"הלוואי שגם ליד המלון שלנו יהיה פארק", חשבתי בליבי כאשר חלפה ליד פארק המונית שהסיעה את חברתי פרופ' חוה גיא ממכללת דוד ילין ואותי משדה התעופה בוורשה לכנס בין-לאומי לחקר המקרא שהתקיים בעיר. להפתעתי, כמענה לתפילתי, עצר הנהג בפתח מלון מול אותו פארק ממש שחמדתי במחשבותיי. עוד סיבה טובה להודות ליריב שבחר עבורנו מלון כה מוצלח – סופיטל ויקטוריה – קרוב לאוניברסיטת ורשה שבה התקיים הכנס, וקרוב לפארק נחמד שבו אוכל לרוץ.
לוורשה הגעתי ביום צום תשעה באב תשע"ט. המעבר מהארץ לוורשה הוסיף שעתיים לצום, אך כמה מתאים להיות בפולין בתשעה באב.
למרות הצום, בבוקר המחרת חשתי חזקה דיי לצאת לריצה של שעה ויותר בפארק הסמוך – The Saxon Garden, שהוקם בידי מלך פולין אוגוסט השני "החזק" בתחילת המאה השמונֶה-עשרה, והיה הפארק הראשון שנפתח לציבור בפולין. אפילו אימון עליות התאפשר לי בזכות גבעה חביבה שעליה מבנה (דתי?) שטרחתי לעלות אליו לרגל שוב ושוב. צמוד לפארק יש אנדרטת זיכרון לחיילים האלמונים של פולין, בכל מלחמותיה וקרבותיה. אש תמיד בוערת שם, ושני חיילים ניצבים בכל עת, בדום מתוח או (אולי כאשר הם חשים צורך לחלץ עצמות, כפי שהציעה חוה) בצעידה נמרצת וטקסית. בכל פעם כשרצתי או עברתי במקום וידאתי שהם ממלאים את תפקידם כהלכה.
מצבת זיכרון לחייל האלמוני בפארק שמעבר לכביש. צילמה: חוה שלום גיא
M
הפארק שמעבר לכביש. הפרחים באדום ובלבן עם בצבעי הדגל הפולני. צילמה: חוה שלום גיא
בריצותיי בפארק נהניתי לראות את הבריכה ואת הברווזים השוחים בה או נחים בגדותיה, וכן את הפסלים שכל אחד מהם מייצג עונת שנה או אחד מתחומי הידע. אך ריצה בפולין עוררה בי אסוציאציות לריצות אחרות שרצו בה אחיי היהודים בתקופת השואה: להסתתר; להימלט מפגיעת כדור; לקפוץ מהרכבת הנוסעת אל המוות ולרוץ אל היערות היפים והירוקים בשאיפה להצטרף לפרטיזנים. גזעים עקורים שהונחו בפארק עוררו בי מחשבות נוגות על חיים יהודיים שנכרתו על אדמת הארץ הזו.
הפארק שמעבר לכביש
בוקר יום ראשון, יום שובנו לארץ, ולאחר שתי ריצות בפארק רציתי לגוון. החלטתי לרוץ את ריצתי האחרונה בוורשה לכיוון ההפוך. תחילה רצתי לכיוון הספרייה העתיקה של האוניברסיטה והלאה משם, ולאחר מכן חזרתי על עקבותיי ורצתי לכיוון השני, לעיר העתיקה.
הופתעתי לגלות חנות פתוחה בשעה 6:30 בבוקר, ועוד ביום ראשון שהוא יום מנוחה, אך כאשר התקרבתי אליה התברר הכול: הייתה זו חנות לממכר אלכוהול. ואכן, חבורת צעירים מילאה את הרחוב. ניסיתי שלא להתקרב אליהם והמשכתי לעיר העתיקה.
