"כי נפלתי קמתי" – מרוץ סובב עמק 11.10.2013

שוד ושבר

"ידיים למעלה / על הראש / על הכתפיים / אחת שתיים שלוש!"

כל שלב בשיר הילדים החביב הזה הפך לאתגר שנחוצים זמן וסבלנות להתגבר עליו (כבר צלחתי בהצלחה את שני השלבים הראשונים). שבוע וחצי לפני מרוץ סובב עמק נפלתי במהלך אימון ריצה ושברתי את צוואר הרדיוס (ידעתם שיש דבר כזה?) המחבר בין המרפק לכף היד, של יד ימין (כן, היד החזקה שלי). "אבל יש לי מרוץ עוד שבוע וחצי", כמעט התחננתי בפני האורתופד שבדק את תצלום הרנטגן, אולי יואיל לשנות את ההבחנה ולומר בקול מרגיע שהכול בסדר. "ממש לא נראה לי שתוכלי לרוץ אותו. רק אם יפסיק לכאוב", השיב בטון סקפטי. וגם אני לא ראיתי ורודות. איך יפסיק לכאוב כה מהר? הרי כעת הכאב איום ונורא. ואני לא מצליחה להזיז את הזרוע – לא ליישר ואף לא לכופף.

כי נפלתי קמתי

הדבר הראשון שזכור לי שעבר במוחי לאחר הנפילה הוא הפסוק מספר מיכה "כי נפלתי קמתי". בעודי אומרת אותו בלבי, קמתי, חזרתי בצליעה קלה לביתי (הברך חטפה חבלה חיצונית), ולאחר שנרגעתי, השלמתי את האימון. עדיין לא ידעתי שיש לי שבר, אז דבקתי במטרה. בהמשך היום הכאב התגבר משמעותית וכך גם מגבלת התנועה וביקור במוקד חירום הבהיר את ממדי השבר. מאמני, אילן פריש, הכין תכנית אימון חלופית, מתוך אמונה (שאיני יודעת מנין שאב, אך נראה שיהודים הם מאמינים בני מאמינים) שארוץ את הסובב. בשבוע וחצי שבין הפציעה למרוץ התקיימה בי הקללה שמקורה ביידיש: "שתכיר את הרופאים והם יכירו אותך". פגשתי אורתופדים, עברתי צילומי רנטגן וסי טי, וכמובן – חזרתי לפיזיותרפיסט הספורט, יובל דויד, שטיפל בפציעה שלי בגיד אכילס לפני מרתון ירושלים. יובל פסק שאוכל לרוץ, וזה מה שהכריע את הכף. הסתייעתי גם ברונה המקסימה מאורגניק מרקט לגבי מוצרים טבעיים העשויים לסייע לאחות את השבר. יריתי בכל התותחים, כולל טיפול הילינג שקיבלתי מאימא שלי. הבשורה הטובה היא שעם קשר או בלי קשר לכל האמצעים הללו, מדי יום חשתי שיפור דרמתי במצבי. הכאבים פחתו משמעותית וטווח התנועה גדל מיום ליום.

ההפתעה שלפני המרוץ – הנה מגיע אריאל!

לקיבוץ הזורע, שבו החל המרוץ, הגענו יריב ואני מיקנעם, שם התארחנו אצל ורד ורפי, קרובי משפחה. יריב ניצל את זמן המרוץ לטיול אופניים בסביבה, שבמהלכו עלה את העלייה של נשר. כמה דקות לפני הזינוק של המקצה שלי – 33 ק"מ, הגיע ניר גולדשטיין, שסיים ראשון את מקצה ה-166 ק"מ, ואריאל רוזנפלד, הרץ הטבעוני, מלווה בבני משפחתו, שסיים ראשון את מקצה ה-100 קילומטר וקבע שיא מסלול. התמלאתי אושר על ההישג של אריאל. לפני המרוץ כתב לי שמטרתו היא פשוט לסיים, שהרי זו פעם ראשונה בשבילו לרוץ 100 ק"מ, והנה הישג כזה… מיהרתי לברך אותו ושמחתי להיווכח שהוא מחויך וכלל לא נראה כמי שרץ תשע שעות רצופות 100 ק"מ. "ולו רק בשביל הרגע המשמח הזה, לראות את ההישג הזה של אריאל, השתלם לי להשתתף במרוץ", חשבתי בשמחה ובסיפוק. עדיין לא התחלתי לרוץ, וכבר אושר גדול.

