דלתות מסתובבות – אולטרה מרתון 50 קילומטר, תנ"ך תש"ח 2017

שום דבר לא ידוע

"שום דבר לא ידוע", אמרתי לאישי היקר יריב יום לפני מרוץ תנ"ך תש"ח. אך שלא כהמשך השיר, "לא שנה לא שבוע", אני אף לא ידעתי מה נעשה ביום זה – האם ניסע לקיבוץ נען ונלון בביתו של זוג הטבעונים המקסים אורי ומעין (אחותו של יריב), כפי שתוכנן? והאם אכן ארוץ למחרת היום 50 קילומטר במרוץ תנ"ך תש"ח, מרוץ שהתאמנתי לקראתו כמה חודשים? הסיבה לאי-הוודאות היא שיום לפני המרוץ סבלתי מבחילות ומשלשולים, וכן מתחילת התקררות ומחום הגבוה במעלה מהחום הטבעי שלי. חשבתי שזה מהלחץ לקראת המרוץ, אך שיחת טלפון מיריב הבהירה לי שגם הוא במצב דומה.

ככל שחלפו השעות והמצב לא השתפר, נראה ביטול ההשתתפות במרוץ כבחירה הנכונה. האם השתוקקתי לכך במעמקי לבי בשל חשש מהמרוץ הזה? האמת היא שחשתי וחששתי שאיני מוכנה דיי לקראתו. רן שילון, המאמן, רשם לי בתכנית הרבה תרגילי יוגה וחיזוקים, אך לתחושתי לא חייב אותי די הצורך בריצות ארוכות. אמנם הזכרתי לעצמי שכך היה גם לקראת המרתון הראשון שלי, ב-2012. בעוד כולם דיברו על הריצה המסכמת שלהם לי לא הייתה כזו, אך הדבר לא מנע ממני לסיים את המרתון בהצלחה. ובכל זאת, מפלס הדאגה סירב לרדת.

המלצת הרופאה

נראה לי שההחלטה לוותר על המרוץ כבר גמלה בלבי בשעה שהתקשרה אליי חברתי סוניה מנדלוביץ, שנרשמה עם אישהּ דוד למקצה ה-30 קילומטר, ובקול צוהל שאלה לשלומי. בקול עגום ומובס שיתפתי אותה במצב ובלבטים, וציפיתי שתיתן גיבוי להחלטה לוותר על המרוץ (היא הרי רופאה!). אך סוניה סירבה לשתף פעולה עם הרוח התבוסתנית שאחזה בי (אולי בגלל שהיא פתולוגית), והציעה שאגיע, אתחיל לרוץ, אהיה קשובה לגוף, ואראה מה קורה. מצוידת בהמלצת הרופאה שאלתי את רן שילון לדעתו על תכנית זו, והוא אישר אותה. אם לא ארוץ, אמרתי לעצמי, לפחות נרוויח ביקור אצל מעין, אורי והחתול המהודר קרלוס.

בנען נהנינו רק זמן קצר מחברתם של המארחים היקרים שלנו, לפני שפרשנו לישון ב-21:30. ישנתי כשעתיים, ולאחר מכן התהפכתי על משכבי, מחכה לשעון המעורר, וכיביתי אותו עוד לפני שיספיק לצלצל ב-1:45 בלילה. שמחתי לגלות שהחום ירד, והרגשתי הייתה סבירה בהחלט. החלטתי שאתחיל לרוץ, ואבדוק את מצבי תוך כדי תנועה.

תודה, ציפי!

יריב הסיע אותי לנחשון, ושם ציפתה לי הפתעה בדמות חברתי לקבוצת "אנדיור", ציפי בר-אל האחת והיחידה, שהגיעה בשעת לילה כדי לאחל לי הצלחה. מראש אמרה לי שאם תצליח להתעורר לסליחות תגיע, מאחר שהיא גרה קרוב. לא האמנתי שהיא באמת תעשה זאת, קל וחומר משום שאמרתי לה שהריצה שלי מוטלת בספק וכלל לא בטוח שאני עצמי אגיע. היא גם נשארה לזינוק של 5:00 בבוקר, של ה-30 קילומטר, כדי לאחל לסוניה איחולי הצלחה. המחווה הזאת ריגשה אותי מאוד. איפה ישנן עוד חברות כמו החברה הזו?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זינוק ושאלה של אחריות

