זה כמה שנים אני משתתפת במיזם היפה מאוד בעיניי "רצים לזכרם": ביום הזיכרון, בשעה 17:30, יוצאים הרצים עם חולצת "רצים לזכרם" ומצמידים לה את שם החלל שהם מתכבדים להנציח את זכרו באותה שנה.
הנצחה באמצעות ריצה.
צילמה: דנה תמיר
בכל שנה, כאשר אני נרשמת במערכת "רצים לזכרם", יש רגע של ציפייה לגלות מיהו החלל שהמערכת תבחר עבורי. מרגש להתחבר לאדם שלא הכרתי עד כה, לקרוא על תולדות חייו, לחשוב עליו, כמובן גם במהלך הריצה.
אני תמיד מנצלת את האפשרות להוסיף שם לפי בחירתי. שמות חללים שהכרתי או – בחירתי בשנה שעברה – שמה של קים יחזקאל לבנגרונד, נרצחת פעולת איבה בצומת ברקן, שאותה לא הכרתי, אך ידוע לי שהייתה טבעונית ופעילה למען בעלי חיים.
השנה התלבטתי איזה שם אבקש להוסיף על השם האקראי שייבחר עבורי.
המיזם "טקסט וקפה" באוניברסיטת בר-אילן והרצאתו של פרופ' אודי לבל במסגרתו – פתרו לי את הדילמה.
כמה מילות הסבר על המיזם: "טקסט וקפה" נוצר כיוזמה של הרקטור הקודמת של אוניברסיטת בר-אילן, פרופ' מירי פאוסט. מדי חודש בחודשו נפגשים חברי הסגל האקדמי מכל הפקולטות, וארבעה מהם מציגים טקסט שבחרו, מדברים עליו ואחר כך מתפתח דיון. כאשר הצגתי במסגרת זו, בחרתי תמיד טקסטים שמעוררים מחשבה בנוגע ליחס שלנו כלפי בעלי חיים. על כל פנים, הרקטור הנוכחי, פרופ' אמנון אלבק, ממשיך במסורת יפה זו. ביום שני השבוע היה אחרון הדוברים פרופ' אודי לבל. הוא דיבר על "'אובדנים לא מוקרים' – על הפוליטיקה שמאחורי השכול מבעד טקסטים של אימהות חללים". לא, אין כאן טעות הקלדה –'מוקרים' מלשון הוקרה. הלא מוכרים הם גם לא מוקרים. פרופ' לבל הציג את הנושא באמצעות מכתביה של שרה צוקרמן, אִמו של שמואל צוקרמן ז"ל, לוחם לח"י שנפל בפעולת "בתי המלאכה" בשנת 1946. במכתבה למנחם בגין שרה מביעה כאב ועלבון, זעקה להכרה ולהוקרה. העלבון גובר כאשר מתברר לה שחללים של הפלמ"ח שנהרגו בפעולה כן זכו להכרה, בניגוד לבנה ולחבריו מהלח"י. היא שואלת "מדוע זה יש הבדל בין הנופלים", דורשת לתקן את העוול ורואה עצמה כנציגת אימהות נוספות במצבה שבניהן נפלו לפני מלחמת הקוממיות, ושלא במסגרת ההגנה או הפלמ"ח. על הנושא הכאוב הזה ועל הפוליטיקה של השאול בכלל ניתן לקרוא בספרו של פרופ' לבל "הדרך אל הפנתאון: אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי". פרופ' אודי לבל סיפר שרק לאחר המהפך ועליית הליכוד לשלטון תוקן חוק ההנצחה, אך אבוי! שרה לא זכתה לראות את התיקון הזה.
הסיפור של שרה נוגע מאוד לליבי. לא מייד קישרתי זאת לריצת "רצים לזכרם", אך מאוחר יותר באותו יום ידעתי לפתע לזכרו של מי ארוץ – כן, לזכר החלל שלא הוכר ולא הוקר תקופה כה ארוכה – שמואל אריה צוקרמן ז"ל. וכן, גם לכבודה של אִמו שרה ז"ל, שנלחמה כמו לביאה לזכות בהכרה שלא הגיעה בחייה. את שומעת, שרה? רצתי לזכרו של בנך, אבל עשיתי זאת גם למענך ומתוך כבוד והערכה למאבק העיקש שלך. המאבק הצליח, גם אם לא זכית לראות בהצלחתו בעודך בחיים. ממש כפי שהמאבק לגירוש הבריטים והקמת מדינה עברית הצליח, אף שבנך שמואל, שכה שאף לכך ונלחם על כך, לא זכה לראות זאת בחייו.
