"חבורת הזבל", צחקה חברתי ענת מלמד כאשר שמנו פעמינו למתחם המרוץ, לאחר שחנינו בקניון איילון. כל אחת מאיתנו אחזה בידה שקית זבל ובה בגדים, כדי שנוכל להחליף לאחר המרוץ.
"חבורת הזבל" – עם ענת מלמד לקראת חצי מרתון בתל-אביב.
לא ידענו אם נצא יבשות מהמרוץ הזה. התחזיות היו שמזג האוויר יהיה סוער, אך ככל הנראה הסערה תתחיל בשלב מאוחר יותר. לכבוד הסערה הקדימו לנו את הזינוק. מה שבטוח –בטוח; הבאנו בגדים להחלפה.
במתחם הכינוס מצאנו את העמדה של תל אביב 100, והנחנו שם אחר כבוד את הכבודה. תודה למאמן מישאל דגן שטרח וארגן זאת.
מטרתי המוצהרת הייתה לרדת משעתיים. מישאל רמז שאני פחדנית שהולכת על בטוח, ושלאור התוצאה במרוץ אור יהודה, אני אמורה לרוץ בזמן של 1:55. הודיתי בהיותי אדם זהיר, אבל בכל זאת סברתי שברמת הכושר שלי היום, גם לרדת משעתיים ל-21.2 קילומטר זהו אתגר.
עוד מעט מתחילות!
סלפי עם ענת מלמד על קו הזינוק
לקראת זינוק ענת ואני מתחבקות ובתחילה מנסות לרוץ יחד. אך לצערי, בגלל הצפיפות הרבה בתחילה, הצורך לפלס דרך והעובדה ששתינו רצינו במרוץ הזה תוצאה – התפצלו דרכינו. חבל, כי הגענו כמעט באותו הזמן.
קטעי הריצה המהנים יותר עבורי היו אלה שבהם ראיתי את הים. הים ממלא אותי באנרגיה טובה ובכוח. עד הקילומטר ה-14 בערך הכול הלך (ובעצם רץ) כשורה, ואפילו היו הבלחות של הנאה. שמחתי לפגוש את דוד ואת סוניה מנדלוביץ. תוך כדי ריצה, עדכנתי את דוד שנרשמתי לחצי מרתון ירושלים, ואף שהתאמצתי לרוץ מהר – לא סבלתי.
עדיין מחייכת
אולם לאחר מכן החלו התכווצויות שרירים – תחילה באצבעות כפות הרגליים ואחר כך בתאומים, ובהמשך המרוץ – גם וגם. הריצה הייתה רחוקה מלהיות מהנה. אפשר לומר שהפכה למענה. למרות זאת השתדלתי שלא להוריד קצב והצלחתי חלקית. הרבה עבודה מנטלית, שבמהלכה דמיינתי עצמי כלוחמת – אחת שנלחמת עד הסוף. פגישה בשלב זה עם יעל נשגב, שאיתה רצתי בעבר ב"אנדיור" ויחד רצנו במרתון מרקש במרוקו, שימחה אותי מאוד. יעל הסבה את תשומת ליבי לקשת. כמה טיפות סמליות של גשם שירדו תוך כדי הריצה שלנו זיכו אותנו במראה היפה הזה. בפגישה עם יעל, וכן במראה היפה של הקשת, היה כדי להשכיח ממני את סבלי לזמן קצר, עד גל ההתכווצויות הבא.
ברוך ה' שנגמר – סיום!
בתנאים הגופניים הללו הגעתי לקו הסיום לאחר 1:54:14 – כלומר קצב 5.24 דקות לקילומטר – ונשמתי לרווחה. ברוך ה' שזה נגמר! שום דבר לא הכין אותי לכך שזה רק החל. דווקא אז, לאחר הסיום (ותודה לאל שרק אז) חטפתי את "אֵם כל ההתכווצויות", ובעוצמה כזו שלא זו בלבד שהיא לא הייתה מאפשרת לי לרוץ לו הייתי חוטפת אותה בזמן הריצה, אלא שאולי אף הייתה מפילה אותי ארצה, כפי שכמעט נפלתי לאחר המרוץ. הבגידה הזו של הגוף מדאיגה, כך שלמרות שעמדתי במשימה מבחינת הזמן – הרגשות לגבי המרוץ מעורבים. נוסף על כך, בימים שלאחר המרוץ השרירים שלי היו כה מכווצים, ולכן חששתי שנפצעתי וקרעתי שריר. חצי המרתון בירושלים (25.3.22) נראה לפתע לא רלוונטי. לשמחתי, עיסוי אצל עדי ניסים, ספורטתרפיסטית שהצטרפה לאחרונה לקבוצת הריצה שלי, היטיב מאוד עם השרירים. כתגבור קניתי גם גליל עיסוי. עדי אמרה שאין קרע בשריר אלא רק כיווצים, וגם היא וגם מישאל דגן סברו שאין מניעה שארוץ חצי מרתון בירושלים, שהרי ממילא לא התכוונתי לרוץ שם עבור התוצאה אלא רק עבור החוויה וההנאה.
ובכן, ירושלים – אני בדרך, ואני באה ליהנות!
משה בן מימון אמר שחמור בעיניו שלא מקשיבים לגןף
תגובתי נרשמה משום מה למטה – על כך שהגוף לא הקשיב לי וגו'. תודה, רונית!
שמעון אומר שלדעתו יש מניעה. ושלמה אומר שגם אכל דבש הרבה לא טוב.
דבש אינו טבעוני 🙂 אבל הבנתי את כוונתך – יותר מדי ריצות ומרוצים. כן, יש בזה משהו.
ורונית אומרת שכל הכבוד על העמידה ביעד אבל בבקשה, צריך גם לנוח.
בהחלט אנוח. את החצי בירושלים ארוץ בנחת.
הגוף לא הקשיב לי! אבל דבריך מזכירים לי את דברי אחי ישי, שזה לא שהגוף בגד בי אלא אני בגדתי בו 🙁
ישי צודק!