משוגעי כל העולם התאחדו ­– ריצת הסליחות של אנדיור, תשע"ז

"את השושבינה!"

"את השושבינה!" אמר לי להפתעתי רן שילון, כאשר ניגשתי להיפרד ממנו ולהודות לו לאחר ריצת הסליחות המרגשת ומרחיבת הלב שרצנו בירושלים בערב יום הכיפורים, בלילה שבין שני לשלישי, מ-3:00 בבוקר ועד 7:00 בבוקר. לדבריו, ה"נדנודים" שלי פעלו את פעולתם והוא החליט לחדש את המסורת של ריצת הסליחות בערב יום הכיפורים, ולמרבה השמחה הצליח לשכנע גם את מנש הס, המדריך הבלתי מעורער של הריצות הללו (הן ריצות הסליחות והן ריצות שלוש הרגלים) להדריך ריצת סליחות נוספת של "אנדיור". אז אני בהחלט שמחה לגלות שיש לי מניות צנועות בהצלחה המסחררת הזו. עולה מכאן שהרווחתי ביושר את כמויות המזון הטבעוני המשובח שהעריתי לקרבי בפריסה שלאחר הריצה.

משוגעי כל העולם התאחדו

בדף הפייסבוק של אנדיור נרשם כך: "סיור (ריצה כמובן) הסליחות השנה יהיה בסימן נבואת ישעיהו לאחרית הימים המוזכרת בתפילת הסליחות  'כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים' או בעברית מדוברת; 'משוגעי' כל העולם – התאחדו". ואכן, כאשר הגעתי עם אורן ועם שמוליק לבנייני האומה, לפני 3:00 בבוקר, פגשנו שם לא מעט "משוגעים" לדבר, כמאה וחמישים רצים, שהתקבצו במקום כדי לחוות את ירושלים דרך הרגלים, בלילה שלפני יום הכיפורים.

"אין כמו יפו בלילות", אך גם אין כמו ירושלים בלילות. ובייחוד בלילות שבהם אנו רצים בה, רצים ועוצרים לעתים מזומנות לשמוע הסברים מרתקים.

עם ציפי בראל

עם ציפי בראל. צילמה: ציפי בראל

מנש, עורך דין במקצועו וספורטאי בעל הישגים בתחביבו, ניחן ביכולת תיאטרלית, חוש הומור מצוין, חביבות טבעית וידע רחב. הוא מתבל את הסבריו באנקדוטות משעשעות ומרגשות כאחד. דוגמה לאנקדוטה מרגשת: כאשר הגענו לרח' הרב אריה לוין, הוא סיפר לנו על כך שלרב לוין (שכונה "רב האסירים", אך היה הרבה יותר מכך), לא היה מאומה להעניק לאשתו בליל כלולותיהם, מחמת עוניו. הוא התנצל בפניה ואמר שבמקום מתנה חומרית הוא מעניק לה את זכות הוויתור. בכל פעם שיתגלע ביניהם ויכוח, ודעותיהם תהיינה חלוקות, הוא מתחייב לוותר לה.

אנו רצים מעל גשר המיתרים, מגיעים לאנדרטת אלנבי שהוקמה לכבוד ניצחון הבריטים על התורכים במלחמת העולם הראשונה ושומעים את הסיפור המשעשע על התורכים שנכנעו בפני הטבחים הבריטיים.

 

מנש משעשע את שומעיו באנדרטת אלנבי

מנש משעשע את שומעיו באנדרטת אלנבי. צילום: עידית שוהם

עוצרים בבית התבשיל (תמחוי) מאלשט-פוקס, ושומעים מעט על מפעלות החסד של הציבור החרדי,  חשוב להכיר בחוזקות של הציבור החרדי, גם בלא להתעלם מחולשותיו. ממשיכים וחולפים על פני חצר בתי סיידוף, מתרשמים מציורי הקיר המשעשעים בשוק מחנה יהודה, עוצרים להסברים על "הכתר" בבית הכנסת ארם צובא, חלב. אין ספק שנחלאות מזמנת לנו פינות מעניינות לרוב, ונראה שעל כל פינה ופינה יש סיפור מעניין שניתן לספר.

