טבעונית למרחקים ארוכים: מה אבא היה אומר?

"אבי, פתאֹם, מכל החדרים

 יצא למרחקיו המוזרים"

(יהודה עמיחי, מות אבי)

 

ביום שישי ה-20.1.12 בוטל האימון הקבוצתי של אנדיור ביער בן שמן, לכבוד הישראמן. בתכנית האימונים שלי מופיעה ריצה של שעתיים ורבע. מאמני, רן שילון, מעדיף שארוץ בים, ואשלב ריצה בחול עמוק. על-כל-פנים, עלי להתרחק מריצה על אספלט. התלבטתי בין ריצה בחורשה בסביון הסמוכה, בגלל החיסכון בזמן, ובין ריצה בים, בגלל… הים (למרות התקורה הגבוהה של נסיעה באוטובוס מקריית אונו לים. ואפילו איני יכולה לקרוא ספר בזמן הנסיעה באוטובוס, שהרי מה אעשה עם הספר בזמן הריצה?). הפור נפל על הים, משום שהוא מהלך עלי קסם מיוחד. די במראהו כדי להטעין אותי באנרגיות חיוביות ובתחושה של כוח ומסוּגלות.

קו 55, שאתו אני נוסעת לים, עובר דרך בית חולים תל-השומר, ואני נזכרת בפעמים הרבות שנסעתי בקו זה כדי לבקר את אבי ז"ל, רוברט שמש, שנפטר באותו בית החולים ממחלת הסרטן בתחילת תשרי תשס"ט (אוקטובר 2008). "היום איני נוסעת לבית החולים, אלא לרוץ בים", עוברת בי מחשבה שממלאה אותי בתחושה של חירות, אבל רק לרגע קט. מיד לאחריו מפלח את נפשי געגוע עז ועיניי מתמלאות דמעות. הלוואי שהייתי יכולה לנסוע לבקר את אבא שלי במיטת חוליו. כן, ברצון רב הייתי מקריבה את ריצת האימון, כדי לראות אותו ולדבר אתו פעם נוספת. הוא היה מקדם את פניי בחיוך הרחב שלו וצוהל לקראתי: "חמודה שלי!", או – "בת שלי!". המחשבה על אבא שלי מעלה בי, בפעם המי יודע כמה את השאלה, מה אבא שלי היה אומר, לו ידע על הריצות שלי. בתור הגרסה הגברית העיראקית של האימא הפולנייה, אני בטוחה שהוא היה מביע הסתייגות עזה. אולי היה מתייעץ ברופאים או ברופאים מטעם עצמם כדי לחזק את עמדתו בטיעונים "מדעיים" בנוגע לנזקיה של הריצה. ייתכן מאוד שהריצה הייתה מעוררת בו מחדש את חרדתו בנוגע לתזונה הטבעונית שלי. אני נזכרת כמה הבכתי אותו כאשר פרצתי בבכי מר כאשר ראיתי את המוכר בסופר הורג דג וצעקתי לעברו "רוצח! רוצח!". וכמה הדאגתי אותו כאשר התברר לו, כעבור כמה שבועות, כי הכרזתי הדרמתית באותו היום, ש"לעולם, לעולם, לא אוכל יותר בעלי-חיים", לא הייתה גחמה של רגע, שעתידה להישכח כעבור כמה ימים אל מול פיתויי קציצה טעימה. "אם לא תאכלי בשר לא יהיה לך כוח, ולא יגייסו אותך לצבא", ניסה להפעיל עלי את נשק יום הדין, אבל אפילו המהלך האסטרטגי המבריק הזה נכשל. לימים הסכין עם התזונה שלי, ואפילו דיבר בשבחה (מבחינה בריאותית) וטרח להכין לי מאכלים טעימים, אבל ייתכן מאוד שאימוני הריצה היו מעוררים בקרבו מחדש את שד הדאגה בגין תזונתי. אולי היה מנסה לנהל אתי מו"מ על הפחתת הקילומטראז" ("למה שלא תסתפקי בריצה של חמישה ק"מ?"), בסופו של דבר היה בוודאי אומר "את עקשנית כמו אימא שלך. אם את מחליטה משהו, אי-אפשר להזיז אותך מהדרך שלך להשגת המשימה", בתמהיל של קורטוב גינוי, עם הרבה הערכה. האם הייתי מצליחה להסביר לו את החדווה שגורמת לי הריצה? אני בספק. ובכל זאת, אני יכולה לדמיין אותו רוטן באוזני חבריו על הבת שלו שהשתגעה, התחילה לרוץ, ואפילו מתכננת ריצת מרתון, ועם זאת תר אחרי מבטי הערצה והשתאות על פניהם, ואם לא היה מאתר כאלה, היה טורח לוודא שהם יודעים בכמה ק"מ כרוכה ריצת מרתון.

