למרוץ התבור הגעתי עם חברותיי ענת מלמד ועדי בלום. שמחתי לקראת המרוץ גם בשל ההזדמנות להיות עם החברות. יצאנו ביום חמישי למלון המושבה שבכפר תבור (ותודה לבר שסייעה לנו להשיג את החדרים). לפי עצתה של עדי, עצרנו לטיול קצר בנחל גחר, ברמות מנשה. עדי, ילידת הצפון, מכירה את האזור ואת המקומות היפים שבו. שלושתנו השתתפנו בסדנת "מקלחת יער" שהעבירה לימור אברון ביער בן שמן, כך שלא התביישתי לחבק בנוכחותן עץ וכולנו התפעלנו מכל הלב ממראה המטפסים הנכרכים על העצים הגבוהים. באמת שהנוף נראה לי כגן עדן, ועורר בי געגועים למרוץ סובב עמק.
לאחר הטיול בנחל גחר היפה עד מאוד, נסענו לאסוף את הערכות משטח הכינוס למרוץ, סמוך למועצה האזורית גליל תחתון. שלושה חתולים שהתעכבו לליטופים תפסו את תשומת ליבנו. שניים מהם קצוצי זנב, כולל הג'ינג'י החמוד שבתמונה:
מייד לאחר לקיחת הערכות נסענו למלון. ענת הייתה חדורת מטרה לאכול פחמימות לפני המרוץ. אילנה, שקיבלה את פנינו בחביבות, המליצה על קפהדרציה שהתגלתה כידידותית לטבעונים. חלקנו שלוש מנות טבעוניות ונהנינו מארוחת ערב מצוינת, מלאת פחמימות (פסטה, קינואה ועוד), ששימחה את ענת. עדי פחות בעניין פחמימות, אך היא זרמה איתנו. הארוחה הייתה כה מוצלחת שחזרנו למסעדה לארוחת בוקר ביום שישי, לאחר המרוץ.
הלכתי לישון מוקדם יחסית, מעט אחרי 22:00. כיוונתי את השעון ל-4:40 אך התעוררתי ביקיצה טבעית ב-4:15. וידאתי שענת ועדי, שישנו בחדר הסמוך, התעוררו.
יצאנו בסביבות 5:30. הזינוק למקצה חצי המרתון של ענת ושלי תוכנן לשעה 6:00 ושל עדי (מקצה 10 קילומטרים) לשעה 6:15. הנסיעה מהמלון לנקודת הזינוק והסיום של המרוץ אמורה הייתה להיות קצרה ביותר, כחמש דקות, אולם כאשר הגענו לחניה של המרוץ התקשינו למצוא חניה פנויה והזמן החל דוחק. עדי עודדה אותנו לצאת מהרכב ולהתקדם לנקודת הזינוק בעוד היא תחפש חניה, וכך אכן עשינו – בלב כבד, יש לומר.
הצטערתי שכך יצא, שאנו מגיעות באיחור. קיוויתי להגיע מוקדם ולהספיק לפגוש את חברתי סוניה מנדלוביץ' ואת אישהּ דוד. בדומה לעדי, סוניה נרשמה למקצה ה-10 קילומטרים ועדי קיוותה לרוץ איתה. אני מצידי קיוויתי שנרוץ עם דוד, משום שמניסיון עבר של ריצות יער משותפות, תמיד יש לו סיפורים מעניינים ומחכימים. אולם כעת, כאשר אנו מגיעות כמעט ברגע האחרון, חששתי שאפסו הסיכויים שניפגש.
מה רבה הייתה שמחתי כאשר ראיתי לפתע את סוניה, וכמעט מייד לאחר מכן ראיתי גם את דוד. השמחה הוכפלה כאשר איתרה עדי עד מהרה את כולנו והצטרפה לחבורה. כעת אפשר היה לצאת לריצה ברוגע, בידיעה שעדי מצאה חניה ואף איתרה את סוניה.
