למרוץ הבוז'ולה נרשמתי בשנת 2023 עם קבוצת זוחלי גני תקווה עוד לפני פרוץ המלחמה. המרוץ כמובן נדחה, ושוב נדחה, והינה סוף-סוף הוא מתקיים, אף שהמלחמה הארוכה בתולדות ישראל עדיין לא הסתיימה. ברוח התקופה, נאמר לנו שאם תהיה אזעקה בזמן המרוץ, עלינו למהר להשתטח על הארץ ולכסות את הראש בידיים. לא הייתה אזעקה, אבל הדיסוננס שבין כאב המלחמה, ההרוגים, הפצועים והחטופים ובין השמחה על ההשתתפות במרוץ הכיפי הזה ליווה אותנו לאורך המרוץ. באחת מתחנות השתייה והריקודים שוחחתי עם דפי נסלרוט, הרופאה הצעירה מקבוצת זוחלי גני תקווה, על רגשות האשם שבשמחה לצד ההכרח לשמור עליה, כפי שהסכמנו שתינו. מה שהקל את רגשות האשם הוא קבוצת רצים מבארי שדיברו על חשיבות השמחה וכן השתתפותו ודבריו של חיים ילין, אף הוא מקיבוץ בארי, לשעבר ראש המועצה האזורית אשכול (2007–2015) וכן מי שהיה ח"כ מטעם יש עתיד (2015–2019). ילין דיבר על חברו אופיר ליבשטיין ז"ל, ראש מועצת שער הנגב, שבשבעה באוקטובר 2023 יצא להגן על ביתו ונהרג בחילופי אש עם המחבלים. הוא ביקש להרים כוסית לזכרו, ועשיתי זאת בכל כוונת הלב.
אז מהו מרוץ הבוז'ולה? ההסבר הרשמי שמצאתי: זו גרסה מקומית של מרתון הבוז’ולה בכרמי צרפת, שהפכה לאחד מאירועי הריצה המצופים מצד קהילת הרצים בישראל. למרוץ תגיע משלחת מהנהלת מרוץ הבוז’ולה בצרפת בראשות נשיא הבוז’ולה אלן בואי.
אלן בואי הגיע למרוץ בישראל לתמוך ולסייע. בנקודת הכינוס הסתובב בחיוך רחב בין הקבוצות השונות וערך איתן היכרות. כמה מחמם את הלב, ובייחוד בימים אלו, שבהם ישראל מוחרמת מכיוונים רבים כל כך.
אם שותים – לא נוהגים (אך כן רצים)
מאחר שהזוחלים אוהבים לשתות, הוחלט שלא נגיע במכוניות פרטיות אלא במיניבוס ששכרנו. כך החלה החוויה כבר בשעה 5:30, עת עלינו למיניבוס שהגיע ל"כיכר הזוחלים" ונסענו בצוותא לחגיגת הריצה. ניצלתי את העובדה שגם הרי הגיע, כדי לברר איתו אם הכוכב שראיתי מתנוצץ בקורטוב חוצפה הוא נוגה (אכן, זיהיתי נכון). ריצות עם הרי רחמיל ועם ערן יערי בכל זאת עושות את שלהן, כמאמר הפתגם באידיש "א שיקסע ביי א רב קען אויך א שאלה פּסקענען", ובתרגום לעברית: "גויה צעירה [העובדת בבית הרב] גם כן יודעת לפסוק הלכה". השיחה גלשה לתצפיות אסטרונומיות של היוונים שהסתמכו על תצפיות האכדים, על ראשית התפתחות המין האנושי עם ראשית הכתב ואפילו למאמר חז"ל המופיע גם בזוהר שהקב"ה "בונה עולמות ומחריבן". בדרך חזור, לאחר כל השתייה, הייתה הנסיעה שקטה והחברים היו מנומנמים.