ריצה רגועה

"רוצי ריצה רגועה ואל תיגררי אחרי הקצב של רצים אחרים", הזהיר אותי אילן יום לפני המרוץ. "רק לאחר שתגיעי לקילומטר העשרים, אם תראי שאת מרגישה טוב והיד בסדר, את יכולה להגביר", הוסיף. פעלתי כעצתו ואף מעבר לה, משום שרצתי ריצה רגועה וזהירה, שלא אפול, חלילה, עד הקילומטר העשרים ושלושה והגברתי רק בעשרת הקילומטר האחרונים.

לפני המרוץ, לא פגשתי איש מחבריי לקבוצה. לכן שמחתי כל-כך לראות לפתע את ליאת, מגיחה מאחוריי, מתעכבת מעט לשיחה קלה, וממשיכה לשעוט קדימה. גם דיאנה ודרור בירכו אותי לשלום ודהרו לדרכם.

והנה עוד פנים מוכרות – חן וטל מעין יהב, שהיו חלק מצוות המאמנים במחנה האימונים של "אנדיור" בעין יהב, צצו בדרכי. רצתי לצדן כברת דרך. "פולקע נהנה ממה שכתבת עליו", אמרו לי, והתכוונו לכלב הנועז של חן, שרץ אתנו שעות ארוכות בריצת הלילה באזור עין יהב, ואף הרהיב עוז והצטרף לקבוצה המהירה יותר. הזכרתי אותו בפוסט הנושא את הכותרת "ליהנות מפולקע".

כמה פרות הגיחו לפתע מן הצד ושעטו בריצה לשביל שבו רצנו. "יעל, זה במיוחד בשבילך", אמרה לי חן. הצטערתי שעידית שוהם לא הייתה שם כדי לצלם זאת.

לפתע הגיע מאחור יואל, חברי לקבוצת הריצה ב"אנדיור". הזינוק שהוקדם לעומת מה שפורסם מצא אותו עם טלית ותפילין, כך שהוא יצא לדרך מעט מאוחר יותר. יואל הוא רץ מהיר בהרבה ממני, אך הוא התאים את הקצב שלו לשלי כך שרצתי אתו זמן ממושך. העברנו את הזמן בנעימים אף שנושאי השיחה היו מדכדכים בחלקם. בקילומטר השנים-עשר שכנעתי אותו להתקדם בקצב שלו ושילחתי אותו לדרכו. מכאן ואילך המשכתי לבד. שמחתי לראות את שירי בן עמי, מאמנת הריצה הטבעונית שאותה ראיינתי בעבר לבלוג, חולפת על פניי בכיוון הנגדי בחיוך ובצעד קל. אף שהשתתפה במקצה ה-61 ק"מ, נראתה רעננה להפליא. לאחר מכן נודע לי שסיימה שלישית מכל הנשים. הידד, שירי!

ומה עם לסבול?

