לידתו של חלום
ברגע שבו שמעתי את רן שילון מדבר על מרתון במרקש שהוא מארגן עם תלמה ספורט (שאִתם בלהה ואני יצאנו למרתון פריז לפני שנה), ידעתי שאני חייבת להיות שותפה לחוויה. מעולם לא חלמתי על טיול במרוקו, היא הייתה מחוץ לסקופ שלי, אך כששמעתי על האפשרות לרוץ ברחובותיה מרתון מלא הזזתי הרים וגבעות כדי שאוכל לצאת לחוויה הזאת, אף שהיא נפלה על השבוע האחרון של הסמסטר. תודה לדקן הפקולטה ליהדות באוניברסיטת בר-אילן, פרופ' ירון הראל ולכל מי ששיתף פעולה עם החלום שלי.
רואים את כרזת המרתון המסתתרת בין כל דגלי מרוקו? כך קידמה את פנינו מרקש ביום הנחיתה
מרקש ביום הגעתנו. צילם: שמעון שיר-רז
המרוקאיות
בקבוצת הוואטסאפ "המרוקאיות", שפתחתי עבור יעל נשגב, בלהה מנדילוביץ, מיכל יפה ואנוכי לכבוד חוויית ריצת המרתון במרוקו, נרשמה ההתכתבות הבאה:
בלהה (שאינה חובבת קור, בלשון המעטה): "מיכל, איך יהיה מזג האוויר במרקש ביום המרתון?"
מיכל (הטכנולוגית מבין ארבעתנו): "הי, תראי, ציפור!"
וכשבלהה הביעה תמיהתה, הסבירה מיכל שביקשה להסב את תשומת ליבה מהשאלה, "אבל… כן, יהיה קר. אנחנו מגיעות למדבר".
במזוודה מפוצצת מבגדי ספורט ארוכים וקצרים נחתנו במרקש בטיסה דרך אתונה. קובי מתלמה ספורט טס אתנו וליווה אותנו לכל אורך הטיול. גם בפריז הוא אתנו וטיפל ביעילות בבעיות בירוקרטיות שהתעוררו. טוב שיש אבא לקבוצה. בשדה התעופה פגשנו את רן ואת זוגתו ליאת, שהגיעו מפורטוגל השכנה.
ממרקש נסענו לאסואירה (ובשמה הקדום – מוגדור), עיר נמל יפה על חוף האוקיינוס האטלנטי. בבוקר, לאחר יוגה בהדרכת רן – אירוע שהצריך עיצוב מחדש של הלובי במלון (וחשף את צואתה של חתולת המלון מתחת לשטיח…) – יצאנו לריצה על חוף האוקיינוס האטלנטי. הצלחנו להחריד משלוותם את השחפים הרבים שבחוף.
שחפים – בכל מקום. צילמה: בלהה מנדילוביץ
ועוד שחפים. צילמה: יעל שמש
יום גשום באסואירה. צילמה: יעל נשגב
ירד גשם והבגדים נרטבו. אולי כאן נבט זרע הפורענות – "הקורונה המרוקאית העצבנית", כפי שכינינו בהלצה(?) מחלה שחטפו רבים מאיתנו. רצתי לצד צפריר בשן, והוא סיפר לי שזה יהיה המרתון הראשון שלו. בשנה שעברה התכוון לרוץ את מרתון ים המלח, אך התוכניות נגדעו בשל פציעה, ולאחר מכן גילוי סרטן בכליה, שבעקבותיו הסירו לו חצי כליה. והִנה הוא כאן. התרגשתי מסיפורו וביקשתי את רשותו לשלב אותו בפוסט שאכתוב. אף התרגשתי לגלות שלצפריר ולאשתו אלה יש בת טבעונית בשם אנה, שהיא רק בת 12 וכבר טבעונית שנתיים (לאחר חצי שנה של צמחונות), לאחר שנחשפה למידע על מה שקורה לבעלי החיים בתעשיית המזון מן החי. יישר כוח, אנה בשן! היה נחמד לראות כמה הוריה גאים בה, אף שאינם טבעונים בעצמם.
באסואירה ביקרנו בבית הקברות היהודי. הופתענו לראות כלב שחור נובח ומתרוצץ בין המצבות ובעיקר עליהן. נאמר לי שהיו שני כלבים, אך ראיתי רק אחד. התברר שמאכילים אותם שם. ראשיד, המדריך הנחמד, סיפר שהמרוקאים אוהבים חתולים אך לא נוהגים לגדל כלבים, בשל האמונה שהמלאכים אינם מגיעים למקום שבו נמצאים הכלבים. נעלבתי בשם הכלבים, אך גם בשם היהודים הקבורים בבית הקברות, שבו שיכנו את הכלבים, שהם לכאורה מבריחי מלאכים.
