רצים עם מוגבלויות. פרוייקט מרגש; מסוג הפרוייקטים המעניקים לריצה ערך מוסף. לאחר מכן ראיתי קבוצה גדולה ועליזה של שוטרים שהשתתפה במרוץ. המזניק היה לא אחר מרוני אלשיך, מפכ"ל המשטרה, תושב גבעת שמואל, שאף דיבר על הקשר המתהדק שבין גבעת שמואל לאוניברסיטת בר-אילן.

"רוצי עם שעון" פקדה עלי רעות (האלופה והצמה), המתאמנת אף היא ב"אנדיור", כאשר שמעה על כוונתי להשתתף במרוץ, ואף נתנה לי הנחיות באיזה קצב לרוץ. מאחר שהילדונת הזו עבדה כמאמנת כושר, ומאחר שהיא יודעת להישמע סמכותית, ומאחר שממילא קיוויתי לשוב גם הפעם עם גביע, נשמעתי לפקודתה ואכן, רצתי עם שעון וניסיתי לרוץ מהר.

"כל הכבוד על החולצה!" אמר לי אחד הרצים בזמן הריצה בעודו חולף על פניי, והבנתי שמדובר ברץ טבעוני. החולצה שלי נושאת מאחור את הכיתוב Vegan Runner. גם מקדימה, על מספר הרץ, רשמתי Vegan. אולי משום כך לאחר המרוץ סיפר לי אחד הרצים שאני מכירה, על בנו הטבעוני, שעומד לערוך חתונה טבעונית (נזכרתי בחתונה הטבעונית של יריב ושלי לפני 21 שנים ותהיתי אם הייתה זו החתונה הטבעונית הראשונה בארץ), ורצה אחרת שאני מכירה סיפרה לי על בתה הטבעונית, שכתבה בפייסבוק שלה לפני יום העצמאות: "נא לחגוג בלי להרוג בעלי חיים. תודה!" וחטפה על הראש… אני מנסה להסביר לאם מדוע בתה עשתה זאת. תמיד מדהים אותי ששולפים נגד טבעונים אקטיביסטים את המשפט "חיה ותן לחיות"  בלי להבין עד כמה הוא רלוונטי דווקא להמשך המאבק להפצת הטבעונות: חיה ותן לִחיות, גם לַחיות.

התוצאה? לא חשוב! העיקר שחזרתי עם שני גביעים :)

התוצאה? לא חשוב! העיקר שחזרתי עם שני גביעים :)

 

 

 

 

 

אולי בגלל המפגש עם רצים ללא גבולות, ואולי גם משום שאני פשוט מחפשת תירוץ לשלב את שמו ואת תמונתו בפוסט, תוך כדי הריצה חשבתי על החתול שלי ג'ינג'וקון, שעבר ניתוח לכריתת רגל ימנית קדמית לפני חמישה שבועות. לאחר הניתוח הוא היה כל-כך אומלל, וכך גם אני. הוא נפל כל הזמן על צדו ובכה, ואני בכיתי אתו. יומיים לאחר מכן כבר גרגר בהנאה, התלטף בשמחה, רץ בגינה וניסה לצוד פרפרים (מזל שהם מהירים ממנו), ואני חזרתי לנשום. "גיבור שלי!" לחשתי באוזנו באהבה, "אתה אולי לא שלם, אך אתה מושלם!" בימים אלו הוא חונך גור חתולים שמצא יריב, משחק אתו ומלקק אותו כמו אם דואגת.

ג'ינג'וקון הגיבור. נראה ששכח שיש לו רק שלוש רגלים.

ג'ינג'וקון הגיבור. נראה ששכח שיש לו רק שלוש רגלים

 

 

 

 

 

לקראת סיום עיכוב לא צפוי – שער הזינוק קרוב מדי לשער הסיום, וחלק מהרצים המשיכו לרוץ בטעות לשער הזינוק. אני מאבדת ביטחון, עוצרת ושואלת שוב ושוב: "לאן? לאן?" אך איש לא עונה לי. בסופו של דבר מהמרת על השער הנכון, אך מגיעה עם תחושת חמיצות מסוימת. לא כך תיארתי לי את הסיום. תמיד לקראת הסיום אני אוהבת להגביר את הקצב (והמאמן רן שילון אומר על כך שאם יש לי כוח להגביר קצב בסיום סימן שלא רצתי נכון ולא נתתי הכול), והנה דווקא בסיום חוסר הביטחון, ההיסוס והעצירה.

התוצאה היא התוצאה האיטית ביותר שלי למרוץ זה עד כה, 53.52 דקות באופן רשמי (השעון שלי מראה על פחות), אך די בה כדי לזכות אותי בגביע על מקום ראשון בקטגוריית גיל (במרוץ זה החלפתי קטגוריה, ועברתי לקטגוריית 59-55). זוהי מתנה יפה לעצמי בערב יום הולדתי העברי בלב בעומר (יז באייר) שחל ביום שלאחר המרוץ. ומהו הגביע השני שבידי? רשום עליו:

מרוץ גבעת שמואל ה-8

לאוניברסיטת בר-אילן

בהוקרה

על תרומתכם הרבה להצלחת מרוץ גבעת שמואל ה-8

ט"ז אייר תשע"ז 12.5.2017

מאחר שבטקס הסיום לא נכח גורם רשמי של האוניברסיטה, קפצתי והכרזתי שאני עובדת האוניברסיטה וגאלתי את הגביע משממונו. היום אעביר אותו לידי האוניברסיטה.

לסיום, גם אם איני נלהבת ממה שהראה השעון, האחיין החמוד שלי, לביא בן השנתיים וחצי, התרשם מאוד ממראה הגביע. "וואו, וואו וואו!" אמר מוקסם למראהו, וגרם לי לחוש שאכן הצלחתי להשיג משהו… את הערכת האחיין.

מצד שני… זמן קצר לאחר מכן אמר "וואו, וואו, וואו!" למראה צרור מפתחות ישנים שכבר מזמן לא פותחים אף דלת ומשמשים לו כמשחק…

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 5 תגובות

ריצה עם ערך מוסף – מרוץ הרי געש בגולן (28.4.17) ו"רצים לזכרם" תשע"ז – לתפארת מדינת ישראל!

"יש לנו ארץ יפה!" – מרוץ הרי געש

"הבטיח – וקיים!" אמר לי אורן מנחם בעודו מסיע אותי במכוניתו לאימון הקבוצתי בדיונות תל-ברוך. הוא התכוון לכך שרן שילון, ממארגני מרוץ הרי געש, עמד בהבטחתו שהמרוץ הזה יספק לנו חוויה שאסור להחמיץ. ואכן, היה זה מרוץ עם ערך מוסף מבחינות שונות. הגעתי לקיבוץ מרום גולן בערב הקודם למרוץ עם דוד וסוניה מנדלוביץ. אתנו נסעה רוב הדרך גם מיכל יפה, שקפצה עליה רוח התנדבותית והחליטה לסייע במרוץ ולעודד את הרצים. הספקנו לשמוע חלק מהתדרוך של רן שילון ועופר פדן ונשארתי לשמוע את הרצאתו של קובי גטניו "make a wish". קובי סיפר על הצורך שלו למצוא צידוקים למשאבים הרבים שהוא משקיע בריצה – הן מבחינת זמן הן מבחינת ממון, ועל הפתרון שמצא בדמות גיוס הריצה לטובת עמותת "משאלת לב" שמגשימה את משאלותיהם של ילדים החולים במחלה מסכנת חיים. אתו הגיע להרצאה גם ירון בירן, מהכפר כישורית, רץ מרתון, שנרשם למקצה ה-30 ק"מ במרוץ הרי געש וקובי, ששימש מאמן ריצה בכישורית, התלווה אליו. מרגש מאוד! אני מבינה את קובי. גם אני מחפשת צידוקים לריצה, שהרי זהו תחביב זולל זמן. במידה רבה העובדה שאני משתפת את חוויותיי מן הריצה בבלוג "טבעונית למרחקים ארוכים", ששמו מעיד על האידאולוגיה שמאחוריו, מספקת לי את ההצדקה שלה אני זקוקה. אני מקווה שבריצה ובתיעוד החוויות הכרוכות בה אני תורמת תרומה צנועה לרעיון הטבעוני הגדול.

