קושי, כאב, ריצה ואהבה – המרתון המדברי באילת 2016

מרתון בכאב

"זה יכאב במרוץ, אין ספק", אמרה לי פיזיותרפיסטית הספורט אורלי גרוסמן כהן יומיים לפני המרוץ, והתייחסה לפציעה שבשלה הגעתי אליה – ITB. "רוצי את המרתון, ואחר כך נטפל בפציעה", פסקה. "זה יכאב, תמיד כואב במרתון", אמר לי המאמן רן שילון בערב שלפני המרוץ. "קחי כדור נגד כאבים לפני הריצה", הציעה לי עצה פרקטית חברתי הטובה סוניה מנדלוביץ. לבסוף התפשרנו על כך שאצטייד בכדור כזה בחגורה, ואם יכאב – אעשה בו שימוש. ואכן אף שאיני נוהגת ליטול משככי כאבים, לקחתי אחד כזה במהלך הריצה. נראה שעדיין לא הפנמתי את עצתו של קן קלובר, כורה מקולרדו ומייסד מרוץ "לדוויל טרייל 1000": "אם תשכיל להתיידד עם הכאב, לעולם לא תישאר לבד" (מוזכר בפרק התשיעי בספר נולדנו לרוץ, של כריסטופר מקדוגל, והציטוט הזה הוא המוטו שבו פותח הפרק).

זו פעם שנייה שאני רצה את המרתון המדברי באילת. לפני שנתיים זה היה מרתון לא מתוכנן, מרתון בהפתעה. לאחר שרצתי בטעות רק 52 ק"מ בסובב עמק, במקום 61 ק"מ כשלושה שבועות לפני המרתון, המתיק רן שילון את הגלולה המרה כאשר הציע לי לנצל את הטעות הזו כדי לרוץ את המרתון המדברי. רצתי אותו בכיף גדול. איני זוכרת שמשהו כאב.

אבל אין מרתון אחד דומה למשנהו, והפעם היה זה מרתון מאתגר, גם בגלל הפציעה הידועה מראש וגם בגלל שלל כאבים שלא צפיתי אך צצו במהלך הריצה: כאב גב תחתון, כאב בטן והגרוע ביותר כאבים מפלחים ומשביתים בירך הפנימית, שצצו שלוש פעמים בין הקילומטר ה-31 ועד סיום הריצה. אולם הקב"ה מקדים רפואה למכה.  זמן לא רב לפני המרתון סיפר לי חבר לקבוצת הריצה שלי על כאבים דומים שפקדו אותו באולטרה-מרתון. "הבעיה היא שידעתי שהכאב הזה יחזור אחר כך", אמר לי. והדברים הללו דווקא עודדו אותי בשעת הכאב, כי הסקתי מהם שהכאב יחלוף, עד שיחזור. וכך אכן היה. קצת עיסוי, מעבר להליכה והכאב חלף כלעומת שבא, עד שחזר, ושוב חזר.

 

ספק הכוח הצמוד ועוד מטעיני כוח

אך אני רוצה לחזור כעת לרגעים שלפני המרתון, ולספר על הצדדים החיוביים שהעניקו לי כוח. ואתחיל דווקא בדיווח על תקלה: בבוקר המרוץ, בעודי מתארגנת ליציאה, התברר לי לחרדתי ששעון הג'י-פי-אס שלי כלל אינו טעון. זאת למרות שהיה טעון לגמרי לפני כן. נראה שכפתור שבו נלחץ בטעות והסוללה התרוקנה. אישי היקר, יריב גלבוע, מיהר להטעין אותו, ומאחר שהמגע של הג'י-פי-אס התגלה כרופף נאלץ יריב להשגיח עליו השגחה צמודה. אולם כבר לא נותר די זמן להטענה במלון, והיה עלי לצאת למקום ההתכנסות. יריב ליווה אותי, אוחז בידו את השעון ומטען נייד, וכך הצליחה הסוללה להתמלא ממש לפני יציאתי לריצה. "כמה טוב לי שיש לי ספק כוח צמוד", חייכתי ליריב, והתכוונתי ליותר מאשר המובן הצר של תפקידו בהטענת השעון.

