לפני יומיים פרסמתי את חלקו הראשון של הפוסט על מרוץ האולטרה סביב אגם טרסימנו שהסתיים ברגע המתוק הזה:
כנגד כל הסיכויים.
למרות הפציעה, פודיום על מקום ראשון בקטגוריית גיל.
אך לפני שהגענו לרגע זה – נחזור כעת לנקודה שבה עצרתי את הפוסט הקודם:
את 28 הקילומטרים הראשונים רצתי עם בלהה. מפעם לפעם צילמתי את הנופים היפים שבדרך וגם את בלהה. גם הצלמים שבדרך צילמו אותנו:
"כך זה נראה להגשים חלום!"
מרוץ מושקע ונוף יפהפה!
וכעת לתמונות שצילמתי אני:
הנוף היפה שצילמתי בדרך
לאחר מכן מצאתי את עצמי רצה לבד. הפעם דווקא לא "מתרועעת עם זרים בדרך", כפי שניבאה בלהה שיקרה מתוך היכרות עם דפוס הריצה שלי (אמרתי לה שזה נשמע לא טוב…). הייתי שקועה בהתבוננות בנופים המשתנים של העיירות לאורך האגם וכן של האגם עצמו, ועוד יותר מכך בשיח פנימי עמוק ביני לביני וביני לבין בוראי. כעת שיננתי בלופ פסוקי אמונה וביטחון ש"במקרה הכינותי מראש", ובראשם "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה" (תהלים קיח 21) בלחן שהלחינה אימי היקרה, וכן פרק שלם בתהלים – מזמור לתודה (תהלים ק), גם הוא בלחן של אמי.
בקילומטר ה-35 ניסיתי לשתות קוקה-קולה. הרי טוענים שבוסט הסוכר הזה מסייע מאוד לאישוש הרצים. אך המשקה שאיני מורגלת בו ואיני אוהבת את טעמו גרם לי לבחילה. לא עוד. ניסיתי – לא עבד.
הייתי מודאגת מכך שלאורך כל הריצה אין שירותים. אף לא היו מקומות מסתור כפי שיש במרוץ סובב עמק. אבל ב"ה לא נזקקתי לכך.
תוך כדי הריצה התברר לנו שכל המקצים רצים באותו מסלול ושאנחנו חולפות בשער הסיום של כל מקצה ומקצה, אלא שהריצה של המקצים הקצרים יותר הסתיימה במקומות שונים ולא בנקודת הפתיחה של המרוץ. רק רצי ה-58 מסיימים בנקודת הפתיחה לאחר שהקיפו את כל האגם. עוד סיבה לרוץ 58 קילומטר ולא פחות מכך.
יש כאלה שעבורם המרוץ הסתיים.
אני עוברת בשער הסיום של אחד המקצים וממשיכה לרוץ.
בקילומטר ה-43 שמעתי את עצמי ממלמלת בקול רם (לא היו אנשים בסביבה באותו זמן): "קרה לך נס, קרה לך נס". איך אפשר להאמין שכבר רצתי מעל מרתון, עם הפציעה שהשביתה את האימונים?
כן, נעזרתי באדוויל, לפי המלצת המאמן מישאל דגן והפיזיותרפיסט נעם איבשיץ. אומנם לא לקחתי ממנו לפני הריצה, אף ששניהם המליצו על כך, אך כן לקחתי שני אדוויל תוך כדי ריצה.
מפעם לפעם, כאשר סבלתי מהתכווצויות שרירים, בייחוד באצבעות הרגליים, עברתי לזמן קצר להליכה מהירה. כך עשו גם הרצים האחרים בסביבתי, כל רץ וסיבותיו עימו. השינוי הזה אושש אותי וסייע לי לשוב לריצה בקצב טוב יחסית.
לפני הריצה הכנתי עצמי מנטלית למשברים, ל"קיר" שהוא אימת כל הרצים ולמי יודע למה עוד. חשבתי לעצמי שאתמודד ושאצמח מההתמודדות, אולם כל ההכנות הללו היו לחינם. לא פגשתי ב"קיר" (משך כל שנותיי כרצה עדיין לא פגשתי בו) ואף שהריצה לא הייתה טיול פיקניק, היא לא נחוותה כקשה במיוחד ובהחלט סיימתי בטעם של עוד.
