טבעונית למרחקים ארוכים: מרוץ המכבייה – ריצת אחים גם יחד

שחור בעיניים

"הוי, לא, שוב חולצה שחורה", מירב ואני רוטנות. שתינו הגענו לחלוקה המוקדמת של ערכות המרוץ. מירב אמנם הציעה שתיקח בשבילי את הערכה, אך העדפתי להתייצב בעצמי כדי שאוכל למדוד את החולצה. כעת אני מבינה שזה היה מיותר. למרות כל המרוצים שבהם השתתפתי, ניתן לספור את חולצות המרוץ שאתן אני באמת רצה על אצבעות יד אחת. רוב החולצות נפסלות לשימוש על סעיף אורך השרוול, והנה עוד חולצה שנחרץ גורלה להישאר בארון, אף שאורך השרוול במקרה זה דווקא מניח את הדעת. "אני לא מבינה את הקונצפט של מארגני המרוצים. מדוע הם בוחרים חולצה שחורה?" אמרה לי סוניה בהשתתפות, ואילו יריב מצא את התשובה: "לחולצה שחורה שני יתרונות ברורים: ביום – היא מאוד מחממת, ובלילה – הנהגים לא רואים אתכם". "אולי חבל שלא בחרתי לרוץ חצי מרתון", עובר בי הרהור חרטה למראה הצבע הכתום של חולצות רצי החצי.

לרוץ עם אחי ומטרת המרוץ

הסיבה שבחרתי שלא לרוץ חצי מרתון כפולה: הלחות הגבוהה של חודשי הקיץ אך יותר מכך – הרצון לרוץ עם אחי, אלון, שנרשם למקצה העשרה ק"מ. הידיעה שגם קרובתי, רונית, וחברתי, מירב, נרשמו לאותו מקצה חיזקו את ההחלטה. הודעתי למאמן, אילן פריש, שזהו לא מרוץ מטרה בשבילי (מרוץ מטרה אני מעדיפה לרוץ בתנאים קרירים ויבשים יותר) ושבכוונתי לרוץ עם אחי. אולם ממש בפתח המרוץ נודע לי מאלון שהוא עדיין לא רץ רצוף עשרה ק"מ, אלא לכל היותר שישה. ברגע זה מצאתי את מטרת המרוץ – לגרום לאלון לרוץ עשרה ק"מ ברציפות. "אני לא מבטיח שום דבר", סירב אלון להתמסר למטרה שהציבה אחותו הגדולה. למרוץ הגעתי עם אלון ועם רונית. רונית סיפרה לנו על חייה העמוסים. היא אימא לארבעה, עובדת במשרה מלאה, ונמצאת כעת במרוץ קדחתני לסיים את עבודת הדוקטור על הפרעות קשב וריכוז. למרוץ החיים הזה הוסיפה את ההשתתפות במרוץ המכבייה. "כל מה שאני רוצה זה פשוט ללכת לישון", פיהקה. בפארק הלאומי איתרנו את מירב וביחד איתרנו את הירח, מלא וצהוב. איזה מראה מרהיב! נזכרתי בשירו של אלתרמן – "ירח", הפותח במילים: "גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת", ובייחוד בבית השני שבו: וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ וְהַיָּרֵחַ עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ אִתָּהּ אוֹמֵר – אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה? הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

