הר לעמק 2017 – יחי הזיכרון הקצר!

מה היה לנו בהר לעמק? חם, מתיש וקשה; כיף, מצחיק ומהנה; חברות טובות, ארוחות טבעוניות טובות, חלקי ריצה מהנים, נופים מרהיבים, אף שאת חלקם הגדול לא ראיתי, אם משום שהייתי שקועה בקשיי הריצה בחום היום ואם משום שהריצה בחשיכה הרחומה (משום שאין לשמש ממשלה בה) הסתירה את הנופים מעיניי.

בהרכב הקבוצה חל שינוי: מיכל לא הייתה משוכנעת שתוכל לרוץ ולכן צורפה קארין אילת כרצה במקומה. "הילדה של הקבוצה" כינתה אותה סוניה בחיבה. בסופו של דבר התאפשר למיכל לרוץ והיא הצטרפה כמלווה. אף שקארין מתאמנת אתי ב"אנדיור", כמעט שלא הכרתי אותה עד למרוץ "הר לעמק", ואני שמחה על ההזדמנות שנפלה בחלקי לפגוש בחורה כה מתוקה, משעשעת, כשרונית וחכמה. בונוס מובהק של המרוץ.

גם במצב הגופני של הקבוצה חל שינוי: תמר, הרצה החזקה והמהירה מכולנו, שהיא גם אשת ברזל, נפגעה בקרסול לפני המרוץ. אף על פי כן, למרות כל החששות, יצאה למרוץ וצלחה בשלום את כל המקטעים שלה, שבתור רצה מס' 7 היו מקטעים קשים.

תמר אילוני גרבר - נחושה וחזקה, למרות הפציעה

תמר אילוני גרבר – נחושה וחזקה, למרות הפציעה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שמחתי שאנו הקבוצה הראשונה, משום שלפני ארבע שנים נמניתי עם הקבוצה המסיימת. הייתה זו חוויה ראשונית להגיע כקבוצה למקום הזינוק בתל-חי ולפגוש את האריה השואג ואת שער הזינוק.

שער הזינוק: קארין, סוניה, מיכל, מרינה, יעל

שער הזינוק: קארין, סוניה, מיכל, מרינה, יעל

הלביאות השואגות

הלביאות השואגות

 

 

 

 

 

 

 

לפני הזינוק בתל חי

לפני הזינוק בתל חי

 

 

 

 

מימין לשמאל: סוניה, מיכל, קארין, יעל ומרינה

 

 

 

 

 

 

 

ליווינו את סוניה לזינוק, והמשכנו במכונית לנקודה הבאה שבה היה עלי להחליף אותה. המתנו במכונית עד לשעה המשוערת שבה תגיע. ולפתע שיחת טלפון ממנה, המבשרת שכבר הגיעה ושהיא ממתינה לנו. לא נעים! היינו אמורות לקדם את פניה, וכעת היא נמצאת שם לבד. היא פשוט הייתה מהירה ממה ששיערנו. "אשמתך שרצת מהר", מצאתי את הגורם האחראי למחדל.

סוניה מנדלוביץ בפעולה!

סוניה מנדלוביץ בפעולה!

 

 

 

 

 

 

קטע הריצה הראשון שלי היה מדגי דפנה (אוף! לא רציתי לחשוב מה עובר על הדגים האומללים הללו!) למאגר שמיר. 11 קילומטרים בסך הכול. ניסיתי ליהנות מהנוף היפה, והצלחתי חלקית. החום שהלך וגבר (סיימתי את הריצה בשעה 12:00 בצהריים) וחיבל בהנאה. חשבתי על הקולגות שלי היושבים כעת באולם ממוזג ושומעים הרצאות מעניינות בכנס הבינלאומי השנתי של המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, כנס שעוסק בספרות החכמה ובשיר השירים. נזכרתי כיצד שקע לבי כאשר התברר לי לדאבוני שחלק מן הכנס חופף למרוץ ושאאלץ להיעדר ממנו. היה זה מאוחר מדי עבורי לבטל את השתתפותי במרוץ, מאחר שמדובר במרוץ שליחים, שבו יש ערבות הדדית ומחויבות לשאר חברות הקבוצה הסומכות עליי שארוץ את הקטעים שהתחייבתי לרוץ.

