המילה "מושלם!" עלתה על שפתיי שוב ושוב בקשר למרוץ העגור. אבל באמת כך הרגשתי. הכול היה מושלם; למן הרגע שבו יצאנו מהבית בנסיעה ארוכה לצפון – ענת מלמד, עדי בלום, דיקלה איל, ענת דואר ואנוכי (ותודה לעופר של ענת מ' על שוויתר על רכבו המרווח, כך שהספיק לחמש נשים ולציודן) – הייתה אווירה שמחה ומגבשת של מעין טיול שנתי. החברה הייתה משובחת, האוכל הטבעוני למהדרין שהזמנו כולנו בחומוסייה בצפון היה משובח, וכשהגענו לבקתות המלון ויליג' שבשדה נחמיה גילינו שהן פסטורליות ומזמינות. כמעט הצטערתי שצריך לרוץ מחר ושאי אפשר להישאר ברוגע הזה.
עדי בלום הייתה זו שבחרה את המלון וסייעה לתומר בבחירת היעד הקבוצתי ובארגון. היא סיפרה שזו הייתה עבורה סגירת מעגל. ב-7.10.2023 הייתה אמורה להגיע למלון עם שני ילדיה, לכבוד יום הולדתה שחל ב-8.10. אין צורך להבהיר מדוע זה לא קרה. והינה, יותר משנתיים אחרי, ולאחר שכל חטופינו החיים שבו בשלום – היא סוף-סוף במלון; אומנם לא עם ילדיה, אך עם קבוצת הריצה שלה.
רק הגענו למלון, הנחנו את הציוד, וכבר יצאנו לטיול רגלי באזור – עם יוסי צחור ואשתו אירית, שאף הם הגיעו מוקדם יחסית. הטיול – למפגש שלושת הנחלים – היה ביוזמת עדי, הצפונית במקור, שמכירה היטב את האזור.
כמה יפה וכמה מרגיע לטייל בטבע. "אני מרגישה שאני שוטפת ממני את כל המתח של העיר", אמרה ענת מ', ונזכרנו ב"מקלחת הטבע" שאליה יצאנו – ענת מ', עדי ואני – ביער בן שמן, בסדנה שהעבירה לימור אברון. לכבוד המרוץ באגמון החולה לבשתי חולצה שנמצאת ברשותי כבר עשרות שנים, של אגמון החולה. כך נכנסתי לאווירה.
צילמה: אירית צחור (אשתו של יוסי)
כאשר חזרנו מהטיול, התקבצנו בפתח הבקתה של עדי, ענת ד' ודיקלה. שתינו תה וקשקשנו. תומר המאמן הגיע אף הוא והביא לכולנו את ערכות המרוץ שאסף עבורנו. ארוחת ערב אכלנו בחדר האוכל של המלון. היה מבחר עשיר של אוכל טבעוני, כולל שני סוגים של פסטות, ושוב תודה לעדי על שדאגה לי מראש וּוידאה שכך יהיה.
בוקר המרוץ
הקצתי משנתי יקיצה טבעית ומוקדמת (מדי) בשעה 3:19. היקיצה הרשמית הייתה ב-4:00. שתיתי משקה איזוטוני ואכלתי דייסת קווקר וחתיכת קרקר שהביאה ענת מ', שאיתה חלקתי את הבקתה. לפי הוראות המאמן תומר וסרמן יצאנו כולנו לדרך (במכונית כמובן) בשעה 5:00 (אפילו יוסי, שתחילה תכנן להתעורר בשעה 5:00). תומר הריץ אותנו ריצת חימום באזור. כבר במהלך אותה ריצה נרגעתי – אני אכן רואה ושומעת ציפורים. איני יכולה להישבע שאלו דווקא עגורים, אך נוכחות הציפורים באזור הייתה בהחלט מורגשת.
פגשנו במתחם המרוץ את שוש בלייכמן, האישה והאגדה (ואם אינכם יודעים מדוע, כנראה אינכם שייכים לעולם הריצה. גגלו את שמה). היא הגיעה הן לצלם והן לרוץ, וצילמה את הקבוצה שלנו – רצי קרית אונו.
המרוץ
ושוב חוזרת לה המילה "מושלם!" מתנצלת על דלות השפה. הנוף – מרהיב ביופיו: שמיים תכולים ולהקות ציפורים ממעל; עצים, שדות ואגמון החולה מתחת. המסלול – שטוח. אפילו מזג האוויר – שאמור היה להיות חם, ולפיכך המרוץ הוקדם בשעה – היה נהדר, קריר ונעים.
