"מרוץ הבית", כך אני מכנה את מרוץ גבעת שמואל, אף שאני גרה בקריית אונו. כך מאז שאוניברסיטת בר-אילן, מקום עבודתי, פרסה עליו את חסותה. לא היה לי ספק שאירשם אליו, אך יום לפני המרוץ התלבטתי מעט אם להשתתף בו, כי כאבים בגב התחתון, שהחלו כשבוע לפני המרוץ, גברו ככל שהוא התקרב.
ואז נזכרתי במרוץ ספרא בשנת 2012, שאותו רצתי עם כרמית. כרמית סבלה מכאבי גב קשים. כאשר יצאה ממכוניתה בקושי הלכה, אך כאשר רצה – לא ניכרו בה כאבי הגב, והיא רצה יפה מאוד. שאבתי השראה ועידוד מכרמית ומהזיכרון הזה.
טוב שלא ויתרתי על המרוץ!
מישאל דגן, המאמן, שלח ברכת הצלחה ערב המרוץ. הודיתי לו אך התבכיינתי על כאבי הגב. הוא הביע אמפתיה ושאל אם ארוץ. השבתי בחיוב. אם הוא שואל – משמע שיש אור ירוק גם מכיוונו.
יריב הציע להסיע אותי. חסימת הכבישים בבוקר המרוץ הביאה לכך שהסתובבנו בכל גבעת שמואל עד שלמרבה ההקלה הגענו סמוך לשער הזינוק. כבר חששתי שאחמיץ את המרוץ. תודה, יריב יקר שלי!
שמחתי מאוד לפגוש את יואל שטיבל, שאיתו התאמנתי בעבר ב"אנדיור" וחלקנו כמה חוויות ריצה משמעותיות. כעת הוא מתאמן לבד. לפי הקלילות שבה ראיתי אותו רץ הוא מאמן לא רע בכלל של עצמו.
הצטרפתי לחימום, ובסיומו פגשתי לשמחתי את יוסי צחור, המתאמן אִתי בתל אביב 100. הוא הגיע רכוב על אופניו, וזה בהחלט פתרון מוצלח לחסימות הכבישים.
זינוק! אני פותחת מהר מדי. טעות חוזרת אצלי. בשל מיעוט המשתתפות בקטגוריית הגיל שלי, כלומר 60–69, ידעתי שיהיה לי גביע גם אם לא אתאמץ במיוחד. אולם אני גאה בכך שכן התאמצתי. עשיתי את המיטב שיכולתי בנסיבות הנוכחיות, ולא היה לי קל.
זינוק! אני בחולצה האדומה
"Looking good!" עודד אותי יואל וחלף על פניי בקלילות. גם יוסי חלף-עבר על פניי. בתחילה שמרתי על קשר עין עם גבו, אך בסופו של דבר גם הגב נעלם. היה קטע שבו הרצים חוזרים במסלול מקביל לרצים האחרים, ואז ראיתי גם את יואל וגם את יוסי ובירכתי אותם בשלום.
כתמיד, התרגשתי לרוץ בשטח האוניברסיטה שלי, שאני מלמדת בה תנ"ך כבר עשרות שנים. זוהי זכות גדולה לעבוד במחלקה לתנ"ך, מחלקה שבה היחסים בין חברי הסגל כה טובים.
השמש החלה לעלות. החזאים דיברו על שרב. ראיתי כמה אנשים שעברו להליכה. היה שלב שגם לי קרץ לעשות זאת, אך המשכתי בעיקשות, מדרבנת את עצמי באמצעות דיבור פנימי.
משמח לסיים!
קיוויתי לרדת מתחת ל-55 דקות, ואכן הגעתי לסיום ב 52:38 דקות. לא מתקרב לשיא אישי, אבל בהחלט שמחתי בתוצאה. גם היה בה די למקום ראשון בקטגוריית גיל. שוש בלייכמן המופלאה, שהיא מודל לחיקוי, עמדה לצידי בטקס וחיכתה לפודיום שלה – מקום ראשון לקטגוריה מגיל 70 ומעלה. "נראה לי שאת משתתפת בכל המרוצים", חייכתי אליה, "כי בכל מרוץ שאני רצה – גם את שם!" היא, בתשובה, הצליחה למצוא איזשהו מרוץ שאינה משתתפת בו.
בטקס הסיום היה מרגש לראות את חברי "חברים לרפואה" – הן המתנדבים והן נערות ונערים בכיסאות גלגלים – שהשתתפו יחדיו במרוץ. מפעם לפעם אני תורמת לארגון לצורך רכישת תרופות. לא ידעתי שהפעילות שלהם משתרעת מעבר לכך, והיה משמח לגלות זאת.
הניצחון האמיתי!
מעמד מרגש נוסף היה טקס הענקת פרס כספי על סך 1,000 שקלים לראשון מקרב הרצים עד גיל 18 מתושבי גבעת שמואל. התרומה ניתנה בידי משפחתו של רון ורד, שנפטר עקב פעולת איבה ב- 11.5.2021 כאשר יצא לריצה לילית בגבעת שמואל ועבר אירוע לבבי בשל אזעקה ומטח טילים שתפסו אותו בזמן הריצה.
רצים בדרכך – מלגה לזכרו של רון ורד
יהי זכרו ברוך!
שבתי לביתי עם שני גביעים. האחד, גביע שניתן כאות הוקרה לאוניברסיטת בר-אילן, שהיא לי הרבה מעבר למקום עבודה, כאות תודה על השתתפותה בארגון המרוץ, ושאותו אעביר לגורם המתאים באוניברסיטה. השני, גביע על המקום הראשון בקטגוריית גיל 60–69. מתברר שהשתלם לי להחליף קידומת! בקטגוריית בנות ה-50 היו רצות תותחיות שלא היו משאירות לי מקום על הפודיום.
זהו הגביע שבעבורו התאמצתי והזעתי
הגביע הזה לא שלי אך כן של האוניברסיטה שלי
גביע הוקרה לאוניברסיטת בר-אילן