התוצאה של המחויבות הזאת היא שרצתי בחום היום, ללא כל נחמה של צל, וכבונוס מטריד תקפו אותי בריצה גדודים של חרקים, והחליטו להשתכן דווקא בחללי האוזניים, האף והפה שלי. ניסיתי לרוץ בפה סגור. זמזום מטריד שנשמע כזמזום יתושים ליווה אותי. נזכרתי בדיון שהתפתח בקבוצה שלנו אם לרוץ עם נגן או לוותר עליו. מרינה השיבה נחרצות שלא תרוץ עם נגן, שהרי איך תשמע את צפצוף הציפורים? אני צידדתי בעמדתה. אך בעודי רצה, במקום לשמוע צפצוף ציפורים שמעתי את זמזום היתושים או מה שנשמע כיתושים. באמת היה עדיף נגן שיחפה על הרעשים השנואים הללו. הדופק עלה, מדי פעם בפעם הרגשתי את הפנים שלי לוהטות, ואז הורדתי קצב והקפדתי לשתות. רצתי עם בקבוק של שלושת רבעי ליטר, במקום בקבוק של חצי ליטר שאני רגילה לאחוז בידי, ולא היה לי נוח כל-כך. נוסף על כך, החלק הראשון של המקטע הראשון היה בסימן עליות. במחצית הדרך בערך הגענו לעץ שמתחתיו הייתה נקודת מים, שלא ידעתי על קיומה מראש. "מכאן ואילך יהיה הרוב בסימן ירידה", שמעתי רץ אומר לחברו, והמילים הללו היו כמים צוננים לנפשי העייפה, אף יותר מהמים ששתיתי באותה נקודה. כאשר הגעתי סוף סוף לתחנת ההחלפה, והעברתי את "הלפיד" לקארין, שרצה אחריי, סיפרו לי חברות הקבוצה שכל פניי זרועות בחרקים שנדבקו לקרם ההגנה שמרחתי, אך גם לריסי העיניים. הפקדתי עצמי בידיהן הטובות, והן הסירו ממני במגבונים לחים את החרקים שבחרו דווקא בטבעונית להתנהגות האובדנית שלהם. האם הייתי מוכנה לחזור על החוויה הזאת? – שאלתי את עצמי – אך ידעתי היטב את התשובה: תלוי בחוויה הכוללת מן המרוץ. אם היא תהיה טובה, אצליח לשכוח או להדחיק את זוועות הריצה בחום בליווי משמר כבוד של חרקים.

ריצה בחום היום. בתמונה לא רואים את החרקים המציקים ולא חשים את החום הכבד

ריצה בחום היום. בתמונה לא רואים את החרקים המציקים ולא חשים את החום הכבד

 

 

 

 

 

 

הריצה בחום היום הייתה זוועתית לבנות שתי הקבוצות (גם הרצים האחרים, יש להניח). אף אחת מאתנו לא סיימה מחויכת וכל אחת מצאה הגדרה קשה מחברתה לתיאור החוויה שלה. אחת מאתנו אף התייבשה קלות והדופק שלה זינק לשמים, וכשהגיעה לתחנת ההחלפה (בריצה!) טופלה בידי חובש. רק שפיכת שתי כוסות מים על עצמה עם סיום הריצה הצליחה לאושש אותה חלקית. קיוויתי עבור כולנו שהמשך המרוץ יהיה חוויה מתקנת, וכך אכן היה עבור רובנו.

קטע הריצה השני שלי היה מלבנים עד רביד, 12.5 קילומטר, קטע הנחשב קשה מאוד בשל העלייה המצטברת של 462 מטר. האמת היא שחששתי ממנו מאוד. הרשיתי לעצמי לעבור להליכה כאשר חשתי שהריצה אינה משתלמת אנרגטית, וראיתי שכך עשו גם רוב הרצים האחרים, אף שלא כולם. היו כאלה שהצליחו לרוץ גם בעליות הקשות ביותר. קטע זה רצתי בשעת ערב, כך שלמרות העליות הקשות, הצלחתי גם ליהנות מהנוף היפה, מהדרדרים ומהפרות הרבות שראיתי בשטח.