עיניי גמאו את הנוף שהיה יפה אף יותר משזכרתי משנה שעברה. שאפתי לקרבי את ריחו החריף של השוּמר שצמח בצדי הדרכים, התענגתי על מראה היערות ולא פחות מכך על צלם, ו… פשוט נהניתי. לפני הריצה הכנתי עצמי נפשית לכך שהיא תהיה כרוכה בסבל גופני רב. חששתי שהיד הפצועה תכאב, שהחיכוך של המכנסיים בגלד הפצע שחטפתי בברך בעקבות הנפילה יציק, אף שיובל חבש לי את המקום. אילן אמר לי לקחת עמי משככי כאבים, אך מאחר שאיני מורגלת באלה שכחתי לפעול לפי עצתו. הייתכן שהייתה זו שכחה פרוידיאנית? החלטתי שתהיה זו הזדמנות נאותה לנסות להפריד בין כאבי הגוף ובין החוויה הנפשית. אלא שהקילומטרים החלו להצטבר, ולא הביאו עמם את הסבל והכאב המצופים (אך לא  מיוחלים). היה לי פשוט נעים ונחמד לרוץ בנוף היפה וליהנות מהפריסה הנדיבה – כל 3.5 ק"מ – של תחנות הריענון, שגם היו מצוידות בנדיבות. המתנדבים היקרים, רבים מהם ילדים, החמיאו לרצים ועשו כל מאמץ להקל עליהם ולהנעים את ריצתם. הצטיידתי מראש בפתקי עידוד לרגעי משבר שכתבו לי אימא שלי וחברתי רונית, אך כאשר הבנתי שהמשבר מסרב להגיע, החלטתי לפתוח את הפתק של רונית בקילומטר ה-23. "יאללה, נו כבר, האתיופים הגיעו כבר מזמן לקו המטרה", כתבה לי רונית, והצליחה להצחיק אותי. ואכן, בנקודה זו החלתי להגביר קצב, כפי שתכננתי מראש לעשות. לא, לא בגלל האתיופים שהגיעו לקו המטרה. בקילומטר ה-30 קראתי את פתק העידוד מאימא שלי, שהמסר שלו היה – "כן, את יכולה!". אמי היקרה התכוונה כמובן לכך שאני יכולה לסיים את המרוץ, אך החלטתי לתרגם את כוונתה להחלטה שגמלה בי לפתע – לנסות לסיים את המרוץ בפחות מ 3.40 שעות. תוך כדי תנועה גם קיבלתי תיאבון, והחלטתי לנסות לסיימו בפחות ב 3.35 שעות. ברור היה לי שאת אימא שלי הזמן שבו אסיים מעניין כקליפת השום, ואולי אף פחות מזה, אז אולי אני חייבת לה התנצלות על שתרגמתי את דבריה לפי שאיפותיי ולא לפי כוונתה.

נראה לי, שזוהי הפעם הראשונה שאני מגבירה מהירות בחלק השני של המרוץ. בשל הריצה הרגועה רוב המרוץ, כוחי היה במותניי ובשלב זה התחלתי לעקוף רצים רבים, ובסופו של דבר, סיימתי את המרוץ לאחר 3:34.11 שעות.

 עם ילדי קיבוץ הזורע

הסנדלים!

אף שכתבתי לעיל שהמרוץ עבר ללא סבל גופני מיוחד, פטור בלא כלום אי-אפשר. בקילומטר העשרים חשתי כאב באצבעות כפות הרגליים. זו לא פעם ראשונה, ואני חוששת שגם לא אחרונה, שריצות ארוכות גורמות לי לדלקת חמורה באצבעות הרגל. אם מישהו מהקוראים מכיר שיטה להתגבר על בעיה זו – אשמח מאוד לשמוע על כך ואהיה אסירת תודה על כל מידע מועיל. על כל פנים, בעודי חשה בכאב, פנטזתי את הרגע שבו אסיים, אחלוץ את נעליי ואנעל סנדלים, כדי להקל על האצבעות הדואבות. הסנדלים! הכתה בי כברק ההכרה, שאין לי כל זיכרון מהבוקר של עצמי אורזת את הסנדלים. הייתכן ש… כן, אכן, הסנדלים נשכחו בבית המארחים ביקנעם…

שבח למארגנים על התחשבות בטבעונים

פעמים רבות קבלתי מעל דפי בלוג זה על כך שהכיבוד שחולק בסיום מרוץ זה או אחר לא גילה התחשבות ברצים הטבעונים. לעונג הוא לי לומר שהפעם היה זה שונה. בין הכריכים הוצעה אפשרות לכריך חצילים, שאינו מכיל מוצרים מן החי, וכן החטיף הטעים שחולק בשקית המרוץ לא הכיל חומרים מן החי. יישר כוח גם על כך! "מרוץ לתפארת מדינת ישראל", כינתה אותו דיאנה, ואני מסכימה אתה.

טבעונים למרחקים ארוכים

בבית חיכתה לי הפתעה על קיר הפייסבוק שלי. התברר שכאשר בירכתי את אריאל ברגע שבו סיים את המרוץ, צילם אביו, ד"ר מנשה רוזנפלד, תמונה שלנו. אריאל תייג אותי וכתב בכותרת: טבעונים למרחקים ארוכים, והוסיף סמיילי. אכן, סיום מחויך ושמח למרוץ מושקע ונפלא.

טבעונים למרחקים ארוכים! עם אריאל רוזנפלד (באמצע). צילום: מנשה רוזנפלד

Comments

comments