לחתול יש בית. רחוב באסואירה.
מאסואירה נסענו לאגאדיר, אף היא נמצאת לחוף האוקיינוס האטלנטי. הדרך הייתה מלאה בעצי ארגן, ואפילו ראינו עיזים שטיפסו על עצים כדי לאכול את עלי העץ ואולי גם את פירותיו. מפרי העץ מפיקים את שמן הארגן, שהוא אחד השמנים היקרים בעולם. באגאדיר ביקרנו גם במפעל לייצור שמן הארגן.
העיר אגאדיר חרבה ברעידת אדמה ב-1960 ונבנתה מחדש במרחק מה ממקום העיר המקורית. לאחר יוגה רצנו ריצה נעימה והפעם לא רטובה בקרבת המלון, סמוך לאוקיינוס האטלנטי. ממול הבהיק הכתוב על הגבעה באור יקרות: אללה, המדינה, המלך.
השילוש הקדוש: אללה, המדינה, המלך. נוף ריצת הבוקר באגאדיר.
לאחר מכן טיילנו בנמל אגאדיר ובקסבה. כישראלים, פחות התרגשנו מהגמלים שבמקום, ונראה שלא היינו לקוחות מבטיחים (כל צילום עם הגמלים ובעליהם כרוך בתשלום).
קשת יפה מעל שמי מרוקו. צילם: יניב סוויסה
כפי שהבטיח רן, הגענו לבית המלון במרקש לפני כניסת השבת. היה טוב להתמקם במלון שבו שהינו עד סוף הטיול. סוף-סוף סוג של בית. חדלנו להיות "היהודי הנודד".
ריצת מרתון בעיר האדומה
יום לפני המרתון קיבלנו תדרוך מרן שילון, שהזכיר לנו (וטוב שעשה זאת) שכל מרתון הוא סיפור בפני עצמו, ולא ניתן לדעת מראש כיצד יגיב גופנו כלפי האתגר. שעלינו להעריך את הדרך כולה, ולא רק את התוצאה.
גם יום המרתון (ראשון) החל ביוגה. הזינוק למרתון היה ב-8:30, עם עליית אור ראשון, שהיא מאוחרת במרוקו. יצאנו עם רן בריצה קלה מהמלון שלנו לקו הזינוק. בקו הזינוק השארתי חולצה לבנה ששימשה לי עד כה כחולצת פיג'מה. היא יועדה מראש להיות מושלכת. את הריצה התחלתי בחולצה קצרה ומעליה חולצת ריצה ארוכה. יעל נשגב ואני התחלנו את הריצה עם צפריר, והשגחנו עליו שלא ירוץ מהר מדי.
סלפי קבוצתי על קו הזינוק
רצתי כמו מתוך חלום, מתקשה להאמין שאני רצה מרתון בעיר האדומה מרקש, המכונה כך משום הגוון האדמדם של בתיה. תחילת הריצה עברה נפלא. הקצב היה טוב, והקילומטרים הצטברו במהירות. לאחר כארבעה עשר קילומטר הרחיב צפריר צעד ונעלם. סיימנו את תפקידנו בנוגע אליו. השמש עלתה, והחולצה הארוכה החלה להכביד. הורדתי אותה בזהירות רבה, כדי שלא ללחוץ בטעות על שעון הג'-פי-אס. יעל סייעה לי בכך. אף היא פשטה את חולצתה הארוכה. מכאן ואילך רצתי בחולצה קצרה שרשום עליה Vegan Runner לצד מילים עבריות. לא חששתי לרוץ עם כיתוב עברי במרוקו, כפי שלא חששנו לשוחח עברית בכל מקום שאליו הגענו.
האותיות העבריות לא משכו תשומת לב, אך הכיתוב באנגלית Vegan Runner דווקא כן. "רצה טבעונית, אנו תומכים בך!" קראה לעברי באנגלית בחורה נחמדה. עוד בתחילת הריצה ראיתי רצה אחרת על המסלול עם חולצה שעליה כתוב Vegan Runners. היא רצה לפניי. ניסיתי ליצור עִמה קשר, אך היא לא שמעה אותי בשל האוזניות שהרכיבה לאוזניה.
