אחדוּת ברכבת
לפני שנה, בעיצומה של ריצת הסליחות שרצו חברי "אנדיור" בירושלים בערב יום הכיפורים, הודיע לנו רן שילון שזוהי ריצת הסליחות האחרונה. הוא לא נכנע לקולות המחאה הברורים והבהיר את עמדתו: "במקום ריצת סליחות תהיה ריצה אחרת. צריך לגוון". הגיוון הגיע בצורת ריצת שלוש הרגלים, לכבוד חג הסוכות. ראשונה מבין שלוש ריצות, שכל אחת תהיה שונה מחברתה, כפי שהובטח לנו. מאתר "אנדיור" למדתי שהפעם הריצה תעמוד בסימן אחדות, בעיר שחוברה לה יחדיו. וכמובן, מי שהתנדב להדריך את הריצה (ספוילר: ועשה זאת בהצלחה רבה) היה מנש הס, האיש שלנו בכל הקשור לירושלים. מקום המפגש נקבע לבנייני האומה, בשעה 6:00 בבוקר. ריצת שלוש הרגלים החלה ב… נסיעה ברכבת הקלה, שבימים שלפני שהושלמה מלאכתה נקראה בפי תושבי ירושלים "רכבת תקלה" או "רכבת הקללה". אולם היום חבלי הלידה כבר מאחוריה, ונראה שכעת רוב התושבים מרוצים ממנה. בעוד רן דואג לרכוש כרטיסים לכולנו (ושתי רכבות חולפות אותנו), סיפר לנו מנש כי הרכבת הקלה עומדת בסימן אחדות: ניתן למצוא בה חרדים לצד נשים, ערבים לצד יהודים, וכולם, הכריז מנש, נוסעים ביחד ואינם משלמים. אם הוא אכן צודק בכך, אולי הרצים הרבים של "אנדיור" ששילמו עבור הכרטיסים, יצילו את המאזן היומי של הרכבת הקלה.
לכל חלל יש שם?
ירדנו בגבעת המבתר ולאחר שהתרגלתי לרוגע של נסיעה ברכבת הקלה, נסיעה שלוותה בתחושה של טיול שנתי, כמעט הופתעתי כאשר התחלנו לרוץ. עצרנו בבית קברות יפה ומטופח שהוקם בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. בקצה בית הקברות מצויים קברי לוחמים יהודים, ועל מצבותיהם חקוק מגן דוד במקום צלב. "אצלנו, היהודים, לא מקובל להניח פרחים על הקבר, אלא אבנים, להביע זיכרון" אמר מנש, והניח אבן על אחד הקברים. כמו תמיד באירועים כאלה ניסיתי להדחיק את אחד ההסברים שקראתי לגבי מקורו של מנהג הנחת האבן: כדי לא לאפשר למת לצאת מהקבר (יש כמובן הסברים אחרים), והנחתי אבן קטנה על קברו של מ' גלינסקי (אם יחליט לצאת מקברו היא לא תמנע זאת ממנו). הצטערתי בשבילו ובשביל הלוחמים האחרים על צורת הרישום האחידה הזו ששדדה מהם את שמם הפרטי, גם במותם, ויחד עם יואל ניסיתי לנחש את שמו: מאיר? מרדכי? משה? ואולי מקס? "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ", כתבה המשוררת זלדה, אך כאן, בבית הקברות הזה, הצטמק השם לאות הראשונה שבו.
בית הקברות הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה. צילום: רן שילון
מבית הקברות רצנו לאוניברסיטה העברית. מנש סיפר על הסכם הפרדת הכוחות (ובלשונו: "הסכם אפיסת הכוחות") שנחתם במלחמת העצמאות, והותיר את האוניברסיטה העברית כמובלעת. "תמשיך לדבר" ביקש ממנו איציק, כאשר השתתק, שהרי יודע כל רץ ומבינה כל רצה: "כל עוד מדברים לא רצים". "צריך להכניס אסימון", התבדח מנש, ובכל זאת המשיך לדבר, אף שאיש מאתנו לא הצטייד באסימון, והצעירים שבינינו אולי אף אינם יודעים מהו.
