לזכרם
אין ספק שהריצה לזכרם נשאה השנה משמעות כואבת במיוחד לאחר אסון שמחת תורה תשפ"ד, 7.10.2023 ובעקבות המלחמה הנמשכת.
אין מישהו שהאסון לא נגע בו, במעגל קרוב יותר או רחוק יותר.
בדומה לשנה שעברה, הצטרפתי לריצת הזיכרון של זוחלי גני תקווה. ידעתי שנבחר מסלול מושקע שבחרו מני גרינפלד, ירון אמיגה ויניב אנגל, מסלול העובר בין האנדרטאות השונות.
הגענו בחולצות "רצים לזכרם" או בחולצות לבנות. רבים הגיעו. שמחתי במיוחד לראות את שלומי אוסקטו, שלקח הפסקה מריצה בשל פציעה ארוכה. "אני יודע שאני אסבול אחר כך", אמר, "אבל זה חשוב לי".
השנה בחרה עבורי מערכת "רצים לזכרם" את שמו של יאיר זיס, שנפטר בשנת 1963 ממחלה קשה. הוספתי לו כבחירה אישית את שמו של דוד שורץ. לא הכרתי את דוד, אך אימו, ד"ר שרה שורץ, היא קולגה אהובה ומוערכת במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן. היחסים במחלקה הם יחסים קרובים, והיום שבו נודע לנו על נפילת דוד, בן חברתנו שרה, בקרב בעזה – היה יום שחור.
לדמותו היפה של דוד התוודעתי לאחר נפילתו, הן מדברי התורה שכתב לפרשיות השבוע והן מההספדים שנישאו בלוויה שלו. אני מצרפת ברשות שרה את דברי ההספד שלה, שניכר שנכתבו בידי אשת תנ"ך. שרה השתמשה בקינת דוד על שאול ויהונתן והסבה אותה לקינה על דוד ויקיר (הכסטר), שני חברים קרובים שלמדו יחדיו בישיבת הר עציון ונפלו יחדיו בהגנה על עמם. "למה אשכל גם שניכם ביום אחד?" ספד הרב אמנון בזק לתלמידיו האהובים.
ברשותה של שרה אני מביאה בסיום הפוסט את דבריה הכאובים בהלוויית בנה דוד.
התחנה הראשונה בריצה הייתה גן הגיבורים בקריית אונו. כמה עצוב היה לראות את השמות החדשים שנוספו מאז 7.10.2023 ובהם אלוף משנה אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית של אוגדת עזה.
הנפילה
התחנה הבאה הייתה בסיס תל השומר, שגם בו הוקמה אנדרטה מרשימה לזכר הנופלים. אכן, הגעתי לתל-השומר אך לא לבסיס אלא לבית החולים. בריצה על המדרכה ברחוב הנשיא נתקלה הרגל בבליטה, עפתי קדימה ואינסטינקטיבית בלמתי בכף ידי הימנית, הדומיננטית (לוּ לפחות הייתי בולמת בשמאל…). ניסיתי לקום מהר ולשדר שהכול בסדר, אך ברגע שראיתי את כף היד הבנתי שאני בצרה. הייתה זו ריצה כאובה עבורי גם במישור הפיזי-האישי.
השבר
כף ידי הימנית שינתה את צורתה. עצם יצאה ממקומה והיד התנפחה. "למִיון", פסק ד"ר משה אשכנזי שרץ איתנו. יניב אנגל הזמין מונית ועם ענת מלמד התחלנו בנסיעה, אלא שאז החלטתי שאני רוצה קודם לכול להגיע הביתה, להתארגן ולהגיע למוקד חירום של "מכבי" במקום למיון, מתוך מחשבה שבמיון אחכה שעות. יריב עדיין היה בבית והעברתי את הטיפול בי לרשותו. הוא בדק ומצא שהמוקד עדיין סגור כך שהחליט שבלית ברירה נגיע למיון. מזל שכך.
לתפארת מדינת ישראל!
מהרגע שהגעתי למיון בבית חולים שיבא יש לי רק דברים טובים לומר על כל ההליך ועל הצוות הנפלא. נבדקתי מייד, וברגע שגילו שאין ביד דופק ושאין לי תחושה באצבעות – טופלתי ביעילות, במהירות וגם בלבביות רבה, ואין להקל בכך ראש. תחילה היה זה טיפול בהרדמה מקומית להחזיר את העצם למקום. לאחר מכן המתנתי בצום במחלקה הכירורגית כף יד ב (מחלקה מצטיינת ובצדק רב!) ובערב – ניתוח בהרדמה כללית.
כאשר שמע הצוות המנתח כי נפלתי בריצה הוא החל לגלות עניין בתחביב הריצה וכן לספר לי בגאווה על רופאים אנשי ברזל משיבא שהם מושא להערצה. הם גם חלקו איתי תובנות חביבות כמו "מי שלא רץ לא נופל", וגם "ריצה זה לא בריא, היא מפריעה לעישון".
רק לאחר ששוחררתי הבחנתי שבמדבקות שניתנו לי מייד עם הגעתי, וליוו אותי לאורך כל ההליך, צוין כי סיבת הפנייה היא מקרה אסון. מזל שלא קראתי זאת בזמן אמת.
