ריצה ביער אלונה ומרתון ירושלים 2018 – ריצה? טעם החיים

בפוסט הקודם כתבתי על מרתון תל אביב, ובו התוודיתי על היחלשות שריר הרצון. סיפרתי שנרשמתי לחצי מרתון בתל אביב פשוט כאימון, כי קשה לי כעת לצאת לאימונים שאינם אימונים קבוצתיים. בתגובה לכך העירה לי חברתי היקרה מאשה שמהפוסט לא עלתה ההתלהבות הרגילה שלי כלפי הריצה, ושאולי כדאי להוריד קצת את עצימות האימון והתחרות, ולשאול את עצמי מדוע אני רצה, ואם הסיבה הראשונית עדיין קיימת.

תגובה מודאגת נוספת קיבלתי מידידתי לילי. היא דאגה שמא היחלשות שריר הרצון נובעת מקשיים ומצרות בחיים האישיים.

הרגעתי את שתיהן, והבהרתי שהיחלשות שריר הרצון היא תופעה טבעית (ובעיניי גם בריאה). אני כעת "בין עבודות" או בין מרוצים – לאחר מרוץ ה־50 קילומטר שרצתי בספטמבר 2017 במרוץ תנ"ך־תש"ח, ולפני מרוץ ה־66 ק"מ בסובב עמק באוקטובר 2018, שאליו כבר נרשמתי. יש ירידת מתח טבעית, והאנרגיה מופנית לאתגרים אחרים בחיים, שברוך ה' אינם צרות בחיים האישיים, אלא למשל הכנת קורס חדש על היחס לבעלי החיים במקרא.

אשר להפחתת עצימות האימונים שהציעה מאשה, אני ממילא עושה זאת. אך גם אם הריצה נסוגה כעת למקום בולט פחות בחיי, חשוב לשמור על שגרה מסוימת של אימונים, ולא לוותר על הריצה כליל, שהרי קל מאוד לוותר, וחבל. הריצה, אחר ככלות הכול, מספקת לי הרבה רגעים של אושר.

ריצה ביער אלונה

יום לאחר ההתכתבות עם מאשה יכולתי להיווכח עד כמה אני צודקת בגישתי. רצנו ביער אלונה שבצפון עם המאמן פליקס פיסרבסקי. התענגנו על פריחת צבעוני ההרים והרקפות, ובסיום המסלול ציפה לנו עדר של פרות עם הרבה עגלים חמודים להפליא שהסתכלו עלינו בעניין. אמיר, שהייתה לו תוספת, המשיך לרוץ, וכמה מן העגלים רצו אחריו בחדווה. איני יכולה שלא לחשוב כמה שפר מזלם (לעת עתה) לעומת חבריהם, עגלי החלב, שאינם יכולים לזוז בתא הצר שלהם כל חייהם. איזו תמונה מתוקה הייתה זו לראות את העגלים רצים בשמחה, וחבל שלא צולמה. נזכרתי בהתכתבות עם מאשה יום לפני כן, וחייכתי לעצמי. וכי הייתי רוצה לוותר על רגעי הקסם הללו?

ריצה? טעם החיים! כמה נפלא לרוץ ביער אלונה! צילום: פליקס

ריצה? טעם החיים! כמה נפלא לרוץ ביער אלונה! צילום: פליקס פיסרבסקי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צבעוני ההרים ביער אלונה. צילום: הוגו

צבעוני ההרים ביער אלונה. צילום: הוגו גולדמן

 

 

 

 

 

 

אני עגל חמוד ולא סטייק! אחד מהעגלים הרבים שפגשנו ביער אלונה.

אני עגל חמוד ולא סטייק! אחד מהעגלים הרבים שפגשנו ביער אלונה. צילום: פליקס פיסרבסקי

 

 

 

 

 

 

 

מרתון ירושלים

לא רק ריצה חווייתית בשטח עשויה לזמן רגעים של קסם, אלא גם מרוצים מאורגנים.

ביום שישי שעבר רצתי חצי מרתון בירושלים. למרתון ירושלים יש פינה חמה בלִבי. היה זה החצי הראשון שרצתי, בשנת 2012, בגשם שוטף, וכבר אז נכבשתי בקסם הריצה בעיר, באווירה החמה, למרות הקור ששרר אז. הפעם היה מזג האוויר מושלם. התעוררתי השכם בבוקר, בשעה 3:50. לירושלים הגעתי בזכות שמוליק הודס, בן קבוצתי, ובחברת עידית שוהם, אורן מנחם ואשתו מלי, שאמנם (עדיין) אינה רצה, אך לשמחתנו ולתועלתנו הגיעה לתמוך באורן. קרררר בירושלים… מזל שמלי הייתה אתנו, כך שיכולנו להישאר בבגד עליון כמעט עד שעת הזינוק, ואז העברנו אותו לידיה.