מימין לשמאל: דוד מנדלוביץ', סוניה מנדלוביץ', ענת מלמד, יעל שמש, עדי בלום
מזג האוויר היה מושלם וכך גם הנוף. חלק נכבד מהריצה עבר בצל עצים. הריצה עברה עליי בנעימות רבה, ואפשר לומר שבקפיצת הדרך מבחינת תחושת הזמן הסובייקטיבית. דוד מנדלוביץ', שאיתו רצתי, הוא פרופ' להנדסה מאוניברסיטת תל-אביב, בעל חברה פרטית, ממציא ויזם שעוסק בתחום האלקטרואופטיקה. כלומר תחום שאיני מבינה בו דבר. לא שוחחתי איתו על תחום עיסוקו העיקרי אלא על התחביב שלו – הוא כותב כעת עבודת דוקטור על שירת אלתרמן, ששבה את ליבו. היה מרתק לשמוע אותו מספר על סופרים ומשוררים שונים, ובעיקר על אלתרמן ועל אורי צבי גרינברג, שתפסו את חלק הארי של השיחה. היה זה אפוא שילוב של ריצה, "מקלחת יער" והרצאה בספרות. מושלם! יש להעריך את דוד על שהוסיף לדבר ולספר גם בעליות הקשות, בלא שתקצר נשימתו. אני הייתי בעיקר בתפקיד המקשיבה, כך שהיה לי קל יותר.
בין השאר דיבר דוד על שירו של אלתרמן "אתה בחרתנו", שאותו אומנם הכרתי, אך היה מצמרר להיזכר בו מייד לאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה. העתקתי כאן את השיר מפרויקט בן-יהודה:
1942
בִּבְכוֹת יְלָדֵינו בְּצֵל גַּרְדֻּמִּים
אֶת חֲמַת הָעוֹלָם לֹא שָׁמַעְנוּ.
כִּי אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים
אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ.
כִּי אַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים
מִנּוֹרְבֶגִים, מִצֶ’כִים, מִבְּרִיטִים.
וּבִצְעֹד יְלָדֵינוּ אֱלֵי גַּרְדֻּמִּים,
יְלָדִים יְהוּדִים, יְלָדִים חֲכָמִים,
הֵם יוֹדְעִים כִּי דָמָם לֹא נֶחְשַׁב בַּדָּמִים –
הֵם קוֹרְאִים רַק לָאֵם: אַל תַּבִּיטִי.
וְאוֹכֵל הַגַּרְזֶן בַּיָּמִים וּבַלֵּיל,
וְהָאָב הַנּוֹצְרִי הַקָּדוֹשׁ בְּעִיר רוֹם
לֹא יָצָא מֵהֵיכָל עִם צַלְמֵי הַגּוֹאֵל
לַעֲמֹד יוֹם אֶחָד בַּפּוֹגְרוֹם.
לַעֲמֹד יוֹם אֶחָד, יוֹם אֶחָד וִיחִידִי,
בַּמָּקוֹם שֶׁעוֹמֵד בּוֹ שָׁנִים כְּמוֹ גְדִי
יֶלֶד קָט,
אַלְמוֹנִי,
יְהוּדִי.
וְרַבָּה דְאָגָה לִתְמוּנוֹת וּפְסָלִים
וְאוֹצְרוֹת־אֳמָנוּת פֶּן יֻפְצָצוּ.
אַךְ אוֹצְרוֹת־אֳמָנוּת שֶׁל רָאשֵׁי־עוֹלָלִים
אֶל קִירוֹת וּכְבִישִׁים יְרֻצָּצוּ.
עֵינֵיהֶם מְדַבְּרוֹת: אַל תַּבִּיטִי, הָאֵם,
אֵיךְ שׁוּרוֹת אֲרֻכּוֹת הֻנַּחְנוּ.
חַיָּלִים וָתִיקִים וִידוּעִים לְשֵׁם,
רַק קְטַנִּים־בְּקוֹמָה אֲנַחְנוּ.
