כחום היום
"כתבי הכול. אל תחסירי פרט", אמר לי יוסי, חבר הקבוצה המצומצמת שלי במרוץ השליחים הר לעמק, חוליה בת שלושה אנשים בקבוצה כולה שהיו בה תשעה אנשים.
"אבל מיש הקניט אותי שאני כותבת כל פרט", עניתי, "והשבתי לו שאכתוב בתמציתיות".
"אז תחתכי אותו", הציע יוסי. אך הדבר בלתי אפשרי, משום שמיש כבר אמר משפט שבשעה שענת ואני שמענו אותו, ידענו שייכנס לפנתיאון.
זה היה כאשר חיכינו לרותם. הקבוצה שלי – שהורכבה מיוסי צחור, ענת מלמד ואני – הגיעה זה עתה לתחנת הסוללים בסביבות 16:00 כדי להתחיל את המקצה שלנו. אנו הקבוצה השלישית והאחרונה. קדמו לנו הקבוצה הראשונה – רוה איתן, רועי סגן-כהן ואסף גרינגרד – שלושה רצים מהירים, שהחלו לרוץ ב-11:20 בחום נורא (ולרועי היה גם מקטע קשה וארוך), והקבוצה השנייה, ובה המאמנים תומר וסרמן ומישאל דגן (מיש). הוא החליף את גל שביטל את השתתפותו מסיבות אישיות (או אולי משום שחשש ממזג האוויר השרבי שהגרלנו?). גם רותם סילוני, שחיינית מצטיינת, רצה איתם. בשעה שהמתנו להגעתה היא בוודאי שחתה בזיעה כאשר רצה בחום הנורא. אף שלא רצתי, ואף שחבשתי כובע מהסוג המוגזם – רחב שוליים המכסה את כל העורף, והקפדתי לעמוד בצל, החל אצלי כאב ראש בשל השרב. אז איך אפשר לרוץ בחום הכבד הזה?
חבורה שכזו!
"אי אפשר לרוץ", פסק מיש ושיתף בחוויה שלו, שלדבריו הייתה הקשוחה ביותר זה עשרים שנים של ריצה. "הרבה הולכים בצד הדרך. זה כמו באב אל וואד, הנה מוטלות גופותינו".
והינה רותם הגיעה, דווקא בריצה, חיוורת מאוד. ענת חיכתה לה עם אבטיח קר אך רותם לא הייתה מסוגלת להכניס לפיה דבר. ניסיתי לעודד אותה באומרי שהקטע הנורא מאחוריה ושאני מקווה שתהיה לה חוויה מתקנת בריצת הלילה.
בתחנת הסוללים פגשתי לשמחתי את דורון פרי, מזוחלי גני תקווה. הצטלמנו – דורון, ענת ואני – ודורון שלח את התמונה בקבוצת הזוחלים תחת הכיתוב: "הזוחלים בכל מקום".
הזוחלים בכל מקום 🙂 ענת מלמד, יעל שמש ודורון פרי
ריצה בשם השוויון
הצמיד מרגלה של רותם עבר ליוסי, והוא יצא למקצה שלו בשירות הדמוקרטיה והשוויון, נושא על גבו מסר לאומה.
יוסי צחור רץ בשם השוויון בשירות
למזלו, הדרך שלו הייתה ברובה מוצלת. ענת ואני המשכנו במכוניתה של ענת לתחנה הבאה – תחנת זרזיר. יוסי הגיע פצוע קלות – שפשופים ודם ברגל. הוא החליק אך יצא בזול, לא שבר דבר. נבהלתי כאשר סיפר שהתברבר קלות פעמיים. חששתי שפירוש הדבר שהמסלול אינו מסומן היטב, אך הוא הרגיע והבהיר שהמסלול דווקא מסומן, אלא שהוא כה רגיל לרכיבות אופניים בשבילים הללו, כך שבאופן אוטומטי נטה לרוץ לכיוונים שבהם הוא רוכב עם חבריו. אולם תמיד היה מי שצעק לו והחזיר אותו למסלול. משום כך גם לא רץ עם אוזניות, כדי לשמוע את הרצים האחרים.
ענת החליפה את יוסי, רצה לדרך חוות התבלינים ויוסי ואני נסענו למקום. היא דווקא רצה עם אוזניות וכך לא שמעה כיצד אני ואחרים בעקבותיי צעקנו את שמה כאשר הגיעה אך פספסה קלות את השביל שבו הייתה אמורה לרוץ לסיום המקטע שלה. רצתי לכיוונה אך גם כך היא התעשתה והגיעה לתחנה באיגוף קל.