לפני המרוץ. צילום: מלי מנחם

לפני המרוץ. מימין לשמאל: שמוליק הודס, יעל שמש, עידית שוהם, אורן מנחם. צילום: מלי מנחם

 

 

 

 

 

 

 

גן סאקר היה מלא אנרגיות חיובית. לפני ההזנקה שמחתי לפגוש את כרמית. מאחר שלא מצאה את החברים שאִתם תכננה לרוץ, החליטה לרוץ אִתי, אף שהיא מסוגלת כמובן להרבה יותר, ובייחוד כעת, כאשר איני מאומנת. כפי שהודתה, היא תפסה עליי "טרמפ" כדי לרוץ ריצה נינוחה ובכיף. אני בהחלט יכולה להבין זאת, וגם אני נוהגת כך לפעמים. ניצלנו את הריצה להשלים פערים, לעדכן ולהתעדכן זו בחיי זו. "לפי איך שאת מדברת, את יכולה יותר", ניסתה כרמית לדרבן אותי להחיש את צעדיי. "את נשמעת כמו רן שילון", השבתי לה בטרוניה. לא באמת יכולתי הרבה מעבר למה שנתתי, ואף לא הייתי מוכנה למאמץ מיוחד. מבחינתי הייתה זו ריצת אימון, ולא מרוץ יעד. לא חשתי רצון לשנות תסריט בראשי תוך כדי המרוץ.

זה הזמן להשלים פערים, לעדכן ולהתעכן. ריצה עם כרמית.

זה הזמן להשלים פערים, לעדכן ולהתעכן. ריצה עם כרמית

 

 

 

 

 

 

ריצה בירושלים זו תמיד חוויה!

ריצה בירושלים זו תמיד חוויה!

 

 

 

 

 

 

 

משמח היה לפגוש בדרך פנים מוכרות ואהובות, רבים מחברי קבוצת "אנדיור" (כמו סוניה, אפרת, יעל ומיכל) ורצים אחרים, וביניהם "אירית הספורטאית", המעבירה הפעלות של פעילות גופנית לגיל הרך. אירית היא פצצת אנרגיה, ותוך כדי ריצה עודדה ללא הרף את קהל הצופים שבצד הדרך. התחלפו התפקידים. שמחתי לשמוע מאירית הספורטאית שהפכה לטבעונית (כיניתי אותה בלִבי "אירית הספורטאית הטבעונית"), ושהיא מרגישה מעולה בעקבות השינוי התזונתי. ניהלנו שיחה קצרה (תוך כדי ריצה, כמובן) על טבעונות ועל ספורט, ולא יכולתי שלא להרהר כמה השתנו הזמנים מאז שהוזהרתי שלא אוכל לרוץ מרתון משום שאני טבעונית.

כמה מהרצים לבשו חולצה עם מסר. תמיד מעניין אותי לפגוש בהם בריצות. שמחתי לראות רץ לבוש בחולצה של תג מאיר, והחמאתי לו על המסר הערכי של הקבוצה. ראיתי את החברים של שניאור, ולפחות חולצה אחת הנושאת את הכיתוב "כליה אחת, אבל לפניך". האם הבחור הצעיר שלבש אותה תרם כליה? ואולי נתרם? בפעם הבאה לא אתבייש לשאול. שני רצים היו עדיין באווירת פורים, ועל גבם הודבקו כנפי פרפר. בובות אדם בצִדי הדרך ומתופפים הוסיפו לאווירת הקרנבל. נהניתי להחליק ידיים עם הילדים המעודדים בצִדי הדרך. כרמית רצה קדימה, ומפעם לפעם סובבה ראשה לאחור, לבדוק היכן אני ולהתאים את צעדיה לצעדיי. חששתי שמא ייתפס לה הצוואר מההבטות התכופות.

