הריצה השנה ביום הזיכרון לזכר הנופלים הייתה יוצאת דופן, הן מבחינה אישית והן מבחינה לאומית.
מבחינה אישית, לא יכולתי שלא להיזכר כיצד בריצה לזכר הנופלים בשנה שעברה נפלתי ושברתי את ידי. עוד באותו היום עברתי ניתוח בבית החולים שיבא. איני היחידה שלא שכחה זאת. גם האחרים טרחו להזכיר לי ולהזהיר אותי שלא ליפול ולא לשבור דבר. נכון שמאז רצתי ריצות למכביר, כולל מרתון בברלין וארבעה חצאי מרתון – בים המלח, בתל אביב, בדימונה ובתבור – אבל עצם התאריך מציף את הזיכרונות ואת החששות. רק שלא אפול לזכר הנופלים. שאסתפק בריצה לזכרם ובתיעוד שלהם.
ומבחינה לאומית, עדיין מצויים אנו בעיצומה של מלחמה ארוכה וכואבת. נוסף על כך, דווקא ביום הזיכרון התפתח מזג האוויר לשרב עם סופות חול שהקשו את הנשימה. בהרי ירושלים השתוללה שרפת ענק, כך שוויתרתי על יציאה לריצה בשעה 17:30 במסגרת "רצים לזכרם". השנה תכננתי לרוץ לזכרם של דב אופר (השם שהמערכת בחרה לי) ושל עידו שמיח (השם שבחרתי אני).
הדבר הראשון שבולט בעיניי הוא מרחק השנים בין הנופלים. דב אופר, כפי שלמדתי מאתר "יזכור", נרצח בידי ערבים בשנת 1920, שלושה שבועות לאחר שעלה לישראל. עידו שמיח נהרג בתחילת השנה. דב נולד ב-1901 בזלוצ'וב שבגליציה, ואילו עידו נולד ב-2004 בארץ, בבית החולים שיבא, תל השומר. המשותף להם הוא ששניהם היו צעירים ערכיים ומוצלחים, חדורי אהבה לארץ ישראל.
כאמור, בשל התנאים הסביבתיים לא יכולתי לרוץ אחה"צ, בזמן הרשמי שאליו כיוונו מארגני "רצים לזכרם". התנחמתי בכך שיצאתי בבוקר בריצה לזכרו של עידו שמיח.
סמ"ר עידו שמיח, לוחם ומפקד צעיר ומוערך בסיירת הנח"ל, נהרג בחודש ינואר 2025 בקרב בצפון רצועת עזה, בבית חאנון.
לא הכרתי את עידו, אך אני מכירה את אביו אורי, שאיתו רצתי בעבר בקבוצת הריצה זוחלי גני תקווה. עידו הניח אחריו את הוריו עפרה ואורי, את אחיו התאום עומר, את אחותו עדי ואת אחיו איתי.
שמעתי על עידו, על כישרונותיו הרבים – הוא ניגן בגיטרה, גלש, בישל והיה איש מחשבים – ועל היותו בחור ערכי, חבר טוב, מצחיק ושמח, רגיש, מתחשב ובעל נתינה. הידיעה שיש לו אח תאום צבטה את ליבי. כמי שימי ילדותה עברו עליה בכמיהה לאחות תאומה (עד כדי כך שאני וחברתי-שכנתי ענת הדבקנו ידיים בדבק פלסטי בתקווה להפוך לתאומות סיאמיות), תמיד כאשר אני שומעת על אדם המאבד את תאומו יש בליבי כאב מיוחד השמור לאובדן מסוג זה.
לריצה לזכרו של עידו הגיעו רצים ורצות רבים, ממעגלים שונים ובגילים שונים, מבני נוער ועד אנשים מעל שישים ואפילו שבעים. את רובם לא הכרתי, אך פגשתי את חברותיי ענת מלמד ועדי בלום, וכן חברים ומכרים מזוחלי גני תקווה, שהפגינו התייצבות מרשימה.
ניר ששון, שהיה רוח פעילה בארגון הריצה בהפקת החולצות לזכרו של עידו, חילק במקום ההתאספות סרטים ליד שעליהם רשום משפט השראה שאמר עידו: "אל תחפש השראה, היה השראה". כך רשום גם בגב החולצה הלבנה לזכרו של עידו, שרבים מאיתנו רצו איתה. כמה עוצמות מוצאים לעיתים בבחורים הצעירים הללו.
כאשר הגעתי לניחום אבלים בבית משפחת שמיח, שמעתי מאורי, אביו של עידו, כיצד דאג עידו לגייס כסף לקניית נעליים ושאר ציוד נחוץ לחיילים שהיו במצוקה כלכלית.
רצנו מפתח בית משפחת שמיח לבית העלמין היפה והירוק שבסביון, שבו קבור עידו בחלקה הצבאית.
אביו אורי ספד לו. בין השאר הקריא קטעים מיומן שכתב עידו ושהמשפחה מצאה לאחר נפילתו. ביומן מתאר עידו ברגישות את הלחימה בעזה ואת חודשי חייו האחרונים. הוא מתעכב גם על סבלם של בעלי החיים המוזנחים. מכתבה בעיתון 'ישראל היום' למדתי שעידו אהב מאוד בעלי חיים. ביומנו כתב בביטחון שבעתיד הוא יאמץ כלב. בבית משפחת שמיח יש היום כלבלב שאומץ לאחר נפילת עידו ובהשראתו.
מיומנו של עידו עולים ערכיו של המפקד הצעיר ושאיפתו להתפתחות מתמדת. הוריו החליטו לפרסם את קטעי היומן כספר ולהדגיש את הערכים העולים מהם, כגון מנהיגות, רֵעוּת ואחריות.
מאותה כתבה גם למדתי עד כמה היה חשוב לעידו להנציח את זכר הנופלים. לאורו של עידו תוקם ברמת גן בידי ארגון בינ"ה המכינה "פאזל ישראלי לאורו של עידו שמיח". המכינה תנציח את הנופלים באמצעות פרויקט "אורות הדור", שבו ילמדו, יחקרו ויכתבו תלמידי המכינה עבודות על הגיבורים הללו, שהיה לעידו כה חשוב להנציח אותם, וכמובן גם על גיבור ישראל עידו.
יהי זכרם של עידו שמיח ושל כל הנופלים והנרצחים ברוך! יהי רצון שנזכה לקרן מהאור שלהם ושנהיה טובים וראויים.