מחנה אימונים בעין גדי (22-20 בדצמבר 2012)

התארגנות ומזוודה כבדה

זהו מחנה האימונים הראשון שבו אני משתתפת, ונקל להבין את הציפייה וההתרגשות לקראתו. לשמחתי, רבים מחברות וחברי "אנדיור" נרשמו אליו. למעלה משלושים.

בס"ה מחנה של שלושה ימים, אך אני יוצאת עם מזוודה גדושה, כאילו יצאתי לשבועיים לחו"ל. התחזית היא לסוף שבוע סוער. מאחר שאפילו בעין גדי עשוי לרדת גשם, צריך להתארגן על בגדי קיץ ובגדי חורף, לריצה ולאחר הריצה. שני זוגות נעלי ריצת שטח, שמא זוג אחד יירטב בגשם. וכמובן – האוכל תופס גם הוא מקום לא מבוטל. בהיותי טבעונית, שאינה אוכלת כל מוצר מן החי, איני יודעת עד כמה אוכל לסמוך על הארוחות באכסניית הנוער אנ"א שבה נשהה. הוסיפו לכך בקבוק תירוש ולחמניות לקידוש, וקבלו מזוודה לתפארת.

יום חמישי – הגעה

מאחר שאני מסתפקת בריצה ואיני שייכת לחבורת הרוכבים שיצאה לרכיבה כבר ב 8:00 בבוקר, אני יוצאת בבוקר יום חמישי, בשעה מאוחרת יחסית מהבית. אופיר ואני תופסים טרמפ עם כרמית, שאוספת אותי בשעה 10:00. אנו מגיעים לאכסנייה ראשונים, עוד לפני 12:00, ויוצאים לסיור באזור. אחרינו מגיעות מרינה וחוי. שבוע קודם לכן הגיעה חוי למיון בגלל כאבי גב עזים. כל השבוע לא התאמנה, אך הייתה נחושה לצאת למחנה האימונים. היא סיפרה כיצד הרופא צחק כאשר אמרה לו שהיא חייבת לחזור לעצמה תוך שבוע, כי "יש לי מחנה אימונים". הנה מגיעים שאר החברים: הרוכבים (שאכלו הרבה חול ברכיבה שלהם) יורדים מיוזעים מאופניהם ואלה המסתפקים בריצה, יוצאים נינוחים מהמכוניות. גם ליאת מגיעה עם הרוכבים, אף שלא רכבה. מאחר שנסעה עם תמר, לארח לה לחברה, הגיעה אתה מוקדם בבוקר, והצטרפה לרכב מלווה, עם רוני מיכאלי, אישה המסור של דליה, המלווה אותה לא אחת ולא שתיים. ליאת הגדירה עצמה כ"הורה מלווה" ו"מבוגר אחראי" והתלוצצנו על כך שהצעירה שבחבורה שודרגה לדרגת הורה ומבוגר. הן הרוכבים מהבוקר והן הרצים שהגיעו זה מכבר, יוצאים לריצה משותפת במעלה אלעזר. כדי להגיע לשם אנו נוסעים ברכב. עידית שוהם, קרן לי, אופיר ואני תופסים טרמפ עם אריק הופמן.