לקראת סיום המרוץ, בעלייה בקטמון הזכורה לטוב (או לרע), הגדירה אותה כרמית, שאולי ניסתה לעודד אותי: "עלייה די נוראית, אבל לא נורא". באמת לא נורא, וכפי שציינה מאוחר יותר מיכל, בבן שמן העליות רציניות יותר. והנה כבר הסיום. התוצאה אינה מחמיאה, אבל כאשר לא מצפים – לא מתאכזבים. בנקודת מפגש שנקבעה מראש המתינו לי אחי איסי וגיסתי תמי, שלאחרונה גילו את ירושלים, התאהבו בה, ובשבוע המרתון בילו בה מאז יום רביעי. אחי היה לבוש בחולצת המרוץ, משום שהזמנתי חולצה שתתאים למידתו. למורת רוחה של גיסתי, שאינה מרוצה מכך שאני רצה ואיסי זוכה בקרדיט, שיתפתי אתו פעולה בהפיכתו ל־Fake Runner (כהגדרתו), כפי שניתן לראות בתמונה הבאה:

יעל רצה ואיסי לוקח קרדיט. ככה זה בין אחים - חולקים. צילום: איסי שמש

יעל רצה ואיסי לוקח קרדיט. ככה זה בין אחים – חולקים. צילום: איסי שמש

 

 

 

 

 

 

 

 

עם גיסתי תמי ואחי איסי.

עם גיסתי תמי ואחי איסי

 

 

 

 

 

 

 

היה זה נחמד, נעים ומרגיע לפגוש עם תום הריצה כמה מחבריי לקבוצת "אנדיור" ולהחליף אִתם רשמים. לשמוליק ולעידית היה זה חצי ראשון בירושלים, והִנה, לאחר כל החששות, הוא עבר בשלום.

מימין לשמאל: אני, כרמית, יעל, עידית, אפרת, שמוליק, אורן, מלי. צילום: איסי שמש

מימין לשמאל: אני, כרמית, יעל, עידית, אפרת, שמוליק, אורן, מלי. צילום: איסי שמש

 

 

 

 

 

 

 

לביתי שבתי עם איסי ותמי. מראש הזהירו אותי שיחנו את הרכב רחוק ושאלו אם יהיה לי כוח ללכת. השבתי בגאון ובביטחון שאם להם יהיה כוח, כך גם לי. הרכב המתין לנו ברחוב שבטי ישראל, במרכז העיר, במרחק 3.5 קילומטר מגן סאקר. למרבה המזל תאם מסלול ההליכה שלנו את מסלול הריצה של מקצה 10 קילומטר, שהוזנק באותה שעה. היה זה מרהיב לצפות כצופה מן הצד, המהלכת בצד הדרך, בנחיל הרצים.

מקצה ה- 10. צילום: איסי שמש

מקצה ה- 10. צילום: איסי שמש

 

 

 

 

 

 

 

תמי, שקודם לכן סנטה באיסי על כך שאני רצה והוא מצטלם עם החולצה, מספר החזה והמדליה, לא עמדה בפיתוי ורצה אתם דקה או שתיים, שהונצחו בסרטון שצילם איסי ושאותו שלח לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית וממנו גזרתי את התמונה הזו:

תמי בתנופה!

תמי בתנופה!

 

 

 

 

 

 

 

 

ועל זה נאמר: תמי רצה, ואיסי זוכה במדליה.

 

Comments

comments

פורסם בקטגוריה ריצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

7 תגובות על ריצה ביער אלונה ומרתון ירושלים 2018 – ריצה? טעם החיים

  1. מאת רונית‏:

    פליקס פיסרבסקי? אני משוכנעת שלא שמעתי את השם הזה מעודי (הייתי זוכרת :))
    מה קרה לרן שילון ולמאמן האחר שהיית אצלו?

    • מאת יעל שמש‏:

      פליקס הוא מאמן ותיק ואהוב ב"אנדיור". ובוודאי פגשת בשמו (גם אם לא בשם משפחתו) בקיר שלי, בתודות שלי לאימונים מצוינים שלו ולתמונות שצילם אותנו. רן שילון עומד בראש "אנדיור" ואני מתאמנת אצלו בימי שלישי ולעתים רחוקות בימי שישי. אצל פליקס אני מתאמנת בימי חמישי, ולעתים קרובות בימי שישי. ואכן היה מאמן נוסף בשם אילן, שכבר אינו ב"אנדיור" אלא הקים קבוצה משלו.

  2. מאת משה בן מימון‏:

    אני לא כל כך מודאג מהחלשות שריר הרצון. אבל השכמה ב3:50 מדאיגה אותי. האם השלמת את שעות השינה? האם את זוכרת כמה חשוב להקפיד על שינה מספקת?

    • מאת יעל שמש‏:

      זוכרת, אך מתקשה ליישם. ואגב, יום חמישי היה יום השינה הבינלאומי. אשלים בשבת.

  3. מאת לאזיק‏:

    אם אני הייתי משתתף במרתון הזה, הייתי לוקח עגל בכל יד, ורץ איתם בלי קושי!

  4. מאת רונית‏:

    שפע של תמונות יפות. משדרגות את הרשימה. המשיכי ככה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>