ריצה בחושך ומפגש עם חורשת הארטיקים
הצמיד עבר לרגלי ויצאתי ל-13 קילומטר באור יום. אך משום שידעתי שאקלע לחשכה הצטיידתי בפנס ראש ובאור מהבהב שקשרתי לחגורתי מאחור. מזג האוויר הפך לנעים. השבילים היו מסומנים היטב ובתכיפות. הרבה פעמים ראיתי את הסימן הקרוב וגם את זה שאחריו, גם כאשר היה מדובר בשביל שלא ניתן לסטות ממנו ולטעות בו. כך אני אוהבת. ובכל זאת, ברגע של חלימה בהקיץ ושל חוסר תשומת לב המשכתי לרוץ ישר במקום לפנות ימינה, אך צעקות הרצים מאחוריי החזירו אותי למסלול. פרות ועגלים על המסלול גרמו לי לתהות בפעם המי יודע כמה, כיצד אפשר לראות בהם אוכל ולא היצורים המתוקים שהם.
יצורים חכמים ורגישים, לא אוכל!
מפגשים מהסוג החביב. תומר וסרמן בסלפי עם פרה.
כאשר החלה החשכה לרדת, הדלקתי את הפנס ואת האור המהבהב. יללות של תנים מילאו את המרחב וקולו של המואזין הסתלסל בחשכה. יש קסם מיוחד בריצה בחושך. רוב הזמן רצתי לבדי, אך חלק נכבד מהריצה ראיתי אורות מהבהבים מלפניי. לקטע קצרצר חברתי לחבורה מקומית, מטבעון, שתי רצות ורץ המכירים את האזור. "הינה, הגענו לחורשת הארטיקים", אמר הרץ, כמדומני ששמו עדי. הסתקרנתי ושאלתי לפשר השם. "בחורשה הזו עשינו לבת שלי יום הולדת", הוא השיב, "ותלינו על העצים ארטיקים". נחמד! נעים להכיר את חורשת הארטיקים. ארטיקים יכלו בהחלט לסייע לחבריי לקבוצה שרצו בחום הגדול.
שמחתי לפגוש בנקודת הסיום את ענת ויוסי, וכן את חברי הקבוצה הראשונה – רוה, רועי ואסף, שכעת הגיע תורם לרוץ, והפעם בחושך. עדיף הרבה יותר על הריצה שהייתה להם בחום היום.
מחכים בסבלנות שאסיים את ריצתי
באה מנוחה ליגעים – טופו וירקות מוקפצים בצימר
לפי ההוראות המדויקות שקיבלנו – ענת, יוסי ואני נסענו לצימר שהזמינה הקבוצה. רותם, מיש ותומר כבר נמצאו בו. הצימר עבד בשיטת המיטה החמה. בעוד אנו מתארגנים, מתקלחים ואוכלים, הם יכלו עדיין לנוח במיטותיהם. כאשר הגיע תורנו לישון – הם כבר יצאו להחליף את הקבוצה הראשונה. אזכיר לטובה את הטופו עם הירקות המוקפצים שהכין עופר, האיש של ענת. כפי שכתב יוסי, "בזכות הטופו עם הירקות המוקפצים לא אכלתי בייגלה". תודה, עופר!
נים ולא נים. סוכם שתומר יתקשר אלינו כאשר יסיים לרוץ ורותם תחליף אותו בריצה, כך שנדע שהגיע הזמן לצאת לדרך. בסופו של דבר, כאשר צלצל כבר היינו מאורגנים ליציאה.
בתיאבון! ותודה לעופר ולענת!
"ושוב יצאנו לדרך, קדימה!"
"כתבי שאמרתי שיש לך אנרגיות יותר מכולם. ב-2:00 בלילה את כבר מלובשת וחבושה בכובע ריצה", אמר לי יוסי, ולא ידע שבתוך זמן קצר אתרוקן מאנרגיות.
"וזו יעל מוכנה 5 שעות לפני הזינוק" צילם וכתב – יוסי צחור.
עדיין בצימר. עדיין אנרגטית.
חברי הקבוצה הראשונה החליפו אותנו בצימר. בתחנת היוגב פגשנו את תומר, שסיים את המקצה שלו וסיפר שנהנה מאוד מהריצה בחושך. חיכינו יחד לרותם ולמיש, שהתלווה לרותם בריצת הלילה. אציין לחיוב את מיש, שהחליף את גל ברגע האחרון והתחייב רק למקצה אחד, ובסופו של דבר רץ שלושה – שניים כרץ מחליף ואחד כמלווה. פגשתי פעם נוספת את דורון מהזוחלים, שסיפר לי שראה את ערן ואת יניב, חברים נכבדים בקהילת "זוחלי גני תקווה", שרצים ריצת אולטרה של 52 קילומטר. הופתעתי מכך שיניב, המגובס כעת ביד שמאל, יצא אף הוא לריצת אולטרה, אך אולי לא הייתי צריכה להיות מופתעת. זהו האיש. כזה הוא יניב.