כמה מן הזוחלים הגיעו כשכוס שתייה בידם או תלויה על צווארם. ראו למשל את עודד גפני:
צילמה: ענת מלמד
בערכת המרוץ חיכתה לנו גם קערה קטנה שאותה תולים על הצוואר כדי שאפשר יהיה למזוג לתוכה את היינות שחיכו לנו לאורך כל המרוץ. בסיום המרוץ, יוסי צחור מקבוצת רצי קרית אונו פרסם בקבוצה את התצלום הבא מההכנות לקידוש:
ערב המרוץ חיפשתי את תחפושת המלאך שרכשנו לפני זמן רב, וגיליתי שהכנפיים פרחו להן, עפו ונעלמו. "אני מלאך קצוץ כנפיים", הבהרתי בעצב לחברים. אלא שמני גרינפלד, שארגן בעבר את קניית התחפושות, הציל את המצב בעזרת תחפושת רזרבית, כך שגם אני זכיתי לפרוש כנפיים ולעוף, או למצער – לרוץ.
אך עוד לפני שהגענו לשלב התעופה או הריצה, היה משמח לפגוש בנקודת הזינוק את החברים ואת המאמן של קבוצת רצי קרית אונו, וכן את חברתי האהובה סוניה מנדלוביץ (זכיתי בה כחברה בזכות עולם הריצה) – כולם בתחפושות.
"הי, הם העתיקו מאיתנו את התחפושת!" קראה ענת מלמד למראה זוג מתקרב. היו אלה שמוליק אפל ואשתו אהובי, שהגיעו עצמאית ובהפתעה. "הם לא העתיקו, הם משלנו", הרגעתי אותה, "וזה עוד לפני ששתית!" צחקו הזוחלים. גם בר גרינברג עציוני הגיעה עצמאית מאחר שעזבה את גני תקווה לטובת כוכב יאיר. אך במרוץ הזה היא רצה עם הזוחלים ובתחפושת של הזוחלים. שמחתי מאוד לפגוש אותה לראשונה מאז שעברה. היא הבטיחה לארגן לנו ריצת שטח בכוכב יאיר.
הקבוצות המחופשות עלו לבמה והציגו עצמן, וכך עשינו גם אנחנו. בגב חולצתו של השופט נכתב שאפשר לשחד אותו. נראה שלא עשינו זאת, כי לא זכינו. הקבוצה שזכתה היא הקבוצה שהתחפשה כאילו יצאו כל חבריה זה עתה מן המקלחת – מגבת עטפה את גופו של כל אחד ואחת מהם, ועוד מגבת נכרכה מעל ראשם. אולי הם קלטו טוב מאיתנו את הכיתוב שבגב חולצת השופט.
הזוחלים מצדיקים את שמם
הריצה עברה בין גפנים, חלקן עדיין עמוסות בענבים. תחנות השתייה והאוכל נפרשו בנדיבות רבה. בניגוד להרגלי – לשתות רק בקידוש, יין מהול במיץ ענבים – שתיתי במרוץ הבוז'ולה הן יין אדום והן יין לבן. אכלתי גם לא מעט – ביגלה, פיתות בחומוס ועלי גפן. הזוחלים נשארו זמן ממושך בכל תחנה, שתו, רקדו ונהנו. ההסעה חזור הוזמנה רק לשעה 11:00, כך שאיש לא מיהר. עדיין לא ציינתי שמרוץ הבוז'ולה הוא ללא מדידת זמנים.
באחת התחנות התיישבו בכורסאות מאיר (שתמיד מהיר וממהר) ועודד שיינברג ("המגדלור", על שום גובהו אך לא רק). הם נראו כאילו היו שקועים בנירוונה. "ברור למה אתם זוחלים", העיר מישהו, שלא באמת מכיר את הדנ"א של הקבוצה הזו. השניים הביטו בו בחיוך אדיש.