זינוק ב-3:00 בבוקר. מנין צצה הלחות המכבידה הזאת בשעה כה מוקדמת? רצתי בלא שאדע כמה מהריצה אצליח לצלוח. לפני המרוץ כתב אחי איסי בוואטסטפ המשפחתי, "השמשונים", את ההודעה: "הילדים של אמא ירוצו מחר בממוצע יותר מעשרה קילומטר כל אחד, וזה יפה מאוד". בתחילה חשתי שכבוד המשפחה מוטל על כתפיי הצרות, אך לאחר מכן החלטתי שאני אחראית רק לילדה אחת של אמא, ואם ארוץ קצת יותר מעשרה קילומטר, אני את חלקי עשיתי, וששלושת האחים שלי ידאגו לקיים את חלקם במכסה כדי לא לשבור לאיסי את המילה.

 

 

 

 

 

ריצה לבד וריצה בחברותא

בתחילה רצתי לבד, והמיקוד שלי הופנה פנימה – לגוף ולנפש שלי. שיננתי פסוקי ביטחון, ודמיינתי כיצד כל נשימה ונשימה מזרימה בריאות טובה לכל האיברים בגופי. אך מהר למדיי פגשתי ברן גרינוולד משוהם, ומשיחה עמו התברר לי שריצה זו היא בעבורו הן מרתון ראשון והן אולטרה מרתון ראשון כאחד. לכן חשוב היה לו לשמור על עצמו ולא לכלות את כוחותיו. התאים לי לגמרי. הרי במצבי הגופני כל ששאפתי היה לסיים את ה-50 קילומטר במסגרת ה-cut off, שהיה בהחלט נדיב. רן התגלה כ-GPS אנושי. הוא הכיר את המסלול היטב, והכין אותי מראש לקראת כל הצפוי בדרך. נהניתי לרוץ אתו, וחלק נכבד מן הדרך חלקנו גם עם שני חבלנים במשטרה, איציק ורן. הריצה עברה בנחת, תוך כדי שיחה, והזמן עבר בנעימים. מאחר שכעבור כ-25 קילומטר, בתחנת נווה שלום, החל לופ, היה זה מעניין לראות באור היום את הנופים היפים שרצנו בהם בלילה. ביער אשתאול הרגשתי כבת בית, מאחר שהתקיימו בו לא מעט אימונים קבוצתיים של "אנדיור". המתנדבים החייכנים בתחנות הוסיפו לאווירה הטובה.

לרוץ בשבילם – חוות החופש

כאשר נודע לי שאיציק מתאמן אצל הרץ והמאמן הטבעוני אריאל רוזנפלד, לא החמצתי הזדמנות לשוחח על טבעונות וכן לספר על חוות החופש ועל קמפיין גיוס ההמונים שלה כעת. מראש החלטתי שאת הריצה אקדיש הפעם לבעלי החיים המקסימים שבמיזם המופלא – חוות החופש. כמה משמחים הסרטונים המראים אותם מגיעים לחווה, מתרגלים למרחבים ומתחילים לרוץ. בעלי החיים נהנים הרי לרוץ, אם רק יש להם הזדמנות לכך.

 

קחו למשל את סיפורו של גארי, הטלה שכולו מתיקות ואהבה, שנולד נכה, נכות שהצילה את חייו (לא היה זה רווחי עבור התעשייה להפוך אותו לגוש של בשר) והביאה אותו לחוות החופש. לאחר השקעה רבה, שכללה דיקור, פיזיותרפיה והרבה אהבה, גארי, שבעבר לא הצליח לעמוד על רגליו, רץ בחדווה, אף שבצליעה קלה. רצתי וחשבתי עליו ועל שאר חבריו בני המזל שזכו לחיים של חופש בחוות החופש, וייחלתי שכל אחד מהם יהיה שגריר מעולה לכל אלה שנשארו מאחור.