דוד נרשם למקצה ה-30 ק"מ וסוניה ואני ל-15 ק"מ. לאחר שירד מהרכב המשכתי עם סוניה לנקודת הזינוק של ה-15. הגענו בין הראשונים והיה לנו זמן להצטלם וכמובן זמן לחימום שהעבירה גלית קינדלר, שסוניה מכירה ומוקירה אותה מקורס מאמנים שלמדו ביחד. הרבה דברים טובים שמעתי על גלית מסוניה, ונראה שהחיבה וההערכה הדדית, לפי מספר הפעמים ששמה של סוניה נשמע מפי שגם ציפתה לנו בסיום המרוץ והכריזה על הרצים המגיעים לסיום.

לפני הזינוק - עם סוניה

לפני הזינוק – עם סוניה

לפני המרוץ - סוניה מבצעת תרגילי חימום

לפני המרוץ – סוניה מבצעת תרגילי חימום

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

על קו הזינוק שמחנו לפגוש את מיכל למברטו, שתרוץ אתנו במרוץ הר לעמק. האתגר הבא. חיבוק, ולצערי, כבר לא היה זמן לתמונה משותפת. הזנקה, נשיקה מסוניה ויוצאים לדרך!  כמעט שמחתי על כך שאני צלמת גרועה, משום שהריצה עברה בנופים כה יפים (לאחר שכתבתי ש"קשה להעלות על הדעת יפים מהם" בפוסט הקודם, על מרוץ כפר אוריה, אני כעת זהירה וחוששת להתחייב). כמעט כל דקה בריצה הזמינה לעצור ולצלם. אמנם צילמתי כמה תמונות במהלך המרוץ אך לאחר שראיתי את תמונותיה של סיגל וייס, התמונות שצילמתי קיפלו את זנבן בבושה ונשארו במכשיר הנייד. במהלך הריצה הצטערתי שאני רצה לבד ולא עם חברים, משום שהלב גאה מרוב היופי שמסביב ולא היה לי עם מי לחלוק את תחושותיי.

והנה כמה מהתמונות שצילמה סיגל וייס:

צילמה: סיגל וייס

צילמה: סיגל וייס

 

 

 

צילמה: סיגל וייס

צילמה: סיגל וייס

 

 

 

 

 

 

 

 

צילמה: סיגל וייס

צילמה: סיגל וייס

צילמה: סיגל וייס

צילמה: סיגל וייס

 

 

 

 

 

 

כפי

 

צילמה: סיגל וייס

האין זה מראה קסום? צילמה: סיגל וייס

 

 

 

 

 

 

 

היה נחמד לפגוש את מיכל יפה במהלך המרוץ, ומאחר שמשטרת ישראל לא סמכה על יכולת המתנדבים לנהל את התנועה בכביש, נותר לה זמן לצלם אותנו:

צילמה: מיכל יפה

צילמה: מיכל יפה

 

 

 

 

 

 

 

רעות לניאדו - האלופה והצמה. סיימה מקום שני מבין הנשים. צילמה: מיכל יפה

רעות לניאדו – האלופה והצמה. סיימה מקום שני מבין הנשים. צילמה: מיכל יפה

 

 

 

 

 

כלב מי שרץ - הכלב הזה רץ במקצה ה-30, אך לטענת הרצים רץ לפחות 50 ק"מ, כי מיהר קדימה וחזר אחורה מתוך התחשבות באלה שאינם כלבים.

כלב מי שרץ – הכלב הזה רץ במקצה ה-30, אך לטענת הרצים מסביבו רץ לפחות 50 ק"מ, כי כל הזמן מיהר קדימה וחזר אחורה מתוך התחשבות באלה שאינם כלבים. צילמה: מיכל יפה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כפי שהבטיח רן, סימון המסלול היה ברור ומובן לכול, כך שאפילו חסרת אוריינטציה כמוני לא יכולה הייתה לחשוש שמא טעתה בדרך, מה גם שכל הזמן היו רצים בסביבתי. רן סיפר שהקדיש את הלילה שקדם למרוץ לבדיקה שהסימונים במקומם, שאיש לא חמד לו לצון לשנות את כיוון השלטים וכו'. אז תודה שהסרת דאגה מלבי!

רצנו בין הרי געש, והצלחנו שלא להעיר אותם, אך נראה לי שהרי הגעש וכל הנוף המרהיב מסביב העירו לכל רצה ורץ משהו בחדרי הלב. כאשר חזרתי הביתה בישרתי לאישי יריב בטון נחרץ: "יש לנו ארץ יפה!" הייתי אומרת שגם זו הצדקה טובה לריצה – להתאהב בארצנו דרך הרגליים.

אך היו גם קרבנות ומחיר דמים למרוץ. סוניה וכרמית (שרצה את מקצה ה-30 ק"מ) נפלו ונחבלו, אך סיימו את הריצה מחויכות.

אמרו דודים, אינכם יודעים? מי משתיהן פצועה יותר?

כרמית וסוניה: מי משתיהן פצועה יותר? אמרו דודים: זו או זו?         צילם: דוד מנדלוביץ

 

 

 

 

 

 

 

 

אפילוג: לעתים אני מעדיפה לתת לאחרים לעשות את העבודה במקומי, אז רשות הדיבור לפרופ' דוד מנדלוביץ, שמכתב שכתב לרן שילון מביע את מה שאיני מצליחה להביע (ולא רק משום שלא הייתי בגדוד הרצים):

שלום רן

אתמול, חוויתי מסע מאלף בגולן, מסע ששילב את הגיאולוגיה הייחודית של האיזור עם הנופים הקסומים של רמת הגולן וחבל הבשן בצד המזרחי.

הריצה בין סלעי הבזלת, שכבות המגמה הצעירות והצמחייה המיוחדת הייתה בלתי נשכחת והשאירה טעם של עוד.

עבורי היה זה גם מסע בזמן כשכל התילים מימי הצבא נכבשו על ידינו, גדודי הרצים.

על כל אלו, על הארגון והיצירתיות ועל הביצוע המושלם רציתי להודות לך.

תודה

דוד

 

"רצים לזכרם" – יום הזיכרון,  -1.5.2017

עוד דרך להעניק משמעות לריצה היא היוזמה היפה לרוץ לזכר חללי מערכות ישראל, בחולצה שרשום עליה "רצים לזכרם". כל מי שנרשם ליוזמה קיבל באופן אקראי שם של חלל ויכול היה לבקש להוסיף שם של חלל נוסף. הריצה נקבעה לשעה 17:30 ביום הזיכרון וכל אחד רץ היכן שחשקה נפשו. לא היה זה מרוץ מאורגן.

קיבלתי את שמו של יעקב (ז'אקו) חקון ולפי בקשתי הוסיפו לי את שמו של דרורי גלבוע.

מאחר שנרשמתי מאוחר, יחסית, לא קיבלתי את החולצה שעליה נכתב "רצים לזכרם". בלית ברירה, בחרתי לרוץ בחולצת מרתון ירושלים, על שום צבעה הכחול, ומשום שיש בה נגיעות לבנות. בשעה 17:25 עמדתי בגינה, כמעט מוכנה לרוץ, ורק המתנתי שיריב יסיים להצמיד לגבי את תחליף מספר הרץ שקיבלתי מהמיזם, וזו לשונו:

גם אני נרשמתי למיזם

"רצים לזכרם"

זכיתי השנה להנציח את זכר:

יעקב חקון

דרורי גלבוע

יהי זכרם ברוך

www.memorun.org

 

ריצה לזכר יעקב (ז'אקו) חקון ודרורי גלבוע בתוך שאר חללי מערכות ישראל

ריצה לזכר יעקב (ז'אקו) חקון ודרורי גלבוע בתוך שאר חללי מערכות ישראל. צילם: יריב גלבוע

 

 

 

 

 

 

 

והנה, ברגע שסיים יריב לנעוץ את סיכת הביטחון האחרונה, ולפצוע את חולצת מרתון ירושלים, ראינו מעבר לגדר דמות משלשלת דבר מה לתיבת הדואר שלנו. "אולי זו החולצה?" אמרתי, בלא שבאמת האמנתי בכך. "זו באמת החולצה!" אמר יריב בהשתאות, לאחר שבדק את תוכן התיבה. חיש מהר החלפתי חולצה ופתק הזיכרון עבר לחולצת המיזם "רצים לזכרם". רצתי ברחובות קריית אונו וגני תקווה, חיפשתי מקומות הומי אדם וקיוויתי שכמה שיותר יקראו את שמות הנופלים שלזכרם אני רצה ויתוודעו למפעל ההנצחה הנאה הזה. כל אימת שחלף על פניי רץ שלא לבש את חולצת "רצים לזכרם", הצטערתי על ה"בזבוז" של ריצה ללא מטרת הנצחה. ניסיתי להתמקד כמה שיותר במחשבתי בנופלים שלזכרם רצתי. עוד לפני שיצאתי לרוץ קראתי על יעקב (ז'אקו) חקון ז"ל שנולד בשנת 1940, עלה מתוניס, היה ספורטאי מצטיין, מלא שמחת חיים ואהוב על חבריו, נפל ב 6.6.67. הניח אישה וילדה בת שנה. לאחר שנהרג נולד לו בן הקרוי על שמו. חשבתי על הבת שאינה זוכרת את אביה, אף שבוודאי זכתה באהבתו, ועל הבן שאביו לא זכה להכירו. הבן צעיר ממני. האם הוא רץ? האם אי פעם ידע שרצתי לזכר אביו וחשבתי על אביו ועל משפחתו תוך כדי ריצה?