לאחר 6 שעות ו-24 דקות חציתי את קו הסיום בתחושת סיפוק עצומה. לפני המרוץ חשבתי שאבכה אם וכאשר אצליח לסיימו, בגלל הרקע של הפציעה, בגלל אי-הוודאות. אף פעם לא בכיתי בסיום מרוץ והיה נראה לי שזו תהיה הזדמנות טובה לקתרזיס של בכי. לא בכיתי, אך בהחלט הייתי נרגשת. הפציעה שדרגה מאוד את חוויית ההישג ואת הסיפוק על העמידה ביעד.
ההתרגשות והכרת התודה גברו כאשר בדקתי בלוח האלקטרוני וגיליתי שזכיתי במקום ראשון לקטגוריית גיל (בנות 60 ומעלה. היינו 14 בקטגוריה) וכמובן כאשר נקראתי לעלות לפודיום.
כנגד כל הסיכויים. מקום ראשון לקטגוריית גיל למרות הפציעה.
דגלי ישראל על המפה!
אקורד אבסורדי
בעודי עומדת על הפודיום ומקווה לקבל גביע או מזכרת נחמדה, ראיתי שמירקו, מארגן המרוץ, מגיע אליי ובידו עצם ענק ובלתי מזוהה בצורה של גיטרה, בגודל של חצי בן אדם. מה אני אמורה לעשות עם זה, ואיך הוא רוצה שאארוז את זה במזוודה? חשבתי לעצמי, ושאלתי אותו בנימוס "מה זה?" "בשר", השיב. "No, no, no! Vegana!" נחרדתי. הוא נבוך מאי-שיתוף הפעולה מצידי והציע לי יין וגבינות תחת הבשר. מובן שהשבתי בשלילה. היין אומנם טבעוני אך מסיבות הלכתיות איני יכולה ליהנות ממנו. לבסוף הציע לי שתי חבילות של פסטה והבטיח שהפסטה טבעונית. כדי לא לאכזב אותו, וכן כדי שתהיה לי איזושהי מזכרת מהפודיום, לקחתי חבילה אחת של פסטה וּויתרתי על השנייה. הרי אני אמורה להמשיך לרוץ. אף קיבלתי תיק כדי לשאת בו את הפסטה. החלטתי שכאשר אשוב לארץ אציב את חבילת הפסטה על מדף הגביעים שלי, כמזכרת מצחיקה. כך אכן עשיתי, ורק לאחר מכן נזכרתי, שבקרוב מאוד צריך יהיה לאכול את ה"גביע", לכבוד חג פסח ההולך ומתקרב.
צריך להזדרז ולאכול את ה"גביע"! או-טו-טו פסח…
ואחד לשנה הבאה
עם תום טקס העלייה לפודיום, יצאתי בריצה לחפש את בלהה. הרי נותרו לנו שני קילומטרים של ריצה מעבר למרוץ הרשמי, כדי להגיע ל-60 קילומטר. בידי נשאתי תיק ובו קרקשה בעליזות חבילת הפסטה, "הגביע" שלי.
רצות וחוגגות בדרך ל-61/60 קילומטר.
מצאתי את בלהה כעבור כחצי קילומטר של ריצה, קרוב לשער הסיום. רצתי לצידה אך הקפדתי שלא לעבור בשער פעם נוספת כדי לא לבלבל את המערכת. בלהה קיבלה את המדליה ובלא להתעכב המשיכה בריצה ואני לצידה. הייתי גאה בה מאוד על הנחישות הזו. בלהה השלימה שני קילומטרים ל-60, ולי יצא להשלים שלושה – 61 קילומטר. זהו קילומטר אחד יותר ממה שתכננתי, אך מאחר שאני מבוגרת מבלהה בשנה, ובעוד חודשיים אהיה בת 61, זה נראה לי אך הולם.
הבטנו זו בזו בחיוך נרגש. עשינו זאת! ובעבורי היה זה כמעט כנגד כל הסיכויים, גם אם רבים ממכריי הרצים ניבאו לי שאצליח.
