המטרה, ההכנות ותחושת הביטחון
המרוץ הזה היה שונה מכל מה שחוויתי אי פעם מבחינת רכבת ההרים שהביאה אותי אליו. הכול החל ברעיון של בלהה מנדילוביץ לרוץ 60 קילומטר לכבוד גיל 60. שמחתי להצטרף אך לא הצלחנו למצוא מרוץ של 60 קילומטר. החלטנו שנוסיף עצמאית את מספר הקילומטרים הנדרש.
בתחילה חשבה בלהה על דרום אפריקה, מרוץ של 56 קילומטרים, אך כאשר התברר שהמרוץ מתקיים בשבת הבהרתי שלא אוכל להשתתף.
סער יופה הוא זה שהציע לנו את המרוץ באיטליה סביב אגם טרסימנו – 58 קילומטרים המקיפים את האגם כולו. כמעט מושלם! על כך נצטרך להוסיף רק שני קילומטרים.
ההכנות כללו ריצה של 33 קילומטר עם בלהה במרוץ סובב עמק 2022, מרתון טבריה 2022 שגם אותו רצתי עם בלהה, וכמובן מרחקים הולכים וגדלים באימונים עצמאיים.
ביום שישי 27.1 הייתי אמורה לרוץ 40 קילומטרים. הרִי, ירון ויניב מ"זוחלי גני תקווה" ארגנו "ריצת טיול" ליער בן שמן ושמחתי להצטרף אליהם. חשדתי שהריצה תגלוש מעבר ל-40 קילומטרים, ולא במפתיע היא אכן הסתכמה ב-48 קילומטרים. הרגשתי מצוין, כך שבנקודה זו הייתי רגועה בנוגע ליכולתי לרוץ את 60 הקילומטרים באיטליה בתנאֵי שטח נוחים הרבה יותר.
הנפילה ואיבוד תחושת הביטחון
כדי שלא יהיה רגוע ומשעמם, שישה ימים לאחר מכן – באימון קבוצתי בגשם, תוך כדי ריצה מהירה במטרה לתפוס מחסה – החלקתי, נפלתי ונחבלתי בברכי השמאלית. אובחן קרע במיניסקוס. וכך הפכתי מאחת שרצה בהנאה 48 קילומטר למי שמתקשה בהליכה (כן, צלעתי ממש) וכלל אינה מסוגלת לרוץ. האם כל תקופת האימונים הארוכה הייתה לשווא? סירבתי לקבל את רוע הגְזרה ועשיתי כל שביכולתי כדי לרוץ באיטליה. בלית ברירה ויתרתי על מרתון תל אביב. נפשי התעגמה בשל העובדה שביום שבו הייתי אמורה לרוץ ריצת הכנה של 50 קילומטר – 42 קילומטר במרתון תל אביב ותוספת של שמונה קילומטרים שארוץ עצמאית, אני רצה-הולכת 50 דקות. כן, כך קבע לי הפיזיותרפיסט נעם איבשיץ, שאליו הגעתי בהמלצת ענת מלמד. לאט-לאט (באמת) עלו פרקי זמן הריצה. בסופו של דבר, שבוע לפני המרוץ, רצתי את הריצה הארוכה ביותר שלי מאז הפציעה – 21 קילומטר. זה עלה לי במאמץ. חשתי שהנשימה נפגעה, ומה שהיה עבורי בעבר ריצה קלילה הפך לאתגר.
"האם אוכל לרוץ 60 קילומטר?" שאלתי את נעם, הפיזיותרפיסט. "אני לא יודע. את לוקחת על עצמך אתגר בלתי אפשרי, אבל אני חושב שאת צריכה לנסות". השיב. לפחות הרגיע אותי כאשר הבהיר בתשובה לשאלתי שאינו סבור שאגרום לעצמי נזק בלתי הפיך בכך שאשתתף במרוץ. "לו הייתי סבור כך, הייתי נלחם בך כדי שלא תרוצי", הצהיר.
מבחינתי זה היה האור הירוק להשתתף במרוץ, תשובה לכל המודאגים שניסו להניא אותי מכך, כולל הקולות המודאגים שבראשי.
שאבתי גם עידוד ממשפט שאמר מישאל דגן, המאמן שלי, בתקופה שעדיין לא יכולתי לרוץ ולמען האמת נראה שבאותה נקודת זמן הוא איבד את האמונה שאוכל להשתתף במרוץ: "אם תצליחי לרוץ קילומטר אחד, תצליחי לרוץ 60".
