ריצת טיול לתל חדיד עם בכירי זוחלי גני תקווה – אולטרה מרתון 48 קילומטר – 27.1.23

"אני מרגישה כמו ילדה נרגשת לפני טיול שנתי. התעוררתי ב-2:30 בלילה ולא הצלחתי להירדם", אמרתי לשותפיי לריצת הטיול שנעשתה לאולטרה מרתון. שלושתם מבחירי "זוחלי גני תקווה", קבוצה חינמית מקסימה שאני רצה איתה מפעם לפעם, הלוא הם הרי רחמיל (האדמו"ר), ירון אמיגה (המאמן והנווט בריצות בארץ) ויניב אנגל (קצין המבצעים של הקבוצה, הנווט בריצות חו"ל וכן פודיומיסט מהולל). אני מכנה אותם "שלושת המוסקטרים" מאז נודע לי על המבצע המשותף והמאתגר שאליו יצאו יחד השנה: טרק של שמונה ימים סובב הרי מונטה רוזה באלפים הפניניים על גבול איטליה–שוויץ, יותר מ-180 קילומטר וגובה מצטבר של יותר מ-13 קילומטר.

בדף הפייסבוק שלי, הנושא אף הוא את השם "טבעונית למרחקים ארוכים" – ובו אני מעדכנת כמעט מדי יום ביומו – כתבתי לא פעם ולא פעמיים על כל אחד מהם ועל הקבוצה "זוחלי גני תקווה". אולי אייחד לקבוצה המופלאה הזו פוסט נפרד.

אך כעת – לריצת הטיול שהתפתחה לאולטרה מרתון.

לפי התוכנית הייתי אמורה לרוץ 40 קילומטר. סיפרתי זאת להרי ושאלתי מה התוכניות שלהם לאותו יום שישי. הוא השיב שירון עובד על מסלול של ריצת טיול לתל גדיד.

שלחתי לירון הודעת וואטסאפ ובה שאלתי מהו מספר הקילומטרים המתוכנן.

"45-40", השיב.

"רק שלא יצא 50", כתבתי לו, מוטרדת.

"יאללה, טיול" הקליל ירון.

ואכן, בקבוצת הוואטסאפ של הזוחלים, המכונה "רצים עם ארקוקסיה" – סליחה על השם הקודר (אך נחוש), לא אני בחרתי אותו – תיאר ירון את מרבדי הכלניות והרקפות המצפים לנו ושלח קישור למידע על הפסיפס שנפגוש בדרך.

אין ספק שעבורי ריצת טיול שכזו מפתה הרבה יותר מלרוץ את המסלול המוכר והנוח בתל-אביב – ירקון וטיילת.

בפארק יער שוהם

בפארק יער שוהם. מימין לשמאל: הרי רחמיל, יעל שמש, ירון אמיגה, יניב אנגל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יניב החליט להצטרף למרות הפציעה שחווה לאחרונה. מרתונים איכותיים וסמוכים מאוד זה לזה אומנם זיכו אותו בפודיום אחר פודיום אך גם בפציעה מעצבנת.

ביער קולה, כשרצתי בזהירות בירידה, הוא הדגים לי איך הוא רץ במרוצים. זה היה מחזה מרהיב, ממש "קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (רק בלי הסוף הטרגי, כמובן). הלוואי שהייתי מצליחה להגיע לחצי מרמת הביטחון והמהירות הזו בריצה.

עוד לפני שיצאתי לריצה הזו הבעתי דאגה מהצורך לשאת מנשא מים. בריצת הטיול הקודמת עם ירון, הרי וישראל, שהסתכמה ב-40 קילומטר, המנשא פצע אותי. רציתי לרוץ עם בקבוק חצי ליטר בידי, ושאלתי אם יש די מקומות בדרך כדי למלא אותו. ירון הציע באבירות שאביא בקבוק נוסף שהוא יישא במנשא שלו, וכך אכן עשיתי. תודה, ירון! זה סייע לי מאוד.

נהנינו לראות את הכלניות ואת הרקפות בדרך.

