על ריצה וחברוּת – חצי מרתון בירושלים – 17.3.2017

"זה לא קצת מטורף?" שאל אותי אישי הטוב, יריב, כאשר שמע את שעת ההשכמה שתכננתי לכבוד חצי מרתון ירושלים – 3:25 בבוקר. "לא!" השבתי בפסקנות, אך ליתר ביטחון כיוונתי שני שעונים מעוררים.

סוניה ודוד מנדלוביץ אספו אותי. עם סוניה ארוץ את חצי המרתון ואילו דוד רץ מרתון מלא. אתנו ברכב גם גיסם, אביתר הכהן, שנפל בפח ונכבש בקסם הריצה למרחקים ארוכים: בפברואר רץ חצי מרתון ראשון בתל-אביב, והנה הוא מתייצב שנית לאתגר החצי, והפעם במסלול מאתגר בהרבה, בשל העליות שירושלים התברכה בהן.

הגענו! עדיין בחניון, מתלבטים מה ללבוש

הגענו! עדיין בחניון, מתלבטים מה ללבוש

אני אוהבת את אירוע הריצה של מרתון ירושלים. חצי מרתון ראשון שרצתי אי-פעם היה בירושלים, בשנת 2012, שבועיים לפני המרתון הראשון שרצתי, מרתון תל-אביב. זכור לי שלמרות הגשם השוטף והברד שליוו את הריצה, חוויתי אושר עילאי במהלך הריצה ובסיומה. מאז רצתי בירושלים פעמיים נוספות: ב-2013 רצתי מרתון מלא וב-2015 חצי מרתון, ובכל פעם התפעלתי מחדש מהארגון המופתי, האווירה השמחה, אמני הרחוב ובובות הענק, המעודדים הרבים והנופים המרהיבים. אולם זו לי הפעם הראשונה שלא אחוש בריצה ולו שמץ מ"בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". החלטתי לרוץ עם חברותיי הטובות, סוניה ומרינה, וליהנות מהבונוס היקר של זמן איכות אתן. חמישה קילומטרים ראשונים אכן רצנו שלושתנו יחדיו, רצנו ושוחחנו, אך לאחר מכן מרינה, ששבוע קודם לכן רצה 34 ק"מ במרוץ JMUT בהרי ירושלים, בתנאי שטח קשים, החליטה להוריד קצב ונפרדנו ממנה בעצב אך בהבנה. מכאן ואילך המשכתי כל הדרך עם סוניה, עד קו הסיום.

שישו את ירושלים, גילו בה!

שישו את ירושלים, גילו בה!

ריצה בחברותא היא חוויה אחרת לגמרי. ביחד נהנינו מנופיה המרהיבים של ירושלים, מבובות הענק ומהמעודדים הרבים והמקסימים, ביחד שמחנו לראות את הדוד של סוניה, טומי, ממתין לה ליד ביתו, לקראת סוף המרוץ, במעלה רחוב כובשי קטמון שיש אומרים שהוא ידוע לשמצה בשל העלייה שבו, ובידו רעשן גדול ומשמח.

"שלא ייגמר לעולם" אמרה לי סוניה תוך כדי ריצה (יש להודות שעוד לפני העליות שבסוף המרוץ), ואני צחקתי והשבתי שמשפט כזה הוא סימן טוב כאשר הוא מושמע במהלך מרוץ. במקום שתחכה בקוצר רוח לסיומו היא הצליחה ליהנות מיפי הדרך. זאת אף שיום קודם דפקה בכיסא את האצבע השנייה ברגל שמאל… משך כל הריצה נמנעתי במתכוון מלשאול אותה לשלום האצבע המסכנה, בתקווה שהאנדרנלין של המרוץ השכיח ממנה את הכאב.

לקו הסיום הגענו ביחד, באותה השנייה, אוחזות ידיים מונפות אל-על. איזה סיום מתוק ומרהיב!

לאחר שנחנו, פגשנו חברות וחברים ושתינו קפה (עם חלב סויה, כמובן) הגיע הזמן לתת דעתנו לזה שהמשך לרוץ כל אותו זמן, ולקדם את פניו של דוד, שכאמור, רץ מרתון מלא. החלטנו להתלוות אליו לריצת הקילומטר האחרון. תוך כדי המתנה הקפדנו לעודד את הרצים והרצות שחלפו על פנינו. באופן מוזר, מראה הפנים המיוגעות והמיוסרות של לא מעט מהם, גרם לי לדגדוג של קנאה וגעגוע ולבדל הרהור שמא הגיע הזמן לקבוע לעצמי מטרה משמעותית חדשה.

השתיים שנחו והאחד שרץ מרתון מלא. מלוות את דוד לקו הסיום

השתיים שנחו והאחד שרץ מרתון מלא. מלוות את דוד לקו הסיום

Comments

comments

פורסם בקטגוריה ריצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

4 תגובות על על ריצה וחברוּת – חצי מרתון בירושלים – 17.3.2017

  1. מאת רונית‏:

    מטרה משמעותית חדשה? לכי על זה.
    במחשבה שנייה – רוצי על זה :)

  2. מאת רונית‏:

    אחד ממוריי היקרים ששכחתי את שמו בגלל זקנתי … נהג תמיד לצטט את שקספיר באמרה: זה מטורף, אבל יש פה שיטה בטירוף :)
    אז מי שרץ מרתון הוא ממילא מטורף, לכן לקום באמצע הלילה זה נורמלי במסגרת זו :)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>