עופר פדן ומרתון ישראל השקיעו אפילו בשירותים בכמה תחנות בדרך (לא נזקקתי, אך כמה מחברותיי אכן השתמשו בהם) ובתחנות ריענון של שתייה וכיבוד. האווירה הייתה שמחה ומפרגנת.
את חלקו הראשון של המרוץ רצתי עם ענת מלמד. בערך בחצי הדרך פגשנו את דפי נסלרוט, הרופאה הנחמדה והצעירה שאיתה אנו רצות לעיתים בקבוצת זוחלי גני תקווה.
את חציו השני של המרוץ רצתי לבדי. ניסיתי להגביר את הקצב לעומת החלק הראשון. כלומר, כן התאמצתי ובכל זאת לא שכחתי ליהנות מהדרך ומהמראות היפים (שלא כמו במרוץ הספארי לפני שנים, שבו התאמצתי כל כך, שאפילו לא ראיתי את הפילים הגדולים). מפעם לפעם חשבתי על כך שלאחר שאגיע לקו הסיום אצטרך להמשיך לרוץ, מאחר שתומר נתן לי תוספת מתוך כוונה שארוץ 30 קילומטרים, כהכנה למרתון ולנסיה. הבחנתי שכאשר אני חושבת על ה"תוספת" קצב הריצה שלי יורד – כנראה כמנגנון הגנה, לשמור כוחות – ולפיכך החלטתי להדחיק את קיומה, להשתדל לא לחשוב עליה ולנסות להגביר את הקצב.
המאמץ השתלם – הגעתי לסיום בתוצאה שקיוויתי לה וזכיתי בפודיום, מקום שני בקטגוריית גיל. לקראת סיום המרוץ שמחתי לפגוש את רוה איתן מקבוצת הריצה שלי, אחד המהירים בקבוצה, שלאחר שסיים את חצי המרתון עמד בצד הדרך, כ-700 מטר לפני הסיום, ועודד את הרצים, וכמובן שבהם גם חברי קבוצתנו. גם במרוץ קריית אונו (שבו לא השתתף בגלל פציעה) הוא הגיע לעודד. בהחלט מוערך ובהחלט מעודד.
והינה פגשתי גם את תומר, המאמן, שאף הוא סיים את הריצה וחיכה בצד הדרך למתאמנים שלו. אף הוא עודד אותי ורץ איתי לכיוון שער הסיום. כך עשה גם עם המתאמנים האחרים.
סיימתי בחיוך מאושר. עם מדליה יפה בצורת עגור על צווארי חזרתי לרוץ בכיוון המרוץ, הפעם בכיוון ההפוך. חיפשתי את חברי ואת חברות קבוצתי שעדיין לא הגיעו. נהניתי ללוות אותם, אך הקפדתי שלא עד שער הסיום, שבו כבר עברתי, שהרי לא רציתי לבלבל את שעון המרוץ. הסתפקתי ב-5 קילומטרים נוספים של ריצת שחרור, סך הכול 26 קילומטרים שנספרו בשעון, ולכך צריך להוסיף לכל היותר שני קילומטרים של ריצת החימום בבוקר, שאותם השעון לא ספר. על כל פנים, לא הגעתי ל-30 קילומטרים שתומר ציפה שארוץ, אבל כן הגעתי לפודיום, ואפילו הגעתי אליו בזמן למרות תוספת הריצה.
פודיום
"תמיד היא מעכבת אותנו", התרעם בצחוק (אני מקווה) שרון כאשר ענת מ' הודיעה לו שיש לי פודיום ושיישאר לטקס. הרגשתי לא נעים בגלל העיכוב הזה, אבל ענת מ' גרמה לי להרגיש הכי נוח שיש. תודה על כך! ותודה גם על התמונות שצילמה אותי על הפודיום ועם הגביע. אגב, יריב מדייק וטוען שאין זה גביע, כי צורתו אינה צורת גביע. על כל פנים, צורתו נחמדה בעיניי מאוד. העיקר שזו לא מדליה נוספת, כפי שנהוג כעת במרוצים רבים.
קראתי, שמחתי בשמחתך, ומקווה שבכל מרוץ תהני ותרגישי שהיה מושלם!
תודה, אמא יקרה שלי!
יעל אהובה, שירת העגורים קוראת לך. אכן חוויה נפלאה עם רכיבים טעימים ומרחיבי נפש