כעבור כעשרים וחמישה קילומטר הגוף בגד בי. התכווצויות שרירים קשות במפשעה ובהמסטרינג. רן שילון הסביר בדיעבד שזה קרה כי רצתי מיובשת. אכן, התייבשתי בטיסה, ונראה שלא הצלחתי להתגבר על כך עד הריצה. נאלצתי מפעם לפעם לעבור להליכה. הכאב פילח את גופי, ועיסיתי במרץ את המקומות הדואבים. לא כך דמיינתי לי…
שני הקילומטרים האחרונים עברו בריצה רציפה. התוצאה אינה כזו להתפאר בה: קצת פחות מ-4:20 שעות. לקראת קו הסיום שמעתי את רן שילון ואת חברתו ליאת, שרצו חצי מרתון, קוראים בשמי. זה היה מעודד מאוד. הם נותרו לעמוד שם עד אחרון הרצים ולעודד את חברי הקבוצה בהעניקם להם רוח גבית. הִנה סוף-סוף קו הסיום. התרגשתי לקבל מדליה מרוקאית. עם סיום הריצה, מיהרנו יעל ואני ללבוש את החולצה הארוכה, כי בכל זאת, היה קר.
סיום המרוץ – עם יעל נשגב.
פרנסיס אבירן וחבר עם סיום המרתון במרקש
שמחנו לראות את בלהה מגיעה מאושרת. היא שיפרה בשש דקות את התוצאה שקבעה במרתון פריז וחשה שניהלה את הריצה היטב. גם מיכל יפה סיימה את המרתון הראשון בחייה בשלום, ואפילו הצליחה ליהנות מ-15 הקילומטר האחרונים, לאחר שלדבריה החליטה לשחרר תקווה לתוצאה מסוימת. יש לנו מרתוניסטית חדשה!
על העוקץ
לאחר המרתון נהנינו מטיולים נוספים ומרתקים במרוקו, כולל באזור היהודי במרקש, שם ביקרנו בבית כנסת.
השוק הצבעוני במרקש. צילמה: בלהה מנדילוביץ
כמה צבעים! השוק במרקש! שוטטה בהנאה וצילמה: בלהה מנדילוביץ
ועוד קצת שוק
יום לפני שובנו לארץ, נסענו לברברים בהרי האטלס המושלגים. מראה המדבר הגובל בהרים שפסגותיהם מושלגות הוא אחד המראות היפים שראיתי בחיי.
רוכל ברבר בהרי האטלס. צילם: טל לוגסי
הרי האטלס. צילם: טל לוגסי
הרי האטלס. צילמה: בלהה מנדילוביץ
עם בלהה בטיול להרי האטלס. צילמה: יעל נשגב
דניאלה ופרנסיס אבירן
קואופרטיב נשי להכנת שמן הארגן בהרי האטלס
אלא מה? חלק מאִתנו היו כבר חולים. אני חליתי לאחר שובי לארץ. חום גבוה, שיעולים (שעדיין ממשיכים בעוז) וכאבי מפרקים. מזמן לא חשתי כה סמרטוטית.
על הדבש (סילאן)
לפחות במקרה שלי המחלה התחשבה והרימה ראש רק לאחר המרתון ולאחר שהסתיים הטיול המרתק בארצו של מוחמד השישי, מלך מרוקו, ירום הודו! היה שווה!
ועוד קצת עוקץ
אף שהתוצאה אינה כזו שיש להתפאר בה, בכל זאת הפריע לי כאשר התברר שהיא רשומה על שם רץ אחר. כלומר, כאשר רושמים את שמי בדף תוצאות המרוץ לא מתקבלת כל תוצאה, וכאשר רושמים את מספרי – 698 – מתקבלת התוצאה שלי, אך תחת שמו של רץ בריטי. כתבתי למארגנים. לא קיבלתי תגובה. מילא. לפחות את החוויות אי-אפשר לשדוד ממני.
עדכון
עניין התוצאה סודר חלקית. כעת כאשר רושמים את המספר מקבלים את שמי ותוצאתי. אולם אם רושמים שם משפחה לא מקבלים דבר. ואילו רישום של שם פרטי בלבד גם כן מביא לתוצאה על שמי. אך השמיטו את עובדת היותי מישראל (לא מכוון נגד ישראל, כפי הנראה. כי לא הייתה להם בעיה לציין על רצים אחרים שהם מישראל). שוקלת אם להמשיך לנסות לטפל.
תמיד ידעתי שאני מלאך! איך שאני רואה כלב אני בורחת…
את מלאך למרות יחסך לכלבים 🙂
התייבשות, צינון, לא בהמלצות שלי. רפואה שלמה
גם לא בהמלצות שלי. אני בדרך לרפואה שלמה. תודה!
לא חשוב התוצאה. העיקר ההשתתפות. אני דורשת בתוקף שיסדירו את הרישום.
אז נא כתבי להם… אני פניתי אליהם כבר פעמיים ותגובה – אין. נואשתי.