בגידה כפולה
יניב אנגל, שבעבר היה ממקימי קבוצת הזוחלים ומראשיה, אך עבר להתאמן בצורה מסודרת בקבוצת גולדן, קיבל שחרור ממערכת האימונים הקשוחה שלו לכבוד מרוץ הבוז'ולה והגיע לרוץ איתנו. הוא התלונן שהריצה האיטית הזו עוד תגרום לו לפציעה. באחת התחנות "השתנקר" למאמן שלי, תומר וסרמן, על שאני לבושה בחולצת הזוחלים והגעתי איתם, במקום להגיע עם רצי קרית אונו בחולצת הקבוצה. "אני יודע לסכסך", החמיא לעצמו בסיפוק.
לקראת סיום: "עָפָה אֲחוֹרָה"
לקראת סיום הריצה עברו כמה מן הזוחלים להליכה. מן הסתם הם שתו הרבה יותר יין ממני. ענת ואני העדפנו להמשיך לרוץ. כאשר הגענו לקטעים של הצטלבות דרכים (לגשת לתחנת השתייה או להמשיך לרוץ? להאריך את הדרך כך שנרוץ 12 קילומטרים כמתוכנן או לקצר ולהגיע לסיום?) – חזרתי אליהם בריצה, כדי לברר איתם מה בכוונתם לעשות (התשובות: כמובן שלגשת לתחנת השתייה; לקצר!). "יפסלו אותך, את חוזרת אחורה, לא דרכת על השטיח", קראו לעברי הזוחלים, ועודד שיינברג החליט כי העובדה שאני רצה אחורה מלמדת שהיין השפיע עליי. כאשר הגעתי אליהם, החלטתי להדגים לעודד מה זה באמת לרוץ אחורה, ופשוט רצתי לצידם, אך אחורנית, כשגבי לכיוון ההתקדמות. כאן הוא כבר היה בטוח שזו פעולתו של היין. הבהרתי לו שאני מקפידה על ריצה לאחור, כחצי קילומטר בסך הכול, לפחות פעמיים בשבוע בפארק התקווה. ריצה כזו מחזקת שרירים שאיננו עובדים עליהם בדרך כלל. מלבד זאת היא מועילה קונטיבית, אז למה לא? על כל פנים, הצחוק על כך שאני רצה אחורה (ועוד עם כנפיים) הזכיר לי את השיר 'אווזים' של אגי משעול, וכך הוא נפתח:
אֶפְּשְטֵיין, הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֵימָטִיקָה,
אָהַב לְהוֹצִיא אוֹתִי לַלּוּחַ.
אָמַר שֶהָרֹאש שֶלִּי מַתְאִים רַק לְכּוֹבַע.
אָמַר שֶצִּפּוֹר עִם שֶכֶל כְּמוֹ שֶלִּי
הָיְתָה עָפָה אֲחוֹרָה.
שָלַח אוֹתִי לִרְעוֹת אָוָזִים.
דרך אגב, לאגי משעול שמורות זכויות בפעילותה למען בעלי חיים. היא אף כתבה כמה שירים הזועקים את כאבם.
סיום
כמה זמן אפשר לפרוש מן הציבור? לסיום הגענו ענת ואני עם הזוחלים, אף אנו בהליכה. כאשר שוב עלינו לבמה כקבוצה, וכאשר בר סיפרה לכולם ששם הקבוצה מטעה, משום שחבריה תמיד מקבלים פודיומים, אמר השופט בארס: "לא הפעם". ברור, היינו שיכורים מכדי לזכור לשחד אותו.
על כל פנים, המרוץ היה נחמד מאוד, מלא באנרגיות טובות אך גם בתפילות למען החטופים והחיילים. "מצווה גדולה להיות בשמחה", התנגן לו השיר בתחנת ההתרעננות האחרונה. אומרים ששערי דמעה לא ננעלו, אך השמחה פורצת חומות ומגיעה היישר לכיסא הכבוד. אמן!
יעלי יקרה, הכתיבה שלך כל כך מקסימה ומעניינת. מתקבל הרושם שהיה מרוץ מהנה במיוחד וממש עושה חשק להשתתף בפעם הבאה.
תודה, גלית יקרה! ובשנה הבאה – גם את ואולי גם רני במרוץ הבוז'ולה!