עֵינֵיהֶם מְדַבְּרוֹת עוֹד דְּבָרִים אֲחָדִים:
אֱלֹהֵי הָאָבוֹת, יָדַעְנוּ
שֶׁאַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הַיְלָדִים,
אָהַבְתָּ אוֹתָנוּ וְרָצִיתָ בָּנוּ.
שֶׁאַתָּה בְחַרְתָּנוּ מִכָּל הַיְלָדִים
לֵהָרֵג מוּל כִּסֵּא כְבוֹדְךָ.
וְאַתָּה אֶת דָּמֵנוּ אוֹסֵף בְּכַדִּים
כִּי אֵין לוֹ אוֹסֵף מִלְּבַדֶּךָ.
וְאַתָּה מְרִיחוֹ כְּמוֹ רֵיחַ פְּרָחִים
וְאַתָּה מְלַקְּטוֹ בְמִטְפַּחַת,
וְאַתָּה תְבַקְשֶׁנּוּ מִידֵי הָרוֹצְחִים
וּמִידֵי הַשּׁוֹתְקִים גַּם יַחַד.
כתבתי לעצמי פתק מנטלי, שאם אתבקש שוב לשאת דברים נגד רצח מתרגלי הפאלון גונג בידי המשטר הקומוניסטי הסיני, ונגד קצירת איבריהם בכפייה – כפי שהיה בעצרת המחאה שהתקיימה שלושה ימים לפני המרוץ מול שגרירות סין – אצטט את שתי השורות האחרונות משירו של אלתרמן, המתייחסות לא רק לאשמת הרוצחים, אלא גם לאשמת השותקים.
ואם כבר בשואה עסקינן, דוד הזכיר גם את אורי צבי גרינברג, שבשיר נבואי שנכתב ב-1922 חזה את שואת היהודים. כמו כן סיפר על ייסורי המצפון של אצ"ג על שעזב את פולין בלא שהצליח להציל את הוריו. על כך כתב את "שיר אמי והנחל" ואת "קינת הבן בברחו מבית אביו ואמו".
קשה ועצוב, אך כמובן היה לי מעניין מאוד.
בקו הסיום המתינו לנו עדי וסוניה, ובזכותן גם יש לי תמונות למזכרת.
צילם: ירון אמיגה
שמחתי לפגוש את ירון אמיגה ואת עודד גפני מזוחלי גני תקווה, והתברר ששניהם קיבלו פודיום מקום ראשון לקבוצת הגיל שלהם.
צילמה: סוניה מנדלוביץ'
צילם: ירון אמיגה
מאחר שכך נשארנו – ענת, עדי ואני – לטקס חלוקת הגביעים כדי לחלוק כבוד לאחֵינו גיבורי התהילה ולצלם אותם בעלותם לפודיום.
צילמה: עדי בלום
צילמה: עדי בלום
מרגש במיוחד בטקס הסיום היה מראה הצעירים ברוחם, בני ה-80 פלוס, שהתייצבו לאחד המקצים במרוץ. שמעתי שגם בן 87 השתתף באחד המקצים.
"ככה נהיה גם אנחנו בע"ה", אמרתי לעדי, "נמשיך לרוץ גם אחרי גיל 80".
אמן!
ותודה ליעל החכמה והידענית שהקשיבה בקשב רב למחשבותי ודברי. לא הכל נאמר וחלק ממה שנאמר היה כרחש הקמה ברוח ולא כקמח טחון אבל הריצה עברה בהנאה, העליות משלו למישור והמישור לטיול נינוח בשדות וביערות הנפלאים של איזור התבור.
איזה כיף לכם
סוניצ'קה – אחד הבונוסים הגדולים היה לפגוש אותך, סוף-סוף!
"והיה העקוב למישור" – כרך הרגשתי 🙂 תודה לך, דוד!
יופי של כתבה! מרוץ נחמד למרות הקושי…
היה כל כך יפה, שזה פיצה על כל קושי. שמחתי לפגוש אותך, עודד, וכמובן שמחתי לראות אותך על הפודיום!