מרוץ הרי געש (13.4.18) – ריצה היא הרבה יותר מריצה

יש אנשים שרצים רק על ההליכון. קשה לי להבין זאת. הרי מה שהופך את הריצה לכה מלהיבה בעיניי הוא הנופים המתחלפים, ולעתים קרובות אף החברותא (אף שאני נהנית גם לרוץ לבד). בשנה שעברה השתתפתי במרוץ הרי געש, וחזרתי מלאת חוויות ורשמים. השנה לא התכוונתי להשתתף (רחוק, וכבר חוויתי זאת), אך כאשר שמעתי שאפרת ידין, יעל נשגב ועידית שוהם נרשמו למרוץ, מיהרתי לקפוץ על העגלה המלאה – הלוא היא מכוניתה של אפרת, שמולאה בציוד של ארבעתנו. קסמה לי גם המחשבה של מה שצופן בחובו הזמן שלפני המרוץ ולאחריו – בילוי בחברת שלוש נשים שכה חביבות עליי ושכה נעים לי בחברתן.

איך אפשר לוותר על חברה נעימה שכזו? מימין לשמלא: אפרת ידין, יעל נשגב, עידית שוהם, יעל שמש

איך אפשר לוותר על חברה נעימה שכזו? מימין לשמאל: אפרת ידין, יעל נשגב, עידית שוהם, יעל שמש במהלך המרוץ

 

 

 

 

 

 

 

העובדה שרבים נוספים מ"אנדיור" נרשמו למרוץ – חלקם למקצה ה־30 קילומטר וחלקם, כמוני, ל־15 – הפכה את ההחלטה לקלה.

לאחר שהגענו לחדרים היפים בקיבוץ אורטל (שלצערנו לא באמת הספקנו ליהנות מהם, משום שהגענו מאוחר ויצאנו מוקדם), מיהרנו לארוחת הפסטה שהתקיימה בעין זיוון. הופתעתי מכך שהיה בה הרבה יותר מאשר פסטה, ובסך הכול הייתה זו ארוחה עשירה, שכללה אופציות טבעוניות טעימות. ארבעתנו הצטרפנו לשולחן של אבידן וזוהר, וסיפחנו אלינו את מרינה, שדאגה לאינטרסים הקולינריים של הסועדים הטבעונים (היא נמנית עמם). לשולחננו הקט הצטרפו עוד ועוד מחברי "אנדיור". באורח פלא נמצא מקום לכולם, כפי שמסופר במשנה על הנס ש"מעולם לא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים".

כאשר התארגנתי לישון נחרדתי לגלות שהשמיכה והכריות עשויות פוך טבעי. איני משתמשת במצעים או בבגדים הכרוכים במריטת נוצות אכזרית מאווזים חיים. למרבה המזל נמצאה בארון שמיכה קלה נוספת שאינה שמיכת פוך, והסתפקתי בה. היה מעט קר, ומעט לא נוח ללא כרית, אך לא נורא. זה כבר באמת בגדר מותרות. תזכורת לעצמי: תמיד לוודא לפני שאני מזמינה חדר, שהמצעים אינם עשויים פוך טבעי.

בבוקר המרוץ התעוררנו בניחותא, שהרי נקודת הזינוק הייתה במרחק הליכה מהחדרים. עידית ואני אף ביצענו תרגילי יוגה בצוותא. עם אפרת ויעל, שהשתכנו בחדר הסמוך, פסענו בנחת למקום הזינוק. שמחנו לפגוש את שאר הרצים מ"אנדיור" ואת המאמנים רן שילון ופליקס פיסרברסקי.

חברי "אנדיור" שמחים ונרגשים לפני המרוץ. חסרים בתמונה רצי ה-30 שכבר יצאו לדרכם

חברי "אנדיור" שמחים ונרגשים לפני המרוץ. חסרים בתמונה רצי ה-30 שכבר יצאו לדרכם

 

 

 

 

 

 

זוהר סיפרה לנו שחלמה שהמרוץ התבטל משום שפרצה מלחמה. יום לאחר המרוץ אכן הפציצו ארצות הברית, צרפת ובריטניה מטרות בסוריה השכנה מצפון, אך למזלה של זוהר לא התבטל המרוץ, והיא חזרה הביתה עם גביע יפה, לאחר שהגיעה שלישית מכלל הנשים, אף שהיה זה מרוץ שטח ראשון שלה.