כאמור, ביקשתי לרוץ גם לזכר דרורי גלבוע ז"ל. דרורי נולד בשנת 1948 במקסיקו סיטי (עיר הולדתה של אמי) לגיקה ז"ל ויעקב ז"ל, שהיו חברים קרובים מאוד של משפחתי. הוא גדל בקיבוץ יד מרדכי ונפל ב-16.11.1969 באזור תעלת סואץ. בעל ערכים ויפה בחיצוניותו ובפנימיותו היה. להערכתי, אמו, גיקה, שהייתי מיודדת עמה מאוד, מעולם לא התגברה על האובדן. דרורי היה רווק צעיר כאשר נפל. אחיינו, בנו של אחיו היחיד, אליעזר ז"ל, קרוי על שמו.

אחי הבכור, איסי, סיפר בפוסט שכתב בשנת 2014 שבמפגש עמיתים בקיבוץ יד מרדכי הוא דיבר על הזיקה המשולשת שלו למקום. הזיקה השלישית שהזכיר קשורה לדרורי, ואביא את דבריו כלשונם:

"דרורי גלבוע שלנו, מושא הערצתי בילדותי, טמון ביד מרדכי. הדמעות חונקות את גרוני – ליטרלית – כשאני כותב עליו. דרורי בנה לי מדיקט תצרף של משאית כשהייתי בגנון ומטוס מעץ כשהייתי בגן. בגן חובה הוא לימד אותי לרכוב על אופניים. כשהייתי בכיתה ד' התעמתתי בפעם הראשונה עם המוות. לעולם לא אשכח את הדמעות של אמי כשההורים סיפרו לי ולאחותי שדרורי נהרג בתעלה.

אני – איסי הילד – עדיין מתגעגע אליך מאוד. אני חושב על זה שאתה מבוגר ממני ב-11 שנים, ותמיד תישאר כך, אף שנשארת בן 21, צעיר מבת הזקונים שללי. דרורי אהוב, אני יודע שנהוג לכתוב על מי שנפל בקרב רק את הדברים הטובים. איני מצליח להעלות בזכרוני ולו דבר אחד הקשור בך שאינו חיובי".

יהי זכרם ברוך!

פורסם בקטגוריה ריצה | 7 תגובות

מרוץ בהפתעה – מרוץ כפר אוריה ודה ז'ה וו מרודוס

"יש לכם דה ז'ה וו מרודוס?" שאל אותנו המאמן, רן שילון, לאחר שגילה לנו שהכין לנו הפתעה לבוקר יום שישי האחרון, ואף גילה לנו מהי אותה הפתעה. "לגמרי" השבתי, והסברתי לשמוליק,  שעדיין לא היה ב"אנדיור" בשנת 2014, שבה יצאנו למחנה אימונים ברודוס, מה היה שם ומדוע פוקדת אותי תחושת הדה ז'ה וו: ביום האחרון למחנה האימונים ברודוס רן ארגן לנו בהפתעה גמורה השתתפות בטריאתלון אולימפי, לטריאתלטים שבינינו, או השתתפות במקצה הריצה בלבד, לאחרים, שאינם שוחים או רוכבים, כמותי. והפעם ההפתעה הייתה מרוץ כפר אוריה. כאשר הגעתי בבוקר יום שישי האחרון, עם אורן ושמוליק, לכפר אוריה, אנו, מבחינתנו, הגענו בתמימות לאימון קבוצתי. כך גם שאר חברי הקבוצה.  אולם הופתענו לגלות שמתקיים במקום אירוע ספורטיבי: דואתלון: ריצה של 10 ק"מ ורכיבה של 25 ק"מ. התברר שרן, שהוא חבר של מארגן המרוץ הזה, גלן כהן, הביא את מתאמני "אנדיור" כאורחי המרוץ.

לפני המרוץ - עם סוניה מנדוביץ. צלמת: דליה מיכאלי

לפני המרוץ – עם סוניה מנדוביץ. צלמת: דליה מיכאלי

לאחר ריצת חימום קבוצתית במושב, שגרמה לכך שהערנו את כל הכלבים באזור, והם מצדם העירו את המושב כולו בנביחותיהם הרמות, התייצבנו בשעה 7:00 לתדריך של גלן. למדנו ממנו שהבדואים הבטיחו שיקשרו את הכלבים שלהם לקראת האירוע. התנצלותי בפני הכלבים, אך אולי מוטב שכך. "עלייה מתונה" הגדיר גלן עלייה מסוימת במרוץ, "תגיד את האמת…" הפטיר-הפציר בו אחד ממשתפי המרוץ וגרם לי לצחוק. "בירידה הזו כל שנה נופל מישהו", הזהיר גלן מפני אחת הירידות. "מי מתנדב ליפול הפעם?" נשלחה לחלל שאלת משתתף אחר באירוע. משום מה איש לא גילה רוח התנדבותית אף שנראה לי שלא מעט רצים, ואני ביניהם, חשבו ש"יש סיכוי שאני המתנדב/ת של שנה זו".

 

התדריך של גלן

התדריך של גלן

 

 

 

 

 

 

 

 

גלן אמר בתדריך שבקילומטר השישי תהיה תחנת מים. בהערכת הזמן הסובייקטיבית שלי היה נדמה לי שכבר חלפנו על פני הקילומטר השישי, ותהיתי איך זה שלא נתקלתי בתחנת מים. היה חם והעלייה הוסיפה קושי. שמחתי על כך שרצתי עם בקבוק מים ביד. אני משוכנעת למדיי שלו הייתי תלויה רק בתחנת המים, הייתי חשה מצוקה.  והנה סוף סוף תחנת המים! נהניתי בה ממים צוננים והמשכתי לרוץ בכוחות מחודשים, טוב, לא רק בזכות המים הקרים, אלא גם בשל הירידה שחיכתה לנו מכאן ואילך.

הבונוס הגדול של המרוץ הזה הוא ריצה בשטח, בנוף שקשה למצוא יפה ממנו. הריצה החלה בנוף פתוח שכלל גם צמחי צבר ופרחי עולש עדינים ביופיים, והמשיכה ביער, במראה של פרות רועות ועוד ועוד ריחות ומראות של טבע. בייחוד נהניתי מהריצה ביער (מה גם שצל העצים בחום הזה היה מתת אל מבורכת). "יפה עד כאב" עברה לי בראש מחשבה קלישאתית, אבל כידוע, כוחן של קלישאות הוא שהן אמתיות, ואמתי היה גם הכאב שחשתי בחלק העליון של הבטן, מתחת לצלע הימנית…

הגעתי שנייה מבין הנשים. הראשונה היא רעות, אף היא חברת "אנדיור", הנשואה לאלון, המכונה "זריזי", וכינויה בפי הוא "זריזה" (במלעיל). מאחר שלא נרשמתי למרוץ, ולא הייתי מודעת לכך שניתן היה להירשם גם בבוקר המרוץ, במקום עצמו, ההישג הזה לא זכה להכרה רשמית ולתיעוד. האם זה מצער אותי? כן, אשקר אם אשיב בשלילה, אך מצד שני, כנראה שלו הייתי משתתפת רשמית במרוץ, לא הייתי מצלמת תמונות תוך כדי ריצה, כמו התמונות הללו:

פרה שרוצה להמשיך לחיות

פרה שרוצה להמשיך לחיות

 

 

 

 

 

 

 

 

מרוץ כפר אוריה-אורן ואחרים-הפוך

 

 

 

 

 

 

 

 

מרוץ כפר אוריה-נוף-ב

 

 

 

 

 

 

 

מצד שלישי, אני צלמת גרועה, אז בכל זאת עדיף היה שהייתי נרשמת למרוץ. נו, מילא. הרי אני מנסה להשתייך לבית מדרשו של נחום איש גמזו שלפיו "הכול לטובה".

