חלף זמן מאז המרוץ ועדיין לא כתבתי עליו. כנראה דחיתי את הכתיבה משום שסיומו היה עבורי מעט טראומטי. אך היו בו כמובן גם דברים טובים, כולל גביע למקום ראשון בקטגוריית גיל.
גביע – למרות הכול.
צילמה: עדי בלום
בפוסט הקודם כיניתי את מרוץ "גבעת שמואל" מרוץ הבית, משום שהוא אורגן בשיתוף פעולה עם האוניברסיטה האהובה שלי, אוניברסיטת בר-אילן, ואף עבר בשטח האוניברסיטה, שבה אני עובדת בשמחה ובהכרת תודה כבר עשרות שנים, כמרצה וכחוקרת במחלקה לתנ"ך בפקולטה למדעי היהדות.
ובכן, גם מרוץ גני תקווה יכול להיחשב מרוץ הבית, מהסיבה הפשוטה שהוא גובל בביתי. אם תרצו, מרוץ שמגיעים אליו בריצה. מושלם. אומנם אני גרה בקריית אונו, אך ביתי הוא על גבול גני תקווה. קבעתי עם ענת מלמד ועם עדי בלום ריצת חימום משותפת. הצטרף אלינו גיל, בן זוגה של עדי. עוד לפני ריצת החימום קפצתי לאמא שלי המתגוררת בגני תקווה, סמוך לפארק התקווה, כדי להזליף לה טיפות לעין, לאחר ניתוח בעין שעברה. השארתי אצלה את הטלפון הנייד, כדי לא להיסחב איתו בריצה.
לאחר ריצת החימום התייצבנו בקו הזינוק הצמוד לפארק. פגשנו את חברנו לקבוצה יוסי צחור, וגם את שוש בלייכמן האגדית, המתחרה היחידה בקטגוריית הגיל של מעל גיל 70. בעוד עשר שנים, כך אני מקווה, גם אני אתחרה בקטגוריה זו.
רצות ורצי תל אביב 100 המתגוררים בקריית אונו ובגני תקווה 🙂 מימין לשמאל: ענת מלמד, יוסי צחור, יעל שמש, עדי בלום
זו הייתה חוויה מיוחדת לרוץ בנופים המוכרים שבהם אני מרבה לרוץ. אולם הבעיה הייתה שהגעתי למרוץ בעודף מוטיבציה. נקטתי את שיטת "מבצע סבתא" – לפתוח בכל הכוח ולנסות להגביר. זה לא עבד. בסיום כבר הרגשתי עייפה. בכל זאת ניסיתי להגביר כשאני מדרבנת את עצמי במשפטי מוטיבציה כאלה ואחרים. סיימתי ברגל כושלת, בתוצאה של מעל 53 דקות, שיכולתי להשיג גם בפחות מאמץ ובפחות מוטיבציה. לפי מה שנאמר לי, סיימתי את המרוץ חיוורת. מהר מאוד ניגשו אליי מתנדבי מד"א, הורו לי לשכב על הדשא, הרימו את רגליי, לקחו ממני דם ונבהלו לגלות שהסוכר שלי גבוה, לפי בדיקתם – 300. מזל שלא הבנתי בזמן אמת את משמעות הנתון הזה. ענת ניגבה את פניי במים, וזה באמת הקל עלי. לבסוף נאלצתי לדרוש מהם לסיים את הסאגה ולהניח לי לעמוד על רגליי. ענת ליוותה אותי כברת דרך לראות שאני יציבה, וכאשר הבטחתי לה שאני מרגישה טוב הניחה לי להמשיך בדרכי. חזרתי לאמא שלי והזלפתי לעיניה מנה נוספת של טיפות, מתענגת על המחשבה של מה שמאפשר לי מרוץ הבית – טיפול באמי "על הדרך". לא סיפרתי לה שהרגשתי לא טוב. אולי היא תקרא על כך בפוסט כאשר ראייתה תשתפר, אך במרחק זמן מהאירוע – זה לא נורא. לקחתי את הפלאפון וחזרתי למקום האירוע, לפגוש את ענת, עדי, גיל ויוסי. קיוויתי גם לפגוש את יעל פורת, מרכזת המחלקה לתנ"ך, המתגוררת אף היא בגני תקווה. ידעתי שהיא משתתפת במרוץ, אף היא במקצה ה-10 ומתכננת לרוץ עם בנה. הצטערתי שלא יצא לנו להיפגש לפני המרוץ או במהלכו.
עדי בדקה באינטרנט את התוצאות וגילתה לי שיש לי גביע, מקום ראשון לקטגוריית גיל. בהחלט משמח, בייחוד לאור העובדה שזו פעם ראשונה שאני זוכה בגביע שבוע אחר שבוע (ופעם ראשונה שמשתתפת במרוץ שבוע אחר שבוע).
כאשר עליתי לפודיום שמעתי קול מוכר קורא בשמי. לשמחתי, ראיתי את יעל פורת מנופפת לי לשלום ומייד לאחר מכן מצלמת אותי. גם עדי צילמה אותי, כך שיש לי "בוק עדי" ו"בוק יעל".
עוד תמונה משמחת.
צילמה: יעל פורת
יעלות המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן.
עם יעל פורת בסיום המרוץ
סוף טוב, הכול טוב – אתמול עשיתי בדיקות דם. גלוקוז – 78, וכן כל שאר התוצאות מצוינות מלבד ההמוגלובין שהוא נמוך במקצת – 12.1, אך אני רגילה להמוגלובין נמוך.
לפני מספר ימים האזנתי תוך כדי ריצה לפרק 126 בפודקאסט הביולוגיה של הווינרים של איתן עזריה, ששוחח עם היועץ המנטלי והארגוני גיל לבנוני. גיל סיפר על תובנה מעולם הכדורגל, שלעיתים לא צריך "להרביץ מוטיבציה" בשחקנים, אלא דווקא להרגיע. עודף מוטיבציה ותוספת לחץ יכולים דווקא להזיק.
נראה לי שזה מה שקרה לי במרוץ גני תקווה. מזל שלמרות עודף המוטיבציה זכיתי בגביע.