הר לעמק 2017-ריצה עם פנס

 

 

 

 

 

 

 

קטע שלישי שנפל בחלקי כרצה 2 (וקטע רביעי של ריצה שלי, כפי שיוסבר להלן) היה  מכפר תקווה ליקנעם, 12.8  קילומטר. קטע זה רצתי בשעת בוקר מוקדמת. נהניתי מהחמניות שבשולי השבילים אך הלב נחמץ למראה הרפתות הרבות שבדרך, הפרות המבוססות בצואתן והידיעה שהפכו אותן למכונות להפקת חלב ושהעגלים שלהן נקרעים מהן סמוך מאוד להמלטה. אף שתוואי השטח היה קל נעים, נתקלתי בקושי כפול בריצה זאת: העייפות המצטברת, שהרי כבר כמעט 24 שעות שלא נתתי תנומה לעפעפיי, מלבד שלושים דקות בערך של שינה, בצימר היפהפה בסוללים ('עליית הגג של ג'וד'). לאחר שאכלנו שם (ותודה לציפי על המרק הכתום!) והתקלחנו, כמעט שלא נותר זמן לישון. שנית, לפני הריצה שתיתי בירה שחורה, במחשבה שהיא תאושש אותי, וזו מעלה בתפקיד שהועדתי לה וגרמה לי לבחילה עוד לפני הריצה ובמהלכה. תזכורת לעצמי: לא מנסים דברים חדשים בזמן מרוץ! נזכרתי במה שסיפרה מרינה, שנתקלה בקושי של כאב בטן בזמן הריצה אך דרבנה עצמה במשפטים נוסח: "ספורטאית אמתית רצה גם עם כאב בטן". מה שטוב למרינה טוב גם לי. כמה שמחתי להגיע לתחנה ביקנעם ולדעת שסיימתי את חלקי בריצה!

מאחר שנבחרתי לרוץ כרצה 2, שהסך הכולל של הריצות שלו הוא הקשה ביותר, היו רוב הרצים שראיתי על המסלול בחורים צעירים וחזקים שהשיגו אותי חיש קל. "מה לזו בינינו?" בוודאי חשבו לעצמם למראה רצה בת 55 (אתמול יום הולדת) החולקת אתם אותם שבילים. חוויה מתקנת הייתה עבורי בכך שעל שלושת קטעי הריצה שלי נוסף קטע ריצה אחר (קצר וקליל, למרבה המזל), מצומת זרזיר לאלוני אבא, 5.9 קילומטר, שבו, לפתע, אני היא שעוקפת בקלות רצים אחרים. בקטע זה שוחחתי עם רץ שרץ לצדי כברת דרך, איתן ירושלמי שמו. בקורטוב גאווה סיפרתי לו שלאחר שאסיים קטע זה, מחכה לי, בהפרש של רצה אחת, קטע ריצה נוסף, הקטע האחרון של רץ 2. "כמה רצים אתם בקבוצה?" נזכרתי לשאול. "למעשה שניים" השיב לי, ואני הרכנתי את הראש בבושה. פירוש הדבר שהוא רץ יותר מ-100 קילומטר… "פרופורציות, יקירתי!" סנטתי  בעצמי.

הדינמיקה החברתית בשתי הקבוצות הייתה מצוינת, וכך גם הדינמיקה בין שתי הקבוצות. שמחתי מאוד לקבל עדכונים מבנות הקבוצה השנייה, החצי השני שלנו, ובייחוד שמחתי להיפגש אתן כל אימת שהתחלפו הקבוצות. שמחתי גם לפגוש בדי פעם בפעם בתחנות ההחלפה את סער וסיגל, חברי קבוצת "אנדיור", שרצו עם קבוצות אחרות.

החצי השני שלנו ממתין לנו בזולה: אפרת, ציפי, תמר ומירב

החצי השני שלנו ממתין לנו בזולה: אפרת, ציפי, תמר ומירב

תמונה קבוצתית עם גבר :) מימין לשמאל:

תמונה קבוצתית עם גבר :) מימין לשמאל: תמר, יעל ציפי, סיגל, סוניה, מירב וסער

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תחושה של החמצה ליוותה אותי על שלא התאפשר לנו להיות עם בנות הקבוצה השנייה בסיום הריצה, ונאלצנו לחזור לבתינו במרכז הארץ, עוד לפני שסיימו. הבנתי שגם אצלן נרשמה אכזבה מכך. הדבר דווקא מעיד על היחסים הטובים והחזקים ששררו בין השתי הקבוצות. אלמלא כן לא היו רוצות אותנו לצדן, הלוא כן? בכל אופן, שמחתי לראות את תצלומיהן כשהן שמחות ומחויכות בסיום.