המרוץ הסתיים במקום שבו החל, במושב כפר אוריה, וכל הרצים – נרשמים ואורחים כאחד – זכו בארטיק. אין כארטיק לאחר מרוץ ביום חם! חזרתי לביתי עם חוויה מתוקה ולא צפויה. כמה כיף להיות חלק מעולם הריצה!

סוניה מסיימת בחיוך שהקטנת התמונה אינה מצליחה לתפוס :(

סוניה מסיימת בחיוך שהקטנת התמונה אינה מצליחה לתפוס :( עוד מעט תקבל ארטיק!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ואסיים בנימה אישית, בעניין שהתלבטתי אם לשתף בו, ולבסוף החלטתי שכן, כי אולי יהיה בכך תועלת למישהו: שבוע המרוץ היה קשה לי מבחינה רגשית, בשל בעיות בריאות של אמי היקרה, שבע"ה תחלים במהרה. שוב גיליתי את שידעתי, ובכל זאת כדאי להיזכר ולהזכיר: הריצה מאווררת ומשחררת, מטעינה באנרגיות טובות שמאפשרות לי לפעול עבור מי שזקוק לי ביתר אפקטיביות. לכן, המלצה שלי – גם בזמנים קשים, כאשר יקיריכם זקוקים לכם – אל תוותרו לחלוטין על תחביבים, ובוודאי לא על תחביב הריצה.

חודש טוב ובריאות טובה!

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

ב"בעלמא" ייסדנו את חבורת עלמא ולמה – מרוץ שליחים מהר לעמק 2017

"גם אני! גם אני! מזמן מחכה שתארגני מרוץ שליחים כדי להיות בקבוצה שלך :)", מיהרתי לשגר הודעת וואטסאפ למרינה, מיד לאחר שהתבשרתי מפי חברתנו המשותפת, סוניה, שמרינה מארגנת קבוצה שתרוץ במרוץ השליחים מהר לעמק. מאז רצנו ביחד את מרוץ מהר לעמק בשנת 2013, חוויה שזכורה לי כאחת החוויות הכי מרגשות שהיו לי בתחום הריצה, אני רק מחכה להזדמנות לחדש ימינו כקדם. מרינה, מנהלת פרוייקטים במקצועה, היא האדם האידאלי לתקתק פרוייקט שכזה, בנוסף להיותה חברה שתמיד נעים במחיצתה, כך שהיה לי ברור שעלי להזדרז ולהבטיח את מקומי בקבוצה.

החבורה שהתגבשה בסופו של דבר לפי סדר הרצות שנקבע היא: מיכל למברטו, יעל שמש, סוניה מנדלוביץ, מרינה קריסטל, ציפי בר-אל, אפרת ידין, ליאוני תמר גרבר ומירב מרום.

כבר נפגשנו פעמיים בבית הקפה בעלמא בפתח-תקווה (שנבחר גם בזכות התרומה שלו לקהילת פגועי הנפש וגם בשל היותו ידידותי לטבעונים) ובפגישה הראשונה נקבע שם הקבוצה בהשראת מקום המפגש: עלמא ולמה. יש לנו כבר קבוצת וואטסאפ שוקקת ואנו מתחילות לצבור חוויות משותפות בתור קבוצת עלמא ולמה.

כמה מאתנו כבר רצו את מרוץ מהר לעמק, ולכמה תהיה זו חוויה חדשה לגמרי, ואני אפילו מקנאה בהן קצת על מה שהן עומדות לחוות בפעם הראשונה.

במסגרת תיאום הציפיות הסכימו כולן כי החשוב מכל הוא לשמור על אווירה נעימה וחברית, ועניין המהירות והתחרות חשוב הרבה פחות. לפיכך, גם אם ייגרם עיכוב בשל טעות של אחת (או יותר) מאתנו, יש לתכנת את המוח לקבל זאת ברוגע וברוח טובה.

ריצת הכנה לילית ביער בן שמן

מאחר שאפרת שיתפה אותנו בחששותיה מפני ריצה בחושך, ריצה שמעולם לא התנסתה בה (והרי לכל אחת מאתנו צפוי מקטע ריצה בלילה), ארגנה למענה מרינה (או כפי שאני מכנה אותה "סנטה מרינה") ריצה של בנות הקבוצה ביער בן שמן, במוצאי החג הראשון של פסח.

הריצה הלילית הייתה חוויה מיוחדת ונכבשתי בקסמה. ייללת התנים עם תחילת הריצה הוסיפה לה בעיניי נופך של פראות ומסתורין. אני אוהבת את קולות הלילה הללו, שבאמצעותם אני חשה קרבה לטבע. אולם נראה לי שלא כל בנות החבורה שמחו בקולות הללו, ואחת מאתנו אפילו ניסתה להרגיע עצמה בהסבר שאלו קולות של מסיבה…

הייתה זו גם הזדמנות טובה לבחון את תפקוד פנסי הראש. מזה זמן רב שלא השתמשתי בשלי, וכבר שכחתי שכדי להדליק אותו עלי ללחוץ עליו שתי לחיצות קצרות ורצופות. משום כך, לאחר שכיביתי אותו לצורך מקטע ריצה קצר שבו החלטנו לרוץ ללא פנס, לא הצלחתי לשוב ולהדליקו. כך קרה שפעם נוספת מצאתי עצמי זוכה באור מן ההפקר (כפי שקרה לי במרוץ הר איתן), והפעם היה זה בעיקר אור הפנס של אפרת.

לא רואים כלום... זו אמורה להיות תמונה שלנו ביער

לא רואים כלום… זו אמורה להיות תמונה שלנו ביער

 

בסופו של יום, כולן גמרו על הריצה את ההלל (אפרת נבוכה להודות עד כמה נהנתה ממה שכה חששה מפניו), והפריסה שבסיומה, עם תה צמחים חם וכיבוד כשר לפסח (כולל ביגלה ללא גלוטן!) רק הוסיף למפלס ההנאה (והקלוריות). אז תודה רבה לאפרת שחששה ולמרינה שטרחה וארגנה, וכך זכינו כולנו בחוויה!

תה חם וכיבוד כשר לפסח. בתיאבון!

עם תום הריצה. מנוחת הרצות על ספסל ביער בן שמן. תה חם וכיבוד כשר לפסח. בתיאבון!

אז 'עלמא ולמה' – על מה ולמה? בפרפרזה לדבר הבולבול בשירו של ע' הלל: ככה! כי שמח לנו כל-ככה ליהנות מריצה, מנופים, מאווירה, מחוויה ובעיקר מחברה טובה ונעימה!

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

על ריצה וחברוּת – חצי מרתון בירושלים – 17.3.2017

"זה לא קצת מטורף?" שאל אותי אישי הטוב, יריב, כאשר שמע את שעת ההשכמה שתכננתי לכבוד חצי מרתון ירושלים – 3:25 בבוקר. "לא!" השבתי בפסקנות, אך ליתר ביטחון כיוונתי שני שעונים מעוררים.

סוניה ודוד מנדלוביץ אספו אותי. עם סוניה ארוץ את חצי המרתון ואילו דוד רץ מרתון מלא. אתנו ברכב גם גיסם, אביתר הכהן, שנפל בפח ונכבש בקסם הריצה למרחקים ארוכים: בפברואר רץ חצי מרתון ראשון בתל-אביב, והנה הוא מתייצב שנית לאתגר החצי, והפעם במסלול מאתגר בהרבה, בשל העליות שירושלים התברכה בהן.

הגענו! עדיין בחניון, מתלבטים מה ללבוש

הגענו! עדיין בחניון, מתלבטים מה ללבוש

אני אוהבת את אירוע הריצה של מרתון ירושלים. חצי מרתון ראשון שרצתי אי-פעם היה בירושלים, בשנת 2012, שבועיים לפני המרתון הראשון שרצתי, מרתון תל-אביב. זכור לי שלמרות הגשם השוטף והברד שליוו את הריצה, חוויתי אושר עילאי במהלך הריצה ובסיומה. מאז רצתי בירושלים פעמיים נוספות: ב-2013 רצתי מרתון מלא וב-2015 חצי מרתון, ובכל פעם התפעלתי מחדש מהארגון המופתי, האווירה השמחה, אמני הרחוב ובובות הענק, המעודדים הרבים והנופים המרהיבים. אולם זו לי הפעם הראשונה שלא אחוש בריצה ולו שמץ מ"בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". החלטתי לרוץ עם חברותיי הטובות, סוניה ומרינה, וליהנות מהבונוס היקר של זמן איכות אתן. חמישה קילומטרים ראשונים אכן רצנו שלושתנו יחדיו, רצנו ושוחחנו, אך לאחר מכן מרינה, ששבוע קודם לכן רצה 34 ק"מ במרוץ JMUT בהרי ירושלים, בתנאי שטח קשים, החליטה להוריד קצב ונפרדנו ממנה בעצב אך בהבנה. מכאן ואילך המשכתי כל הדרך עם סוניה, עד קו הסיום.