קבעתי עם דנה תמיר ב-17:30 בגן הגיבורים בקריית אונו. בנה, רועי, ליווה אותה לפארק.
רועי תמיר, דנה תמיר ואני.
צילמה: דנה תמיר
בני נוער רבים סיימו את ריצתם שם, כל אחת ואחד מהם נושאת ונושא שם של חלל על החולצה.
צילמה: דנה בר-און
גן הגיבורים
יצאנו בריצה קלה לכיוון פארק רייספלד ובחזרה לגן הגיבורים. שמחתי לראות רצים נוספים שבחרו לרוץ במסגרת המרוץ "רצים לזכרם". לאחר שנפרדתי מדנה המשכתי לפארק התקווה, מהרהרת בחללים "שלי", שאת שמותיהם נשאתי על חולצתי – בחזית וגם בגב.
סא"ל יגאל מורטוב לוץ, יליד 1941, סיביר, רוסיה, נפל בשנת 1976. בן 35 היה במותו. הניח אחריו אם, אישה, בן ובת. אני קוראת וליבי מתמלא צער. פירוש הדבר שהיה בן יחיד לאִמו.
לסיפור חייו של סא"ל יגאל מורטוב לוץ באתר יזכור:
https://www.izkor.gov.il/%D7%99%D7%92%D7%90%D7%9C%20%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%98%D7%95%D7%91%20%D7%9C%D7%95%D7%A5/en_94bdab91b5712a1c8bf24682fdfb9419
שמואל צוקרמן, יליד 1924, תלמיד מצטיין ואהוב. למד בטכניון במטרה להיות מהנדס דרכים ובניין. כדי לכלכל עצמו עבד בשמירה. התגייס ללח"י בשאיפה לגרש את הבריטים מארץ ישראל ולהקים מדינה עברית.
לסיפור חייו של שמואל (כינויו המחתרתי אריה) צוקרמן באתר יזכור:
מעבר למה שכתוב באתר יזכור, אפשר ללמוד על שמואל צוקרמן וכן אפשר ללמוד על הנזק הנפשי העצום שגרמה מדיניות ההנצחה לאִמו שרה, ממה שנכתב עליו בספרו של אודי לבל, "הדרך אל הפנתאון: אצ"ל, לח"י וגבולות הזיכרון הישראלי". תודתי לפרופ' לבל ששלח לי לפי בקשתי את הציטוט הבא מספרו:
"עם הנופלים בפעולת בתי המלאכה נמנה שמואל צוקרמן, יליד תל-אביב (1924), שהיה סטודנט בטכניון מאז 1945, ריכז שם את המשמרת הצעירה של מפא"י ופיקד, במקביל לכך, על מחלקת הסיור של ההגנה בחיפה. הוא היה בן למשפחה מעוטת-אמצעים, שכללה גם שתי בנות – אחת בוגרת ממנו והאחרת צעירה ממנו – השתייכה לחוגי תנועת העבודה ונתנה לכך ביטוי גם במינוי קבוע על העיתון 'דבר'. לאחר סיום לימודיו התיכוניים בבית-הספר 'גאולה' התגייס שמואל צוקרמן לשנת שירות, בהתאם לצו המוסדות הלאומיים והיה נוטר מטעם ההגנה בכפר גלעדי. בהשפעתו של חבר שהכיר שם הצטרף ללח"י, בהסתר ממשפחתו ומכל מכריו עד אז, אך הוסיף להיות מזוהה עם ההגנה ועם מפא"י (ובשל רישומים שנותרו מאותה תקופה נשלח למשפחתו לימים אות ההגנה). מותו כ'אריה', חבר ב'כנופיית שטרן', עורר אפוא תדהמה רבה.
אִמו שרה, שהייתה אז בת 44, רותקה למיטתה במשך חמש שנים לאחר מותו. בזעמה ובתסכולה היא הסתפקה בקשר עם בנותיה בלבד, לבשה שחורים דרך קבע ואסרה להפעיל מקלט רדיו בביתה. רק פעם אחת חרגה מהסתגרותה, כשפנתה לכל משפחות חללי הפעולה בתביעה לגייס כספים כדי להקים מצבה אישית לכל חלל".
צילמה: דנה תמיר
לאחר הריצה, הדלקתי נרות וירטואליים באתר "יזכור" לזכר יגאל מורטוב לוץ ולזכר שמואל-אריה צוקרמן, וכן לזכר כמה חללים שאני מכירה ולזכר הנופלים כולם. יהי זכרם ברוך!
שרק נהיה ראויים לקורבנכם…
לזכרו!
לזכרו!