אוטוסוגסטיות על קו הזינוק
"זה לא גשם, זה טל רך; אלו לא רוחות חזקות, אלא משב", הכריז הכרוז במרוץ ים המלח כאשר המתנו על קו הזינוק, וניסה לשכנע אותנו בנפלאות האוטוסוגסטיה.
הייתה לי זו פעם ראשונה להשתתף במרוץ ים המלח. "כדאי לרוץ את המרוץ לפחות פעם אחת, זו כמעט חוויה מיסטית", אמרה לי חברתי סוניה. אז נרשמתי, בעיקר בזכותו של יוסי צחור, חברי לקבוצת רצי קריית אונו. יוסי סיפר לי שנרשם למרוץ ושהוא משלב אותו עם פסטיבל הבריאות והכושר של שבתטבע, פסטיבל שיימשך מיום חמישי עד מוצאי שבת, ושהמאמן הקודם שלנו, מישאל דגן, היה בין משווקיו. לפסטיבל נרשם עם אשתו אירית. בני הזוג הנחמד הזה ניאותו לקחת אותי ואת יריב עד לים המלח ובחזרה.
לפני המרוץ ולאחריו – חברה, מידע וקולטורה
ביום חמישי טיילתי עם יוסי ועם אשתו אירית למלון שבו התאכסן אלי בן יצחק, בן דודו של יוסי, משום שאלי לקח עבורנו את הערכות. בערב הספקנו לשמוע במלון שבו שהינו (VERT) הרצאה מפי פרופ' רפי קרסו על המוח האנושי ונהנינו מהופעתם המשותפת של דוד ד'אור ואברי גלעד. גם לאחר המרוץ המשכנו ליהנות הן מפעילות גופנית (יוגה יהודית, צ'י קונג ותרגילים לחיזוק העצם ולגמישות) והן מהרצאות מעשירות.
נוף ייחודי
נקודת הזינוק של המרתון הייתה במרחק הליכה קצרה מבית המלון. יוסי, אלי ואני המתנו יחדיו לזינוק, ואלי צילם אותנו למזכרת. הגשם פסק לאחר שהתחלנו לרוץ, אך נשבו רוחות חזקות מאוד שהקשו על הריצה בחזור.
אבל הנוף היה ייחודי כל כך – ההרים, ים המלח, פטריות המלח שבתוך הים. מרהיב, אך גם עצוב, כי חלק מהים מיובש. "ים המוות מת", אמרתי ליוסי בצער. כאשר רצנו בנוף היפה רציתי להציע ליוסי שנעצור רגע ונצטלם (ראיתי רצים שעשו זאת), אז זכרתי שהצהיר ברוח ספורטיבית לעילא ולעילא שכשהוא במרוץ הוא עושה את המקסימום להשיג תוצאה טובה, ולכן התביישתי להעלות את ההצעה.
"אב גאה" ו"בתו"
בדרך הלוך שמחתי לראות את רץ האולטרה הטבעוני האלוף אריאל רוזנפלד, מלווה בריצה נערה מקסימה. כאשר התברר לי שהוא רץ חצי מרתון, אמרתי לו "טוב, בשבילך זהו סיבוב קטן". "סיבוב גדול", תיקן אותי. "זהו חצי המרתון הראשון של ירדן בת ה-15". באמת שאפו! קשה למצוא בני נוער, לא כל שכן בנות נוער, שמגיעים להישג כזה. לפי הנימה האבהית הגאה שבקולו הייתי בטוחה שירדן היא בתו, אך לאחר המרוץ התברר לי ששם משפחתה של ירדן הוא פרגמן, ושהיא בת של חברה טובה של אריאל ומתאמנת שלו בשנה האחרונה. אריאל כתב לי שרבים טועים באימונים ובמרוצים וחושבים שהיא בתו. "לפעמים אני עונה שהיא כמו הבת שלי", הוסיף, "ולפעמים אנחנו לא מכחישים. 🤣
לקראת סוף החצי מרתון מישהו אמר, 'טוב, עם אבא כזה ברור שהיא תרוץ ככה'.
'זה הכול בגנים', ענתה ירדן. 😇"
אהבתי. גם יודעת לרוץ וגם בעלת חוש הומור.
קשיים וניסיונות לשכנוע עצמי
בקילומטר התשיעי ראיתי שיוסי מוציא ג'ל, אז יישרתי קו ולקחתי אף אני ג'ל. מייד חשתי כאבי בטן. בחצי השני של המרתון, כאשר יוסי שלף אוזניות והחל לשמוע מוזיקה שהזניקה אותו קדימה, ניסיתי אף אני לזרז את עצמי, ואמרתי לעצמי בליבי ("אז עצמי אמרתי לי", כביטוי שהמציאה גיסתי האהובה נורית בהיותה כבת שש) שאם אזדרז, אספיק לאכול ארוחת בוקר במלון. אולם זה לא היה נימוק משכנע דיו, בשל כאבי הבטן. הרוחות החזקות הקשו על הריצה ותהיתי בליבי אם איש האננס, משה לדרפיין, משתתף במרוץ הזה, ואם כן, כיצד הוא מתמודד עם איזון האננס על ראשו? תמיד כשאני חושבת על משה והאננס, "סתם ריצה" נראית לפתע כדבר כה פשוט – הנחת רגל אחרי רגל. אף הזכרתי לעצמי שאני רצה בסך הכול 21 קילומטרים, לעומת רצי ה-50, ובהם חברים מקבוצת זוחלי גני תקווה ואף תומר וסרמן, מאמני בקבוצת רצי קריית אונו (אני פוסחת על שתי הסעיפים ורצה בקבוצות של שתי הערים), שרץ 50 קילומטרים לכבוד יום הולדת 50.
הצטערתי שקר לי מכדי לפשוט את החולצה הארוכה והניטרלית, שהיא ללא כל כיתוב. מתחתיה לבשתי חולצה קצרה שעל גבה מודפס באותיות גדולות ""VEGAN RUNNER. מניסיון, כאשר אני יודעת שהטבעונות שלי נחשפת לעין כול, זה בהחלט עשוי לדרבן אותי לרוץ מהר יותר בניסיון לעשות לה שם טוב.
עד שאביתר בבית! עד שכולם בבית!
בסופו של דבר הגעתי לקו הסיום בחיוך ובשמחה. יוסי הגיע כמעט בה בעת. "עד שאביתר בבית!" קרא הכרוז את הכתוב על חולצתו של יוסי, שלבש חולצה למען שחרורו של אביתר דוד משבי חמאס. התרגשנו שנינו מקריאתו. אמן, שישוב אביתר, שישובו כולם!