ספקית כוח נוספת הייתה חברתי היקרה, סוניה, שהשתתפה במקצה חצי המרתון. ממש לפני הזינוק היא הפתיעה אותי כאשר מסרה לי פתק עידוד והורתה לי לקרוא אותו בקילומטר ה-37. לאורך הדרך, כאשר היה כואב וקשה, חישבתי את המרחק לא עד קו הסיום, אלא עד הקילומטר ה-37, שבו, כך ידעתי, מצפה לי  זריקת עידוד מסוניה. ואכן, בקילומטר ה-37 הזכיר לי הפתק של סוניה ליהנות מהריצה במדבר, להתפעל מהנוף שסביבי ולהודות על ההזדמנות לרוץ בו. לא פחות מכך התמלאתי רגשות הודיה על שיש לי חברה כמותה. סוניה גם פגשה אותי כקילומטר לפני הסיום, רצה אתי מעט ועודדה אותי שהנה, הנה, אני כבר מסיימת. תודה, חברה יקרה!

"צעדים קטנים ומהירים וגוף משוחרר", שמעתי לפתע קול מוכר לצדי, בחלק הראשון של הריצה. היה זה המאמן, רן שילון, שזינק אחרינו למקצה חצי המרתון (שרבים מחברי "אנדיור" נרשמו אליו, כחלק ממחנה אימונים של הקבוצה), אך הנה הוא לצדי, לא מוותר על ההזדמנות לנסות לשפר את סגנון הריצה שלי וכבר חולף על פניי ונעלם מן העין. אחריו ראיתי חברים נוספים מקרב רצי חצי המרתון, וגם הם שימשו כמטעיני אנרגיה. כך למשל טל יעקובי, שחלף על פני ואמר לי שאני מתקדמת בקצב יפה, כאשר הרגשתי ההפך מכך.

אין ספק שהנוף המרהיב, הבראשיתי, הדר הקדומים של הצוקים הגבוהים, שחלק מן הדרך אפילו הטילו צל חומל ונדיב על הרצים, החולות האדומים והשמים הפתוחים לרווחה העניקו הרבה כוח לגוף ולנפש העייפים.  אני לא רוצה להחמיץ את הלב לרצי חצי המרתון, אך במרתון המדברי הבא נא קחו בחשבון, כאשר אתם שוקלים אם להירשם לחצי או למלא, שהנוף המרהיב באמת מתחיל רק במסלול של המרתון המלא, כאשר מעמיקים לתוך המדבר.

מרתון כואב ומרהיב

מרתון כואב ומרהיב

השורה התחתונה – אושר ואהבה

עם כל התקלות שעברו עלי במרתון הזה, סיימתי אותו לאחר 4:51 דקות. זהו זמן הריצה הארוך ביותר שלי לריצת מרתון, ארוך בכמעט חצי שעה מהמרתון המדברי הקודם שבו השתתפתי שנתיים קודם לכן. אולם השורה התחתונה היא אושר גדול על שהגעתי לשער הסיום בשלום, ועל שפגשתי מיד עם הגיעי את יריב, שהמתין לי בדאגה.

מעבר לתחושת האושר על שסיימתי עוד מרתון, למרות הקשיים, לאחר שהתאוששתי מעט אחזה בי ההכרה שעם כל הכאב והקושי, אני פשוט אוהבת לרוץ למרחקים ארוכים, והחלתי לחוש את דגדוג הציפייה לקראת ההתחלה החדשה של האתגר הבא.

כל סיום הוא התחלה חדשה...

כל סיום הוא התחלה חדשה…

Comments

comments

פורסם בקטגוריה ריצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

6 תגובות על קושי, כאב, ריצה ואהבה – המרתון המדברי באילת 2016

  1. מאת משה בן מימון‏:

    יעל יקירתי. גוף האדם הוא מכונה מופלאה שיצר הקב"ה. הכאב הוא איתות של הגוף שצריך לעצור … העיקר שחזרת בשלום.

    • מאת יעל שמש‏:

      ההנחה הזו מחסלת את כל ענף הספורט. לו ספורטאים, מקצועניים כחובבים, היו עוצרים בשל כאב, הספורט היה נעלם מן העולם.

  2. מאת רונית‏:

    יישר כוח לספק הכוח האנושי :) אבל אולי התרוקנות הסוללה היא מופיעה למצב הגוף? היית צריכה לראות בזה אות :)

    • מאת יעל שמש‏:

      בחיים, בניגוד אולי לספרות, לפעמים דבר הוא רק הוא עצמו ולא מטאפורה לשום דבר אחר… :)

  3. מאת רונית‏:

    התכוונתי בתגובה הקודמת לכתוב מטפורה! הכול אשם מגן הרובוטים שלך! חוץ מזה יש לי רעיון. משתתפי חצי המרתון ירוצו את החלק השני בלבד. כך יוכלו ליהנות מהנוף.

    • מאת יעל שמש‏:

      רעיון מצוין. רק איך יגיעו לחלק השני, שהוא בעומק המדבר? מגן הרובוטים משגע גם אותי :(

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>