את ערן, אגב, פגשתי בסיום, עם אשתו המקסימה, מיכל.
עם ערן יערי, המשתתף כמעט בכל תחרות.
הזוחלים אכן בכל מקום!
כאשר הגיעו רותם ומיש, שמחתי לראות שרותם מחויכת. כפי שקיוויתי, הייתה לה חוויה מתקנת לריצה בחום היום.
חברי החוליה השנייה – רותם סילוני, מישאל דגן ותומר וסרמן, מרוצים לאחר שסיימו את חלקם
ה"ברבור" בכבישים והעיכוב הגדול – סוללת האנרגיה התרוקנה
אחזור אחורה בזמן. כאשר הקבוצה רק החלה להתגבש, הודעתי שאני מעוניינת להצטרף אך חשוב לי לערוך תיאום ציפיות ולוודא שמטרת הקבוצה היא הנאה וחוויה, ושבשום אופן התחרותיות לא תפגע ביחסים הטובים בין החברים, ואם מי מאיתנו מפשל – נקבל זאת ברוגע.
סהדי במרומים שכאשר הבהרתי זאת, לא היה זה משום שחששתי שדווקא אני אזדקק ליחס סלחני מצד החברים. מיש אולי חשב כך, משום שכאשר פגש את יוסי, ענת ואותי בתחנת סוללים אמר: "אני צופה שמשהו ישתבש עם הקבוצה שלכם". בקיצור – פתח עלינו עין.
יוסי החל לרוץ וענת ואני נסענו – או לכל הפחות התכוונו לנסוע – לתחנה הבאה שבה יסיים ריצתו, תחנת כפר ברוך. אולם לא היה כל קשר בין ההנחיות של ה-waze ובין המציאות בשטח. כאשר ה-waze הורה לנו לפנות ימינה – היה רק שדה; כאשר החזיר אותנו על עקבותינו והורה על פנייה מסוימת שמאלה – הכביש היה חסום משום שהרצים הגיעו דרכו. ענת ואני חשנו שאנו בלוּפ אין-סופי ללא מוצא. יוסי הגיע כבר מזמן והמתין לנו. לדידי, הקטע המעייף והמסתכל ביותר במרוץ היה הנסיעה מיוגב לכפר ברוך. רק כאשר יוסי יצא לשער היישוב ושלח לנו את מיקומו הצלחנו להגיע אליו, באיחור רב. ייאמר לזכותו שקיבל את ההמתנה הארוכה ברוגע, ומשאר חברי הקבוצה לא שמענו מילה על מה שקרה. כולם היו כה נחמדים ומכילים.
להירגע לתוך הריצה
הייתי אמורה ללוות את ענת בריצת הלילה שלה, מכפר ברוך לגבת, אך מאחר שהאור כבר עלה לגמרי בעקבות העיכוב הרב שנגרם מהנסיעות שלנו בלוּפ, שאלתי אותה אם היא עדיין מעוניינת שאלווה אותה. היא השיבה בחיוב. החלטתי אפוא להצטרף אליה ולהירגע מהמאורעות האחרונים תוך כדי ריצה. בתחילה רצנו בכיוון הלא נכון, מה שלא סייע להירגעות שלנו. העובדה שלא ראינו סימנים בדרך גרמה לנו להבין את זה והטעות תוקנה. זו הייתה ריצה של 8 קילומטר (ועוד קצת יותר מקילומטר ריצה לתחנה, לנקודת ההתחלה). באור היום אפשר היה לראות את השדות, כולל שדות תירס מרהיבים. פרחי העולש הסגולים חייכו אלינו וסיפקו אוויר לנשימה.
נרגעות תוך כדי ריצה. עם ענת מלמד
ענת מלמד במרחבים הפתוחים
מקטע אחרון
לאחר שליוויתי את ענת במקטע שלה, המשכתי ברצף למקטע האחרון במרוץ – מגְבת לתמרת, כ-12 קילומטר. השמש החלה לעלות והקשתה עליי את הריצה. כך גם העליות. חשתי שאני לא מתקדמת. אבל המקטע מסתיים בירידה ארוכה ומפנקת, ולקראת סיום המסלול שמחתי מאוד לפגוש את כל חברי הקבוצה (למעט מיש), שליוו אותי בריצה לשטיח האדום הפרוש לקראת הסיום. יוסי אפילו הפעיל רחפן שיצלם אותנו רצים לסיום.
ושוב ממתינים בסבלנות להגעתי
רצי קריית אונו על השטיח האדום. וגם על המפה. צילום: הרחפן של יוסי
חיוך גדול התפשט על פניי. עם כל הקשיים שבדרך, עשינו זאת, באווירה נעימה וחברית, וגם הפעם תישאר לי חוויה טובה ממרוץ הר לעמק.
נתראה גם בשנה הבאה?