תקומה
התעוררתי מההרדמה כאילו ישנתי לילה שלם. גם בלילה ישנתי היטב. התעוררתי בחמש וביקשתי רשות לצאת להליכה. האחות החביבה סירבה ואמרה לי לחכות למחר בבוקר בשבע, "כעת זו משמרת לילה". לקח לי כמה שניות להבין שהתכוונה שאמתין שעתיים, להתחלפות המשמרות. מזל שחיכיתי, כי עם יריב מגיעים למקומות מעניינים. כשהגיע הבוקר, יצאתי איתו לטיול ולא הסתפקנו בסביבה המיידית או בביקור נימוסין אצל הדגים והחתולים השמנים בקומת הקרקע במגדל האשפוז. גילינו גם את האגם האקולוגי שבשטח שיבא והקפנו אותו בהליכה.
עברו שישה ימים מאז הנפילה והניתוח. יד ימין נתונה בסד ("כתבי עליו בס"ד" – הציע אחי הצעיר אלון). בעוד כשבוע וחצי אתייצב ב"שיבא" לביקורת בתפילה לבשורות טובות, הסרת הסד ושיקום היד.
"נקווה לשובך במהרה למסלולים. הירגזי בשדות כפר מעש כבר שאל לשלומך" כתב לי המאמן מישאל דגן. הבטחתי שאשוב. בע"ה חזקה יותר.
בליבנו תמיד וקינת שרה על בנה דוד
אומנם לא השלמתי את ריצת הזיכרון לזכר הנופלים, אך הרגשתי מחוברת, גם משום שמעל מיטתי הודבקה מדבקה ובה תמונתו של סמל מאור כהן איזנקוט ז"ל והציטוט: "כל עוד מישהו זוכר אותי אני חי".
הציטוט הזכיר לי את דבריה של שרה שורץ בקינתה על בנה דוד שורץ הי"ד. אני מסיימת את הפוסט הזה בהבאת דבריה כלשונם:
יז ונקונן אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל דוד וְעַל יקיר רעהו יח וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר יט הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים כ אַל תַּגִּידוּ בְעזה אַל תְּבַשְּׂרוּ בְּחוּצֹת רפיח פֶּן תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים פֶּן תַּעֲלֹזְנָה בְּנוֹת הָעֲרֵלִים כא עזה ובנותיה אַל טַל וְאַל מָטָר עֲלֵיכֶם וּשְׂדֵי תְרוּמֹת כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן דוד בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן כב מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת דוד לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב יקיר לֹא תָשׁוּב רֵיקָם כג דוד ויקיר הַנֶּאֱהָבִים וְהַנְּעִימִם בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ מִנְּשָׁרִים קַלּוּ מֵאֲרָיוֹת גָּבֵרוּ כד בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל אֶל דוד בְּכֶינָה כה אֵיךְ נָפְלוּ גִבֹּרִים בְּתוֹךְ הַמִּלְחָמָה דוד עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל כו צַר לִי עָלֶיךָ בני אהובי דוד נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מכל האהבה שבעולם כז אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה.
דוד שלי. אינני יודעת איך למצות את דמותך המיוחדת במילים ספורות, אך אתה דווקא קיצרת במילים ולכבודך אשתדל לעשות זאת בשעת פרידה איומה זו. אני לא אדבר בלשון עבר אלא בלשון הווה כי כבר עכשיו אני יודעת שאתה חי בתוכי תמיד. יש לך אופי מיוחד במינו הממזג תכונות שונות הנראות סותרות אך מתיישבות אצלך איכשהו בהרמוניה מלאה: חוכמה וענווה; ביטחון וצניעות; מעשיות ורוחניות; גבורה ועדינות; חוש הומור, שמחה, ורצינות; מנהיגות שקטה, חזקה ויציבה; אצילות. תמיד אפשר לסמוך עליך, להתייעץ איתך. בעל שיקול דעת, מאוזן ובריא. וכפי שלמדנו מהמשנה במסכת אבות – לב טוב מעל הכול. דוד מבקש תמיד את הטוב – לעשות טוב, להיטיב עם אחרים. מעולם לא אמרת לי ״׳לא״. המילה הזו בכלל לא היתה בלקסיקון שלך. וכל מי שבא איתך במגע ראה שאתה אדם שלם, ונקי וטהור, התאהב בך מייד וזכה בחזרה לחברות אמת.