שתי תצפיות נוף – קרובות וכה שונות
המשכנו לרוץ לתצפית נוף יפה מקו התפר. העיר העתיקה נפרשה לנגד עינינו, וזהב כיפת הסלע שעל מסגד אל-אקצא הוסיף למראה המרהיב הדר והוד. משם רצנו ריצה קצרה לקו פרשת המים של ירושלים, לתצפית נוף נוספת, ושעטות רגלי הרצים הרבים החרידו משלוותם צעירה וצעיר שהתבודדו במקום. מנש ניסה לפצות אותם על שדידת פרטיותם בכך שהזמין אותם לשמוע את הסבריו. אף שתצפית זו לא הייתה רחוקה מהתצפית הקודמת, הנוף שנגלה ממנה היה כה שונה. בקצה החורש השתרע מול עינינו "מדבר בצל הגשם", הלוא הוא מדבר יהודה, והראות הטובה אפשרה לנו להבחין היטב בים המלח, המכונה במקרא "הים הקדמוני".
תצפית לים המלח. צילום: עידית שוהם
לרוץ עם כבשים ופרויקט הסינון
המשכנו לרוץ בשטח פתוח באזור נחל קדרון והתכסינו באבק. "קיטרנו" על שלא הבאנו נעלי שטח. עדר כבשים ועזים רץ במקביל אלינו, מתחתינו, אף הוא ללא נעלי שטח, אך גם בלא קיטורים. התבוננתי בכבשים ובעזים הנלבבות, ושאלתי עצמי כיצד ניתן להתייחס אליהן כאל מזון. הגענו לפרויקט הסינון של עפר הר הבית בעמק צורים. במקום נאסף עפר מהעבודות שניהל הווקף ב"אורוות שלמה" בהר הבית. כידוע, העבודות הללו הסבו נזק ארכיאולוגי עצום. כדי לצמצם מעט את הנזק, חברו ארכיאולוגים, מתנדבים ומבקרים למפעל סינון העפר שפונה, שבזכותו נמצאו ממצאים ארכיאולוגים חשובים, כולל כאלו מימי בית ראשון ובית שני. מנש סיפר לנו שבתו חגגה את מסיבת בת המצווה שלה בכך שהזמינה את חברותיה לקחת חלק בפרויקט התיירותי-התנדבותי הזה של סינון העתיקות. "דרך נפלאה לחגוג בת-מצווה וכמה מתאים לבתו של מנש לחגוג כך", אמרנו זה לזה.
כבשים רצות באופק. כיצד ניתן לראות בהן אוכל? צילום: עידית שוהם
הר הזיתים וצעיר החללים
המשכנו לאזור הכנסיות ועלינו בריצה בעלייה תלולה לבית הקברות בהר הזיתים. רן עמד כרס"ר והשגיח שאיננו עוברים להליכה, חלילה. התברר שחלק מאתנו כבר חלפו על פני פתח בית הקברות בלא שיגלו לנו זאת, כנראה לצורך אימון עליות. הסתובבנו, אם כן, וחזרנו למטה, באנחת רווחה. פקדנו את קבר האחים של חללי העיר העתיקה. מנש סיפר על החלל הצעיר ביותר, נסים גיני, ששימש כתצפיתן וכקשר בקרב על הרובע היהודי במלחמת העצמאות. נזכרתי שבריצת הסליחות גם כן סיפר עליו, כאשר הגענו למקום שבו נפל. הנה השלמנו מעגל הקשור אליו, והגענו לחלוק לו כבוד בקברו.
קברים חצובים בסלע ובולות מימי בית ראשון
"כל מי שבכה במעלה העלייה הזו זה בסדר", אמר מנש, כאשר הגענו לכנסיית "האדון שבכה" הסמוכה, הבנויה בצורת דמעה. חוזרים לפרופורציות. מהי עלייה קצרה, גם אם תלולה, לעומת דרך הייסורים (ויה דולורוזה) שעבר ישו, לפי מסורת הנוצרים. המשכנו וראינו את אחת התחנות בדרך הייסורים (ויה דולורוזה) שעבר ישו, שם, לפי מסורת הנוצרים, הזיע דם. המשכנו בריצת שטח בנחל קדרון, וצפינו ביד אבשלום (שסופו המבזה היה שגופתו הושלכה לבור ביער), ובקברים חצובים בסלע: קבר זכריה, קבר בני חזיר ועוד. אף שכבר טיילתי כאן בעבר עם יריב, המראה בהחלט מרשים.
