איך לוכדים רגעים של אושר? אני מנסה לעשות זאת באמצעות מילים ותמונות, להקפיא אותן כך שאוכל לחזור לרגעי האושר ולחוות אותם שוב ושוב. ברור לי שהניסיון הזה נועד לכישלון. לא ניתן ללכוד את רגעי האושר, לחוות שוב את ניצוצות השמחה המפזזים הללו, רק מקריאת מילים וצפייה בתמונות. עם זאת, בכך שאתעד אותם אוכל לזכור שהם אכן היו, שלא חלמתי חלום.
קבוצת הרצים ונציגות מהכלבים שבקבוצה. צילם: פליקס פיסרבסקי
ביום שישי שעבר, שבועיים לאחר המרתון המדברי, כבר חזרתי לשגרת האימונים הברוכה, והצטרפתי לריצה הקבוצתית – הפעם בפארק קנדה, שזה זמן רב לא ביקרתי בו. מראה היער, שנצבע בירוק לאחר הגשמים; העצים והפרחים; התן שחמק מאתנו במהירות; הפרות והעגל המתוק שנצמד לאמו; הכלבים (שבעה במספר! עוד יבוא יום ומספר הכלבים בקבוצה יעלה על מספר הרצים) שרצו עמנו בהנאה, משתוממים מדוע איננו עומדים בקצב שלהם – כל אלה גרמו לי תחושה שאני מרחפת בעננים של אושר. "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם". חשתי הכי בת מזל בעולם, כשהבוקר שלי כולל ריצה של שעה וחצי ביער. חשבתי לעצמי שבכל פעם שאשאל את עצמי מדוע אני רצה (זה קורה מפעם לפעם, גם אם לעתים רחוקות), אזכיר לעצמי את תחושת ההתעלות הזו שחוויתי כך סתם באימון קבוצתי של בוקר יום שישי.
אימן צילם: פליקס פיסרבסקי
ותודה לפליקס שאימן, וגם לכד במצלמתו את כל היופי הזה!
צילם: פליקס פיסרבסקי. הריחו: רבים מאתנו, כולל אני. גן עדן זה כאן!
צילם: פליקס פיסרבסקי. נהנו מהמראה: כולם
אנחנו לא ארוחת הבוקר שלכם! (והמבין יבין, נכון, נדב? :)) צילם: פליקס פיסרבסקי
באמת תמונות יפות.
מחמאות לפליקס!
כלבים? ואת עוד שואלת למה אני לא מתלהבת מריצות…
לא בכל קבוצת ריצה יש כלבים 🙂