צילי וגילי

בנסיעה למעלה אלעזר "נוזפת" בי קרן על כך שבטור הקודם, שבו סיפרתי על האימונים המשותפים שלה ושל עידית לתחרות איש הברזל, תיארתי את עידית בלבד כעדינה ושברירית למראה. "אני רוצה לציין שגם אני עדינה ושברירית", חורצת בבדיחות קרן. ומאחר שאני לא מעוניינת להסתבך עם עורכת דין, אני נאלצת לקבל את עדותה העצמית, ומכאן ואילך כל אימת שיש לי הזדמנות לכך, אני מקניטה אותה על היותה בחורה כה עדינה ושברירית. כך למשל, כאשר הן מספרות שהן רכבו בשטח של מלח, אני שואלת אותה כיצד בחורה עדינה ושברירית כמוה עשתה זאת. "אבל זה לא היה מלח גס", נחלצת עידית לעזרת חברתה. שתי הבחורות העדינות והשבריריות העבירו חלק נכבד ממחנה האימונים בצילומי קפיצות מרהיבות. הן החליטו, שכל מקום חדש שאליו יגיעו בדרך לאיירון מן הן תבצענה קפיצה כזו, וכך תהיה להן גלריה שלמה של תמונת קפיצות, שהאחרונה תהיה לאחר שתגענה לקו הסיום של האיירון מן. אם יהיה לכן כוח לקפוץ, מעיר אחד החברים, וקרן ממהרת להדגים כיצד "תקפוצנה" (כמעט בלא לזוז מהמקום), בשרירים תפוסים ונוקשים. זה מה שנקרא ליהנות מהדרך, אני אומרת לרן שילון, למראה שתי הקפצניות הללו. אגב, במחנה האימונים הדביקה להן כרמית את הכינוי המתבקש: צילי וגילי. כרמית הגתה, ואני מיהרתי להפיץ את הבשורה.

עידית שוהם וקרן לי, "צילי וגילי", מקפצות ונהנות כל הדרך ל"איש הברזל". צילום: אריק הופמן

ריצה במעלה אלעזר

זמן קצר לאחר שאנו מגיעים למצדה, נשמע קולו של הכרוז מכריז שהיום העלייה מותרת רק באמצעות הרכבל. אולם אנו רצים למעלה אלעזר, שליד מצדה, ויוצאים לריצה, שהופכת בהמשך להליכה, בשביל השחור. כל אחד בקצב שלו. רן הורה לנו שלאחר שלושת רבעי שעה של עלייה, נסתובב ונחזור. אני בת הנגב. נולדתי בבאר-שבע, ובה חייתי עד גיל שניים. לאחר מכן עברנו לעומר, בה גרתי עד סיום כיתה ו. המעבר מהנגב לקריית אונו, לרגל עבודתו של אבי, היה כרוך בכאב לב גדול. הבטחתי לעצמי שעוד אחזור לגור בנגב, הבטחה שלא קיימתי וכנראה כבר לא אקיים. אבל אני חוזרת אליו בטיולים משותפים עם יריב, והנה כעת גם במחנה האימונים. הנוף הצחיח של הגבעות ההרים יפה מאוד בעיניי (אף שהאובך פוגע בראות). אבל נראה לי שבשעת רצה אני מעדיפה לראות עצים ומים.

טיפוס לאוורסט?

לאחר הריצה במעלה אלעזר אנחנו חוזרים לאכסנייה ומקבלים מפתח לחדרים. החדר המרווח מפתיע אותי לטובה, מעל ומעבר לציפיות שלי. מהמרפסת צופים בים המלח הסמוך. גם ארוחת הערב מפתיעה לטובה במגוון עשיר, ואף טבעונית כמוני מוצאת די והותר מה לאכול, אף שהארוחה חסרה חלבונים מהצומח. מזל שהצטיידתי. היעלים המסתובבים חופשי באכסנייה ובודקים היטב את פחי האשפה מוסיפים לקסם של המקום.

תמר עם חברות חדשות. צילום: ליאת נתנאל

לאחר ארוחת הערב אנו שומעים הרצאה מרתקת, מלווה בשקופיות, מאת דודו יפרח, אחד מחמישה ישראלים שטיפסו לאוורסט. מההרצאה אני מבינה מדוע האתגר הזה אינו בשבילי. דרגת המזוכיזם שלי נמוכה בהרבה. רק למראה התמונות ריחף הקור בעצמותיי, וכמובן – הסטטיסטיקה המבהילה של הקרבנות – הן הרוגים והן פצועים שנאלצו לוותר על כמה אצבעות. ואילו אני, מקסימום מקריבה ציפורניים על מזבח תחביב הריצה.

לאחר ההרצאה ליאת, כרמית ואני פורשות לחדרנו. שיחת הנפש המתגלגלת בינינו גורמת לי לחוש אף ביתר עצמה עד כמה אני אוהבת ומעריכה את שתי החברות הללו. לבסוף, העייפות מכריעה אותנו ואנו שוקעות בשינה לאגור כוח ליום המחרת.

מזכרת חביבה. צילום: קרן לי

יום שישי – ריצה, סנפלינג וטיפוס בנחל צין

בתכנון המקורי היינו אמורים להעביר את היום בנחל תמרים. אבל בשל החשש לשטפונות, אנו מדרימים לנחל צין. ליאת ואני תופסות טרמפ עם תמר, ובנסיעה הזו, כמו גם בהמשך מחנה האימונים, אני לומדת להכיר אותה והיא מתחבבת עלי מאוד. אז הנה "בונוס" רציני של מחנה האימונים, הוא מאפשר להכיר אנשים שלא הכרנו (אני למשל הכרתי את אבידן ואת אופיר) או להעמיק את ההיכרות עם כאלה שחשבנו שאנו מכירים (מבחינתי, תמר ומרינה). לבקשתה של תמר, אני מספרת לה על שלוש הנשים המקראיות הנקראות תמר: תמר כלת יהודה, שבנתה את בית יהודה והתנ"ך בהחלט רואה בה דמות חיובית ואין כל גינוי כלפיה על ש"גנבה זרע" מחמיה; תמר אחות אבשלום, שנאנסה באכזריות בידי אחיה למחצה אמנון, ואחר כך הושלכה בחרפה מביתו ונאספה לבית אבשלום אחיה, שבו חיה "שוממה". דמות טראגית, שהתנ"ך מתאר בצורה אוהדת ביותר, ולמעשה, היא הנאנסת המקראית היחידה שקולה נשמע, וכאשר היא מנסה לדבר על לבו של אמנון שלא יפגע בה, היא עושה זאת בחכמה ובעצמה. ותמר בת אבשלום – מעין מצבה חיה שהקים אבשלום לאחותו תמר, שהייתה אף היא יפה כדודתה.

הנסיעה הארוכה מסתיימת בירידה תלולה למדיי, בדרך עפר, הנראית מתאימה רק לג'יפים. המכוניות של החברים עושות דרכן באומץ באותה הדרך, גם אם בחיל וברעדה. אנו נושמות לרווחה כאשר הדרך מסתיימת ואפשר לרדת מהמכונית, לחלץ עצמות ו.. להתחיל לרוץ. רוצו שלושת רבעי שעה וחזרו, אומר לנו רן, וכך אנו עושים. השמועות המגיעות מהמרכז מספרות על מזג אוויר סוער במיוחד, אך אצלנו השמש זורחת וקופחת על ראשנו. עובדה זו מעוררת בי ספקות לגבי בדל המחשבה שעברה בי, לרוץ את מרתון אילת, שהרי איני נהנית לרוץ בחום, ואם בחורף אמתי וסוער מזג האוויר באזור שמשי, מה יהיה ביום חורף קונבנציונאלי בישראל? אבל אם סקוט ג'וריק, הרץ הטבעוני האגדי, ישתתף במרוץ הזה, כפי שאני חושדת שיהיה, הסיכויים שאיענה לאתגר של מרתון באילת נוסקים פלאים.

יעל שמש רצה בנחל צין. צילום: עידית שוהם

לאחר הריצה – הגיע תור הסנפלינג. אני מזדרזת להיות בין הראשונים שיעברו את החוויה, כך שאוכל לחזור לאכסניה לפני כניסת השבת. אני כ"כ מרוכזת במחשבה הזו, עד שאיני טורחת להפנים את ההוראות של דודו באשר לדרך הנכונה לבצע זאת. הרגע שבו אני צועדת לאחור ורגליי ניתקות מהסלע מפחיד למדיי, בשל היעדר השליטה, וחיש מהר הוא הופך לטראומטי משום שגופי מיטלטל ישר לסלע, והצד הימני האחורי של גלגלתי סופג מהלומה רצינית. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה לולא חבשתי קסדה. גם כך אני מרגישה את המהלומה היטב והראש כואב והאזור מתנפח. לפחות לא הגרתי את מוחי על הסלעים. אני נוזפת בעצמי על שאיני מהווה דוגמה טובה לחברים. החבטות שחטפתי בוודאי אינם מוסיפות לביטחונם העצמי. בחיי שמגיע יישר כוח גדול לכל מי שידר אחריי, למרות הדוגמה הרעה שנתתי. ובייחוד מגיע צל"ש לתמר ולאבידן, שהיו צריכים להתגבר לא רק על המראה של דמותי נחבטת בסלע, אלא גם על פחד גבהים. החברות שלי מבטיחות להשגיח עלי ולבדוק אם אני מדברת שטויות, סימן לזעזוע מוח, אבל לא בטוח שזו אינדיקציה כזו מוצלחת. וכי אסור לדבר שטויות ללא זעזוע מוח?  בכך לא תמה סאת ייסורי, כי הנה הטלטלתי לצד שמאל, והמרפק השמאלי שופשף קשות. למרות הטראומה, כאשר אני סוף סוף נמצאת באוויר, ללא סלעים להיחבט בהם, אני נהנית מאוד מחווית הריחוף. אבל אני מוותרת על קיר הטיפוס המחכה בהמשך, בעיקר משום שהטיפוס אינו עד סיום הקיר, אלא צריך גם לרדת ממנו באמצעות חבל ואני כבר חבוטה מספיק. אני נהנית לראות איך כמה מהחברים מתמודדים אתו בדרגות שונות של הצלחה. צל"ש מיוחד לאריק ולליאת, שטיפסו את הקיר במיומנות ראויה לציון. האם בעתיד אתגבר על הטראומה של הסנפלינג הראשון בחיי ואנסה לייצר חוויה מתקנת? ימים יגידו.

מזל שהייתה לי קסדה! צילום: עידית שוהם

חזרה לאכסנייה – מרוץ נגד השעון

מאחר שאריק כבר סיים את הסנפלינג ואת הטיפוס, אני מבקשת ממנו להחזיר אותי לאכסנייה, כך שאגיע לפני כניסת השבת. בהיותו הבחור הטוב שהוא, הוא נעתר לבקשתי ללא היסוס, וגם דליה, מרינה ואופיר שמחים להצטרף ולחזור מעט מוקדם יותר. אך תחילה צריך להתגבר על דרך העפר. בעלייה תלולה במיוחד אנו יורדים מהרכב, כדי להקל על הנסיעה. אני מבחינה, לא בלי נקיפות מצפון, שרווח לי על שאיני נושאת בסכנה יחד עם הנהג האמיץ שלנו, שנותר לבדו להתגבר על העלייה הנושקת לתהום. כאשר אנו מגיעים לכביש אני נושמת לרווחה. אנו מגיעים בזמן, ואני ממהרת להתקלח ולסדר סידורים אחרונים לפני כניסת השבת. מרינה מתנדבת להביא לי את החמגשית עם המנה הצמחונית. אני נהנית מהירקות המבושלים וכמובן מוותרת על הטבעול, משום שטבעול אינו מנה טבעונית, משום שיש בו אלבומין ביצה.

לאחר הקידוש וסעודת השבת ("סעודה ראשונה") רבים מאתנו יוצאים מהחדר ואנו יושבים או עומדים במדרכה שמול החדרים ומדברים, כאילו היינו "נוער ברזלים". גם כיבוד לא חסר. החברים מתחילים לארגן רשימה של המעוניינים להשתתף במרוץ הר לעמק. בהיותי הטיפוס הלחוץ שאני, אני כבר מאורגנת מזה זמן רב וכבר יש לי קבוצה. מאוחר יותר אנו נהנות מחברתה הנעימה של מרינה המגיעה לבקרנו בחדרנו.

יום שבת – טיפוס על הר צרויה

יאמר לזכותו של רן, שהוא ארגן את המסלול כך שאוכל לקחת חלק בפעילויות השונות. משום כך בשבת אין כל נסיעה אלא רק טיפוס על הר צרויה הסמוך לאכסניה. זאת רק לאחר ארוחת הבוקר, שהיא מבחינתי "סעודה שנייה" (של שבת). רן שואל אותי אם אני מתכוונת לקחת אתי לטיפוס את בקבוק מיץ הענבים שאתו קידשתי. מובן שלא. אך אשמח להיפטר מהבקבוק ואני מציעה אותו לרן. להפתעתי, הוא נענה להצעה ברצון, וטוען שהמיץ ישמש אותו במקום משקה איזוטוני. העלייה לפסגת ההר היא של 600 מטר. אני עולה אותה לצדה של תמר, המתגברת על פחד הגבהים שלה ועושה את הדרך כמו פנתרה אמתית. גם בספלינג הצליחה להתגבר על פחד הגבהים. הדבר נכון גם לגבי אבידן. רק צר לי שתמר אינה מעזה להתבונן בנוף המקסים הנפרש לעינינו. אך כאשר אנו מגיעות למעלה ההר גם היא נהנית ממנו. רן מעביר לכל אחד שמגיע את בקבוק מיץ הענבים. בשלב זה הוא נראה מעט תוסס, אך טעמו בהחלט סביר. צילי וגילי פוצחות שוב בסבב קפיצות, על ראש הר צרויה. אני יורדת למטה בחברת תמר וליאת. כאשר אנו מגיעות לסיום, ליאת מודיעה שהיא חוזרת "לאסוף את איציק". איציק התלבט אם לצאת למחנה האימונים בגלל פציעה. ליאת שידלה אותו להצטרף ולהתאמן בקצב שלו, והבטיחה לו שבסיום תחזור לאסוף אותו. אני מחליטה להצטרף אליה "לאסוף את איציק" (תירוץ להמשיך להפעיל את הגוף), ואנו חוזרות לטפס על ההר. כאשר אנו מגיעות אליו הוא צוהל לקראת ליאת: "כל החזרה אמרתי לחברים, מעניין אם ליאת באמת תבוא לאסוף אותי". ובכן – באה. על ליאתי אפשר לסמוך.

תמר, חוי, ליאת, יאל וקרן בנחל צין. צילום: עידית שוהם

רגע של תנ"ך: דוד ובני צרויה במדבר עין גדי

שמו של ההר מעורר בי כמובן מחשבות על דוד ואנשיו שנמלטו משאול והסתתרו במדבר עין גדי. במדבר זה חס דוד על חייו של שאול, כאשר זה האחרון נכנס למערה לעשות את צרכיו, בלא שידע שדוד ואנשיו מסתתרים בירכתי המערה. אנשיו של דוד דרבנו אותו לנצל את הזדמנות הפז שבאה לידו, ולהרוג את אויבו המבקש את נפשו ומסכן את כולם. דוד פסע בלאט לעברו של שאול, אולם הסתפק בכריתת כנף מעילו בלא שיפגע בגופו. לאנשיו אמר בתקיפות: "חָלִילָה לִּי מֵיקֹוָק אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לַאדֹנִי לִמְשִׁיחַ ה' לִשְׁלֹחַ יָדִי בּוֹ כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא" (מל"א כד 6).

בני צרויה ליוו את דוד בנאמנות בדרכו. הן בהיותו פליט נמלט משאול והן מאוחר יותר, לאחר ששב לישראל והפך למלך (יואב ואבישי. עשהאל נהרג בידי אבנר עוד קודם שהומלך דוד על כל ישראל). יואב, אבישי ועשהאל בני צרויה היו אחייניו של דוד, ושלא כדרכו של המקרא לייחס דמויות לאב, הם נקראים על שם אמם, צרויה, אחות דוד. לשלושת האחים היה תפקיד חשוב בצבא דוד. יואב היה שר צבאו. אבישי ועשהאל נמנים על רשימת גיבורי דוד (שמ"א כה). על עשהאל מסופר שהיה "קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (שמ"ב ב 18). למעשה, מהירותו היא זו שגררה את מותו, ואם מסקרן אתכם לדעת למה, פתחו את פרק ג בספר שמ"ב. אני תוהה אם הר צרויה נקרא על שם אחות דוד, שלא מסופר עליה שום דבר משמעותי, או על שם בניה, בני צרויה, שהיו נאמנים לדוד עד כלות.

הדובדבן שבקצפת: טיול בנחל דוד

מיד לאחר שובנו מהר צרויה מתארגנים החברים לתזוזה. הם אמורים לפנות את החדר בצהרים. אך רן הסדיר מראש שאוכל להישאר בחדר עד לאחר צאת השבת. גם אופיר מחליט להישאר, כדי לנצל את הזמן לטיול באזור. כרמית חוזרת עם תמר ולליאת, ומשאירה לו את מכוניתה. הם כמעט שכנים, כך שזו לא בעיה. אני מצטרפת אליו לטיול לנחל דוד, הנמצא ממש ליד האכסניה. כאשר מתברר לי שהכניסה בתשלום, האכזבה מתחילה לטפס בגרוני, אבל אני נזכרת בפתגם של סבתה של ליאת: "אם תבקשו, תוכלו להגיע לאיסטנבול". ובקשתי צנועה בהרבה – אני רוצה להגיע רק לנחל דוד, שרגליי דורכות במפתנו. לפיכך אני מחליטה לנסות את כוחה של הבקשה. אם לא יועיל – לא יזיק. כאשר אני מבהירה שאיני משתמשת בכסף בשבת, ושואלת אם אוכל לשלם במוצ"ש, אני מופתעת לטובה לגלות שיש להם סידור לשומרי שבת: ניתן להשאיר את התשלום עבור שמורת הטבע באכסנייה, עם החזרת המפתח. ההסדר הזה אפשר לי את ההנאה העצומה של ביקור באחד הנופים היפים ביותר שאני יכולה להעלות בדעתי: השילוב של חום כחול וירוק שובה את העין: המצוקים הנישאים, מפלי המים ומקווי המים והצמחייה העשירה. שפני הסלע הרבים המתרוצצים באזור – חלקם מציצים בנו בסקרנות ולא חוששים מאתנו כאשר אנו מתקרבים אליהם – הם באמת שובי לב.

יותר משלושה כוכבים מפארים את השמים. תמו שלושה ימים גדושים בחוויות ומהנים עד מאוד. אני אורזת את המזוודה ואת הזיכרונות היפים ונפרדת מהמדבר עד לפעם הבאה. עוד אשוב.

Comments

comments

פורסם בקטגוריה ריצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

11 תגובות על מחנה אימונים בעין גדי (22-20 בדצמבר 2012)

  1. פינגבאק: chauffagiste limoges

  2. פינגבאק: sportsbar

  3. פינגבאק: hip hop dance

  4. פינגבאק: Aliso Niguel Eye Doctor

  5. פינגבאק: lingerie

  6. פינגבאק: Car accident lawyer in Fresno Ca

  7. פינגבאק: agen judi qq

  8. פינגבאק: Porsche Cayenne mieten

  9. פינגבאק: Best Holidays

  10. פינגבאק: Hamptons Dubai

  11. פינגבאק: SEO Agentur Hannover

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>