מרוץ שהתחיל בדמעות
"ענתי!" אני צוהלת לקראתה כאשר אני מוצאת אותה סוף-סוף, אך נבהלת כאשר אני מבחינה שהיא בוכה. בוקר המרתון. קבענו להיפגש כדי לרוץ יחד. התקשרתי אליה, והיא לא ענתה. סימסתי לה שאני בתור לשירותים ולאחר מכן אגש לנקודת הפגישה שקבענו. היא הייתה כה נרגשת ושמחה לקראת האירוע הגדול הזה – מרתון ראשון בחייה. ריצת ניצחון לאחר שגברה על הסרטן. מה גורם לה כעת לבכות זמן קצר לפני הזינוק? מתברר שהפלאפון שלה נעלם. היא התכוונה לרוץ עם הפלאפון, שמרה מתחת לכיסוי את תמונת אביה ז"ל, והיא גם נוהגת לרוץ עם מוזיקה שהיא אוהבת. איך תרוץ כעת בלי הפלאפון, ומה עם תמונת אביה היקרה לליבה? ואם לא די בכך, דנה צימרמן, מרתוניסטית ואשת ברזל, חברתה לרבות מהריצות הארוכות, שאף היא אמורה הייתה לרוץ מרתון בטבריה, סבלה מווירוס ערב המרתון, ובבוקר המרתון התעלפה, נפלה ונחבלה בראשה. היא נאלצת לוותר על המרתון. ענת היא זו שהשכם בבוקר, בלחץ ההתארגנות, דאגה שדנה תקבל סיוע רפואי. כעת היא מוצפת ברגשות, ואני מבינה אותה ומצטערת בשבילה. לא כך תיארה לעצמה את בוקר יום חגה, את המרתון הראשון, שמסמל עבורה את ריצת הניצחון וההתגברות על המחלה.
לא לדאוג. זה המשיך בחיוך
חיוכים מחכים בהמשך
אני מתקשרת למספר הפלאפון שלה. הפתעה! עונה לי עופר, האיש של ענת. אנחת רווחה. עופר מצא את הפלאפון והוא בדרכו אלינו. והינה, כעבור זמן קצר עופר אכן מגיע. בעיית הפלאפון נפתרה. ואשר לדנה – אנו מעודדות זו את זו שעופר שם עבורה אם יהיה בו צורך.
ריצה עם אננס על הראש
ענת נרגעת ומתעודדת. החיוך המוכר חוזר לפניה. אנו מתייצבות על קו הזינוק לצד חברים נוספים מקבוצת הריצה תל אביב 100 שמאמן מישאל דגן.
בשל סערת האירועים לא הצליחה ענת להתפנות מאז יום אתמול ואף לא לבקר בשירותים לפני המרוץ. משום כך חלקו הראשון של המרוץ כולל שתי הפסקות שירותים (לאחר שהצלחנו לאתר שיחים מתאימים למטרה הנכבדה). מה שלא קרה לה מעולם באימונים – קורה במרוץ. כאשר היא חוזרת מההפסקות הללו בתחושת הקלה, אני מבחינה שהיא מנסה לפצות על הזמן האבוד ולרוץ מהר יותר. אני ממלאת את תפקיד המבוגר האחראי ומזהירה אותה שלא לעשות זאת, ועוד לאחר "נאום המטומטמים" של המאמן מישאל דגן ביום הקודם. אומנם לא נכחתי בתדרוך, כי השתכנתי במלון אחר (לייק האוס, מומלץ למטרת מרתון), אך ענת סיפרה לי שמישאל התרה בהם שלא להיות מטומטמים ולפתוח מהר מדי, פיתוי כה שכיח ומוכר במרוצים, פיתוי שפעמים רבות משלמים עליו מחירים כבדים.
אנחנו מתרגשות כאשר משה לדרפיין, איש האננס, רץ לצידנו והאננס על ראשו. הוא אטרקציה עולמית. מזמינים אותו למרתונים שונים על פני הגלובוס – אותו ואת האננס. אני חושבת על פרופורציות. כמה קשה יכול להיות לרוץ מרתון כאשר לא צריך לאזן אננס על הראש תוך כדי תנועה, ובייחוד כאשר מנשבות רוחות חזקות.
עם איש האננס – משה לדרפיין
ענת מצלמת את איש האננס
"רוח, רוח, רוח, רוח – למה לא תשכב לנוח?"
