כבר חודשים שאני מתאמנת לריצת 60 קילומטר באיטליה, לכבוד יום הולדת 60.
נרשמתי עם בלהה למרוץ אולטרה המתחיל בעיר קסטיליונה דל לאגו, ומתקיים לאורך אגם טרסימנו, במחוז אומבריה, שהוא בגבול דרום-מזרח טוסקנה. שמעתי שהאזור יפה מאוד ("כמו כל איטליה", כך הדס). למעשה, המרוץ הוא מרוץ של 58 קילומטר "בלבד", אך בלהה ואני מתכוונות להוסיף עליו 2 קילומטר.
כבר פעמיים תכננתי ריצת אולטרה החוצה את גבול 60 הקילומטר, ופעמיים לא יצא התכנון לפועל. הפעם הראשונה הייתה בשנת 2014 במרוץ סובב עמק. הייתי בכושר מעולה, רצתי בהנאה ויכולתי להמשיך לרוץ עוד ועוד, אלא שהמרוץ הסתיים לו לפתע פתאום – לאחר 52 קילומטר לפי שעוני – בגלל טעות ניווט בתחנת טייפון. כתבתי על כך כאן.
והייתה פעם נוספת שבה רציתי לתקן את הטעות המתועדת משנת 2014. נרשמתי – שוב למרוץ סובב עמק, מעל 60 קילומטר – התאמנתי ונפצעתי סמוך למרוץ, כך שוויתרתי עליו.
הפעם קיוויתי סוף-סוף להגיע למספר 60, ואף בעיתוי מתאים – לכבוד הגיל.
חשתי מעודדת וכשירה למלאכה לאחר שב-27 בינואר רצתי עם שלושה חברים מקבוצת זוחלי גני תקווה לתל חדיד – 48 קילומטר, בשטח קשה הרבה יותר משטח המרוץ באיטליה.
אלא מה? כדי להפוך את המסע למאתגר הרבה יותר ומלא חששות ותהיות, באימון קבוצתי בגשם, ב-2 בפברואר, החלקתי ונפלתי.
"כי נפלתי קמתי", אמר הנביא מיכה. משפט שאני אוהבת, אך השאלה היא: באיזה מצב קמתי? מכירים את זה שאתם נופלים, ממהרים לקום ולהבטיח לכולם ולעצמכם שהכול בסדר? אבל הכאב, הכאב ההולך ומתפשט, מבהיר לכם אט-אט שלא כל-כך מהר הכול נעשה בסדר. ובכן, הברך השמאלית שלי נחבלה קשות.
מאז איני מסוגלת לרוץ. הברך כואבת ודלקתית. לפחות הצליעה כבר לא ניכרת. בהוראת הספורטתרפיסטית המקסימה עדי ניסים אני הולכת ביומיים האחרונים כעשרים דקות ומתגעגעת לימים שבהם רצתי שעות. נוגעת בסלעים שבטיילת גני-תקווה, סלעים המסמלים עבורי התגברות על מכשולים ועל בעיות. מצב הרוח מדוכדך מעט בשל מצבי (וכן בשל מצבה של המדינה, עם כל עניין הרפורמה המשפטית הזו, וסליחה על שגלשתי לפוליטיקה), ואני מתפללת שלא יהיה בכך כדי לחבל בתוכנית שלי לרוץ 60 קילומטר באיטליה בעוד פחות מחודש.
משתדלת לחזק עצמי באמונה ובביטחון.
החלק היומי של סיון רהב-מאיר מ-8 בפברואר בא לי בזמן, ואני מעתיקה אותו כאן:
מה אומרת התעודה? / החלק היומי / סיון רהב-מאיר:
מיליוני תלמידים מקבלים בימים אלה תעודות-מחצית. עירית הלוי, מנהלת אולפנת צביה בירושלים, כתבה עם חלוקת התעודות מסר חשוב לתלמידים, אבל בעצם לכולנו:
"המסע ממצרים לישראל מתחיל בפרשות השבוע, אבל כתוב שאלוקים לוקח אותנו בכוונה בדרך הארוכה והקשה. למה לעשות כזה סיבוב במדבר? למה לא לחתוך ישר לארץ ישראל? שימו לב למשפט עמוק של הרמב"ם. לדבריו, החוכמה האלוקית באה ללמד אותנו על מסע החיים של האדם. אין קפיצות דרך. כדי לגדול, צריך לעבור תהליך מפרך: 'כי המנוחה תסיר הגבורה, והעמל ייתן הגבורה'.
אנחנו רוצים לרפד את חיי התלמידים, לתת להם הקלות כדי שיהיה להם נעים, וגם התלמידים עצמם רוצים שהכול יהיה כיף, מיידי ומהיר. אבל האמת היא, לא נעים לומר, שכדי להגיע להישגים צריך להזיע, צריך שיהיה קשה. רק ככה מתקדמים ועולים למדרגה גבוהה יותר […]
עד כאן סיון רהב-מאיר, המביאה את דברי עירית הלוי, המביאה את דבריו היפים של רמב"ם.
אז כן, פציעות, תקלות וקשיים הם חלק מהתהליך. הם עושים את המסע משמעותי יותר וגורמים לנו לגדול ולצמוח, גם אם הם מביאים איתם את כאבי הגדילה.
האם ארוץ 60 קילומטר באיטליה? אי"ה ואם הגוף יאפשר – מקווה מאוד.
ממשיכה לעדכן על בסיס יום-יומי כמעט בדף הפייסבוק שלי "טבעונית למרחקים ארוכים".
בתמונה: מנסה לשאוב כוח מסמלים
מנסה לחזק את רוחי