מירב מרום על השטיח האדום!

מירב מרום על השטיח האדום!

 

 

 

 

 

 

החצי השני שלנו:

הסיום בתמרת – החצי השני שלנו: ציפי, תמר, מירב ואפרת

 

 

 

 

 

שמחת הסיום:

שמחת הסיום: תמר, מירב, אפרת וציפי

 

 

 

 

 

זהו, נגמר! שלום ולהתראות!

זהו, נגמר! שלום ולהתראות!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וכפי שפסקה בחכמה מרינה: העיקר שכולנו חזרנו בשלום, אף אחת לא נפלה או חלילה, גרוע מכך. במיוחד לאור העובדה שלדאבון הלב אחד הרצים נפטר במרוץ זה.

בנות קבוצת עלמא ולמה (לפי סדר הרצות) – סוניה מנדלוביץ, קארין אילת, מרינה קריסטל (ואתה המלווה מיכל למברטו), ציפי בראל, אפרת ידין, תמר ליאוני גרבר ומירב מרום – תודה על הזכות להיות חלק מכן, תודה על הידידות, על השותפות, על השיחות הנעימות, תודה על התרומה של כל אחת ואחת מכן לקבוצה. כולכן נעמתן לי מאוד!

מיכל למברטו ומרינה קריסטל בפעולה - בחום הקשה

מיכל למברטו ומרינה קריסטל בפעולה – בחום הקשה

 

 

 

 

 

 

מאמינה שעד שתבוא הזדמנות נוספת לרוץ במרוץ השליחים הר לעמק (ובלבד שלא ייפול שנית על כנס המחלקה), הקשיים הפיזיים והמנטליים ישקעו ויעומעמו והחוויות הטובות יזרחו באור יקרות, ולפיכך אומר: "רוצה אני!" ואשכח את הרגעים שבהם חשבתי לעצמי: "פעם אחרונה! לעולם לא עוד!"

יחי הזיכרון הקצר!

אפרת ומירב - האם נזקק מהחוויה הזו רק את החיוכים או נזכור גם את הקשיים?

אפרת ומירב – האם נזקק מהחוויה הזו רק את החיוכים או נזכור גם את הקשיים?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

"באה מנוחה ליגע" - עמק יזרעאל. צילמה: סוניה מנדלוביץ

"באה מנוחה ליגע" – עמק יזרעאל. צילמה: סוניה מנדלוביץ

Comments

comments

פורסם בקטגוריה ריצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

8 תגובות על הר לעמק 2017 – יחי הזיכרון הקצר!

  1. מאת רונית‏:

    בשעה שאת רצת, אני ישבתי באותו אולם ממוזג ושמעתי את ההרצאות. אני עדה שהן היו מעניינות. בייחוד המושב על ספרות חז"ל :) אמרתי למיכאל שזה חידוש מבורך ושימשיכו עם זה .. אבל גם הדיון על שירת המקרא היה מעניין. אבל מחויבות היא מחויבות …

    • מאת יעל שמש‏:

      קשה לי להאמין שתקבלי הבטחה כזו מהמחלקה לתנ"ך, שבכל כנס שלנו יהיה מושב על ספרות חז"ל… ותודה על הדיווחים מהשטח (האולם הממוזג) ששלחת לי בזמן אמת.

  2. מאת רונית‏:

    מאידך, המחויבות שלך ושל חברותייך לרוץ למרות פציעות וקשיים אינה נראית לי כל עיקר … אבל כפי שאת אומרת: זר לא יבין :)

  3. מאת אקדמיה ללשון‏:

    ליעל, זה שרונית כתבה בהודעה השנייה מאידך, ולא כתבה בראשונה מחד, זה בסדר גמור מבחינה לשונית …

    • מאת יעל שמש‏:

      אמרתי משהו על כך? טוב, אם כבר, אותי לימדו שעדיף לכתוב מחד גיסא ומאידך גיסא או מצד אחד ומצד אחר.

  4. מאת רונית‏:

    לסיכום, תמונות יפות, ארוחות טבעוניות טובות, חוויה, חברות, הכול בסדר, חוץ מהחרקים …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>