ואכן, רוחות חזקות מתחילות להכות בפנינו. אני אוחזת בכובעי שלא יעוף ואחד הצופים המעודדים מייעץ לי להחליף את כיוונו, כלומר לחבוש אותו הפוך. אני עושה כעצתו. אכן עוזר. כיצד אומרת חברתי מירה? "You live – You learn" . אני מנסה להיות מגן רוח אנושי לענת. מורה לה לרוץ אחרי גבי, אך היא לא לגמרי משתפת פעולה. אולי משום שגבי אינו רחב דיו. כאשר אנו מתקרבות לשלושה חברים שרצים בשורה עורפית, אני מנסה לתפוס עבורנו מחסה מאחוריהם. "קלטתי אותך", מצטחק אחד מהם, "את משתמשת בנו בתור חומה". אכן, אני נוהגת לפי הכלל התלמודי "זה נהנה וזה לא חסר".
אפילו איש האננס שובר מסורת מפוארת ונאלץ – "לראשונה אחרי 20 שנה", כפי שהוא אומר לי בצער – להחזיק את האננס בידו.
החולצה – ברק אדום ודרמטי אך מסר טבעוני מעומעם
מפעם לפעם אנו פוגשות את חברי קבוצתנו "תל אביב 100" המהירים יותר, שרצים כבר במסלול הנגדי, בדרך חזור. גם אם איני מכירה אותם (רובם מתאמנים בתל אביב, ואני שייכת לסניף קריית אונו) הם ניתנים לזיהוי בקלות בזכות החץ האדום המפלח בדרמטיות את החולצה השחורה. מחליפים קריאות עידוד באחווה של אלה השייכים לאותו מועדון. זהו לי מרוץ ראשון שאני רצה בחולצה זו. יתרונות: תחושת השתייכות למועדון. חיסרון בולט: מתברר שהכיתוב שהדפסתי עליה – VEGAN – אינו בולט דיו. כיצד אני יודעת? זהו לי מרוץ ראשון שאיש אינו אומר לי תוך כדי ריצה שגם הוא טבעוני. ענת היחידה המתייחסת לכיתוב, ואף מצלמת את גבי, המנסה להיות לה קיר מפני הרוחות. אך זו לא חוכמה, ענת כמובן יודעת שאני טבעונית וידעה מראש על כוונתי להודיע זאת לכל העולם בהדפסה על החולצה. אצטרך לחשוב על פתרון.
צילום: ענת מלמד
יחד – כל הדרך
מדי פעם בפעם ענת ואני מפנות זו את תשומת ליבה של זו לדברים מעניינים או יפים בדרך. מלבד הרץ עם האננס קלטו עינינו גם רץ עם כלב, רץ עם תינוק בעגלה, רץ יחף (ואלי סיפר שהיה גם רץ בכפכפים, אך אותו לא ראיתי). חשוב לא פחות – להקות של ציפורים ונופים מרהיבים של הכינרת ושל ההרים שמנגד. אנחנו בהחלט נהנות מהדרך כפי שנהנינו ממנה משך כל תקופת ההכנה למרתון.
"יחד – כל הדרך", אני שרה לענת בהשראת שתי הרצות שפגשתי במרוץ סובב עמק ושרו שיר זה. במרוץ ההוא חשתי בודדה מאוד, ותחושת היחד ששידרו אותן רצות הייתה כה מרגשת ומעוררת קנאה. כעת הריצה הזו בחברותא היא חוויה מתקנת.
"יחד – כל הדרך!"
כברת דרך מסוימת אנו רצות גם עם אלי טסלר, מהקבוצה התל-אביבית. אני מתחקרת אותו כיצד החל לרוץ, והוא מספר שהיה בטטת כורסה, אך כאשר נולד בנו הבין שהוא צריך לשמש דוגמה והחל לרוץ. זהו לו מרתון שני. את המרתון הראשון רץ בברלין.
הפתעות – המעטפת החברתית והמשפחתית של ענת
הגענו לנקודת החצי שבה אנו אמורות להסתובב ולשוב על עקבינו. עופר, האיש של ענת, מפתיע אותה ומחכה לה. היא נרגשת ושמחה לקראתו.