בדיעבד, לריצת ה-48 שרצתי עם בכירי "זוחלי גני תקווה" – הרי רחמיל, ירון אמיגה ויניב אנגל – הייתה השפעה מכריעה וטובה על החלטתי להתייצב למרוץ. אף שחודש השיא של האימונים עבר עליי בלא ריצה, היה משהו מרגיע בידיעה שכבר רצתי בהצלחה 48 קילומטר. מלוא החופן השראה שאבתי גם מיניב אנגל, שרץ כמה מרתונים בפציעה ובכאב והביע את אמונו שגם אני אצליח לעשות זאת.
העובדה שאיני לבד בסיפור הזה, אלא חוברת לבלהה, הוסיפה אף היא לכך שלא ויתרתי על המרוץ למרות התקלה הרצינית בדרך לשם. מכל מקום, החלטתי שגם אם לא אוכל לרוץ, לפחות אגיע עם בלהה לאיטליה ואעודד אותה. ואם אני ממילא יוצאת לאיטליה – אז למה שלא אנסה גם לרוץ?
כך הגענו לרומא, ומשם ברכבת לקסטיליונה דל לאגו, שהתגלתה כעיירה יפה ומנומנמת בעונה זו של השנה. אפילו שירות מוניות לא עבד. בסופו של דבר התנדב איטלקי טוב לב להסיע אותנו למלון החביב Residence Ranieri, מרחק של כ-50 מטר מנקודת הפתיחה והסיום של המרוץ. התברר שבעלי המלון כמעט שאינם יודעים אנגלית. מזל שבלהה היא זיקית של שפות והיא הצליחה לתקשר איתם באיטלקית.
בלהה ואני הבטנו באגם היפה שאותו אנו אמורות להקיף ושאלנו: איך נעשה זאת?
אימונים מנטליים
כיוון שבמהלך הפציעה לא יכולתי להתאמן פיזית כנדרש, הרביתי באימונים מנטליים. אוטוסוגסטיות היו חלק משגרת יומי. נוסף על כך חיפשתי סיפורים מעוררי השראה על אודות אנשים שהתגברו על קשיים עצומים, כך שהקושי שלי יתגמד מולם. חזרתי לידיעה על בוב וילנד, שאיבד את שתי רגליו במלחמת וייטנאם, ורץ את מרתון ניו-יורק על כפות ידיו במשך 98 שעות! מהו הקושי שלי אל מול סיפור גבורה מעין זה? לי בכל זאת יש שתי רגליים, גם אם אחת מהן פגועה.
יום לפני המרוץ אף מצאתי שני משפטי השראה שדיברו לליבי:
“The miracle isn’t that I finished. The miracle is that I had the courage to start”
(John Bingham)
“Run when you can, walk if you have to, crawl if you must; Just never give up”
(Dean Karnazes)
יום המרוץ
יצאנו בניחותא לנקודת הזינוק כרבע שעה לפני הזמן המיועד. ככה זה כשהמרוץ הוא במרחק שתי דקות הליכה. פגשנו את ויל ואת סטיב, שני רצים צעירים מארה"ב שנשאו את מספרי החזה 17, 19. עם בלהה ואיתי נוצר רצף מספרי.
עם בלהה מנדילוביץ בקו הזינוק. מתרגשות!
רצף מספרים – ארה"ב ישראל.
זינוק! בקילומטרים הראשונים כאבה לי השוק הקדמית של רגל שמאל. דאגתי. מה יהיה בהמשך הריצה? אך הזכרתי לעצמי שההתחלה אינה בהכרח מעידה על הסיום. נשמתי לתוך השוק הכואבת. כעבור זמן מה שמחתי לגלות שהכאב חלף.
רצנו בשמחה ובהתרגשות, הסבנו זו את תשומת ליבה של זו לברווזים, לנרקיסים הצהובים ולשאר נופים יפים שבדרך. "אני אומרת לעצמי בלופ", סחה לי בלהה, "ככה נראה להגשים חלום". "אימצתי", אני משיבה ומציעה משפט משלי: "כל צעד וצעד מקרב אותי להגשמת החלום". אלא שבלהה מבהירה שמבחינתה, בכך שהחלה לרוץ היא כבר מגשימה את החלום. גישה נבונה יותר, אני חייבת להודות.
אגם טרסימנו בפי שצילמתי אותו בזמן המרוץ
כאשר הגעתי לקילומטר ה-22 חגגתי, משום שהיה זה המרחק הארוך ביותר שעברתי מאז הפציעה. אמרתי לעצמי שמכאן ואילך אחגוג בלב כל קילומטר וקילומטר.
המשך יבוא…