מרתון טבריה – 9.12.2022 – פעם שלישית גלידה
השנה רצתי בפעם השלישית את מרתון טבריה. הפעם הראשונה שבה רצתי אותו הייתה ב-2013. זה היה המרתון השלישי שלי. קדמו לו מרתון תל אביב ב-2012 ומרתון ירושלים ב-2013.
בשנה שעברה רצתי אותו בפעם השנייה, כאשר ליוויתי את ענת מלמד. בעבורה זה היה מרתון ראשון. מאז היא הספיקה לרוץ מרתון שני בוולנסיה, באותו שבוע שרצתי אני בטבריה. השנה ליוויתי את בלהה מנדילוביץ, שהיה זה עבורה מרתון שלישי.
ריצה עם בלהה בנוף היפה במרתון טבריה
אני אוהבת את הנוף הנשקף לאורך המסלול במרתון טבריה – הכינרת היפה מצד אחד ונוף הרים מרהיב מהצד השני. ציפיתי לו בשמחה.
הגעתי עם יריב לטבריה בסביבות 16:00 למלון לייקהאוס הסמוך לנקודת הזינוק ולנקודת הסיום של המרתון. מהמלון ניגשנו ברגל לקחת את הערכה. בגלל המרתון לא יכולתי להשתתף בהרצאתו של פרופ' גרי רנדסבורג, שהגיע למחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, מקום עבודתי, כמרצה אורח לסמסטר א'. הצטערתי מאוד על כך. מובן שלא ידעתי מראש על ההרצאה כאשר נרשמתי למרתון. לו הייתי יודעת, הייתי נרשמת למרתון ולנסיה. גרי הוא חוקר חשוב מאוד ומרצה מצוין והוא גם… טבעוני. וכמובן – נושא ההרצאה עניין אותי. פעולת ההשתדלות שלי סייעה, ותודתי נתונה לקולגות שלי, ד"ר איציק עמר וראש המחלקה שלי, פרופ' יוני גרוסמן, שדאגו שאוכל להתחבר בזום ואף לקבל את דף המקורות שחילק המרצה. פלאי הטכנולוגיה ופלאי הנדיבות האנושית.
מראש קבעתי עם בלהה שניפגש בפתח מלון גיא. כאשר הגעתי למקום הכינוס בבוקר, מלֻווה ביריב (שבשלב מסוים לא יכול היה לשאת את המוזיקה ונמלט חזרה למלון), התברר שהדרך למלון מהמקום שבו הגעתי – חסומה. גדר ושומרים הפרידו ביני ובין המלון. חששתי מאוד שגם בלהה לא תוכל להגיע למלון. איכשהו מצאתי דרכי עיקוף ובתוך זמן קצר מצאתי גם את בלהה וחיוך רחב על פניה.
מחכות להזנקה
לאחר העמידה המסורתית בתור לשירותים ניגשנו לנקודת הזינוק. פגשנו שם את מיכל.
לקראת הזנקה – עם בלהה מנדילוביץ ומיכל יפה
הוזנקנו בדיוק בזמן – 7:15. בתחילה נצמדנו לערן יערי, שהיה פייסר של 4:30, אך בתוכנית של בלהה נרשם להתחיל בקצב איטי יותר ולהגביר בהמשך המרוץ. משום כך נפרדנו מערן ואפשרנו לו לרוץ קדימה.
בהמשך הדרך, לאחר שהגברנו קצב בהתאם לתוכנית של בלהה, השגנו את ערן, שרץ בקצב אחיד, ורצנו איתו כברת דרך ארוכה. ערן הוא בעל הומור משובח ושמחתי בחברתו. התעניינתי בנעליים שקיבל במתנה בתור פייסר ושבהן רץ במרתון טבריה. ביררתי אם אין זה הימור לרוץ בנעליים שעדיין לא התנסה בהן. הוא "הרגיע" אותי שהוא הספיק להתנסות בהן שבועיים קודם לכן – כאשר השתתף בתחרות איש ברזל (מלא), שם נעל אותן לראשונה. יופי של אסטרטגיה, אין מה לומר.
הפייסר, ערן יערי, מתכונן "לפייסר", כלומר – להכתיב קצב
בקילומטר ה-14 החליט הבלון של ערן – זה המראה את הקצב, כדי שאנשים יוכלו לזהות שפייסר של קצב 4:30 לפניהם – לצאת לחיים עצמאיים ונמלט מידיו. "לא נורא, רוני רון, זה סופו של כל בלון", דקלמנו, אך נראה היה שערן מתאבל מעט על הבלון האדום, אף שזה לא התפוצץ אלא רק פרח למרומים.
שמחנו לראות את נציגי זוחלי גני תקווה חולפים מולנו כאשר אנו עדיין לא הגענו לנקודת החצי והם היו כבר בחזור – ירון, הרי ויניב, אולם גם דאגנו, משום שיניב סבל מפציעה וניכר בו שהוא רץ על כאב.
שמחתי גם לראות את הנציגות היפה של תל אביב 100, הן רצי המרתון והן רצי החצי, שאת רובם איני מכירה, כי הם מתאמנים בתל אביב ואילו אני מתאמנת בסניף שבקריית אונו (קריית אונו היא לא פרוור של תל אביב?), אך כמה מהם מהקבוצה שלי בקריית אונו, כולל רוה, שקרא בשמי ונופף לשלום. היה זה לו חצי מרתון ראשון והוא השיג תוצאה בהחלט יפה.
לא פחות שמחתי לראות את האיש והאננס, משה לדרפיין. לא ציפיתי לראות אותו מאחר שידעתי שביום ראשון באותו שבוע הוא רץ מרתון מלא בוולנסיה שבספרד. ענת, שרצה את המרתון ההוא, סיפרה לי על כך. אבל הינה הוא כאן, רץ חצי ועוד חצי, כפי שסיפר ליריב ולי למחרת. בעודנו מטיילים ברחובות טבריה ביום שבת פגשנו אותו רץ. "איפה האננס?" שאל אותו יריב. "היום אני בשחרור", השיב איש האננס, רץ רק 30 קילומטר, בלי אננס. כל אחד ומושגי השחרור שלו.
בשליש האחרון של המרתון חשה בלהה כי היא נחלשה, או לכל הפחות הקצב הראה לה זאת. "זה לא אמור להיות קל", היא הזכירה לעצמה, ולזמן מסוים אכן הצליחה להגביר. נראה היה לי שהיא סובלת, כך שגם אני סבלתי לראות אותה סובלת, אך בדיעבד, שמעתי ממנה וגם ראיתי בפוסט שכתבה שהיא עיבדה את החוויה כחוויה חיובית בהחלט וכהתגברות על הקושי, כך שזה שיפר גם את תחושתי.
והנה ממש הסוף!
לסיום, אני שמחה לשבח את הארגון המוקפד – תחנות בפריסה נדיבה מאוד ושירותים בדרך במקומות בולטים (לא הצטרכנו, אך טוב לדעת שיש אפשרות). דבר אחד שהיה חסר לנו הוא מזונות מלוחים בסיום: בייגלה או בוטנים או גם וגם. להחזיר את המלחים שאיבדנו. גם מזג האוויר היה מושלם, ותודה לילדי דגניה ב' ולילדי המושבה כינרת שעמדו, עודדו והחליקו ידיים.
משום שרצתי את המרתון כריצה ארוכה אך לא מאומצת, למחרת היום יכולתי לטפס עם יריב להר ברניקי הסמוך למלון שבו שהינו.
מרתון טבריה – כנראה עוד אשוב.