בישיבת שפת אמת היה מעניין לגלות את החדרון שבו קברי שני האדמו"רים הראשונים של חסידת גור, ולראות את הפתקים הרבים המונחים על הקברים. נשים חרדיות היוצאות מן המקום, מן הסתם חסידות גור, מתבוננות בנו בפליאה. אנו עוצרים במאפיית אביחיל וקונים בה פחמימות מסוגים שונים, בהתאם לפקודתו של רן שילון שנתדלק את הגוף. ובינתיים קוראים בעניין את מודעות הקיר שמול המאפייה. "זהו ה'קיר' החרדי, הפייסבוק החרדי", מתבדח מנש. "צריך להגיע לכאן עם מילון", קובלת בלהה. על הקיר מודעות אבל מלאות פאתוס, בלשון מליצית שאיננו מורגלים בה, לצד אזהרה חמורה ביותר מפני התולעים שבסכך במבוק (תחת הכותרת: "לשקר אין רגלים, לסכך במבוק יש"), ועוד הודעות שונות החולשות על חיי הקודש של הקהילה החרדית של מאה שערים.

מרגש לרוץ בעיר העתיקה, אך המתיחות הבטחונית ניכרת בכוחות המשטרה המתוגברים שבה. איני יכולה להימנע מהמחשבה שתיק המים שעל גבי מגן עלי מפני דקירה בגב. מן הרובע הארמני אנו ממשיכים לכותל. ברחבת הכותל שרים ביחד את הפיוט "אדון הסליחות". שירה, בתו הנחמדת של המדריך, שאף היא השתתפה בריצת הסליחות (התפוחה נפלה לא רחוק מהעץ), הכינה לנו דפים עם הפיוט. שירת הפיוט ברחבת הכותל הייתה מרגשת בעיניי לא פחות מאשר שירתו בבית הכנסת.

ריצת הסליחות תשעז-פיוט אדון הסליחות

מן הצד השני של הדף חייך אלינו הפיוט:

"בן אדם, מה לך נרדם – קום קרא בתחנונים! שפוך שיחה, דרוש סליחה מאדון האדונים. רחץ וטהר, ואל תאחר בטרם ימים פונים. ומהרה, רוץ לעזרה לפני שוכן מעונים. ומפשע וגם רשע ברח ופחד מאסונים. אנא שעה שמך יודעי ישראל נאמנים. לך השם הצדקה ולנו בושת הפנים".

המילים "ומהרה רוץ" הודגשו באותיות אדומות. גם את הפיוט הזה שרנו ביחד, ומיהרנו לרוץ.

לאחר הביקור בכותל אנו עולים בריצה לשער ציון. נחמד לשמוע כמה מהשוטרים הצעירים קוראים לעברנו: "כל הכבוד!". לאחר מכן חוזרים בריצה רצופה לבנייני האומה, ושם מסיימים בפריסה נדיבה, שהיו בה תענוגות לגוף (לפני שנענה אותו בצום יום הכיפורים), לאחר שעינגנו את הנשמה משך ארבע שעות בריצה ובהסברים על העיר שהיא אולי המרתקת בתבל כולה – ירושלים.

 