יש לנו אלופה! זוהר מ"אנדיור" על הפודיום במרוץ שטח ראשון שלה

יש לנו פודיומיסטית! זוהר ברכה מ"אנדיור" על הפודיום במרוץ שטח ראשון שלה. צילום: מיכל יפה

 

 

 

 

 

 

 

 

תחילת הריצה יפה משמאלה – בשל שיחי הגפן, ומכמירת לב מימינה – בשל הרפתות. "איזה חמודים העגלים!" שמעתי קריאה קרובה, שגרמה לי להביט לימיני, שם ראיתי עגלים רכים, עומדים בודדים ואומללים במקום צר ומגודר, בשטח שאינו גדול בהרבה מגודל העגל, מנותקים מאימהותיהם. געיות הפרות נשמעו היטב, מן הסתם היו אלו האימהות שקראו לבניהן שנגזלו מהן. הלב נצבט הן בשל העגלים והן בשל האימהות. כפי שכתב רמב"ם, אין הבדל בין בעלי חיים לא אנושיים ובינינו באשר לכאב האם ואהבתה ודאגתה לצאצאיה. "ראית את העגלים?" שאלה אותי ליאת סגול בזעזוע. גם עידית שרצה לצדי הייתה מזועזעת. האם בגלל ששלושתנו טבעוניות לא היינו שותפות להתלהבות מ"העגלים החמודים" (והם אכן היו חמודים) והבנו עד כמה לא טבעית וקשה היא התמונה שנגלתה לעינינו? האם מי שאינו טבעוני מתקשה לראות זאת? מי ייתן ויוסרו סכי העיניים הללו מעיניי הציבור כולו.

התחושות הקשות הללו פינו אט־אט את מקומן להנאה מהנוף המרהיב. הגשם שירד לפני המרוץ נתן זריקת עידוד לצמחייה, וזו החזיקה מעמד עוד כמה ימים, להנאתנו. רצתי עם עידית, וחלק נכבד מהריצה גם עם יעל נשגב. רן התרה בנו מראש שהוא מצפה לראות אותנו רצות בעלייה, ושאם נעבור להליכה הוא יחזיר אותנו לתחילת העלייה. התקוממתי וציינתי שבתדריך המליצו לנו לעבור להליכה בעליות. על כל פנים, בעלייה הראשונה אכן רצנו. והנה תצלום של עידית שצילמתי להוכחת הטענה. אולם בהמשך המסלול היו עליות שבחרתי לעבור בהן להליכה.

עידית התותחית! גם לאחר שנפלה ונחבלה המשיכה לרוץ בעליות...

עידית התותחית! גם לאחר שנפלה ונחבלה המשיכה לרוץ בעליות…

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בערך בחצי הדרך השתטחה עידית אפיים ארצה. ראשית חוכמה, יעל נשגב הוציאה אותה מהמסלול, כדי שהרצים האחרים לא ירמסו אותה, וכן כדי שלא להפריע להם. היו שפשופים, וגם כמה מקומות בגוף שהכחילו והתנפחו, אך ב"ה דבר לא נשבר. רצה אלמונית נדיבה נתנה לה מגבון לנקות את עצמה מהעפר שדבק בה. לאחר שהתאוששה המשכנו לרוץ. דווקא אז התגלתה עידית כפנתרה אמִתית, כאשר התעקשה לרוץ גם בעליות התלולות שהמתינו לנו בהמשך הדרך, אף שהרצים האחרים (ובהם אני) עברו להליכה. לאחר שהחמאנו לה על כך, טענה שהתברר לה שקל לה יותר לרוץ לאט מאשר ללכת. אני חייבת לבדוק זאת בפעם הבאה כשארוץ עליות.

יעל נשגב לא פסקה מלהסב את תשומת לִבנו ליפי הנוף מסביב. "אני מוכנה ליפול בשביל נוף יפה שכזה", אמרה כאשר רצנו על כביש אספלט, והתכוונה לכך שאין בכוונתה להתבונן בכביש אלא בנופים שמסביב. ואם נגזר עליה ליפול בשל כך – תקבל את הגזֵרה באהבה. נראה לי שכל מילה נוספת מיותרת כדי להבהיר את גודל ההנאה וההתרגשות מהנוף. מפעם לפעם גם עצרנו להצטלם. הופתעתי מכך שהשנה לא עברנו דרך טחנות הרוח, אלא ראינו אותן רק מרחוק. רצי ה־30 קילומטר זכו להציץ בהן מקרוב.

