"את יודעת מה את צריכה לעשות מחר, פשוט ליהנות", קבע המאמן רן שילון בשיחת ההכנה בערב שלפני המרוץ, ובכך שחרר חלק מהלחץ. אוקיי, אין לו ציפיות ממני; אני לא נדרשת להרואיזם ולנכונות לסבול כל הדרך לסיום. הרי אפשר להיות גם בהלך רוח כזה, וכבר היו מרוצים – אומנם קצרים יותר – שאליהם הגעתי מתוך מטרה להשיג יעד מדיד מסוים מתוך נכונות לסבול בדרך ליעד הזה.
ובאמת, נהניתי מהמרתון המדברי ומכל מה שמסביב לו הנאה מרובה. למרתון אגיע בהמשך הפוסט, ובאשר "למה שמסביב לו" אפרט כבר כאן: המפגשים ברחובות אילת ובתדרוך למרוץ עם חברות וחברים מקבוצת הריצה שלי ומקבוצות אחרות; פגישה מפתיעה עם נֹגה וטר ועם רקפת בן-גיא במלון שבו שהינו, יריב ואני. השתיים הן חברות ילדות שלא פגשתי שנים רבות. "גם את רצה מחר במרתון?" שאלתי בתמימות את נֹגה כאשר פגשתי אותה במלון. מבחינתי, אם מגיעים לאילת בעת הזאת, ברור הרי שזה לצורך ריצת אחד המקצים של המרתון. אך נגה הכחישה בתוקף כל כוונה כזו; המלון עצמו (U סוויטס), הנוף של מפרץ אילת שנשקף מחדרנו, הקרבה למפרץ ולנקודות הזינוק והסיום של המרתון והמנות הטבעוניות המושקעות שקיבלנו בארוחות.
בלילה שלפני המרתון דווקא הצלחתי להירדם, אף שבשלב מסוים התעוררתי בכל שעה בערך לבדוק מה השעה. הקצתי יקיצה טבעית ב-4:30, עשר דקות לפני שהשעון המעורר היה אמור להשמיע קולו. יריב ליווה אותי לנקודת הזינוק, ושם פגשתי לשמחתי את חבריי – סיגל וייס, אורן מנחם, יעל נשגב ואפרת ידין. מיכל יפה, חברת קבוצתי, שהשתתפה במחנה האימונים של "אנדיור" באילת ורצה חצי מרתון, הקדימה והגיעה לפגוש את רצי המרתון של "אנדיור", וכך גם רן שילון.
זינוק! יעל נשגב, אפרת ידין ואני רצות ביחד. השמש המתחילה להתגלות מבעד להרי אדום יוצרת מראה מרהיב. בשעה מאוחרת יותר היא תהיה לגמרי לא רצויה מבחינת הרצים, אך כעת יפה להביט בה. ואומר כבר כאן שבהמשך הריצה היה מזג האוויר מושלם. השמיים היו מעוננים, והשמש חסכה עצמה מאיתנו רוב הריצה. לאחר קילומטר, אולי קצת יותר, יעל ואני מגבירות קצב וממשיכות ביחד עד הקילומטר ה-12 בערך. עבור יעל זהו מרתון ראשון, והיא הגיעה אליו חזקה ומוכנה היטב. בתחילת הריצה נתקלה רגלה באבן. היא כמעט מעדה ונפלה, אך הצליחה לייצב את עצמה בצורה מרשימה. "בזכות היוגה!" השיבה, כאשר החמאתי לה על כך.
Vegan Runner
מאחר שאני רצה עם חולצה הנושאת בגבה את הכיתוב Vegan Runner, נוצרים במהלך המרוץ מפגשים ושיחות סביב הטבעונות. אנדרי מלטביה מספר לי שיש לו בת טבעונית ובת צמחונית. אווה מפולין מספרת לי שהיא צמחונית, אך אולי בשנה הבאה תהיה טבעונית. אני מעודדת אותה להתקדם בחיים. היא מספרת כיצד הטבעונות מתבססת חזק בפולין, ואני מתגאה שתל-אביב הוכתרה כבירת הטבעונות העולמית. רץ ישראלי מבקש ממני שאספר לו מדוע החלטתי להיות טבעונית, ואני מבהירה שעשיתי זאת מסיבות מוסריות, אך יש גם טבעונים (כמו רן שילון, מאמן "אנדיור") שהגיעו לכך מסיבות בריאותיות וספורטיביות. נראה שהוא מופתע מהמידע הזה.
בקילומטר ה-20 אני רצה לבדי. יעל לפניי. קשה לי. מדובר בעלייה מתמשכת. אני מזכירה לעצמי את עצתו הטובה של ידידי מנש הס: "זכרי שזה די פשוט לרוץ מרתון. בסך הכול לרוץ קילומטר אחד. פשוט יש לרוץ אותו 42 פעם בקירוב". אני צריכה לצלוח רק קילומטר אחד, אני משכנעת את עצמי, וזה עוזר. אולי זה עוזר בעיקר משום שאני יודעת שלאחר הקילומטר הזה תתחלף העלייה בירידה.