שישו את ירושלים, גילו בה!

שישו את ירושלים, גילו בה!

ריצה בחברותא היא חוויה אחרת לגמרי. ביחד נהנינו מנופיה המרהיבים של ירושלים, מבובות הענק ומהמעודדים הרבים והמקסימים, ביחד שמחנו לראות את הדוד של סוניה, טומי, ממתין לה ליד ביתו, לקראת סוף המרוץ, במעלה רחוב כובשי קטמון שיש אומרים שהוא ידוע לשמצה בשל העלייה שבו, ובידו רעשן גדול ומשמח.

"שלא ייגמר לעולם" אמרה לי סוניה תוך כדי ריצה (יש להודות שעוד לפני העליות שבסוף המרוץ), ואני צחקתי והשבתי שמשפט כזה הוא סימן טוב כאשר הוא מושמע במהלך מרוץ. במקום שתחכה בקוצר רוח לסיומו היא הצליחה ליהנות מיפי הדרך. זאת אף שיום קודם דפקה בכיסא את האצבע השנייה ברגל שמאל… משך כל הריצה נמנעתי במתכוון מלשאול אותה לשלום האצבע המסכנה, בתקווה שהאנדרנלין של המרוץ השכיח ממנה את הכאב.

לקו הסיום הגענו ביחד, באותה השנייה, אוחזות ידיים מונפות אל-על. איזה סיום מתוק ומרהיב!

לאחר שנחנו, פגשנו חברות וחברים ושתינו קפה (עם חלב סויה, כמובן) הגיע הזמן לתת דעתנו לזה שהמשך לרוץ כל אותו זמן, ולקדם את פניו של דוד, שכאמור, רץ מרתון מלא. החלטנו להתלוות אליו לריצת הקילומטר האחרון. תוך כדי המתנה הקפדנו לעודד את הרצים והרצות שחלפו על פנינו. באופן מוזר, מראה הפנים המיוגעות והמיוסרות של לא מעט מהם, גרם לי לדגדוג של קנאה וגעגוע ולבדל הרהור שמא הגיע הזמן לקבוע לעצמי מטרה משמעותית חדשה.

השתיים שנחו והאחד שרץ מרתון מלא. מלוות את דוד לקו הסיום

השתיים שנחו והאחד שרץ מרתון מלא. מלוות את דוד לקו הסיום

פורסם בקטגוריה ריצה | 4 תגובות

קושי, כאב, ריצה ואהבה – המרתון המדברי באילת 2016

מרתון בכאב

"זה יכאב במרוץ, אין ספק", אמרה לי פיזיותרפיסטית הספורט אורלי גרוסמן כהן יומיים לפני המרוץ, והתייחסה לפציעה שבשלה הגעתי אליה – ITB. "רוצי את המרתון, ואחר כך נטפל בפציעה", פסקה. "זה יכאב, תמיד כואב במרתון", אמר לי המאמן רן שילון בערב שלפני המרוץ. "קחי כדור נגד כאבים לפני הריצה", הציעה לי עצה פרקטית חברתי הטובה סוניה מנדלוביץ. לבסוף התפשרנו על כך שאצטייד בכדור כזה בחגורה, ואם יכאב – אעשה בו שימוש. ואכן אף שאיני נוהגת ליטול משככי כאבים, לקחתי אחד כזה במהלך הריצה. נראה שעדיין לא הפנמתי את עצתו של קן קלובר, כורה מקולרדו ומייסד מרוץ "לדוויל טרייל 1000": "אם תשכיל להתיידד עם הכאב, לעולם לא תישאר לבד" (מוזכר בפרק התשיעי בספר נולדנו לרוץ, של כריסטופר מקדוגל, והציטוט הזה הוא המוטו שבו פותח הפרק).

זו פעם שנייה שאני רצה את המרתון המדברי באילת. לפני שנתיים זה היה מרתון לא מתוכנן, מרתון בהפתעה. לאחר שרצתי בטעות רק 52 ק"מ בסובב עמק, במקום 61 ק"מ כשלושה שבועות לפני המרתון, המתיק רן שילון את הגלולה המרה כאשר הציע לי לנצל את הטעות הזו כדי לרוץ את המרתון המדברי. רצתי אותו בכיף גדול. איני זוכרת שמשהו כאב.

אבל אין מרתון אחד דומה למשנהו, והפעם היה זה מרתון מאתגר, גם בגלל הפציעה הידועה מראש וגם בגלל שלל כאבים שלא צפיתי אך צצו במהלך הריצה: כאב גב תחתון, כאב בטן והגרוע ביותר כאבים מפלחים ומשביתים בירך הפנימית, שצצו שלוש פעמים בין הקילומטר ה-31 ועד סיום הריצה. אולם הקב"ה מקדים רפואה למכה.  זמן לא רב לפני המרתון סיפר לי חבר לקבוצת הריצה שלי על כאבים דומים שפקדו אותו באולטרה-מרתון. "הבעיה היא שידעתי שהכאב הזה יחזור אחר כך", אמר לי. והדברים הללו דווקא עודדו אותי בשעת הכאב, כי הסקתי מהם שהכאב יחלוף, עד שיחזור. וכך אכן היה. קצת עיסוי, מעבר להליכה והכאב חלף כלעומת שבא, עד שחזר, ושוב חזר.

 

ספק הכוח הצמוד ועוד מטעיני כוח

אך אני רוצה לחזור כעת לרגעים שלפני המרתון, ולספר על הצדדים החיוביים שהעניקו לי כוח. ואתחיל דווקא בדיווח על תקלה: בבוקר המרוץ, בעודי מתארגנת ליציאה, התברר לי לחרדתי ששעון הג'י-פי-אס שלי כלל אינו טעון. זאת למרות שהיה טעון לגמרי לפני כן. נראה שכפתור שבו נלחץ בטעות והסוללה התרוקנה. אישי היקר, יריב גלבוע, מיהר להטעין אותו, ומאחר שהמגע של הג'י-פי-אס התגלה כרופף נאלץ יריב להשגיח עליו השגחה צמודה. אולם כבר לא נותר די זמן להטענה במלון, והיה עלי לצאת למקום ההתכנסות. יריב ליווה אותי, אוחז בידו את השעון ומטען נייד, וכך הצליחה הסוללה להתמלא ממש לפני יציאתי לריצה. "כמה טוב לי שיש לי ספק כוח צמוד", חייכתי ליריב, והתכוונתי ליותר מאשר המובן הצר של תפקידו בהטענת השעון.

ספקית כוח נוספת הייתה חברתי היקרה, סוניה, שהשתתפה במקצה חצי המרתון. ממש לפני הזינוק היא הפתיעה אותי כאשר מסרה לי פתק עידוד והורתה לי לקרוא אותו בקילומטר ה-37. לאורך הדרך, כאשר היה כואב וקשה, חישבתי את המרחק לא עד קו הסיום, אלא עד הקילומטר ה-37, שבו, כך ידעתי, מצפה לי  זריקת עידוד מסוניה. ואכן, בקילומטר ה-37 הזכיר לי הפתק של סוניה ליהנות מהריצה במדבר, להתפעל מהנוף שסביבי ולהודות על ההזדמנות לרוץ בו. לא פחות מכך התמלאתי רגשות הודיה על שיש לי חברה כמותה. סוניה גם פגשה אותי כקילומטר לפני הסיום, רצה אתי מעט ועודדה אותי שהנה, הנה, אני כבר מסיימת. תודה, חברה יקרה!

"צעדים קטנים ומהירים וגוף משוחרר", שמעתי לפתע קול מוכר לצדי, בחלק הראשון של הריצה. היה זה המאמן, רן שילון, שזינק אחרינו למקצה חצי המרתון (שרבים מחברי "אנדיור" נרשמו אליו, כחלק ממחנה אימונים של הקבוצה), אך הנה הוא לצדי, לא מוותר על ההזדמנות לנסות לשפר את סגנון הריצה שלי וכבר חולף על פניי ונעלם מן העין. אחריו ראיתי חברים נוספים מקרב רצי חצי המרתון, וגם הם שימשו כמטעיני אנרגיה. כך למשל טל יעקובי, שחלף על פני ואמר לי שאני מתקדמת בקצב יפה, כאשר הרגשתי ההפך מכך.