הסיפור של גארי:

http://www.freedom-farm.org.il/%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a9%d7%9c-%d7%92%d7%90%d7%a8%d7%99/

 

גשם, מרתון ראשון לרן ומחלה מתחשבת

הפתעה משובבת נפש חיכתה לנו בהמשך הריצה. "יכול להיות שיורד גשם?" שאלתי את רן, רן ואיציק. בתוך זמן קצר חשנו כולנו את טיפות הגשם הראשונות. בהמשך הריצה כבר לא יכולתי לדעת אם הבגדים רטובים מזיעה או מגשם. למרבה השמחה הסתתרה השמש מאחורי העננים. לולא הלחות הכבדה הייתי אומרת שמזג האוויר היה מושלם לריצה.

בקילומטר ה-42.2 צילמתי את רן למזכרת. מרתון ראשון! התרגשתי איתו על ההישג. לאחר מכן הגברתי קצב והמשכתי לבדי. הסיום הרי כבר היה קרוב, וכבר לא חששתי שלא אצליח לסיים בשל מחלתי. למעשה, תוך כדי הריצה נסוגה המחלה, אך היא חזרה ותקפה אותי החל מיום ראשון ועד פרסום שורות אלו. מחלה מתחשבת שכמותה. אני באמת אסירת תודה על ההפוגה בה שאפשרה לי לרוץ.

מפגש עם טבעונים

כפי שקורה לי בכל מרוץ, מאחר שרצתי עם חולצה הנושאת את הכיתוב vegan runner זכיתי לפגוש טבעונים נוספים על המסלול, והפעם היו אלה מיכל ואור רמות, זוג טבעונים ששמחו לראות את המסר שנושאת חולצתי והחלו לשוחח עמי. אור סיפר לי שהם טבעונים כשש שנים, בעקבות ספר שקרא על ההשלכות האקולוגיות של תעשיות המזון מן החי. הוא הבהיר שכעת הטבעונות שלהם היא הוליסטית, וכוללת גם את ההיבטים האחרים, כולל כמובן זה של צער בעלי חיים.

פתקי עידוד וסיום

בזכות הזהירות שנקטתי בריצה, נותר כוחי במותניי וברגליי גם בקילומטרים האחרונים של הריצה, אך בחגורת הריצה עדיין המתינו לי שני פתקי עידוד מאמא שלי ומסוניה. הצטיידתי בהם מראש מתוך מחשבה שאקרא בהם בזמן משבר, כדי שיעניקו לי כוח להתגבר על הקושי, אך כשהבנתי שהמשבר, שכה התכוננתי לקראתו, לא יגיע הפעם, קראתי בפתקים, והם העלו חיוך רחב ואוהב על פניי. עוד מאמץ אחרון, והגעתי לסיום בבִטחה ובחיוך. הסיום המשמח הונצח במצלמתה של סוניה, שיש לה חלק עצום בכך שהשתתפתי במרוץ.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תובנה – בזכות המחלה

דווקא המחלה שנטפלה אליי לפני המרוץ שדרגה עד מאוד את החוויה ממנו. ראשית, היא גרמה לי לרוץ בזהירות, ללא כל יומרה, מה שאִפשר לי באמת ליהנות מהריצה לכל אורכה. שנית, משום שכמעט ביטלתי את ההשתתפות במרוץ, ומשום שגם כאשר ניצבתי על קו הזינוק לא ידעתי אם אכן אצליח לסיים, אני מעריכה הרבה יותר את ההישג של ההשתתפות ושל הסיום. הרי הייתי כה קרובה לחוש את החמיצות שבהחמצה. אילו למשל הייתה סוניה מחזקת את ההחלטה שלי שלא לרוץ, במקום שתציע מה שהציעה, הייתי בוחרת כמעט בוודאות בדלת של ויתור על המרוץ, מצדיקה את עצמי לגמרי על ההחלטה הזאת, ומחמיצה את המעבר בדלת שפתחה לי מרוץ שכה נהניתי לרוץ בו ושכה שמחתי על שהצלחתי לסיימו, ועוד בחיוך.

התכתבות עם רן שילון לאחר המרוץ

אני: סיימתי בהנאה ובחיוך.

רן: למרות כל החששות שבדרך 🙂

ועכשיו הזמן לכתוב על הלוח 1000 פעמים ש…

רן תמיד צודק 🙂

 

Comments

comments