ובשם הרעות והחברות הזו יצאת למלחמה. בשם הרעות והערבות ההדדית עם כל עם ישראל העומד על נפשו, וכמובן בשם הנאמנות לחבריך הלוחמים. דיברתי על זה איתך בשיחה האחרונה שלנו ביום שלישי שעבר. התקשרת אליי דקה לפני שנכנסת שוב לעזה ודיברנו כמה דקות. שוחחנו על המלחמה ועל כמה שאתה שמח על שאתה עם החברים שלך ועם המפקדים שלך. הבטחתי לשלוח לך קטע של אלתרמן על הרעות. הבטחתי ולצערי לא קיימתי. לא מצאתי את הקטע בזמן, ואחר כך נכנסת כבר לעזה ולא הייתה לי תקשורת איתך. אבל גם אתה הבטחת ולא קיימת. אמרת לי: ״אמא, אל תדאגי. אני בסדר. תאמיני לי, אני אחזור בתוך כמה שבועות״. היית מלא ביטחון ובלתי מנוצח. ואני סמכתי עליך. עד הסוף. כמו תמיד. דאגתי בלב, לא ישנתי בלילות, אבל לא האמנתי לרגע שאתה לא תשוב אלינו. ממש לא לקחתי את זה בחשבון. עד כמה שפחדתי מהדפיקה בדלת, הדפיקה אתמול הפתיעה אותי.
״נוראה אהבת אבות, עקובה אהבת אישה, אך רעות איך טוותה עבות? מה חושיה ואי שרשה?״ שואל אלתרמן. ותשובתו היא שהרעות היא היסוד הבסיסי והחיוני של העם היהודי שיחזיק מעמד גם נוכח התפוררות ושבר. היא היסוד הנושא אותנו בימי צרה ומצור. בזכותה העם יקום מתוך האפר. בזכות הרעות שטוותה עבות בין דוד ליקיר לינאי לאלנדב ולרון. בזכות הרעות שלנו, אנשי הארץ הזאת, האוחזים בדעות שונות אך מוכנים לשאת יחד, כאיש אחד בלב אחד, את המשימה הגדולה של שיבת ציון החדשה.
דוד יצא למלחמה הזו מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך. היו לו חיים טובים ויפים ונוחים. נשוי לאהובתו מיטל, וזו ההזדמנות להודות למיטל שדוד אהב עד כלות. סטודנט באוניברסיטת רייכמן. אבל הוא התנדב ליחידה מיוחדת ונכנס מתחת לאלונקה. בלי דיבורים מיותרים. בלי פאתוס. בפשטות ובשמחה, בנקיות דעת ובבהירות מחשבתית ומוסרית. לדוד יש חוט שדרה מברזל ברור ומיושר המשלב באופן מלא ספרא וסיפא; תורה ודרך ארץ; תורה ועבודה. יש לו שורשים עמוקים והוא דובר את שפת בית המדרש ולימוד התורה בפשט ובדרש ובחסידות, את שפת החוכמה והתרבות המודרנית ואת השפה של לוחמים בצבא. יודע היטב מיהו ומהו ולאילו ערכים הוא מחויב. אדם יהודי שומר מצוות וירא שמיים. ציוני וישראלי. אהוב ואוהב. יפה תואר מבחוץ ומבפנים. נאמן ומסור לנו – להורים, לאחים, למיטל ולמשפחתה, לחברים. תמיד הרגשתי זכות גדולה להיות אמא שלך, דוד. למדתי ממך. הערצתי אותך. הקב״ה נתן לי מתנה מיוחדת לעשרים ושש שנה. ה׳ נתן. אבל ה׳ לקח. הילד איננו, ואנחנו, אנה אנו באים.
לשאלה אנה אנו באים אין לנו כרגע מענה. כי קרבה הרעה מכל הרעות. יש לנו כרגע רק מילותיו של דוד על מות אבשלום: ״בני, בני, מי ייתן מותי אני תחתיך״ (שמ״ב יט, א). אני לא יכולה להיפרד ממך דוד. אמא לא יכולה להיפרד מהבן שלה. אני מתגעגעת אליך כבר שלושה חודשים. לאור שנכנס איתך הביתה. לחיוך המתוק הנישא על שפתיך. לזר הפרחים שהקפדת להביא תמיד. לעוגות המיוחדות. לחופשות המשותפות. לשיחות שלנו עד השעות הקטנות של לילות שבת על פרשת שבוע, המצב בארץ, מאמר שקראת באוניברסיטה ומה לא. אני אתגעגע אליך כל חיי. אני יודעת את זה כבר עכשיו, וזה כאב שאי אפשר לתאר במילים. אבל אנסה ככל יכולתי ובמיטב הכוחות שיעמדו לי בע״ה, לנהוג כפי שהיית אתה מצפה ממני. להיות חזקה. לשמוח בטוב. לבטוח בה׳, וכך להאיר את האור המיוחד שלך בעולם.
ולאויבינו, אני מבקשת לצטט את דבריה של יסכה מרק בהלוויית פדיה: לא תנצחו אותנו. לעולם לא ניסוג מחפירות חיינו. ממנהיגינו אני מבקשת שיפעלו בתבונה, באחדות ובבהירות מוסרית. וממי שאמר לעולם די, אבקש שיאמר די לצרותינו. אינני יודעת חשבונות שמיים אבל זו מכה קשה. ואני מתפללת ומתחננת לבורא עולם שירחם עלינו ויושיע אותנו ״כִּי נִחַם ה׳ עַמּוֹ גָּאַל יְרוּשָׁלִָם: חָשַׂף ה׳ אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ״ (ישעיהו נב, ט–י).
תנוח בשלום, דוד שלי. אתה חרות על לוח ליבי לעולם. אהבת עולם אהבתיך.
אמא