מירב, רונית, יעל ואלון לקראת המרוץ

רמת-גן מסבירה פניה לרצים ואלון מסביר פניו למעודדים

הייתה זו חוויה נעימה במיוחד בשבילי לרוץ ברחובות רמת-גן, לצד אחי הצעיר והאהוב; "הנה מה טוב ונעים ריצת אחים גם יחד", חייכתי לעצמי. תושבי רמת-גן, ובייחוד ילדיה, עמדו בצד הדרך ועודדו את הרצים. הופתעתי מכך שבחור בעל חזות חרדית מובהקת צילם אותנו. קריאות עידוד נשמעו גם מאחת המכוניות בכביש המקביל, אף שחגיגה לרצים היא כאב ראש לנהגים. תושבי רמת-גן התגלו כמעודדים אידאלים, אך נהניתי להיווכח שאלון הוא הרץ האידאלי בעבור המעודדים: מגיב אליהם, מודה להם, מחליק ידיים עם כל ילד וילדה שרק ביקשו זאת (בערך מחצית מילדי רמת-גן…).  "כל הכבוד, כל הכבוד!" קראו הילדים קריאות קצובות. "תודה רבה, תודה רבה!" השיב להם אלון, באותו הקצב. "Welcome to Israel!", צעקו כמה מן הילדים, תחת הרושם שאם מדובר במרוץ המכבייה, הגיעו הרצים מכל קצוות העולם. אני בוחרת להאמין, שהיו מעודדים אותי באותה התלהבות גם לו ידעו שהגעתי מקריית אונו הסמוכה.

להתגבר על משבר באמצעות סיפור על צוות הויט

בקילומטר הרביעי הודיע לי אלון שהוא יאלץ לעבור להליכה. עודדתי אותו להמשיך לרוץ בקצב איטי יותר. כדי לטעת בו מוטיבציה, סיפרתי לו את הסיפור המדהים על צוות הויט: כיצד דיק הויט, שהיה בטטת כורסה ממוצע, נענה לבקשתו הלא הגיונית של בנו הנכה, ריק, להשתתף במרוץ של שמונה ק"מ. דיק, שרצה לשמח את בנו, רץ בקושי עצום שמונה ק"מ כשהוא מוביל את עגלת הנכים של ריק. האושר שחווה ריק גרם לאביו להפוך את הספורט התחרותי לדרך חיים. "צוות הויט" הפך לאגדה, והאב ובנו השתתפו במרוצי מרתון לרוב ואף בתחרויות איש ברזל. "ללמדנו, שפעמים רבות יש בנו כוח הרבה מעבר למה שנדמה לנו", אני לא מתאפקת ומפרשת את המסר הברור של הסיפור. איני יודעת אם אלון התרשם מהדברים אם לאו, אך הוא ממשיך לרוץ ואפילו אינו מתלונן שקשה לו.

"היא לא הרשתה לי"

קילומטר שישי מאחורינו, ואני מזכירה לאלון שכל צעד שלו כעת הוא שבירת שיא. "קילומטר שביעי!" "שמיני!", "תשיעי!" אלון מכריז בקול על כל קילומטר שגמאו רגלינו. והנה אנו חוצים את שער הסיום  אוחזים ידיים ומניפים אותן אל-על. הידד! מטרת המרוץ הושגה. אלון רץ לראשונה בחייו עשרה ק"מ ברציפות! אנו פוגשים את המאמן של אלון, שי אלבלינג, שממש החודש פתח קבוצת ריצה למתחילים בקיבוץ גבעת-ברנר, שם גרים אלון ואשתו גל, שהצטרפו לקבוצה. שי שואל את אלון איך היה לו.  "היא לא הרשתה לי לעבור להליכה", מתלונן עלי אלון, אך אני מזהה את הגאווה בקולו. וגם אני, האחות המרושעת, זו ש"לא הרשתה", מתמלאת גאווה.

ולסיום – מסר טבעוני וקבלה לעתיד

לאחר המרוץ שמחתי לפגוש את רם לונגמן, רץ טבעוני, שעל חולצת המרוץ שלו נרשם –"Go "Vegan!. את המרוץ סיים בתוצאה היפה מאוד בעיניי,  אך מאכזבת בעיניו  ­– 44:40 דקות. "אני משתדל להפיץ את המסר הטבעוני", אמר לי, כאשר הבעתי התפעלות מחולצתו. נזכרתי (שוב) שגם אני החלטתי לזהות עצמי כרצה טבעונית באמצעות פריטי לבוש, אך לבושתי, עדיין לא עשיתי זאת. קיבלתי על עצמי לפעול להשגת פריטי לבוש כאלה עוד השבוע. ומאחר שהתחייבתי על כך קבל אתר שוונג והבלוג טבעונית למרחקים ארוכים, אין לי ברירה אלא לעמוד בדיבורי.

Comments

comments