יניב אנגל מתפעל מהרקפות

יניב אנגל מתפעל מהרקפות והכלנית

 

 

 

 

 

 

ירון אמיגה מלמד את הכלניות את תנוחת הפלאנק

ירון אמיגה מלמד את הכלניות את תנוחת הפלאנק

 

 

 

 

 

 

 

 

המשכנו לשוהם ומשם ליער בן שמן. הופתעתי כאשר נאמר לי שהגענו למצפה מודיעין. זו לי פעם ראשונה שאני מגיעה ליער בן שמן בריצה ולא ברכב. ביקרנו את הפסיפס והמשכנו לתל חדיד כשמאחורינו כבר 26 קילומטר של ריצה. עצרנו בתל להשקיף על הסביבה, להצטלם ויניב אף צילם סרטון שבו סייע לנו להתמצא במרחב והראה לנו היכן ממוקמת גני תקווה (ומה עם קריית אונו הסמוכה שבה אני גרה? אני דורשת כעת את כבודה). ירון הבטיח שהחזרה תהיה קצרה יותר (ולא על דרך "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה"). כך באמת היה, אף שהתברברנו מעט.

תל חדיד.  צילם ולא רצה להצטלם: הרי רחמיל

תל חדיד. מימין לשמאל: ירון אמיגה, יניב אנגל ויעל שמש.
צילם ולא רצה להצטלם: הרי רחמיל

 

 

 

 

 

 

 

בחזור – לאחר שיצאנו מיער בן שמן, בניסיון להימנע מריצה בכביש – הלכנו קילומטר או יותר בניגוד לכיוון שבו היינו אמורים לרוץ, לאורך גדר בית נחמיה, בתוך צמחייה גבוהה שהרטיבה את הנעליים ואת הרגליים. ירון ספג קיתונות של ביקורת על הניווט משני חבריו. יניב צילם סרטון ובו דימה אותנו ללוחמים בסבך בווייטנאם. "יעל, הכול בסדר. הבנת איך הטיולים עם ירון מתנהלים, נכון? תצטרפי שוב? כי הרי אמר שהוא לא יצטרף".

"יעל, הכול בסדר, מצליחה לפלס?"  שאל, צחק וצילם: יריב אנגל

"יעל, הכול בסדר, מצליחה לפלס?"
שאל, צחק וצילם: יריב אנגל

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"כן, בטח", גיחך ירון בחיבה, "כל פעם אותו סיפור". הרי מאיים שלא יצטרף לטיולי הריצה של ירון ומצטרף שוב ושוב.

"מה שטוב אצלנו זה הפרגון, והכול בַּפָּנִים", אמר לי יניב בחיוך.

נהניתי לצפות מהצד בהווי שנרקם ביניהם. שלושה חברים טובים שעברו יחד יותר מדבר או שניים, והחברות האמיצה שלהם כוללת גם קנטורים ברוח טובה, מתובלת בחיבה ובהערכה רבה.

נהניתי גם מהשיחות שהתפתחו בינינו תוך כדי ריצה ועזרו להעביר אותה בנעימים. בין השאר שוחחנו על החיסונים נגד קורונה ועל האווירה הציבורית שכפתה את החיסונים הללו (וזאת ביקורת שלנו כמחוסנים). שוחחנו על האחריות האישית שכל אדם צריך לקבל עליו ובמקרה הצורך על קרוביו. כך למשל סיפר יניב על מקרים שבהם הערנות שלו הצילה בני משפחה מאושפזים מטיפול שגוי. ירון סיפר על כך שמילדות יש לו אסתמה ושהיה מכור למשאף הונטולין, עד שבגיל 13 – בעקבות הערה פוגענית מאחד הנערים בקשר לאסתמה שלו – החליט שהוא מפסיק להשתמש בונטולין, השמיד את כל המשאפים בבית, עבר את התקופה הקשה של הצורך הנואש במשאף אך נגמל. מדהים בעיניי מה שהצליח לעשות בגיל כה צעיר. אמרתי לו שהוא צריך לשלוח בונבוניירה (טבעונית!) לזה שפגע בו והיטיב עימו כל-כך.

