מראש החלטתי שהמרוץ יהיה חוויה מתקנת למרוץ אשתקד. בשנה שעברה רצתי את המרתון המלא. היה קשה ובודד. כאשר בלהה סיפרה לי שנרשמה למקצה ה-33 קילומטרים, החלטתי לרוץ איתה. נחמד וטוב יותר לרוץ בצוותא.
אז נכון שהשנה, בניגוד לשנה שעברה, לא היו פודיום וגביע, אך היו הרבה דיבורים וחיוכים בדרך.
ראשית, קרדיט ליריב. הוא התעורר מוקדם בבוקר, בסביבות השעה 4:00, כדי להסיע אותי לצומת קוקה-קולה, משם אספה אותי בלהה. "והוא עוד מרגיש בר-מזל שנחסך ממנו להסיע אותי עד לעמק יזרעאל", דיווחתי לבלהה. תודה, איש יקר שלי, שאתה תמיד מוכן לתמוך בי.
סמוך מאוד למקום האירוע התחלנו להתברבר ונסענו במעגלים. לא היה ברור איך צריך להמשיך. עוד שני נהגים שנסעו אחרינו תהו, תעו וטעו אף הם. ראינו שלט גדול שהיה כתוב עליו "לפסטיבל", אך לא העלינו בדעתנו שאירוע ריצה יכונה פסטיבל. מדוע לא לכתוב פשוט "למרוץ סובב עמק"? בסופו של דבר הגענו. "אני מקווה שאין בתקלה הזו כדי ללמד על הארגון של האירוע", אמרתי בחשש לבלהה. בייחוד דאגנו שמא השבילים לא יהיו מסומנים טוב דיים ונרוץ לאיבוד.
פגשנו בשמחה את סער יופה (שרץ איתנו בעבר ב"אנדיור") עם ידידה טבעונית. סער פתח לנו אופק חדש. כאשר שמע על כוונת בלהה לרוץ 60 קילומטר לכבוד גיל 60 בדרום אפריקה (מרוץ של 56 קילומטר שהיא התכוונה להוסיף לו עצמאית 4 קילומטר), הציע לברר לגבי מרוץ באיטליה מסביב לאגם – 58 קילומטר, שעליהם נוסיף רק שני קילומטר עצמאית. אני משתמשת בלשון רבים, "נוסיף" כי בניגוד למרוץ בדרום אפריקה – המתקיים בשבת, ולכן פסלתי אותו – המרוץ באיטליה מתקיים ביום ראשון ואוכל להשתתף בו. ואכן, כבר החלנו לפעול בעניין הרישום אליו.
לאחר שעמדנו בתור לשירותים שלוש פעמים (מה שבטוח – בטוח!) הגענו לזינוק והוזנקנו ב-6:45.
לא רצנו לאיבוד. השבילים היו מסומנים היטב עבור המקצה של 33 קילומטר. נראה שלרצי המרתון הייתה חוויה שונה, כי חלק מהם אכן תעו, כפי שסופר לנו. כך קרה גם לי כאשר רצתי מרתון בסובב בשנה שעברה.
נעים כל כך לרוץ יחד. אנחנו מרבות לשוחח, ואני מספרת לבלהה את פרטי ההרצאה מעוררת ההשראה ששמעתי יומיים קודם לכן מעופר פדן, ששמה "מה כבר יצא ממך…"
באיזשהו שלב אני נזכרת שכאשר הייתי כה בודדה בריצת המרתון של הסובב בשנה שעברה, חלפתי על פני שתי נשים שרצו את מקצה ה-66, ובאותה שעה הלכו ושרו "יחד, כל הדרך!" בעודן מחזיקות ידיים. הלב שלי התרחב וגם נצבט מקנאה באותה שעה. אני מספרת על כך לבלהה ושתינו מפזמות את המילים: "יחד, כל הדרך!…" אנו גם נזכרות כיצד רצנו בעבר את מקצה ה-33 בשלישייה, עם שמוליק – עוד חוויה חיובית שנחרתה בלב.