והנה הגענו למקום חפירות ארכיאולוגיות בעיר דוד שד"ר אילת מזר מזהה כארמון דוד. מרגש להיות במקום שבו נמצאו בולות (חותמות) מימי בית ראשון, כולל של דמויות המוכרות לנו מן המקרא, כמו הבולות של "יהוכל בן שלמיהו בן שבי", ו"גדליהו בן פשחור", שניהם שימשו שרים בממשל צדקיהו מלך יהודה, שבימיו אירע חורבן בית ראשון, והם נמנים בין השרים שדרשו מצדקיהו, המלך החלש, להמית את ירמיהו הנביא בשל נבואות החורבן שלו (יר' לח).
הליכה בבריכת השילוח ומחשבות על מאפייה
המשכנו לבריכת השילוח, שאליה זרמו מי הגיחון באמצעות נקבת השילוח. בתחילתה של הבריכה – ציור יפה של עולים לרגל, מקיימים את מצוות העלייה לרגל לבית המקדש. בנקודה זו לא מתאפשר לרוץ, והלכנו במעבר הצר של הבריכה. טיפות טפטפו על ראשינו. "אבל מה עם המאפייה?" שאלה יערה, שפסעה מאחורי. "הגעתי לריצה הזו בגלל שהבטיחו לנו ביקור במאפייה". אך כאשר המעבר הפך צר אף יותר הכריזה: "מזל שלא הספקנו לבקר במאפייה". מנש הסב את תשומת לבנו לפתקים שנתחבו בין אבני הבריכה. לדבריו, מי שהשתמש בבריכת השילוח כתחליף לכותל, יודע שהפתקים משם אינם נלקחים, בניגוד לפתקים שבין אבני הכותל, שמדי פעם מועברים לגניזה. הסתיים המסע בבריכת השילוח ומצאנו עצמנו בפינת הכותל המערבי והכותל הדרומי, מקום שבו נמצאה הכתובת "לבית התקיעה", שם תקעו הכוהנים בחצוצרות להבדיל בין קודש לחול.
הליכה בבריכת השילוח. צילום: רז מסד
מהשוק הערבי למתחם הקניות היהודי
לאחר ביקור במאפייה ותדלוק הגוף בבייגלה ובפיתות, המשכנו בריצה בסמטאות השוק הצבעוני של העיר העתיקה. "לא ללכת, לרוץ", נשמעה לפתע גערה מפי אחד מסוחרי השוק, ואיני יודעת כלפי מי הפנה אותה, כי חברי הקבוצה שלי שהיו בטווח ראייתי רצו כולם. שעשע אותי שבמקום שיעודד אותנו לעצור ולבדוק את הסחורה שלו, הוא נוהג כאילו קיבל מינוי רשמי ותשלום מרן, כדי שירדה בנו. מהשוק בעיר העתיקה הגענו למתחם הקניות בממילא, ונהנינו ממראה פסלים הומוריסטיים. חבל שלא היה זמן להתעכב מעט על האמנות ונאלצנו להסתפק במבטים חטופים, תוך כדי ריצה.
ליצור חוויה באמצעות ריצה
כאשר עשינו דרכנו בחזרה מהעיר העתיקה לבנייני האומה דרך רחוב יפו, השעה כבר הייתה לאחר 10:00 בבוקר, כך שהרחובות המו ואדם, ורבים מהאנשים הביעו את התפעלותם ממספר הרצים: משפטים כדוגמת "וואו! כמה רצים!", נשמעו שוב ושוב, מפי הורים וילדים כאחד. חשבתי לעצמי שמעבר לחוויית הריצה הנפלאה שהייתה לנו, כמה נחמד ליצור, באמצעות ריצה משותפת, את חוויית הבוקר של תושבי ירושלים: ילדים ומבוגרים, גברים ונשים, יהודים וערבים, חילונים ודתיים.
פינגבאק: trap mix 2017