האוטובוס חולף עובר את בית החולים תל-השומר, ואני נזכרת בשורה משיר של עמיחי: "אני ישן הלילה לזכרך, אם כי החלומות ודאי לא יהיו עליך", ומחליטה לרוץ היום לזכרו של אבא שלי. ובאותה הריצה – רוב מחשבותיי דווקא כן נסבו עליו. אבא סיפר לנו, שבנערותו נהג לרוץ בכל בוקר כחמישה ק"מ, לבית הספר, כדי לחסוך את דמי הנסיעה (אני, לעומתו, משקיעה לא מעט ממון בתחביב הריצה שלי). גם בזקנתו נהג להתגאות ברגליים החזקות שלו, ולהציע לנו לנסות לצבוט אותן כדי להוכיח לנו שאין בהן שומן ולכן הן אינן ניתנות לצביטה (לפני כמה זמן תפסתי עצמי עושה אותו דבר עם אישי, יריב, וצחקתי במבוכה על שהפכתי לחיקוי של אבא שלי). אני רצה על שפת הים, ריצה מהסוג שאני אוהבת – מדיטטיבית באופייה (כנראה בזכות זה ששעון ה-GPS שלי לא פעל, ולא יכולתי לעקוב אחר המרחק והקצב הממוצע), ומדמיינת את הצעיר הרזה ושחור התלתלים רץ לבית הספר, ואותי – רצה בעקבותיו, או לצדו, וצעדיי המהורהרים הופכים לפתע לקלים וזריזים יותר. אני נזכרת בחלופת האימיילים ביני ובין אחי הצעיר, ישי, בעניין תגובתו המשוערת של אבי על הריצה שלי. ישי, שניחן בדקות הבחנה, כתב לי: "אני כל כך רואה אותו רוטן: 'למה היא צריכה את השטויות האלה? היא כבר לא ילדה בת 16' ובאותה נשימה לוקח על זה קרדיט וטוען שלבני משפחת שמש יש רגליים חזקות, ושהוא בצעירותו היה רץ לא פחות". אני מוכנה לחתום שכך בדיוק היה אבא שלי מגיב.

ולסיום, אני בטוחה שהוא היה נהנה מהמחשבה שאני מקדישה את הריצה שרצתי בים לזכרו, וכך גם את הרשימה הזו, שהתחברה בראשי במהלך הנסיעה לריצה ובזמן הריצה עצמה. בנסיעה הבאה לים, אולי כדאי שאצטייד בנייר ובעט.

אבא מלווה את צעדיי הראשונים בריצה

 

Comments

comments

פורסם בקטגוריה ריצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות על טבעונית למרחקים ארוכים: מה אבא היה אומר?

  1. מאת רונית‏:

    רואים בתמונה את השרירים ברגליים של האלופה לעתיד, ומה שחשוב יותר, את המבט הנחוש בעיניים. מנטליות של מנצחת!

  2. פינגבאק: Plumbers Dawsonville

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>