"חבל שאנחנו לא יכולים לראות את עצמנו כפי שאחרים רואים אותנו", אמרה לי בלהה. "לי היה ברור שתצליחי לרוץ".
אפילוג
יום לאחר המרוץ יצאנו בלהה ואני להליכת שחרור נמרצת לאורך האגם. מבטינו הקיפו אותו, עברו לגדה שמנגד ותהינו זו באוזני זו: "איך הצלחנו להקיף את האגם הגדול הזה?"
תודות
בראש ובראשונה לבורא עולם שנתן בי את הכוח לסיים את הריצה והיה עימי בכל צעד וצעד.
וכמובן לשותפתי למסע הריצה הזה, היוזמת שלו והטורבו – בלהה מנדילוביץ, שזו לנו כבר חוויית ריצה משותפת שלישית בחו"ל. תודה על החברוּת, על הארוחות הטבעוניות המעולות ועל הפרגון מכל הלב.
למאמני מישאל דגן, שהתמודד עם רצה לא לגמרי ממושמעת (48 קילומטר) ולאחר הפציעה – מלאת חששות.
למאמני לשעבר, פליקס פיסרבסקי, שהוא המאמן של בלהה, שעודד, התעניין והמליץ לי על נשימות וים הוף כדי לשמר עד כמה שניתן סיבולת לב ריאה.
לפיזיותרפיסט נעם איבשיץ, שטיפל במסירות ברגל הסוררת מתוך רצון ומחויבות לסייע לי להגשים את החלום.
למאמן המנטלי איתן עזריה, שממנו למדתי להתחייב לדרך ולפעולות שלי כדי להשיג את המטרה ולא לתוצאות. התובנה הזו עודדה אותי לעשות כל שביכולתי כדי לצלוח את המרוץ, אף שלא ידעתי אם אכן אוכל לרוץ אותו. גם העובדה שקבעתי את המרוץ כהישג מפתח עבורי באפליקציה שפיתח איתן, ובה אני משתמשת מדי יום – גרמה לכך שדבקתי בתוכנית להשתתף במרוץ, שהרי לא בקלות מוותרים על הישג מפתח.
לאישי יריב גלבוע, שאומנם השמיע קולות מודאגים, אך תמיד מאפשר לי להגשים את החלומות שלי (גם אם הוא מתקשה להבין אותם).
למירקו (Mirco) – מארגן המרוץ, שעמד בקשר קבוע עם בלהה, סייע לנו ברצון והשיב באדיבות ובסבלנות לכל שאלה ושאלה. הוא גם בישר לנו בהתרגשות שאנו הישראליות הראשונות שנרשמו למרוץ הוותיק הזה, ולפיכך ביקש להצטלם איתנו למזכרת. תודה למירקו ולכל הצוות גם על מרוץ מאורגן למופת.
בלהה ומירקו.
ותודה למירקו על הסבלנות והאדיבות!
לסער יופה, שכאשר פגשנו אותו במרוץ "סובב עמק" הפנה את תשומת ליבנו למרוץ הזה ועקב אחר התוצאות שלנו מרחוק. כנראה שסער ישתתף במרוץ הזה בשנה הבאה.
לכל החברות והחברים שלאחר הפציעה עודדו, תמכו והביעו את ביטחונם שאצליח לסיים את המרוץ, ובהם ענת מלמד, יניב אנגל, הרי רחמיל, מיכל יפה, סוניה מנדלוביץ, שמוליק הודס, דורון אמיר והדס חסון, וכן לכל מי ששלח אנרגיות טובות, או התפלל להצלחתי ובהם אימי היקרה, שרה אסטלה שמש, אחי הבכור איסי שמש, אחותי מבחירה, ליאורה בן חיים, שותפת המחויבות שלי גלית גולדנברג-אורן ושותפי לריצת ה-48 קילומטר הזכורה לטוב, יניב אנגל.
יעמדו כולם על הברכה. כולכם עמדתם איתי על הפודיום.
הסיום המתוק לחוויה המשותפת!