מאחר שזו כבר פעם תשיעית שאני משתתפת במרתון מלא או באולטרה מרתון, נראה שסביבתי הקרובה אינה מתרגשת מכך. גם איני מצוידת בפתקי עידוד, והיו דווקא קטעים שנזקקתי בהם לעידוד. אני מחליטה "לפתוח" פתק עידוד מה', ובו אני "קוראת" את הבטחתו שהוא יצר לי רגליים כדי לרוץ בהן, ונטע בהן די כוח לעמוד במשימה. התכסיס הזה עוזר. כבר כתבתי בעבר שמרתון הוא אתגר מנטלי לא פחות מאשר פיזי. אז תודה לה' על פתק העידוד!
בירידה אני מקבלת כוחות מחודשים וממשיכה לרוץ במרץ, לא שוכחת להסתכל בנוף המדברי היפה. "מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים", אמר הנביא ירמיהו. תחנות הריענון הרבות הפרושות לכל אורך המרוץ הן מעין מלון אורחים נדיב, ואני נהנית בהן מפלח תפוז, מעט ביגלה בשביל המלח, משקה איזוטוני, ובעיקר מהאפשרות למלא את בקבוק השתייה שלי.
לקראת הקילומטר ה-30 אני חוששת. במרתון המדברי הקודם התחילו לי כאבים עוצמתיים ברגליים בקילומטר ה-30. לשמחתי, הפעם נחסכו ממני אלה. קילומטר ועוד קילומטר חולפים, ומלבד כאבים נסבלים בצלעות, שריד וזכר לתאונת דרכים מלפני חצי שנה, הגוף לא חווה משברים מיוחדים. אולי בזכות היוגה היום-יומית?
בקילומטר ה-34 אני קצת חולמת. רגלי נתקלת באבן גדולה, אני משתטחת על אדמת המדבר ובוודאי מבהילה את הרצים מאחוריי. מובן שאני מבהילה גם את עצמי לרגע קט. האם נפגעתי? האם אצליח לקום ולהמשיך לרוץ? אני ממהרת לקום, עוד לפני שהרצים מאחור מגיעים אליי, ממשיכה לרוץ, ובוחנת את עצמי תוך כדי תנועה. ב"ה, שום דבר לא נשבר או נסדק. הפגיעות הן חיצוניות. דעתי נחלשת מעט כשאני מגלה שאני שותתת דם מהמרפק הימני. אני חוששת שאם הדם לא ייעצר אני איחלש ולא אוכל לרוץ. אולם הדבר לא קרה, ותודה למד"א שטיפלו בי לאחר שהגעתי לקו הסיום וליעל נשגב שדאגה לכך שאקבל טיפול.
אך בל נקדים את המאוחר. בקילומטר ה-40 אני חשה רצון להקיא, כנראה בשל מתיקות הג'לים. אני עוצרת לרגע, לא מצליחה להקיא וממשיכה לרוץ. מעודדים כבר פרוסים בצדי הדרך ונוסכים כוחות גנוזים ברצים העייפים. חברת קבוצתי ליאת סגול – המשתתפת במחנה האימונים של "אנדיור" ובמסגרתו רצה חצי מרתון – שואלת אם לרוץ אִתי, ואני מקבלת את הצעתה בשמחה. מאחר שגם ליאת טבעונית, אנו משוחחות תוך כדי ריצה על מפגשים עם טבעונים שהיו לנו במהלך הריצה. ליאת משכילה לדרבן אותי קדימה בעדינות בכך שהיא רצה מעט לפניי. אני משקיעה בריצת שני הקילומטרים הללו יותר ממה שהשקעתי בכל הריצה, כך שאני מגיעה מותשת ומאושרת לקו הסיום.
וכדי להפוך את כל האירוע הזה למושלם אף יותר – אפילו זכיתי במקום שלישי בקטגוריה. בהחלט הפתעה חביבה!
והערה לסיום: בתקופת האימונים חששתי שאיני רצה די הצורך. התבדחתי שרן שילון עורך ניסויים באנשים כאשר הוא מוציא אותם לריצת מרתון ללא ריצות רבות וארוכות לפני כן, אך עם הרבה הרבה יוגה. ובכן, אני לא יודעת איך, אך זה עבד… תודה, רן!
למה, למה לסבול? היעד צריך להיות תמיד הנאה. הנה אפילו במירוץ כזה שתכננת הנאה בלבד נפצעת וסבלת מבחילה.
ויעל כעת קוראת את התגובה, מנידה בראשה ואומרת: זר לא יבין.
אכן 🙂 זר לא יבין. גם ה"סבל" מזוקק להנאה, במיוחד במבט לאחור. בוודאי אם הצלחתי לעמוד ביעד שקבעתי לעצמי.
אני עדיין לא קולטת איך אפשר לנהל שיחה בזמן הריצה. אתם רצים או מטיילים?
ריצת מרתון היא ריצה איטית יחסית, אז אין בעיה לדבר תוך כדי ריצה. רצים ומדברים. אלא אם כן מדובר בעליות. זה חלק מההנאה.
אצלי בפתק כתוב דווקא שהרגליים נוצרו להליכה…
שאשלח לך את המאמר שלי על ריצה במקרא? יש לא מעט ריצות במקרא 🙂
יוגה זה דרכי הגויים. אבל אם זה עזר לך בריצה אז בסדר.
חוכמה בגויים – תאמין. אבל בטח יהיה מי שיטען שהגויים למדו את זה מאתנו (המתנות שנתן אברהם לבני הפילגשים מתפרשות אצלנו באופן זה).