כפי שלימדה אותנו המדריכה (המצוינת!) אגתה (נוצרייה דוברת עברית שוטפת), בסיור שערכנו קודם לכן בגטו ורשה ובעיר העתיקה, תושבי ורשה גאים בעובדה שעירם הייתה העיר היחידה שמרדה בגרמנים. בעקבות המרד החליט היטלר למחוק את ורשה מעל המפה, ו-40 אלף אזרחים פולנים נהרגו. גאווה זו במרד ובהתנגדות ניכרת ברחובות העיר. כך למשל עצרתי בפתח העיר העתיקה את ריצתי כדי לקרוא כרזות רחוב המדווחות על פועלם ועל גבורתם של פולנים טובים הקשורים במאבק בגרמנים ובייחוד בהצלת יהודים. בירכתי אותם בליבי, ותהיתי בפעם המי יודע כמה מה גבר על מה – האור שהקרינו טוב ליבם ונכונותם לסכן את חייהם אותם אנשים אמיצים ומוסריים כמו אלה שאני קוראת עליהם, או החושך שהפיצו אכזריותם של משתפי הפעולה עם הגרמנים של אלה שרצחו ביהודים בלא רחם, כמו אלו שהיו שותפים לטבח הנורא בידוובנה. רשמתי לעצמי פתק מנטלי לשאול את ידידתי פרופ' ג'ודי באומל-שוורץ, חוקרת השואה וראש המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן, אם ניתן להעריך מספרית כוחם של מי גבר בקרב העם הפולני – מצילי היהודים או רוצחיהם.
במלון פגשנו זוג ישראלי מקסים, אלינורה (נורה) ואהרון שטרן, שהגיעו לרגל פסטיבל מוזיקת שופן בוורשה. התברר שנורה, שגדלה בוורשה, הוסתרה מגיל 5 עד 11 במנזר ליד ורשה, ומשפחתה הושמדה. כשהיא סיפרה לנו את סיפור חייה, הרגשנו שזהו השיא של הסיורים שערכנו בגטו, בבית העלמין היהודי וגם במחנה ההשמדה מיידנק (סיור שיצא מטעם הכנס שהגענו אליו).
בריצתי בעיר העתיקה עברתי גם דרך חנות מזכרות, שבסיור קודם במקום עם חוה גילינו בה לתדהמתנו – לצד בובות של כליזמרים יהודיים – בובה של יהודי בעל אף מעוקל. בידו האחת החזיק שקיק, ולא צריך להיות גאון כדי להבין שהוא מלא במטבעות, ובידו השנייה מטבע זהב. אנטישמיות שאינה מתחבאת ואינה מתנצלת. ברור שלא קנינו דבר בחנות הזאת.
מתברר שהאנטישמיות לא מתה. צילמה: חוה שלום גיא
לסיכום, הריצה בפארק בפולין וברחובותיה הייתה גם ריצת הניצחון של בת לעם היהודי שעבר על אדמת פולין את הנורא מכול. האם העולם למד לקח? לצערי, תשובתי היא לא. ניתן ללמוד זאת הן מהיחס הסלחני כלפי מקרים מזעזעים בני ימינו של רצח עם או של דיכוי קשה של קבוצות שלמות (קחו לדוגמה את דיכוי מתרגלי הפאלון גונג בסין וקצירת אבריהם למטרת תרומות איברים), והן ביחס של בני המין האנושי בכללותו כלפי בעלי החיים. ליצחק בשביס זינגר היה הרבה מה לומר על כך, וכן להיסטוריון השואה, צ'רלס פאטרסון בספרו המטריד – כל יום הוא טרבלינקה.
לא נעים לי להגיד לך, אבל מספר הרוצחים גובר. היו חסידי אומות העולם, זה נכון. אבל הרוב רצחו. חלקם בחדווה. הפולנים מנסים כעת לשכתב את ההיסטוריה.
הרוב לא רצחו ולא הצילו. היו מרוכזים בחייהם הקשים. השאלה היא אם מספר המסייעים ליהודים היה גבוה או נמוך ממספר הרוצחים.
ואיך היה הכנס? או שהריצה היא העיקר?…
הכנס היה מעניין. הוזמנתי להרצות במושב על בעלי החיים במקרא. ההרצאה קיבלה תגובות טובות. ברור שהכנס חשוב מהריצה, אך לא בבלוג זה שעוסק בריצה, ולא במחקר תנ"ך, ולכן לא התייחסתי לכנס. אבל תודה ששאלת 🙂