אין ספק שהנוף המרהיב, הבראשיתי, הדר הקדומים של הצוקים הגבוהים, שחלק מן הדרך אפילו הטילו צל חומל ונדיב על הרצים, החולות האדומים והשמים הפתוחים לרווחה העניקו הרבה כוח לגוף ולנפש העייפים.  אני לא רוצה להחמיץ את הלב לרצי חצי המרתון, אך במרתון המדברי הבא נא קחו בחשבון, כאשר אתם שוקלים אם להירשם לחצי או למלא, שהנוף המרהיב באמת מתחיל רק במסלול של המרתון המלא, כאשר מעמיקים לתוך המדבר.

מרתון כואב ומרהיב

מרתון כואב ומרהיב

השורה התחתונה – אושר ואהבה

עם כל התקלות שעברו עלי במרתון הזה, סיימתי אותו לאחר 4:51 דקות. זהו זמן הריצה הארוך ביותר שלי לריצת מרתון, ארוך בכמעט חצי שעה מהמרתון המדברי הקודם שבו השתתפתי שנתיים קודם לכן. אולם השורה התחתונה היא אושר גדול על שהגעתי לשער הסיום בשלום, ועל שפגשתי מיד עם הגיעי את יריב, שהמתין לי בדאגה.

מעבר לתחושת האושר על שסיימתי עוד מרתון, למרות הקשיים, לאחר שהתאוששתי מעט אחזה בי ההכרה שעם כל הכאב והקושי, אני פשוט אוהבת לרוץ למרחקים ארוכים, והחלתי לחוש את דגדוג הציפייה לקראת ההתחלה החדשה של האתגר הבא.

כל סיום הוא התחלה חדשה...

כל סיום הוא התחלה חדשה…

פורסם בקטגוריה ריצה | 6 תגובות

הבשורה של סובב עמק 2016

עיקר שכחתי

"רגע, בטוח שהכנסתי את הנעליים לתיק?" עלתה בי לפתע מחשבה מציקה בשעה שיריב ואני היינו בדרכנו ליקנעם בערב שלפני המרוץ – 33 ק"מ בשדות עמק יזרעאל. "ומה יהיה אם נגיע ליקנעם ויתברר שהנעליים אינן עמי? האם נעשה 'אחורה פנה' ופשוט אוותר על המרוץ?" חלפה בי מחשבה מציקה נוספת.

זהו המחיר שמשלמים על להגיע ערב קודם כדי לישון בקרבת המרוץ במקום לצאת למרוץ היישר מהבית, כאשר כל הציוד, או לפחות רובו, כבר עלי. פוטנציאל הטעויות עולה, במיוחד כאשר מדובר באנשים כמוני, שאינם מצטיינים בסדר ובארגון. לעומת המחיר יש כמובן גם רווחים: נבלה ערב נחמד עם ורד, בת דודתו של אישי, יריב, ועם אישה רפי, החביבים עלינו מאוד, ובזכות הקרבה למרוץ נוכל להתעורר מאוחר יחסית. כשהגענו לביתם של ורד ורפי הסתערתי על התיק ונרגעתי לגלות שכל מה שנחשד כחסר נמצא במקום. רק לאחר שהמארחים שלנו פרשו לישון, בעודי מצחצחת שיניים, נזכרתי מה שכחתי לקחת: אבקת טלק, כדי לאבק בה את נעליי ואת גרביי על מנת למנוע שפשפות. "עיקר שכחתי", מלמלתי לעצמי בלבי את שם ספרו החביב של שלום עליכם. אמנם יש כאן הגזמה: הרי את הנעליים לא שכחתי, אך איני יכולה שלא להיזכר במערכון הנהדר של ארץ נהדרת על דרור איש הטריאתלון, שאומר לצופים בעודו רץ: "הכי חשוב זה דבקות במטרה", ומיד עובר לשאול את הרץ שלצדו: "מה הכי חשוב?" וכשזה משיב לו: "דבקות במטרה" הוא מתקן אותו: "טלק בנעליים!"

בעיית הטלק נפתרה בזכות המלאך הגואל, חברתי האהובה, סוניה מנדלוביץ. ביום המרוץ, בשעה 3:41 בבוקר (שעה שהנחתי שהיא ואישה דוד כבר ערים ומתארגנים ליציאה למרוץ מביתם בתל-אביב), שלחתי לה הודעת וואטסאפ וביקשתי ממנה שאם יראו את ההודעה בזמן, שיביאו לי טלק בשקית. כעבור מספר שניות הגיעה הודעה מרגיעה: "מביאים!". ואני וכפות רגליי נשמנו לרווחה וחזרתי לישון. כמה טוב שסוניה לא ויתרה על ריצת 33 ק"מ בסובב עמק, אף ששברה את הזרת ברגלה כמה שבועות לפני המרוץ ולכן נאלצה לקחת הפוגה מאימוני הריצה. לא רק שהיא סיימה את המרוץ כמו גדולה, היא גם הצילה את כפות רגליי. תודה, חברה יקרה!

סוניה חוגגת את חזרתה לריצה

סוניה חוגגת את חזרתה לריצה

יריב הסיע אותי למרוץ שהחל בקיבוץ הזורע, ושם פגשתי את דוד ואת סוניה. האבקה הלבנה היקרה הגיעה לידיי, ונעליי וגרביי הסניפו אותה בדבקות. כעת אפשר לרוץ. בעצם, עדיין לא, כי חושך בחוץ. מחכים לאור ראשון כדי להזניק.

"ויהי מה – ארוץ!" – במקום הכנה מנטלית

בתחילת הריצה נוצר פקק, כך שעמדנו במקום או שהתקדמנו באיטיות רבה. בהמשך הפקק השתחרר. הלחות הייתה גבוהה והזעתי לא מעט. דאגתי, שאם כבר כעת זה כך, מה יהיה בהמשך, כאשר יתחמם והשמש תעלה. וכאן המקום להתוודות: לקראת המרוץ הזה הזנחתי את עניין ההכנה המנטלית. בדרך כלל אני משתדלת לפני מרוץ לראות סרטון או לקרוא קטע מספר שיעוררו בי השראה ויסייעו לי לרוץ, אבל הפעם הייתי שקועה בעבודתי והזנחתי את הצד החשוב הזה. תחת הכנה מנטלית יזומה, מאליו נתקע במוחי משפט אחד: "ויהי מה – ארוץ!" (שמ"ב יח 23), אותו משפט שאמר אחימעץ בן צדוק, כאשר התעקש לרוץ ולבשר לדוד את בשורת הניצחון לאחר דיכוי מרד אבשלום, אף שיואב, שר צבא דוד, הזהיר אותו שלא איש בשורה הוא, כי אבשלום בן המלך מת. אז אמנם לח ואני מזיעה, ואולי בהמשך יהיה חם, אך "ויהי מה – ארוץ!". אחימעץ רץ לבשר למלך את בשורת הניצחון ואני רצה ומבשרת לעצמי את בשורת חזרתי לרוץ ריצות ארוכות יחסית, לאחר שמאז מרתון התנ"ך בשנה שעברה לא רצתי אף ריצה ארוכה.

על הנאה ועל קושי

רוב המרוץ חלף עלי בהנאה רבה, למרות שהיו גם רגעים ששאלתי עצמי איך ארוץ את המרתון המלא עוד שלושה שבועות, אם גם 33 ק"מ נראים לי כעת כאתגר לא פשוט. מזג האוויר שממנו חששתי היה דווקא טוב מהצפוי. חלק נכבד מהזמן השמש הסתתרה מאחורי העננים והלחות פחתה במידה ניכרת. המתנדבים הנפלאים בתחנות והמעודדים, מבוגרים, בני נוער וילדים, שעמדו בצדי הדרך והריעו לנו, גרמו לי לפרץ אהבה כלפי המין האנושי באשר הוא. כאשר רצתי לבדי השתדלתי לפקוח את עיניי ליפי שדות העמק ועינגתי את אפי בריחות השומר והטיון הדביק שבצדי הדרכים. אוזניי קלטו קטעי שיחות של רצים אחרים. כך למשל אחת הרצות סיפרה לחברתה על מאן דהו העומד להשתתף באולטרה איש ברזל, תחרות שתימשך שלושה ימים. למשמע השיחה עודדתי עצמי:  כמה קלה התחרות שלי (שנמשכה שלוש שעות וארבעים דקות בלבד), לעומת זו שלו. אמבולנס עובר שניסה לפלס דרכו בין המתחרים גרר קריאה מבדחת מאחד הרצים בסביבתי: "מי שלא נזהר – מצטרף!", שהעלתה חיוך גדול על שפתיי. מפעם לפעם רצתי לצד חברים. די בתחילת המרוץ פגשתי לפתע בשמחה את עידית ואת אורן, חברי קבוצת הריצה שלי, "אנדיור". בהמשך פגשתי בשמחה את סער, אף הוא מ"אנדיור", שאמר לי שאם אתאמץ אולי אפגוש את סיגל וגיא הרצים קדימה. "שהם יתאמצו", השבתי לו, ונשארתי לרוץ לצדו כברת דרך. לא התכוונתי להתאמץ יתר על המידה במרוץ הזה, שהיה בשבילי מרוץ הכנה למרתון המדברי באילת עוד שלושה שבועות. חשוב היה לי לסיים את המרוץ במצב גופני ונפשי טוב, כדי שלא להיפצע ולא לפגוע בשגרת האימונים.