הנוף מרהיב. חלק ממנו הוא עבורי נוף גן עדן. אני מצלמת את בלהה רצה, ואחד הרצים מציע לצלם אותנו. אני שואלת לשמו, אך הוא מעדיף לא לקבל קרדיט. "אשתי לא יודעת שאני משתתף במרוץ", הוא מגלה. "אני לא מספר בבית על מרוצים שבהם אני משתתף, שלא יכעסו עלַי שאני מגזים. רק היום בבוקר החלטתי להשתתף ונרשמתי במקום". אני מופתעת מהקונצפט של "החרשת מרוץ" וגם מכך שיש בכלל אפשרות להירשם למרוץ ברגע האחרון.
שמחתי לפגוש את יניב אנג'ל מזוחלי גני תקווה (שם הקבוצה מטעה! מלכודת דבש לרצים תמימים!) רץ בקלילות בדרכו לפודיום נוסף – מקום ראשון בקטגוריה במקצה ה-66 קילומטרים, שבוע לאחר שזכה במקום ראשון בקטגוריה במרתון התנ"ך. שמחתי לפגוש גם את ערן יערי מהזוחלים, אף הוא במקצה ה-66. בדיעבד סיפר לי ערן שמהקילומטר ה-40 סבל מאוד משפשפות, ושני קולות נאבקו בו: המלאך שאמר לו: "עצור! כואב לך! הצל את עצמך!" לעומת השטן שהסית: "המשך לרוץ ותמות!" במאבק האיתנים ניצח השטן. כעת ערן מתאמן לתחרות איש ברזל ושבועיים לאחר מכן הוא אמור לשמש פייסר במרתון המלא בטבריה.
"בתחנה הבאה נעצור למלא מים", אמרה בלהה לאחר שרצנו 19 קילומטרים. כך תכננתי גם אני. בקבוק השתייה שלי עמד להתרוקן, אך כאשר הגענו לתחנה התברר שאזלו המים. בעיה. בלית ברירה המשכנו לרוץ במרמור מסוים לתחנה הבאה. "אבל בדבר אחד הארגון מצטיין", קבעה בלהה, "הם גייסו את אלוהים לצידם. מזג האוויר מצוין". מבחינתה מזג אוויר מצוין פירושו שלא קר ולא יורד גשם. אבל גם אני הייתי מוכנה לחתום על המשך מזג האוויר שהיה לנו עד כה. השמש הסתתרה מאחורי העננים, אלא שלאחר 20 קילומטר היא הגיחה ממחבואה. לנו כאמור נותרו רק מעט מים, כך שרצנו 8 קילומטרים תחת "משמעת שתייה". מי אמר שזו כבר חלפה מהעולם?
עברה שמועה בקרב הרצים שגם בתחנה הבאה אין מים והתמלאנו חשש. נשמתי לרווחה כאשר הגעתי לתחנה וגיליתי שיש מים קרים להרוות את הגוף ואת הנפש. מכאן ואילך המשכנו לרוץ בהנאה נטולת דאגות.
למעט המקטע של שמונת הקילומטרים שרצנו תחת משמעת שתייה, המרוץ עבר לנו במהירות הבזק מבחינת זמן פסיכולוגי. לא מצאתי עצמי בודקת כל הזמן בשעון לראות כמה כבר עברנו וכמה עוד נותר. הקילומטרים הצטברו להם בלא שחשתי בכך.
ככה זה כאשר רצים בהנאה עם חברה.
בסיום שמחנו מאוד לפגוש את עידית שוהם, שהתאמנה איתנו בעבר. בהיותה טבעונית ותיקה, ניצלתי את ההזדמנות להציע לה להצטרף לצוות המדריכים של אתגר 22 (22 ימים מנסים טבעונות בקבוצת פייסבוק "חינמית" ותומכת, בליווי טבעונים ותיקים ותזונאיות טבעוניות). אולי עוד יצא מהמרוץ משהו טוב גם לאתגר 22.
שמחנו פחות לגלות שאין כיבוד בסיום המרוץ. לאחר מכן סיפר לי יניב שלרצי האולטרה דווקא היה כיבוד. בלהה פנטזה על ארטיק. את הארטיק כבר קנינו בקיוסק בדרך חזרה.
מרוץ סובב עמק, כנראה נתראה גם בשנה הבאה.