אנו מתחילות לחזור. "טוב, עכשיו אנחנו כבר יודעות את הדרך", מעירה ענת. מרתון טבריה מציע מסלול נוח וקל, מתאים למי שרוצה לשבור תוצאה. לולא הרוחות החזקות – היה מושלם.
כאשר אנו עוברות 36 קילומטר, המרחק הארוך ביותר שעברה ענת באימונים, ההתרגשות עולה. "שימי לב, כעת בכל רגע ורגע את שובת שיא של עצמך", אני אומרת לה.
כעשרה קילומטר לפני הסיום – הפתעה. גיל אדמון, בן זוגה של עדי בלום, חברתה-שכנתה של ענת, מחכה בצד הדרך ומתחיל ללוות אותנו בריצה. מכאן ואילך הוא גם דואג להחזיק לענת בקבוק מים, להזכיר לה לנשום ("הוא רופא, הוא דאג לי", כתבה לי ענת לאחר המרוץ), ובכלל – לעודד. כעבור קילומטרים ספורים גם עדי מצטרפת אלינו בריצה, מעודדת בנחישות ומצלמת. המורל בהחלט נוסק מעלה-מעלה בליווי מלכותי ואוהד שכזה. אנחנו מוקסמות מהמחווה.
הכינרת ברקע! צילמה עדי בלום
עם ענת וגיל. צילמה: עדי בלום
לקראת קו הסיום – הפתעה מרגשת נוספת לענת. אחותה טלי, בתה עמית ובנה גל צצים מולנו, האחות והבת נושאות שלט גדול: "ענת שלנו את אלופה! אוהבים וגאים", והבן – בתפקיד הצלם. הם מצטרפים בריצה לליווי המלכותי. ענת מוצפת רגשות שמחה והכרת תודה, ואני מתרגשת עִמה.
מחווה מרגשת רצה איתנו לקראת קו הסיום
ושוב דמעות
וכמה שניות לאחר הרגע המתוק הזה, שבו אנו חוצות את קו הסיום, אוחזות ידיים ומניפות אותן אל-על, עיניה של ענת שוב שטופות דמעות – אך הפעם אלו דמעות התרגשות ושמחה.
מרתוניסטית נולדה, ואיתה – המשפחה הגאה, כולל האם והאח שחיכו בקו הסיום (ותודה לענת ולטלי שדאגו לי ליוגורט טבעוני טעים, ב"חפלה" המשפחתית שהוזמנתי אליה עם סיום המרוץ).
"טוב, זהו מרתון ראשון שלה, במרתון העשירי כבר לא נטרח", אומרת לי טלי, אחותה של ענת. האם במקרה קראה את הפוסט הקודם שלי, שבו התלוננתי על התעלמות האחים שלי ממרתון סובב עמק?
אפילוג – תודה למעטפת המשפחתית שלי
נראה שהתלונה שלי לפני מרתון הסובב הועילה, משום שהפעם, בלא דחיפה ותלונה מצידי, אחי איסי הכין לי ברכה יפהפייה, בשם שלושת האחים, שבנויה על האקרוסטיכון (צירוף האותיות הראשונות מכל שורה) – טבעונית למרחקים ארוכים (רצוי להקליק על התמונה כדי להיות מסוגלים לקרוא את ברכתו היפה של איסי):
ברכה מאחי, איסי שמש, אשף הלשון והמילים
בבוקר המרוץ הספקתי לראות שהכין ברכה נוספת:
תודה, אחי!
ותודה גם ליריב שלי, שתמיד שם עבורי כאשר אני צריכה אותו. הוא ליווה אותי למרוץ, ובאמצעות "שיתוף מקום דינמי" עקב אחר התקדמותי, כך שהיה שם לקראת סיום (מצטערת שלא שמעתי כאשר קראת בשמי לפני חציית קו הסיום, הפסד שלי), ולאחר סיומו הושיט לי מיץ פירות כסגולה להתאוששות מהירה. אוהבת אותך!
והנה עוד כמה תמונות:
עם לימור ליאון המקסימה, שהתייצבה לעודד את הרצים
עם ענת מלמד ועדי בלום בסיום
ענת ואני עם המאמן, מישאל דגן, ועם הרץ המלווה, גיל אדמון
סיום שמח
וואהו יעל יקרה איזו השראה, סיכום מרגש ביותר!! תודה על השיתוף
תודה, גינת יקרה! שמחה שאהבת.