החופש לרוץ, ועוד בגילי…

שתי מחשבות חיזקו אותי לאורך הריצה. האחת קשורה לכך שימים ספורים לפני המרוץ העליתי לקיר הפייסבוק שלי כתבה על קתרין סוויצר, רצת המרתון הראשונה שהשתתפה במרתון בוסטון בארה"ב, בשנות הששים של המאה העשרים, שנים שבהן נשים לא הורשו להשתתף במרוצים הללו.. קתרין הסתירה את מינה והצליחה לעשות היסטוריה. והנה כעת כל כך הרבה נשים רצות מרתונים ואולטה מרתונים במרוצים בכלל ובמרוץ סובב עמק בפרט. אני שמחה על החופש הזה לרוץ, בלא שירדפו אחרינו להוריד אותנו מהמסלול, כפי שקרה לקתרין.

החופש לרוץ!

החופש לרוץ!

מחשבה מחזקת נוספת היא ההכרה שבימים עברו, לפני כמה מאות שנים, אנשים בגילי המתקדם, 54 בדרך ל-55, היו עם רגל אחת בקבר אם לא שם ממש במצב של חילוף חומרים. שתי הסבתות שלי, שלא זכיתי להכיר, לא הגיעו לגיל הזה או נפטרו סמוך לגיל הזה. כך שהעובדה שאני בריאה ושלמה ורצה בהנאה אינה בגדר מובן מאליו. "כל הכבוד לצעירה הנצחית!" צעק אלי אחד הרצים, ואף שכידוע זו מחמאה הניתנת רק למי שכבר אינו צעיר, לא נעלבתי אלא קיבלתי את המחמאה כפי שהיא. בסיום הריצה זכיתי לראות את האיש והאגדה, שאול לדני בן ה-80, שהשתתף אף הוא במרוץ, עולה לפודיום, והעזתי לקוות שאין גיל לריצה.

טבעונים וטבעונות על המסלול ובסיומו

במהלך הריצה עצרתי לצלם כמה מהפרות שרעו מסביב. אני בטוחה שגם הרצים האחרים נהנו מהמראה שלהן. נבצר ממני להבין איך ניתן לראות בהן אוכל.

איך אפשר לראות בך אומצה?

איך אפשר לראות בך אומצה?

מאחר שרצתי עם חולצה הנושאת בגבה את הכיתוב Vegan Runner, טבעונים נוספים על המסלול הזדהו בפניי ככאלה ובירכו אותי לשלום, כמו למשל שלומית, בקילומטר ה-29. בנוסף, פגשתי טבעונים שהכרתי כבר ממרוצים קודמים. כך למשל פגשתי את הכבאי אייל משאש, משלים את הסיבוב האחרון בריצת ה-200 ק"מ שלו, ושוחחתי אתו מעט. שמחתי לראות שהוא נראה טוב וחיוני, למרות כל המרחק שכבר עבר. את אייל פגשתי לראשונה לפני שנתיים, כאשר רצנו שנינו את המרתון המדברי באילת. הוא סיפר לי שהטבעונות אצלו החלה כטבעונות מסיבות בריאותיות, אך הוא הוסיף את הממד המוסרי בעקבות אירוע שחווה: הוא וחבריו נקראו לכפר כנא, לחלץ כבש שנקלע בין שני גדרות. אך מיד לאחר החילוץ ושמחת הצלת החיים, הכבש נשחט ולבו של אייל נחמץ: "בשביל זה התאמצתי להציל חיים? כדי שמיד לאחר מכן יקטלו את חייו? איזה דיסוננס מטורף!". בעקבות המפגש המחודש עם אייל בריצת סובב עמק, סיפרתי לכמה אנשים במהלך הריצה בסובב את סיפור הטבעונות של אייל כפי ש(חשבתי) שזכרתי אותו מהמפגש עמו בעבר. מודה שהפכתי את הכבש לחתול, וההנמקה שייחסתי לאייל הייתה: "איך שזה אני מציל חתול ואוכל כבש? חיים זה חיים!" לפחות זכרתי שהיה כבש בסיפור.

אייל משאש (עם המקלות) בסיבוב אחרון לריצת 200 ק"מ

אייל משאש (עם המקלות) בסיבוב אחרון לריצת 200 ק"מ

כאשר רצתי לצד סער התפתחה בינינו שיחה על טבעונות. רצות שלא הכרתי הצטרפו לשיחה ואחת מהן העלתה טענה שיש לדאוג קודם כל לבני אדם. מצאתי עצמי מצטטת את רש"ר הירש שסבר שאין יצורים שזקוקים להגנת ה' כמו בעלי החיים וכן את מהטמה גאנדי שהבהיר שחוסנה של אומה נמדד ביחסה לחלשים שבה. בנוסף, למה כל-כך קשה להבין שהטבעונות תעזור גם למין האנושי?

בסיום המרוץ – לקינוח ההיבטים הטבעוניים שבו – פגשתי ליאת סגול, טבעונית המתאמנת אתי, ואת אבצן, טבעוני שעובד עם אישי, יריב. אבצן צילם אותנו למזכרת.

בסיום המרוץ, עם אבצן וקרטיב

בסיום המרוץ, עם אבצן וקרטיב

ואם כבר בטבעונות עסקינן אוסיף מילה טובה למארגנים (שמגיעות להן הרבה מילים טובות בלי קשר לטבעונות), שדאגו שיהיו בסיום הריצה גם כריכים טבעוניים עם  טחינה.  

תכניות לעתיד

בע"ה, אם הכול ילך (ירוץ) כשורה, אשוב לפגוש את שדות העמק בשנה הבאה, והפעם במקצה ה-61 ק"מ. אחלו לי בהצלחה!

כל סיום הוא התחלה חדשה

כל סיום הוא התחלה חדשה

פורסם בקטגוריה ריצה | 9 תגובות

משוגעי כל העולם התאחדו ­– ריצת הסליחות של אנדיור, תשע"ז

"את השושבינה!"

"את השושבינה!" אמר לי להפתעתי רן שילון, כאשר ניגשתי להיפרד ממנו ולהודות לו לאחר ריצת הסליחות המרגשת ומרחיבת הלב שרצנו בירושלים בערב יום הכיפורים, בלילה שבין שני לשלישי, מ-3:00 בבוקר ועד 7:00 בבוקר. לדבריו, ה"נדנודים" שלי פעלו את פעולתם והוא החליט לחדש את המסורת של ריצת הסליחות בערב יום הכיפורים, ולמרבה השמחה הצליח לשכנע גם את מנש הס, המדריך הבלתי מעורער של הריצות הללו (הן ריצות הסליחות והן ריצות שלוש הרגלים) להדריך ריצת סליחות נוספת של "אנדיור". אז אני בהחלט שמחה לגלות שיש לי מניות צנועות בהצלחה המסחררת הזו. עולה מכאן שהרווחתי ביושר את כמויות המזון הטבעוני המשובח שהעריתי לקרבי בפריסה שלאחר הריצה.

משוגעי כל העולם התאחדו

בדף הפייסבוק של אנדיור נרשם כך: "סיור (ריצה כמובן) הסליחות השנה יהיה בסימן נבואת ישעיהו לאחרית הימים המוזכרת בתפילת הסליחות  'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים' או בעברית מדוברת; 'משוגעי' כל העולם – התאחדו". ואכן, כאשר הגעתי עם אורן ועם שמוליק לבנייני האומה, לפני 3:00 בבוקר, פגשנו שם לא מעט "משוגעים" לדבר, כמאה וחמישים רצים, שהתקבצו במקום כדי לחוות את ירושלים דרך הרגלים, בלילה שלפני יום הכיפורים.