"לשטוף את העיניים בכחול ובירוק" צילום: יעל נשגב

לשטוף את העיניים בכחול ובירוק
צילום: יעל נשגב

 

 

 

 

 

 

 

הפריחה שהחזיקה מעמד. צילום: יעל נשגב

הפריחה שהחזיקה מעמד.
צילום: יעל נשגב

 

 

 

 

 

 

 

"מרתון ישראל" עשו עבודה מעולה. המרוץ היה מאורגן לעילא ולעילא. תחנות מים בפריסה נדיבה מאוד, שבחלקן חילקו גם איזוטונים, ג'לים ונשנושים. מאחר שהיה חם ביום המרוץ שפכתי על ראשי מים, לצנן עצמי. דני אבנון, שרץ עם אשתו מור, הבהיר לי שאין די בכמות הסמלית ששפכתי על עצמי, וכן שאני צריכה לצנן גם את העורף. מהנחיה למעשה – הוא פשוט שפך על ראשי כוס מים. בררר… אבל זה עזר. לפני המרוץ חששתי מהחום, אבל בזכות שפיכת המים על הראש בתחנות המים, וכן בזכות העובדה שרצנו בגבהים, היה בהחלט סביר.

לאחר העליות של הרי הגעש, היה הסיום בסימן ירידה. סיום דה־לוקס. בהחלט משאיר טעם של עוד. לקו הסיום הגעתי עם עידית, שאִתה רצתי לאורך כל הדרך. בתדריך למרוץ המליצו לנו לרוץ בזוגות, והחלטנו לרוץ ביחד, אף שתוך כדי המרוץ התברר שאין בכך צורך בטיחותי. המשתתפים הרבים במרוץ (1000, לעומת 300 בשנה שעברה) הביאו לכך שלא היה שום שלב שבו הייתי עלולה למצוא את עצמי רצה לבדי.

מגיעה לסיום עם עידית שוהם. היה נפלא!

מגיעה לסיום עם עידית שוהם. היה נפלא!

 

 

 

 

 

 

הארגון המושקע ניכר גם בסיום המרוץ, בתקרובת העשירה. להנאה הוסיף המפגש עם חברי הקבוצה וכן עם חברים אחרים.

ישיבת הכובסת עם רן שילון בסיום המרוץ

ישיבת הכובסת עם רן שילון בסיום המרוץ

 

 

 

 

 

 

 

בסיום המרוץ, בדרך חזרה הביתה, אפרת, יעל, עידית ואני פינקנו את עצמנו בסעודה בראש פינה עם אבידן וזוהר, שאִתם נדברנו מראש להיפגש לארוחת צהריים. גם זה הוסיף לממד החווייתי מהמרוץ. אני מודעת לכך שלפוסט הזה יש מבנה מעגלי שלכאורה מתחיל ומסתיים באוכל – בסעודה שסעדנו בצוותא בערב הפסטה, ובסעודה שלאחר המרוץ – אך למעשה, אם נדייק, המבנה המעגלי של הפוסט מתחיל ומסתיים בחברה נעימה. כאמור בפתיח, החברה הנעימה היא אחד הבונוסים הרציניים של עולם הריצה.

Comments

comments

פורסם בקטגוריה ריצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

8 תגובות על מרוץ הרי געש (13.4.18) – ריצה היא הרבה יותר מריצה

  1. מאת רונית‏:

    הצבא צועד על קיבתו והאצן רץ על קיבתו…

    • מאת יעל שמש‏:

      קצת בעייתי לרוץ על קיבה מלאה. שימי לב שהארוחה הייתה ערב לפני המרוץ והשנייה הייתה לאחריו.

  2. מאת רונית‏:

    ובכן, סיפור הנפילה מסביר למה יש כאלה שמעדיפים הליכון. יותר בטוח…

  3. מאת לאזיק‏:

    החבר'ה שלי אומרים: או חברותא או מיתותא

  4. מאת רונית‏:

    לסיום, ברכות לזוהר וברכות לך!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>