טבעונית למרחקים ארוכים: מחנה אימונים בעין יהב (יוני 2013) – ליהנות מפולקע

כיצד יכולה טבעונית כמוני ליהנות מפולקע? כנראה שלשם כך צריך לצאת למחנה אימונים בעין יהב.

הצעה מפתה

ציטוט מהודעה של רן שילון באתר "אנדיור":

"מה יהיה לנו במחנה? – יהיה חם, זה בטוח. חום שרובנו לא התנסינו בו – יהיו "מספיק" שעות אימון – יהיה "אחד" שיתסכל לכם בצלחות ויבדוק מה אתם אוכלים – ולרצים, מעט מאוד שעות שינה".

האם בכלל ניתן לסרב להצעה מפתה שכזו? מה גם שבהמשך ההודעה הובטח אוכל טבעוני לכל המעוניין בכך.

נכון, חודש יוני וערבה אינם הולכים יחד לכאורה, אך לא בתפיסתו של רן שילון, שהוציא אותנו למחנה אימונים בעין יהב. ב"אנדיור" יש כמה חברים וחברות המתאמנים כעת לתחרות איש הברזל שתתקיים בסוף חודש יוני, באוסטריה, או זו שבסוף יולי, בשווייץ. המחנה בוודאי מותאם לצורכיהם, אף שגם שאר המתאמנים, כולל אלו שאין להם כרגע מטרה קרובה, ואני בכללם, מצאו בו עניין.

מחנה האימונים נמשך מיום חמישי ועד שבת, אך אני יצאתי ליומיים בלבד – חמישי–שישי. לשמחתי, גם סוניה החליטה לצאת למחנה מקוצר, כך שנהניתי גם מזמן איכות אִתה וגם מטרמפ שנתנה לי, הלוך וחזור, ובנדיבותה – מן הבית ועד הבית.

מאחר שסוניה ואני הסתפקנו בריצה, ולא הגענו לאימון הרכיבה שהחל בשעות הבוקר, הרשינו לעצמנו להתעורר בשעה מאוחרת יחסית, שערורייתית כמעט, בסביבות 6:00 בבוקר. הגענו בנחת לבית ההארחה "בין עצי התמרים", שכשמו כן הוא – פינת חמד בצל עצי תמרים. "אתן מהקבוצה של רן שילון? איזה כיף לכן!" אמר לנו הבחור החביב שהשיב לנו בנייד וכיוון אותנו לבית ההארחה משער המושב. היינו הראשונות להגיע וסקרנו את הסביבה בסקרנות ובהנאה.

מאוחר יותר הגיעו גם רוכבי האופניים, מיוזעים ועייפים, ובהם חברותינו לחדר, מרינה ותמר. כן, בחרנו להיות ארבע בחדר, בבחינת "כל המרבה – הרי זה משובח". בילוי בחברת חברות יקרות שנעים לי בחברתן הוא אחד הבונוסים הגדולים של מחנה האימונים.

כחום היום

לאחר התארגנות מהירה יצאנו כולנו (למעט רן, שטען בחיוך מתגרה שהוא צריך "להגות" ולתכנן את המשך המחנה…), בשעה 16:45, ל"ריצת אִקלום" של שלושת רבעי שעה באזור המושב. כפי שהבטיח רן, היה חם. שפכתי מעט מים על ראשי מבקבוק המים שנשאתי, אך אלו התגלו כחמים מדי. ריצה בחום כזה היא חוויה חדשה בשבילי. משמח לגלות שאפשר לרוץ גם בחום, אף שהרבה פחות נעים לעשות זאת.

מתיחות לאחר הריצה, מחנה אימונים עין יהב

ריצת לילה ואור מן ההפקר

לריצת הלילה – מ- 2:30 ועד 5:30 בשטח, בנחל נקרות – הצטיידנו בפנסי ראש. "המהירים, הנפלאים והנהדרים ירוצו אִתי" אמר רן, "והמהירים יותר ירוצו עם פיני". הצטרפתי לקבוצה השנייה, לאחר שווידאתי שאיני הבת היחידה בה. חוי וכרמית הרהיבו עוז להצטרף אליה. איזה הבדל בין ריצת היום לריצת הלילה! הלילות בערבה קרירים ונעימים, אידאליים לריצה. רצנו סמוך לראש חודש, כך שלא נהנינו מירח מלא. "לא זכיתי באור מן ההפקר" כתב ביאליק, אך אני דווקא כן. מאחר שחשתי שהפנס שלי מכזיב, ואינו עושה את מלאכתו כראוי, השתדלתי לרוץ לצד רצים אחרים, כך שאהנה מאורם. כאשר עצרנו לבסוף, התלוננתי בפני החברים על הפנס שלי, שאינו מאיר כהלכה. רז פתר את זה הרז: פשוט, שמתי אותו הפוך. מכאן ואילך גם הפנס שלי תרם את תרומתו הצנועה למשחקי האור בחשכה. "כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן" לא יכולתי שלא להיזכר בשיר חנוכה למראה אורות הפנסים שהתלכדו זה עם זה בקרקע.

מישהו לרוץ אתו

לצדנו רץ כלב מעורב גדול. דאגתי לו. למי הוא שייך? האם יחזיק מעמד כל הריצה? ואם יתעייף וירצה לחזור – האם יידע את הדרך? "מישהו יודע מהו הגזע של הכלב הזה?" שאלתי את החברים. "כלב ערבה", הציע אריק.

