בשונה מהרגלי ללון לילה קודם למרוץ אצל ורד ורפי ביקנעם, או אצל אורי ז"ל במשמר העמק, הפעם הגעתי למרוץ מהבית עם חברים שרצו אף הם – שמוליק הודס, אורן מנחם, עידית שוהם ומלי מנחם, אשתו של אורן, שהתגייסה לצוות המתנדבים. התעוררתי בשעה 3:00 בבוקר, ושמוליק אסף אותי ב-4:00. פשוט יותר מהלוגיסטיקה של להגיע יום קודם. ממילא אני מתעוררת מוקדם, וצריכה לכוון שעון מעורר, אז אין הבדל גדול מבחינתי אם יצלצל שעה אחת קודם. עם זאת, הצטערתי שהחמצתי מפגש מלבב עם ורד ורפי.
מצג שווא ופינת הלוזרים
הטריד אותי שמספר החזה שלי נשא בגאון את הכיתוב 66 קילומטר, אף שהחלטתי לעבור למקצה ה-33 קילומטר. ההחלטה על כך נפלה בעקבות תאונת הדרכים שעברתי בחודש מאי השנה, שקטעה את אימוני הריצה שלי לחודשיים. כאשר הודעתי על השינוי לשי חזן, מארגן המרוץ, היו הערכות כבר מוכנות. אישי יריב הציע שאוסיף לאחר המספר 66 את הכיתוב: :2 או: X 0.5 (חלקי שתיים או כפול חצי).
בעודי ממתינה להזנקת מקצה ה-33 בקיבוץ הזורע, פגשתי את דוד מנדלוביץ, הנשוי לחברתי היקרה סוניה. במספר החזה שנשא היה רשום 42 קילומטר, אך גם הוא מסיבותיו שלו (עייף את הגוף באתגר רציני באיסלנד) עבר למקצה ה-33 קילומטר. דוד זיהה רץ נוסף שמספר החזה שלו היה גבוה יותר, ושאף הוא עבר לרוץ 33 קילומטר. "פינת הלוזרים", התלוצץ דוד. "אני לוזרית?" כמעט התפתיתי לשאול אותו, אך לאור ניסיונו העגום של שמעון פרס ז"ל עם השאלה הרטורית הזאת, היה עדיף לשתוק. אולם נראה לי שאנחנו לא יכולים להיות לוזרים ראויים לשמם אם בכל זאת התייצבנו למרוץ.
תוך כדי המתנה להזנקה הכריזו על הגעתה של האישה הראשונה מבין רצי ה-166(!) קילומטר לקו הסיום. נפלאות הגוף והרוח האנושיים!
הריצה
הריצה עצמה החלה באיטיות רבה, עם עצירות ואף מעבר להליכה, בשל הרצים הרבים והשביל הצר יחסית. אך כעבור שניים–שלושה קילומטרים נפתח השביל, וקצב הריצה לא הושפע מגורמים חיצוניים אלא הוגבל רק בידי היכולת האישית שלי. "איך אני מקנאה בזו שרצה 166 קילומטר", אמרה סיגל וייס בתחילת הריצה. "בלילה לא קינאתי בה". אפשר להבין. סיגל, סער ואורן התקדמו בקצב מהיר משלי. יעל נשגב רצה עמי כברת דרך, עד שגם היא פרשׂה כנפיים ועפה. לא היו דרמות בריצה שלי. נהניתי מהמסלול ומהנוף. שמחתי לפגוש פרות, והייתי אסירת תודה על צל העצים כל אימת שרצתי בקטע מיוער. היה חם פחות ממה שחששתי בעקבות התחזית. בסך הכול היה מזג האוויר טוב.
לפני המרוץ חששתי שמאחר שהוא נדחה בשבוע – בעקבות תחזית לגשם בתאריך המקורי – יגרום הדבר לבעיות בארגון, והתחנות לא תהיינה נדיבות כפי שנהוג במרוץ סובב עמק. אני שמחה לבשר שחששותיי התבדו. המרוץ היה מתוקתק ונדיב כתמיד. בשיחה עם אחת המתנדבות לאחר המרוץ, היא סיפרה לי שתמיד יש רשימת המתנה של מתנדבים. כאשר מתנדבים מבטלים את השתתפותם (כפי שוודאי קרה הפעם, בשל שינוי המועד), יש מי שימלאו את מקומם בשמחה. וזה הזמן להודות לכל המתנדבים, בהם ידידיי ויוי ויוסי, שאותם שמחתי מאוד לפגוש באחת התחנות, הפעם על תקן מתנדבים במקום רצים.
בסיום הריצה היה זה נעים לפגוש את פניה הידידותיות של מלי, אשתו של אורן, שכאמור, התנדבה במרוץ. כעבור זמן קצר פגשתי גם את יעל נשגב ואת אורן, שהגיעו לפניי. "כעת אין לנו תרוץ לא לרוץ את מרתון אילת" (בסוף חודש זה), קבעה יעל. לא כל חברינו לריצה שהגיעו אחרינו הסכימו אִתה. אם אין תרוץ – נראה שנרוץ.
באמת אין תרוץ?
ומה באשר לפציעת תאונת הדרכים מחודש מאי? במהלך המרוץ היא נשמרה על אש קטנה. הרגשתי כאבים במקומות שונים בצלעות ובגב, בצד הימני של גופי שספג את הפגיעה, אך הכאבים היו מתונים מאוד. אולם לאחר המרוץ הרימה הפגיעה הזאת ראש, וכעת היא תובעת את תשומת לִבי ביתר חוצפה וביתר עוז. נראה לי שאנסה עיסוי או דיקור סיני (או גם וגם).
בדקתי ומצאתי שאת לא לוזרית 🙂
תודה לך!
אסור לקנא. כל אחד רץ מה שהוא יכול.
אישית, אני חושבת ש166 קילומטר זה מוגזם. מרתון זה כבר מספיק מאמץ.
הקנאה הייתה על שזו שרצה 166 כבר סיימה, ואנו רק בתחילת הריצה שלנו.
שוב שעות שינה מועטות לפני מירוץ. אני בהחלט לא מרוצה. יישר כוח על הנחישות, אבל חשוב לשמור על הגוף.
השלמתי שעות שינה בשבת.