טבעונית למרחקים ארוכים: כיצד קרה שאני רצה בגשם ומבוססת בבוץ?

 

ראשית: התנצלות המחברת. נכון ששם הבלוג נועד לרמוז על רצה למרחקים ארוכים, ועד כה המרחק הארוך ביותר שרצתי הוא רק כ-26 ק"מ, אבל אני רצה למרחקים ארוכים בשאיפה ובהתהוות. מלבד זאת, אני בהחלט טבעונית למרחקים ארוכים: כלומר, אני צמחונית כבר 44 שנים, מגיל 5, מאז צפיתי בזעזוע ובבכי כיצד המוכר בסופר שולה את אחד הדגים ששחו בבריכה הקטנה, ושאליהם חייכתי חיוך רחב ומוקסם, ודופק על ראשו של הדג בפטיש. לפתע הבנתי את הקשר שבין בעלי החיים שכה אהבתי ובין הבשר והדגים שאת טעמם גם כן אהבתי מאוד ("גם נקניקיות זה בעלי חיים מתים?", שאלתי בתקווה לשמוע תשובה שלילית, אך אמא שלי הייתה ועודנה אישה ישרה). ובאשר לטבעונות – אני טבעונית כבר 18 שנים, מאז שקראתי מאמר מטלטל על ניצול התרנגולות והפרות בתעשיות הביצים והחלב והבנתי שבתור צרכנית "כבדה" של המוצרים הללו גם אני שותפה לפגיעה בבעלי חיים. וכמובן – אני מתכוונת להישאר טבעונית כל עוד נשמה באפי.

בנוגע לריצה – כאן לא אוכל להתגאות בהיסטוריה ארוכה. התחלתי לרוץ רק לפני כשבעה חודשים, וחלפו עוד חודשיים עד שנכבשתי בקסם הריצה, והבנתי ש… אני מתכוונת להתמיד בה, הלוואי שעד זקנה ושיבה. כשרק התחלתי להרהר בריצת מרתון שמעתי פקפוקים נוסח: "אבל איך תרוצי מרתון? מה עם החלבונים? את הרי טבעונית". הפקפוקים הללו הפכו את בדל המחשבה להחלטה: "ברור שארוץ מרתון. אני הרי טבעונית!". וכך התחלתי להתאמן למרתון תל-אביב 2012. אולם התקווה והשאיפה שלי היא שארוץ מרתון לא כגחמה חד-פעמית, אלא כדרך חיים. אך, כמובן, לא הכול מתנהל על מי מנוחות…

קחו לדוגמה את יום שישי ה-7 בחודש ינואר 2012. אני מתעוררת ב 4:30 בבוקר, כדי להספיק להגיע בזמן לאימון קבוצתי ביער בן שמן. גשם בחוץ, קר וחשוך. אני בודקת את אתר אנדיור – האם האימון התבטל? (האם אני מקווה שכן?), אבל כתובית מרושעת שרצה באתר החברה מבהירה לי את מה שהנחתי מראש – האימונים מתקיימים כרגיל. אני תופסת אוטובוס ראשון שמסיע אותי מביתי בקריית אונו לצומת קוקה קולה, שם אני ממתינה לדנה, המגיעה עם רכבה מקדימה. אני נכנסת למכונית וחום פושט באבריי הקפואים. "האם אנחנו מופרעות לגמרי, שאנחנו יוצאות לאימון בגשם כזה?", שואלת דנה בחיוך. אני משיבה בקול, שמנסה להישמע צוהל, על החשיבות של חיזוק שריר הרצון. ברור לי שאני מתכוונת לפעול בדיוק לפי התכנית שהתווה לי מאמני, רן שילון, שהרי מוטב להתמודד עם קשיים בדרך, ולא להיתקל בהם בפעם הראשונה בריצת המרתון.

מתברר שאיננו המופרעות היחידות. רצים ורצות רבים מחכים בכלי הרכב שלהם עד לרגע האחרון, עד לשעת המפגש הרשמית, ורק אז יוצאים ברטינה להירטב בגשם ולהתחיל לרוץ. אני אוזרת עוז ומצטרפת לקבוצה ברמה גבוהה מרמתי ומרגישה זנב לאריות. רק לא להישאר יותר מדי מאחור… רק לא לאבד קשר עין עם הקבוצה ולהישאר לבד ביער שאת שביליו איני מכירה… הריצה הקבוצתית מסתיימת בעלייה ממושכת. כדי לעודד עצמי אני משננת משפט שאמר לנו המאמן, מני קורן: "אם קשה לכם – סימן שאתם בעלייה", וההיסטוריה הקצרה שלי כרצה חולפת לנגד עיניי.

איך זה קרה?

