בשבוע שבו שהינו בשאמוני (צרפת, על גבול שוויץ ואיטליה), במחנה האימונים של אנדיור לריצת הרים, נראה היה שאוצר המילים שלי הצטמצם לקריאות התפעלות בנות הבנה אחת כמו "וואו!", "יו!" ולמלמול חרישי של "אני לא מאמינה" לנוכח הנופים מלאי ההוד שסבבו אותי מכל עבר. באמת ובתמים חשתי שנעתקו מילים מפי כדי לתאר את יפי היקום, והייתי אסירת תודה למשורר תהלים שהיטיב לבטא את רחשי לבי במילים האלמותיות: "מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ה'! כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ"
מאחר שקשה למצוא דברים מושלמים בעולמנו, עיתוי היציאה היה בעייתי מבחינתי. יצאנו ב-11.7.17, יז בתמוז. כלומר – צום. הצום התארך לי, שהרי החלתי אותו לפי שעון ישראל וסיימתי אותו לפי שעון שאמוני, ב-22:00 לפי שעון שאמוני וב 23:00 לפי שעון ישראל (ותודה מקרב לב לסוניה מנדלוביץ ולעידית סעד שדאגו לי למיצים משובבי גוף ונפש בסיום הצום!). ביום הצום לא יצאתי עם הקבוצה לריצת היכרות עם העיר שאמוני, והתקנאתי למראה סרטון על עדר כבשים שנקרה בדרכם במהלך הריצה.
למחרת הצום, יום שני להגעתנו, חיכה לנו היום הקשה ביותר במחנה האימונים, טיפוס ארוך לורטיקל קילומטר. הצום ביום הקודם השפיע עליי, כך שחשתי חלשה והתנהלתי באיטיות ובכבדות. עידית סעד פרשה עליי חסות, המשיכה עמי בקצב שלי, דאגה לי להפסקות של אוכל ושתייה וכך בסופו של דבר התאוששתי תוך כדי תנועה (ועצירות), הצלחתי לעמוד במשימה ולהגיע למרומי ההר ואף להצטלם למזכרת.
את הקטע האחרון של הטיפוס, לאחר שכבר התאוששתי, עברנו עידית, קארין אילת (אתה אף חלקתי חדר במלון) ואני ביחד, ושמחתי בחברתן הנעימה ובכך שאיני בודדה ושיש שותפות לחוויותיי מול הנופים המופלאים.
שגרת מחנה האימונים הורכבה מיוגה בשעה 7:00 בבוקר, בהנחיית רן שילון, מול מראה של הרים ירוקים שפסגותיהם שלג לבן. איזו דרך נהדרת לפתוח את היום! היינו תמימי דעים שיש לנו בהחלט על מה להודות ולברך, בין אם אתה אדם דתי ובין אם לאו. את תרגיל ברכת השמש המרתי בלבי לברכת השם (ה').
היש דרך טובה מזו לפתוח את היום?
לאחר היוגה נהנינו מארוחת בוקר (היה מספיק מזון גם לטבעונים, ואפילו חלב סויה) ויציאה לריצה או לטיפוס הרים בשעה 9:00 בבוקר. סיימנו בשעות אחר הצהרים המוקדמות או המאוחרות, והיינו פנויים למנוחה או לשיטוט בעיר היפה שאמוני.
כרבע מהקבוצה, חמישה במספר, וביניהם שניים מהמאמנים – רן שילון ומיטל שושן, הם טבעונים. ליאת סגול הצטיידה מראש באפליקציה Happy cow שמוצאת מסעדות ידידותיות לטבעונים בכל מקום. כך שמבחינה קולינרית הסתדרנו יפה, הרבה בזכות המסעדה ההודית הנהדרת שבעיר.
בהרים פגשנו צמחייה עשירה ומגוונת, פרחים בשלל צבעים, חיפושיות ענוגות, פרפרים לרוב, פרות רועות באחו שדנדון פעמוני הצוואר הכבדים שעליהן אולי יכול להיחשב כרומנטי, אך הוא גרם לי צער מתוך הנחה שהוא לא נוח להן וחשש שמא משקל הפעמונים מעיק עליהן. לעתים ניתן היה למלא את השלוקר או את בקבוק המים מהנחלים או המעיינות שבדרך.
ביום האחרון לשהותנו בשאמוני יצאנו עם רן לריצת פרידה חווייתית מהעיר היפה. לאחר ביקור באצטדיון וסיבוב ריצה בו, רק כדי לחוות איך זה לרוץ באצטדיון אחר, רצנו לאורך נחל יפה, ריצה שניתן לראות בה ריצה קולינארית, מאחר שמפעם לפעם עצרנו לנשנש פטל וגוג'י ברי מהשיחים שבצד הדרך. זו הייתה לי פעם ראשונה שראיתי ואף אכלתי גוג'י ברי טרי! עוד אזכיר שעוד קודם לכן נהנינו גם מקטיף אוכמניות, אף שעדיין אין זו העונה לאוכמניות.
יש עוד חוויות לרוב שניתן לכתוב עליהן, אך רבה גם העבודה שהצטברה על שולחני והתחושה שממילא כוחן של המילים מוגבל לתאר את מה שהיה, לכן אסתפק בכך שאסכם ואומר שבמחנה האימונים בשאמוני רצתי בנופים שספק רב בעיניי אם ניתן למצוא יפים מהם ואני מקווה שתחושת ההודיה על יופיו של העולם תשאיר את רישומה התמידי בנפשי.
נשמע כיף, אני מצטרפת לנסיעת האימון הבאה 🙂
אזכיר לך 🙂
דעתי אינה נוחה מהריצה מיד אחרי הצום. ובאשר לסיום הצום מאוחר יותר בגלל הטיסה לצרפת, יש מקום לפסיקת הלכה מקלה בעניין.
יוגה על הבוקר? כן, אני יכולה לחשוב על דרכים טובות יותר להתחיל את הבוקר 🙂
ומהן?
הייתי בפריז וגם ברומא
ראיתי את שבעת פלאי תבל,
בקוטב הצפוני וגם דרומה,
אך אין מקום כמו ארץ ישראל.
נכון, אך יש נופים יפים בעולם…