"מרוץ הבית", אני מכנה את המרוץ הזה, שכבר זיכה אותי בכמה גביעים לקטגוריית גיל. לכן גם השנה נרשמתי אליו בשמחה, ואף קיוויתי לריצה מהירה; אומנם לא כדי לשבור שיא שלי, שהרי משך כל האימונים למרתון פריז לא התאמנתי על ריצה מהירה, אבל ריצה של 10 קילומטרים ב-52 דקות בהחלט תשמח אותי, כך הצהרתי. עם זאת, בסתר ליבי קיוויתי לרדת מ-50 דקות, כפי שקרה פעם אחת בלבד, ובמרוץ זה עצמו, בשנת 2014, עת קבעתי שיא אישי – 49:52 דקות שאף זיכה אותי בגביע על מקום ראשון בקטגוריית גיל.
אולם עוד לפני המרוץ, כאשר ראיתי אֵילו תותחיות משתתפות בקטגוריית הגיל שלי, הבנתי שהשנה לא אחזור עם גביע, ואולי טוב שכך, כפי שאסביר מייד.
פגישת גרעין בערב (לילה) שלפני המרוץ
בתחילה התלבטתי אם להשתתף בפגישת הגרעין שנקבעה לערב (או שמא לילה, שהרי שעת הפגישה נקבעה ל-21:00) שלפני המרוץ. ידעתי שהפגישה, שהחלה מאוחר בביתה של חברתי גילה בכוכב יאיר, תסתיים מאוחר. זה לא התאים למטרתי – מרוץ מהיר למחרת היום.
אולם כשהתקרב מועד המרוץ, הבנתי שהמטרה שלי אינה יכולה להתגשם. התקררות מלֻווה בחום פגעה ברצף האימונים לריצה מהירה (השונים מאימונים לריצת מרתון), וכן התברר שיום המרוץ הוא יום של שרב כבד. נוסף על כך, הידיעה שממילא אין לי סיכוי לגביע, הביאה לכך שהחלטתי ליהנות ממפגש עם חברותיי וחבריי לגרעין, בלי להיכנס ללחץ בשל השעה המאוחרת ובלא שאגביל עצמי מאכילה מהכיבוד הטבעוני שהביאו חברותיי ושהבאתי אני (ותודה לכל מי שהתחשבה והביאה כיבוד טבעוני, כך שגם אני איהנה ממנו!).
נהניתי מפגישת גרעין מקסימה. צחקנו כהוגן, נזכרים במשובות נעורינו. חגגנו את החיים, אך זכרנו גם את המתים: לידיה קוסמן, שהייתה האקונומית שלנו ולה שרנו באהבה "אנחנו אותך אוהבים לידיה, לידיה" (תחת עדה שבשיר המקורי). לידיה נהרגה בדצמבר 1999 בתאונת דרכים והשאירה אותנו מזועזעים לנוכח מוות טרגי בגיל כה צעיר. קולין, שהייתה חברה קרובה מאוד שלה, סיפרה שהיא עדיין בוכה כאשר היא חושבת עליה; אשר אלמקייס, שמותו הפתאומי בלונדון בסוף מאי 2018 זעזע אותנו אף הוא. אשר היה הזרז למפגש שלנו (אם אפשר לכנות זאת זרז, שהרי כמעט שנה עברה עד שהצלחנו סוף-סוף להיפגש) – כי החיים קצרים, ובכל זאת עברנו משהו יחד עלי אדמות; ובני נהון – שעליו כתבתי בפוסט הקודם, "רצים לזכרם". אומנם הוא לא היה בן גרעין שלנו, אך השתייך לגרעין "חציר" שאִתו חלקנו את היאחזות "גדיד", והיה החבר של גילה אלבז (כיום קדיש), חברת הגרעין שלנו וחברתי היקרה והוותיקה, זו שבחצר ביתה בכוכב יאיר התקיים מפגש הגרעין.
כמה צחקנו, אך גם זכרנו והתעצבנו. מימין לשמאל: בני, יעל וקולין
חזרתי לביתי בשעת לילה מאוחרת (ותודה לאושרה שהביאה אותי עד הבית) מוצפת בחוויות. למיטה נכנסתי רק אחרי 1:30. יהיה מה שיהיה מחר – הערב נהניתי בחברת חברים!
הגעה למרוץ
מזל שיריב הציע להסיע אותי למרוץ! בנסיעתנו התברר לנו שהכבישים חסומים, כך שלא יכולתי להגיע באוטובוס עד אוניברסיטת בר-אילן, כפי שחשבתי לעשות לפני הצעתו הנדיבה של יריב. יריב מצא מסלול חלופי ועקלקל, ובזכותו הצלחתי להגיע בזמן. תודה לך, אישי היקר!
על קו הזינוק שמחתי לפגוש את אריה ארזי, סמנכ"ל הסטודנטים באוניברסיטת בר-אילן, ולצדו כלתו הדר, ושמחתי אף יותר כאשר אריה סיפר לי שהדר וגם בנו הם טבעונים. עוד עדות לכך שהטבעונות מבססת את אחיזתה בציבור הרחב, וגם בציבור הדתי.
הריצה
התחלתי מהר מדי. חמישה קילומטרים ראשונים רצתי בקצב של פחות מחמש דקות לקילומטר. הייתי מרוצה והרגשתי חזקה. אך לאחר חמישה קילומטרים החל הגוף להתעייף, וגם החום שגבר נתן את אותותיו. חשתי שפניי בוערות, ושטפתי אותן במים. קשה לומר שנהניתי מהריצה, שהרי השתדלתי לרוץ מהר במזג אוויר לא אידיאלי מבחינתי. בסופו של דבר הגעתי לאחר 52:53 דקות (קצב 5:17), רביעית מהנשים בקטגוריית הגיל שלי. לא מה שרציתי מלכתחילה, אך בהחלט לא רע מבחינתי. וכמה נהניתי מהשלגון שחילקו בסיום!
"דיל" טוב
בסיכומו של דבר, ארגנו לי משמיים "דיל" טוב. נכון שהשנה הסתפקתי במדליה במרוץ גבעת שמאול ולא חזרתי עם גביע, אך הידיעה מראש שכך יהיה, אפשרה לי ליהנות בלב שקט מחברותיי ומחבריי לגרעין, שהיו חלק כה חשוב מחיי בתקופת הצבא.
וכי לא התרעתי בעבר על הצורך בשינה טובה לפני ריצה?
ומי שמתקרר צריך לנוח שבוע אחרי זה …
התוצאה שקיבלת היא בגדר נס. אבל אל תשרפי את משאבי הגוף.
לפקודתך, דוקטור!
נראה שבסך הכול היה לך כיף 🙂
כל הכבוד ליריב.
יישר כוח ליריב על מיליון ואחד דברים 🙂