גם ליניב היה סיפור של ריפוי עצמי. ניתוח השתלת עור ברגל בעקבות זיהום שנוצר עוד בתקופת הצבא כשל, והמורל שלו היה שפוף. חבר נתן לו גת לשיפור מצב הרוח. מסתבר שהגת עשה הרבה יותר מכך, ויניב החל מיידית תהליך של ריפוי עד להחלמה מלאה.

תחקרתי את יניב כיצד לתימני כמותו יש שם משפחה גרמני – אנגל. מתברר שאחד מאבותיו הגיע מגרמניה. כרגיל, היהודים הנודדים.

פגשנו רוכבי אופניים ואחד מהם מילא מהבקבוק שלו את בקבוק המים שבידי. נראה לי שהם נעלבו כאשר שאלתי אותם אם הם רוכבי כביש או שטח. "רוכבי כביש לא היו נותנים לך מים", התבדח הרי.

את הרי תחקרתי על אתרי סקי שבהם גלש. ממש לאחרונה גלש עם בנו באיטליה. התברר שהוא לימד את עצמו לגלוש וכן לימד את בנו. את הבנות לא לימד. תהיתי אם זו הטיה מגדרית.

הרי התלונן שהוא רוצה לחזור עד שעה 11:00 ולא נראה שנעמוד בכך. בכל פעם שירון שר לו "הרי, הרי, הרי" לא ידעתי אם ירון מכוון לכפל המשמעות – שמו של הרי (Harry) והמילה האנגלית hurry. אבל כפי שאמר ירון, בריצות שטח אי אפשר לדעת מראש כיצד הן תתפתחנה. צריך לסגל לעצמנו הלך רוח גמיש. זאת עשיתי עוד בפתיחת היום שלי, נוהל בוקר קבוע שלמדתי מהמאמן המנטלי איתן עזריה, ובו אני בוחרת את ההוויות שאני מבקשת לסגל לעצמי לאותו היום. בריצה (כמו בכל דבר) יש גם צד מנטלי, וכדאי לא להזניח אותו.

בסופו של דבר רצתי 48 קילומטר לפי השעון, ולמעשה קצת יותר כי היו מקטעים שעצרתי את השעון ושכחתי להפעיל אותו מחדש.

מסלול ריצת הטיול באדיבות ירון אמיגה

מסלול ריצת הטיול באדיבות ירון אמיגה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"מה ההבדל בשבילך בין 40 קילומטר ל-45 קילומטר?" ספק קבעה ספק שאלה חברתי אסתי אשל, כאשר סיפרתי לה ערב קודם הריצה על תשובתו של ירון באשר לאורך הריצה, בעוד אני אמורה לרוץ רק 40 קילומטר.

צחקתי. ב-40 קילומטר אדם עלול להרגיש "גמור" ובמקרה זה ההבדל משמעותי מאוד. בהעלאת העומס יש כמובן גם חשש לפציעה.

אבל האמת היא שבסופו של דבר היא צדקה. לא הייתי "גמורה", כך שלא היה הבדל כה משמעותי עבורי.

לעומת זאת, המאמן מישאל דגן סבר שיש הבדל גדול.

"אני לא יודע מה לומר על ה-48 קילומטר הללו", כתב לי.

"יישר כוח, אולי?" הצעתי, והוספתי אימוג'י מחייך.

אך במקום חייכן ויישר כוח חטפתי נזיפה. לו הייתי שחקנית כדורגל נראה לי שהיה מוציא לי כרטיס אדום.

האם מאמן יכול לפטר מאומנים? כי אני חוששת שאני על הכוונת.

ושאלה לסיום:

מעניינת אותי דעתכם: איך מחשיבים ריצת מרתון או אולטרה מרתון שלא רצנו במרוץ רשמי? האם סופרים אותה או שלא סופרים אותה במניין המרתונים והאולטרות שרצנו? ואולי מכינים שתי רשימות נפרדות? יש תובנות?

Comments

comments

פורסם בקטגוריה ריצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *