אין לי אחות (ואל תדרשו שאוכיח זאת!). יש לי שלושה אחים שאותם אני אוהבת אהבת נפש, אך אין לי אחות. בילדותי, ניסיתי לסדר לי אח(ו)ת כזו. לא סתם אחות, אלא אחות תאומה. תחילה הייתה זו שכנתי ובת כיתתי, ענת. לאחר ששמענו על התופעה של תאומים סיאמיים, שקלנו, ענת ואני, את היתרונות והחסרונות של התופעה והגענו להחלטה מושכלת שהיתרונות עולים על החסרונות. לפיכך הדבקנו את כפות ידינו בדבק פלסטיק מסוג זול וכל שנותר לנו הוא להמתין כמה שעות, עד שהדבק יתקשה דיו, כדי להפוך לתאומות סיאמיות. אך לרוע המזל נאוה, אימא של ענת, גילתה חשדנות כלפי שתי הילדות המתעקשות לאחוז זו בידי זו, חשפה את המזימה שלנו והכריחה אותנו לשטוף ידיים. כך נגזר עליי שלא תהיה לי תאומה סיאמית.
ניסיון פחות שאפתני, אך יותר עיקש, לסדר לעצמי אחות תאומה היה עם חברתי הטובה ביותר משך כל תקופת ילדותי בעומר, ורד. מפעם לפעם לבשנו אותם הבגדים בדיוק, עדות להיותנו תאומות, ולא הצלחנו להבין מדוע איננו מצליחות לשכנע את האחרים שתאומות זהות לפניהם. והרי הבגדים באמת זהים!
בשלב מסוים למדתי ליהנות ממעמדי במשפחה כבת יחידה (גם אם יש הגזמה בדברי אחי איסי: "לנו יש רק אחות אחת, ולך יש אחים כמו זבל"), ובכל זאת, אולי משום שאין לי אחות ביולוגית אני יודעת להעריך חברות בין נשים. כן אותה אחוות נשים מהנה ומעצימה (sisterhood) שספק אם גברים יכולים להבין. בסביבות גיל שלושים סברתי שבגילי המופלג, כפי שראיתי אותו באותה תקופה, כבר לא רוכשים חברים חדשים. אך מפעם לפעם התחולל קסם וחברה חדשה נכנסה לחיי. מאז שהצטרפתי לרוץ והצטרפתי ל"אנדיור", כשאני נושקת לגיל חמישים, החלו הקסמים הללו בחיי להתרבות, וחיי התעשרו בחברות חדשות, אחיות לריצה ולחוויותיה. מעבר לכך שאני מסתייעת בידידותיי כדי להגיע לאימונים ולחזור מהם (תודה מיוחדת לחגית, עדנה וכרמית), החברות עם אחיותיי לריצה מתגלה פעמים רבות כמעצימה: כך למשל חברתי כרמית הייתה זו שעודדה אותי כאשר פקפקתי אם יש בכוחי לרוץ את חצי מרתון ירושלים, משום שחששתי מהטופוגרפיה של העיר. אני עודדתי את חברתי עידית סעד לרוץ במרוץ גבעת שמואל, כך שאני לוקחת בהנאה קרדיט מסוים על הגביע שזכתה בו. בנוסף, אני עודדתי את עידית שוהם לרוץ באימון הקבוצתי האחרון בבן שמן, ותגובתה הנלהבת ואסירת התודה לאחר מכן מילאה אותי שמחה. החברות החדשה עם סוניה היא מקרה משעשע, משום שלמדנו באותה שכבה, ויש לנו חברה משותפת, אך בילדותנו לא עלינו זו על הרדאר של זו, ולא היינו חברות. הריצה היא זו שקישרה בינינו, ובגיל חמישים גילינו לפתע זו את זו. אז כן, בונוס לא צפוי מבחינתי לחוויות הריצה הוא אותן אחיות לריצה, חברותיי החדשות.
אחים מסוג אחר הם בעלי-החיים, שהפרשן והפילוסוף ר' יוסף אבן כספי ראה בהם את "סוגנו הקרוב" ו"אחים". מיום שאני זוכרת עצמי חיי משורגים בחיי האחים הללו, בעלי החיים.
גם כאן הריצה מספקת מפגשים מרגשים. לפני שבוע, במעלה עלייה באימון קבוצתי ביער בן שמן, כמעט נעתקה נשימתי, ולא בגלל קשיי העלייה, אלא בגלל שלפתע פגשתי שועל! קטן, חום-אדמדם, עם מבט סקרן בעיניו. אולי משום שהוא עדיין לא הספיק לקרוא את הספר הנסיך הקטן הוא לא ביקש שאאלף אותו, ולא הציע לי את ידידותו. אך מצד שני, הוא גם לא ברח מפניי והסתפקתי בכך.
שבוע לאחר מכן, באימון האחרון שהתקיים בבן שמן, פגשתי פרות, ועוד פרות, סמוך לשביל שבו רצנו ושאותו החלטתי לכנות "שביל הפרות". הן פשוט עמדו סמוך לנו, הביטו בנו בתמיהה כמו שואלות: "בשביל מוווּ אתם רצים? למה מוּ?". זמן קצר לאחר מכן נגלו לפנינו כמה סוסים.
אך לא רק הריצה ביער מספקת מפגשים עם חיות. גם הריצה באזור אורבני לחלוטין, אצטדיון הדר יוסף. אין איש מקרב הרצים באצטדיון שאינו מכיר את הסיקסקים המצחיקים, שמשום מה (עצלות גנטית?) אינם בונים קן אלא מטילים את הביצים על הקרקע, ודוגרים עליהן, כשהם מנסים להגן על יצירתם מלהפוך למרמס כפות רגלי הרצים. לצערי, החיבה שאנו רוחשים לסיקסקים אינה הדדית. הם משוכנעים לגמרי שהם בעלי הבית של האצטדיון (ובייחוד של הדשא) ואנחנו פולשים מסוכנים. כאשר אנו מתאמנים על הדשא אומר לנו המאמן, טל בר דוד: "רוצו עד קו פח האשפה, כדי לא להרגיז את הסיקסקים". באחד האימונים, בעודי רצה על מסלול הריצה, ראיתי מתאמן שרץ על הדשא, נרדף כולו, שנאלץ להרכין את ראשו שוב ושוב בניסיון להתחמק מהתקפות הסיקסקים, שפשוט צללו לכיוונו ללא מורא.
מלבד זאת, יש גם שילוב של אחיות לריצה וחיות. בעוד אחיותיי לריצה ואני רצות ריצת חימום או ריצת שחרור אנו משוחחות בינינו (בזמן האימון עצמו הרי אין כוח לכך), ולא פעם קורה שאנו משוחחות על בעלי חיים. למשל, על כך שעידית שוהם הפסיקה לאכול בעלי-חיים וגם כרמית סיפרה לי במהלך ריצת חימום שהיא מעוניינת להפסיק לאכול חיות.
ובל נשכח את חיות המחמד שלנו, שאמנם אינן רצות אתנו באצטדיון, אך אנו בהחלט מביאות אותן עמנו, במחשבותינו. כמה אימונים עצובים הוקדשו למצבה של בייבי, כלבתה האהובה בת השש-עשרה של סוניה. בייבי חיה חיים מאושרים כנסיכה אהובה במיוחד, אבל הגיל עשה את שלו, בייבי הפכה לכלבה סיעודית, חולה ותשושה. סוניה הייתה מגיעה לאימונים בלב כבד ודואג, ושואלת עצמה ואותנו כיצד אפשר לדעת מהו הרגע הנכון לגאול את הבייבי שלה מייסוריה. אנחנו ניסינו לייעץ אך בעיקר לעטוף אותה באהבה ובהבנה. לבי יצא אליה. כבר שנים רבות שלא היה לי כלב (החתולים שלי ובן הזוג, יריב, מטילים וטו), אבל אני הרי יודעת עד כמה כלב יכול להפוך לבן משפחה. לעתים בן המשפחה האהוד ביותר, שכולם מסתדרים אתו והוא מסתדר עם כולם. והנה מגיע היום העצוב שבו לבה הגדול והאוהב של בייבי פסק לפעום, ולבה של סוניה נשבר. הצער והגעגועים ניכרים בה כאשר היא מגיעה לאימון, ואני מקווה שהריצה תפרוק מעט מן הכאב שבקרבה. אנו מנסות לנחם אותה, אך כיצד אפשר? אנו מדברות על בייבי, ובכך חולקות לה כבוד, ויש בכך מעט מן הנחמה בעבור סוניה. עוד לפני מותה של בייבי אמרתי לסוניה שכדאי שתאמץ כלב. טענה שזה לא יהיה הוגן, משום שמשך שעות ארוכות אין איש בבית. "אז חתול!" אני מציעה בטבעיות, שהרי אני חובבת חתולים. אבל סוניה אינה משוכנעת שהיא מסוגלת לאהוב חתול. "הם מכירים אותך? הם מביעים אהבה?" היא שואלת, ואני מספרת לה על ג'ין-זנב, חתול שאימץ אותנו, ונקרא כך בשל צבעו הג'ינג'י וזנבו המפואר. אני מתארת לה כיצד הוא מתעקש שאלטף אותו, נעמד על שתי רגליו, קופץ מעלה, אוחז בכפותיו בכף ידי ומוביל אותה לראשו, ולקינוח הוא מלקק את אצבעות כף ידי. איני יודעת אם אני מצליחה לשכנע את סוניה שגם לחתולים יש קסם משלהם, אך היא מקשיבה באהדה לעלילות ג'ין-זנב.
באימון באצטדיון המתקיים לאחר מותה של בייבי, שוב עולה נושא אימוץ החתול. הפעם מירב היא זו שלוקחת על עצמה את מלאכת השכנוע, ומסתבר שהיא עושה זאת בהצלחה יתרה משום שבתום האימון מתברר לי, שהיא הצליחה להשפיע על סוניה לשקול אימוץ – לא של חתול אחד, כי אם של שניים, שהרי "טובים השניים מן האחד". אני מתלבטת אם להוסיף את המשכו של הפסוק שלפיו "החוט המשולש לא במהרה יינתק", אבל מחליטה לא להיסחף. אז אם אתם שני גורי חתולים, מתלטפים ואוהבים – מחכה לכם בית חם ואוהב, או למצער, שילמד במשך הזמן לאהוב אתכם. אני בטוחה בכך!
בייבי – נסיכה אמתית
אפילוג
סוניה התנסתה בניסיון קצר של אימוץ חתול ידידותי שפשוט נחת אצלה בבית, אך די מהר התברר שהוא החתול של השכנה. בסופו של דבר שימשה משפחת אומנה לכלבה שננטשה לאחר שהמליטה, ולארבעת גוריה. שניים מהגורים מסרה לבתים טובים אך את האם פיצקה ואת בנה לאונרדו ייעדה לבית הטוב ביותר שאפשר לקוות לו, ביתה שלה.
המלכה האם פיצקה (מימין) והנסיף לאונרדו
פינגבאק: mail forwarding service uk
פינגבאק: the lost ways book review
פינגבאק: Ron Alphonso
פינגבאק: how to lose weight very fast naturally