לפתע ראינו את הקבוצה השנייה רצה מולנו. היה זה מחזה מרהיב לראות אותם מתקרבים בחשכה ומעל לראשיהם מרצדים אורות הפנסים. התברר ש"התברברנו" בדרך ולכן זכינו בפגישה אתם (וב"שטיפה" מרן). "פולקע!", קראה חן, אחת מבעלי הצימרים שבהם שהינו, ששימשה כעוזרת מאמן במחנה האימונים הזה. "כל הכבוד לך! רצת עם הקבוצה המהירה יותר?", אמרה וליטפה את ראש הכלב. התברר ששם הכלב פולקע, ושהוא שייך לחן. הייתי בטוחה שמכאן ואילך הוא ימשיך לרוץ לצדה, בקבוצה השנייה, אך להפתעתי, הוא בחר להמשיך אתנו. ראיתי בכך מחמאה, וחשתי אחריות כלפיו. כאשר עצרנו, מצצתי מים מקשית תיק המים שלי, קיערתי את כפות ידיי ונתתי לו ללקק מהן את המים. כך כמה פעמים, וגם אריק עשה כמותי, עד שנוכחנו שפולקע שתה לרוויה. לאחר מכן נעשה תיק המים שלי לקל הרבה יותר, באופן מדאיג מעט. "רואים שאת נהנית מפולקע", אמרה לי כרמית בחיוך ממזרי.

לקראת סיום הריצה פגשנו שוב את הקבוצה השנייה. "כיף, כיף, כיף!" השבתי לרן, שהתעניין איך עוברת עלי הריצה, והתכוונתי לכך. ריצות ליליות בשטח הן מהריצות האהובות עלי במיוחד, כפי שהתברר לי במרוץ הר לעמק.

התברר לי שסוניה סובלת מכאבים עזים ברגלה ואף על פי כן היא ממשיכה לרוץ. בדיעבד, לאחר המחנה, התברר שיש לה פגיעה במיניסקוס, האורתופד חושד שמדובר בקרע, כך שלצערי היא תהיה מושבתת מריצה בזמן הקרוב. מה שגורם לזמן האיכות שביליתי אִתה לקבל ערך מוסף. החלמה מהירה, סוניה!

כאשר נכנסנו בשער הכניסה לעין יהב, כמה מכלבי המושב קיבלו את פנינו בכשכושי זנב נמרצים, אך לא יכולתי שלא לסנוט בהם על כך שבהשוואה לפולקע הנמרץ, שבילה את הלילה בריצה, הם בטלנים גמורים.

יפה זריחת השמש ללב שמח

הריצה אמנם הסתיימה, אך מרינה הציעה שנמשיך לרוץ, כדי לצפות בזריחה. הצטרפתי אליה בשמחה (משום מה לא נמצאו קופצים אחרים על ההצעה). חן הדריכה אותנו לאן לרוץ. חלפנו על פני חממות שהסתירו את הרקיע וחששנו שנחמיץ את הרגע. אך לפתע נגמרו החממות, והשמים נגלו לעינינו. הוקל לנו לגלות שהשמש עדיין לא עלתה. בעודנו משוחחות בקרבת נפש עלתה לפתע השמש, כבמטה קסם, בבת אחת, ובמהירות רבה קבעה את מקומה בשמים, כמו מכריזה: "הנני! ואני כאן כדי להישאר". שמחנו שלא החמצנו את המראה היפה הזה. מרינה סיפרה לי שבארגנטינה, ארץ מולדתה, השמש זורחת בים. נזכרנו שתינו בנסיך הקטן שטען ש"יפה שקיעת השמש ללב עצוב". ובכן, גם זריחת השמש יפה, ואני מעדיפה לצפות ביופי הזה – של השקיעות ושל הזריחות כאחד – בלב שמח.

כמה מדבר אל לבי שירו של נתן זך, "אני רוצה תמיד עיניים", שאביא כאן את הבית הראשון שלו:

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל-כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

 פרידה חמה

לא היה לנו ממש זמן לנוח לאחר ריצת הלילה וארוחת הבוקר, וכבר יצאנו לריצת בוקר של שעה, סמוך לגבול עם ירדן. אך אין להתלונן. לעומת הרצים, אלו שבחרו לרכוב יצאו לרכיבה של כמה שעות. חן, שרצה אִתנו, סיפרה לי שפולקע עודנו תשוש מריצת הלילה ופשוט רובץ בצל ואוסף את כוחותיו. אותו לרן! או שמא פולקע הוא מחוץ לתחום שליטתו של רן?

לפתע נזכרתי ששכחתי למרוח על עצמי קרם הגנה מפני השמש. בהחלט לא נבון. השמש הייתה חזקה מאוד, גם אם חן טענה ש"היום דווקא יום נעים, יחסית". כאשר עצרנו בצל אחת החממות לחכות לאחרונים, סיפרתי למרינה על המחדל הזה שלי, ולהפתעתי היא שלפה מחגרותה קרם הגנה לפנים. רווח לי במידה רבה.

נראה היה לי שכולנו שמחנו לסיים את הריצה החמה הזו ולחזור למתחם החדרים. אך אולי טעיתי, כי זמן קצר לאחר מכן ראינו את אילן פריש יוצא לריצה נוספת, לבדו. איש איש והנאותיו. לפי בקשתנו, הדריכה אותנו גליה בביצוע מתיחות. גליה שימשה אף היא כעוזרת מאמן במחנה האימונים הזה.

לאחר סיום ריצת הבוקר הזו של יום שישי סיימנו למעשה סוניה ואני  את החלק הספורטיבי של המחנה, אך עדיין יכולנו ליהנות מהחלק החברתי – קרי מחברתם של שאר החברים והחברות. לאחר מנוחה קצרה וארוחת צהריים נפרדנו בצער מלוּוה בהקלה משאר החברים, וחזרנו לגוש דן, סלינו מלאים בחוויות, אוויר המדבר עודנו ספוג בגופנו, נופיו צרובים בתודעתנו ורחשי חיבה וידידות מחממים את לבנו.

Comments

comments