צילום: סיגל וייס

צילום: סיגל וייס

המחייה – חדשנות בירושלים

לא אזכיר את כל המקומות המעניינים שביקרנו בהם (מחשש שמנש יטען אחר כך שאין טעם בריצת סליחות נוספת, כי הכול כבר תועד, מה שבכל מקרה יהיה רחוק מן האמת), ורק אציין שלצד ההיסטוריה הקדומה היה מעניין לגלות את שיא החדשנות בעיניי: שולחן רחוב שמתברר שהוא שולחן סולארי להטענת פלאפונים. כל שולחן יכול לשמש להטענת שישה פלאפונים בו זמנית. בתחרות השמות למיזם הזה אחת ההצעות שהוצעה היא "אבן הטוען" (בבלי, ב"מ כח, ע"ב: "תנו רבנן: אבן טוען היתה בירושלים, כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם"). הברקה של ממש, בעיניי! בסופו של דבר נבחר השם: המחייה, שגם הוא מוצלח. מעניין שירושלמים ותיקים שרצו אתנו לא הכירו את השולחנות הללו או לא היו מודעים לכך שהם משמשים להטענת הפלאפון. כמו כן הם לא הכירו פינות קסומות שונות שבהן ביקרנו.

 זו כפרתי? כפרות מהדורת תשע"ז – מהדורה מצומצמת

אסיים בצללים בריצה שהיה בה הרבה מן האור (אף שחלקה הנכבד היה בחושך): שוק הכפרות, שעברנו גם דרכו. אני מסבה את מבטי שלא לראות את המראות המכוערים והאכזריים. הבשורה הטובה היא שהשוק כמעט שומם, בניגוד לשנים עברו. אני נזכרת בכך שבריצת הסליחות הקודמת, בשנת תשע"ג, הביקור בשוק הכפרות, ומראה תרנגולת אומללה נשחטת בטקס המפוקפק הזה גרם לשגיא פרידמן להפוך לטבעוני. עוד במהלך הביקור בשוק הכפרות אמר לי שהוא חושב להפוך לצמחוני. כאשר התעניינתי לאחר מכן אם הוא אכן עבר לצמחונות, השיב: "החלטתי ללכת על כל הקופה, אני טבעוני!". כך שלעתים דווקא טוב להיחשף למראות הקשים והרעים, כדי לקבל ניעור רציני ולבחור בחירות מוסריות.

בעניין הכפרות בתרנגולים, מכל הסיבות לאסור את המנהג הנלוז הזה (דרכי האמורי, חשש לטריפות) מדברים ללבי בעיקר דברי ר' חיים דוד הלוי זצ"ל שנזעק " ולמה צריכים אנו דוקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי-חיים ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש רחמים על עצמנו מאת אלקים חיים?" (עשה לך רב, כרך ג, עמ' סז).

אסיים בתקווה שבריצת הסליחות הבאה (ובכך כבר "הגנבתי" בערמומיות תקווה נוספת – שריצה כזו אכן תתקיים) – כאשר נגיע לשוק הכפרות, יתברר שהוא שומם לחלוטין. שנגלה רחמים – וירחמו עלינו מן השמים. ועל כך נוכל לאמר: א-מחיה.

 

 

Comments

comments

פורסם בקטגוריה ריצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

6 תגובות על משוגעי כל העולם התאחדו ­– ריצת הסליחות של אנדיור, תשע"ז

  1. מאת רונית‏:

    באמת מנהג הכפרות הולך ונעלם. נשגב מבינתי למה יש עדיין אנשים שמתעקשים לעשות את זה. אפשר לחשוב שזו מצווה מדאורייתא …

  2. מאת לאזיק‏:

    באמת יישר כוח לשושבינה. נודניקית אחת :) כשאת רוצה משהו, את פועלת …

  3. מאת רונית‏:

    הסיפור על הרב לוין נחמד, אבל קצת לא נוח לי עם אנשים שמתחייבים לוותר מראש על הכול. לא יכול להיות שבמקרה יהיה ויכוח שבו הוא צודק? אין לו דברים שחשובים בעיניו? אנשים פחות אצילים מן הרב לוין יכולים לפתח מרירות אם הם יקיימו החלטה כזאת.

    • מאת יעל שמש‏:

      באמת שאלתי עצמי אם הוא התחרט על זכות הוויתור הזו. ברור שיהיו ויכוחים שבהם הוא יהיה צודק, אבל אדם במעלה הרוחנית של הרב לוין יכול מן הסתם להבליג על כך. אנשים שאינם במעלה זו – אל להם להציע הצעות שכאלה :)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>