תחילת המעשה בסדנה בשם קוד המנצח, שמעבירים אלון אולמן וערן שטרן, ושבה השתתפתי בשנת 2011. סיפורו של אלון אולמן, שנהיה איש ברזל לאחר אירוע של קריסת ריאה, כבר פורסם בעיתונות ובטלוויזיה. לאחר אותה סדנה בת שלושה ימים, נרשמתי לסדנת המשך בשם הנבחרת, שנמשכת שנה. במסגרת הסדנה רשמתי את שלושת היעדים הגדולים שלי לשנה הקרובה: אחד מהם היה שמירה על אורח חיים בריא, שכולל ארבעה אימונים בשבוע בסטודיו C. ערן שטרן, שהציץ ברשימה, העיר לי שזה אינו יעד מדיד שניתן לראות בו התקדמות. התמלאתי מבוכה. וכי איזה יעד אני אמורה לבחור בתחום הספורט? "אני רוצה לשמור על הקיים", אמרתי לערן, שהשיב לי שאנו לא נמצאים כאן כדי לשמור על הקיים, אלא להגיע לפריצות דרך. "אבל אני לא רוצה לרוץ מרתון!", אמרתי לערן בנחישות, ובאמת התכוונתי לכך. הייתי בהחלט שבעת רצון מהפעילות הגופנית שלי באותה עת, ואני זוכרת שאפילו גיחכתי בחוסר הבנה אל מול התופעה הזו, שבעקבות הסדנה אנשים מן השורה מחליטים לרוץ מרתון. "לאנשים אין חלומות משלהם, שהם מעתיקים את החלום של אלון?", שאלתי בהשתאות.

אבל כעת אני מול רשימת היעדים שלי – צריכה להחליט. ערן מדבר על יעד מדיד, שניתן לראות בו התקדמות, וגם אנתוני רובינס, בספרו המצוין 'להעיר את הענק שבפנים', כותב על שמו"פ – שיפור מתמיד ובלתי פוסק. כיצד משיגים זאת בפעילות הגופנית הנוכחית שלי? החלטתי שבפעם הבאה שאצא להליכה אמדוד את מהירות ההליכה, ואראה אם ניתן לשפר אותה. התברר שאני הולכת בקצב 7.4 קמ"ש. לא היה נראה לי שאני יכולה לשפר הרבה, ולכן החלטתי, בהיסוס, לשלב כמה דקות של ריצה. כך קרה שרצתי שש דקות, ואח"כ רבע שעה, וכשהגעתי לעשרים דקות ריצה – התפעלתי מעצמי. כשרצתי 3.5 ק"מ חוויתי אופוריה מההישג. "אני יכולה לרוץ מהבית עד מעבר לאוניברסיטת בר-אילן" (מקום עבודתי – אני מרצה לתנ"ך), חשבתי בהשתאות.

בתחילה לא נהניתי מהריצה עצמה, אלא רק מההישג, מההתקדמות. אך לפתע גיליתי שכאשר אני הולכת ברחוב וחולפים על פני רצים, עיניי עוקבות אחריהם בקנאה, וגופי נדרך ומתמלא ברצון לרוץ. פתאום הכתה בי ההכרה שאני נהנית לרוץ. יותר מכך – הריצה יוצרת בי התלהבות שלא הכרתי מהפעילות הגופנית הקודמת שלי. עד כה, הייתי, כאמור, שבעת רצון מההתנהלות שלי בנוגע לפעילות גופנית – גוף בתנועה עם גלעד ינקלביץ בערוץ הספורט, הליכות ושיעורים בסטודיו C. אפשר לסמן וי ולטפוח לעצמי על השכם. אבל יש הבדל עצום בין להיות שבעת רצון ובין להיות מלאת התלהבות. נכון, הריצה גם מצריכה התמודדות עם משברים, דבר שלא הכרתי מהפעילות הגופנית הקודמת, שהתנהלה על מי מנוחות. אבל ממשברים צומחים, לא?

בבלוג הזה בכוונתי לשתף בתהליך של הפיכתי לרצה למרחקים ארוכים – על משבריו ועל תהליך הצמיחה שבו, בתקווה שיהיה בכך כדי לחזק אחרים, וכמובן – לחזק את עצמי בהכנה לריצת המרתון הראשון בחיי.

להשתמע!

 


 

יעל שמש –  מרצה לתנ"ך, פעילה למען בעלי-חיים וטבעונית למרחקים ארוכים.

 

!

Comments

comments

פורסם בקטגוריה ריצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 תגובות על טבעונית למרחקים ארוכים: כיצד קרה שאני רצה בגשם ומבוססת בבוץ?

  1. פינגבאק: lam chống nắng

  2. פינגבאק: http://luxypoker99.org

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>