"אין כמו יפו בלילות", אך גם אין כמו ירושלים בלילות. ובייחוד בלילות שבהם אנו רצים בה, רצים ועוצרים לעתים מזומנות לשמוע הסברים מרתקים.

עם ציפי בראל

עם ציפי בראל. צילמה: ציפי בראל

מנש, עורך דין במקצועו וספורטאי בעל הישגים בתחביבו, ניחן ביכולת תיאטרלית, חוש הומור מצוין, חביבות טבעית וידע רחב. הוא מתבל את הסבריו באנקדוטות משעשעות ומרגשות כאחד. דוגמה לאנקדוטה מרגשת: כאשר הגענו לרח' הרב אריה לוין, הוא סיפר לנו על כך שלרב לוין (שכונה "רב האסירים", אך היה הרבה יותר מכך), לא היה מאומה להעניק לאשתו בליל כלולותיהם, מחמת עוניו. הוא התנצל בפניה ואמר שבמקום מתנה חומרית הוא מעניק לה את זכות הוויתור. בכל פעם שיתגלע ביניהם ויכוח, ודעותיהם תהיינה חלוקות, הוא מתחייב לוותר לה.

אנו רצים מעל גשר המיתרים, מגיעים לאנדרטת אלנבי שהוקמה לכבוד ניצחון הבריטים על התורכים במלחמת העולם הראשונה ושומעים את הסיפור המשעשע על התורכים שנכנעו בפני הטבחים הבריטיים.

 

מנש משעשע את שומעיו באנדרטת אלנבי

מנש משעשע את שומעיו באנדרטת אלנבי. צילום: עידית שוהם

עוצרים בבית התבשיל (תמחוי) מאלשט-פוקס, ושומעים מעט על מפעלות החסד של הציבור החרדי,  חשוב להכיר בחוזקות של הציבור החרדי, גם בלא להתעלם מחולשותיו. ממשיכים וחולפים על פני חצר בתי סיידוף, מתרשמים מציורי הקיר המשעשעים בשוק מחנה יהודה, עוצרים להסברים על "הכתר" בבית הכנסת ארם צובא, חלב. אין ספק שנחלאות מזמנת לנו פינות מעניינות לרוב, ונראה שעל כל פינה ופינה יש סיפור מעניין שניתן לספר.

בישיבת שפת אמת היה מעניין לגלות את החדרון שבו קברי שני האדמו"רים הראשונים של חסידת גור, ולראות את הפתקים הרבים המונחים על הקברים. נשים חרדיות היוצאות מן המקום, מן הסתם חסידות גור, מתבוננות בנו בפליאה. אנו עוצרים במאפיית אביחיל וקונים בה פחמימות מסוגים שונים, בהתאם לפקודתו של רן שילון שנתדלק את הגוף. ובינתיים קוראים בעניין את מודעות הקיר שמול המאפייה. "זהו ה'קיר' החרדי, הפייסבוק החרדי", מתבדח מנש. "צריך להגיע לכאן עם מילון", קובלת בלהה. על הקיר מודעות אבל מלאות פאתוס, בלשון מליצית שאיננו מורגלים בה, לצד אזהרה חמורה ביותר מפני התולעים שבסכך במבוק (תחת הכותרת: "לשקר אין רגלים, לסכך במבוק יש"), ועוד הודעות שונות החולשות על חיי הקודש של הקהילה החרדית של מאה שערים.

מרגש לרוץ בעיר העתיקה, אך המתיחות הבטחונית ניכרת בכוחות המשטרה המתוגברים שבה. איני יכולה להימנע מהמחשבה שתיק המים שעל גבי מגן עלי מפני דקירה בגב. מן הרובע הארמני אנו ממשיכים לכותל. ברחבת הכותל שרים ביחד את הפיוט "אדון הסליחות". שירה, בתו הנחמדת של המדריך, שאף היא השתתפה בריצת הסליחות (התפוחה נפלה לא רחוק מהעץ), הכינה לנו דפים עם הפיוט. שירת הפיוט ברחבת הכותל הייתה מרגשת בעיניי לא פחות מאשר שירתו בבית הכנסת.

ריצת הסליחות תשעז-פיוט אדון הסליחות

מן הצד השני של הדף חייך אלינו הפיוט:

"בן אדם, מה לך נרדם – קום קרא בתחנונים! שפוך שיחה, דרוש סליחה מאדון האדונים. רחץ וטהר, ואל תאחר בטרם ימים פונים. ומהרה, רוץ לעזרה לפני שוכן מעונים. ומפשע וגם רשע ברח ופחד מאסונים. אנא שעה שמך יודעי ישראל נאמנים. לך השם הצדקה ולנו בושת הפנים".

המילים "ומהרה רוץ" הודגשו באותיות אדומות. גם את הפיוט הזה שרנו ביחד, ומיהרנו לרוץ.

לאחר הביקור בכותל אנו עולים בריצה לשער ציון. נחמד לשמוע כמה מהשוטרים הצעירים קוראים לעברנו: "כל הכבוד!". לאחר מכן חוזרים בריצה רצופה לבנייני האומה, ושם מסיימים בפריסה נדיבה, שהיו בה תענוגות לגוף (לפני שנענה אותו בצום יום הכיפורים), לאחר שעינגנו את הנשמה משך ארבע שעות בריצה ובהסברים על העיר שהיא אולי המרתקת בתבל כולה – ירושלים.

 

צילום: סיגל וייס

צילום: סיגל וייס

המחייה – חדשנות בירושלים

לא אזכיר את כל המקומות המעניינים שביקרנו בהם (מחשש שמנש יטען אחר כך שאין טעם בריצת סליחות נוספת, כי הכול כבר תועד, מה שבכל מקרה יהיה רחוק מן האמת), ורק אציין שלצד ההיסטוריה הקדומה היה מעניין לגלות את שיא החדשנות בעיניי: שולחן רחוב שמתברר שהוא שולחן סולארי להטענת פלאפונים. כל שולחן יכול לשמש להטענת שישה פלאפונים בו זמנית. בתחרות השמות למיזם הזה אחת ההצעות שהוצעה היא "אבן הטוען" (בבלי, ב"מ כח, ע"ב: "תנו רבנן: אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם"). הברקה של ממש, בעיניי! בסופו של דבר נבחר השם: המחייה, שגם הוא מוצלח. מעניין שירושלמים ותיקים שרצו אתנו לא הכירו את השולחנות הללו או לא היו מודעים לכך שהם משמשים להטענת הפלאפון. כמו כן הם לא הכירו פינות קסומות שונות שבהן ביקרנו.

 זו כפרתי? כפרות מהדורת תשע"ז – מהדורה מצומצמת

אסיים בצללים בריצה שהיה בה הרבה מן האור (אף שחלקה הנכבד היה בחושך): שוק הכפרות, שעברנו גם דרכו. אני מסבה את מבטי שלא לראות את המראות המכוערים והאכזריים. הבשורה הטובה היא שהשוק כמעט שומם, בניגוד לשנים עברו. אני נזכרת בכך שבריצת הסליחות הקודמת, בשנת תשע"ג, הביקור בשוק הכפרות, ומראה תרנגולת אומללה נשחטת בטקס המפוקפק הזה גרם לשגיא פרידמן להפוך לטבעוני. עוד במהלך הביקור בשוק הכפרות אמר לי שהוא חושב להפוך לצמחוני. כאשר התעניינתי לאחר מכן אם הוא אכן עבר לצמחונות, השיב: "החלטתי ללכת על כל הקופה, אני טבעוני!". כך שלעתים דווקא טוב להיחשף למראות הקשים והרעים, כדי לקבל ניעור רציני ולבחור בחירות מוסריות.

בעניין הכפרות בתרנגולים, מכל הסיבות לאסור את המנהג הנלוז הזה (דרכי האמורי, חשש לטריפות) מדברים ללבי בעיקר דברי ר' חיים דוד הלוי זצ"ל שנזעק " ולמה צריכים אנו דוקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי-חיים ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש רחמים על עצמנו מאת אלקים חיים?" (עשה לך רב, כרך ג, עמ' סז).

אסיים בתקווה שבריצת הסליחות הבאה (ובכך כבר "הגנבתי" בערמומיות תקווה נוספת – שריצה כזו אכן תתקיים) – כאשר נגיע לשוק הכפרות, יתברר שהוא שומם לחלוטין. שנגלה רחמים – וירחמו עלינו מן השמים. ועל כך נוכל לאמר: א-מחיה.

 

 

פורסם בקטגוריה ריצה | 6 תגובות