טבעונית למרחקים ארוכים: ספירת מלאי בחלוף שנה – מה השגתי ומה למדתי?

יום שישי 13.7.2012. אימון קבוצתי ביער בן שמן. רן שילון אומר לנו שנתחלק לשתי קבוצות, "המהירים" ירוצו אִתו, ו"המהירים יותר" – עם אילן פריש. אני מחכה לראות את הרכב הקבוצות כדי לכלכל את צעדיי. אני רואה שקבוצת "המהירים יותר" כוללת רק מספר מועט של גברים, בעוד שרוב חברי הקבוצה מעדיפים להסתפק בתואר "מהירים" ומצטופפים סביב רן. אני נוקטת את הכלל "אחרי רבים להטות", ומתכוונת לרוץ עם רן ורוב החבורה. אך עיניו של רן צדות אותי, ובלא להתחשב בחששותיי מהרכב קבוצת "המהירים יותר" הוא מרחיק אותי באכזריות מחברותיי ומשלח אותי לארץ גזרה, לקבוצתו של אילן. וכך אני מוצאת את עצמי בת יחידה בחברתם של הגברים קלי הרגליים. אמנם מחמאה, אבל מחמאה מהסוג המבהיל. אימון עליות קשה ומאתגר. כמעט שאין עלייה בדרך שאילן מחמיץ. על כל פנים, את הנבזיות שבהן ודאי שאין הוא מחמיץ. אני מבקשת מהחברים בהלצה (האומנם הלצה?) לרוץ משני צדדיו כדי להסתיר מפניו את העליות, אך אחד החברים מסב את תשומת לבי לכך שלמהלך הזה אין סיכוי. אילן פשוט מתנשא בגובהו מעל כולנו. כפי שכבר ציינתי – אימון קשה. אך אני מעודדת את עצמי שזו הכנה מצוינת ל"סובב עמק" ול"מרתון ירושלים". העובדה שהשלמתי את האימון מילאה אותי גאווה, ובסופו של דבר נאלצתי להודות שרן אילץ אותי לצמוח בכך שמתח את גבולותיי ושלח אותי לרוץ עם חבורה שרמתה אִתגרה אותי.

במהלך הריצה לא יכולתי שלא להיזכר בריצה הראשונה שלי ביער בן שמן, ב-21.10.11. אף ששובצתי לקבוצת ה"מהירים" (בניגוד ל"מהירים יותר") חששתי כל-כך מהריצה. אולי לא אצליח לעמוד בקצב ואובד ביער? יריב, אישי היקר והמסור, הציע ללוות אותי רכוב באופניים, כדי שאם אזדקק לעזרה הוא יהיה שם בשבילי. נשמתי לרווחה.

כעת, כאשר אני רצה עם ה"מהירים יותר", אני חושבת על כברת הדרך שעברתי מאז. אמנם מה שהיה מפחיד בעבר – ריצה ביער בן שמן – הפך למוכר וחביב, ובכל זאת גם כעת יש אתגרים חדשים ומפחידים: לרוץ כבת יחידה עם חבורת ה"מהירים יותר".

 

הרהורים אלה נראים לי פתיח הולם לנושא של הפוסט הזה: חלפה שנה מאז שהצטרפתי ל"אנדיור" וקצת יותר משנה מאז שהתחלתי לרוץ. הגיעה העת לספירת מלאי, לבירור מה השגתי ומה למדתי מאז שיצרתי את עצמי כרצה למרחקים ארוכים.

מה השגתי במהלך השנה האחרונה?

"לפני שהתחלת לרוץ בכלל לא היה לך כושר?" – אני נשאלת לעתים קרובות ומזהה בקול השואל את הכמיהה שאומרת שאכן כך הוא, אך נאלצת לאכזב. אני לא הסיפור מעורר ההשראה של בטטת הכורסה שהפכה למרתוניסטית (אך אל דאגה, סיפורים כאלה לא חסרים). פעילות גופנית הייתה חלק מסדר היום שלי גם בעבר, אף שלא רצתי. ובכל זאת, בשנה האחרונה הפכתי מאדם הולך לאדם רץ. למדתי את הקסם שבהצבת יעדים ספורטיביים, את ההנאה מהדרך שלקראת השגת היעדים ואת השמחה שבהישגים עצמם.

כמה חודשים לאחר שהתחלתי לרוץ שאלה אותי מירב לוי-ליבוביץ ("מירב האפשרויות"), שהייתה המאמנת שלי במסגרת סדנת הנבחרת של קוד המנצח, אם יש תחרות שאני מעוניינת להשתתף בה. "לא!" השבתי לה בטון שקשה לי לומר אם היה יותר נחרץ משהיה נדהם, או להפך. הרעיון שאשתתף בתחרות ריצה היה מופרך בעיניי. ובכל זאת, נראה שהזרע נטמן, וזמן לא רב לאחר אותה שיחה נרשמתי למרוץ הראשון בחיי – מרוץ הלילה של נייקי, שהתקיים ב-1.11.2011. באותו מרוץ גיליתי שתחרויות ריצה נועדו לא רק לספורטאים אמִתיים, אלא גם לאנשים כמוני. עשרה ימים לאחר מכן כבר השתתפתי במרוץ הספארי. ספירת מלאי: בשנת 2011 השתתפתי בשני מרוצים, בשנת 2012 השתתפתי כבר בחמישה מרוצים, ועוד הרגל נטויה. התחרויות שבהן השתתפתי השנה הן מרתון, שני חצאי מרתון, שלושה מרוצים של 10 ק"מ, שבאחד מהם – מרוץ ספרא – אף זכיתי  בגביע על מקום ראשון בקטגוריית גיל.

מה למדתי במהלך השנה האחרונה?

  • למדתי לרוץ לאט, או אולי נכון יותר, לרוץ בקצבים משתנים. בתחילה הייתי רצה את ריצת החימום ואת ריצת השחרור פחות או יותר בקצב של ריצה רגילה. תמי ברוך, מאמנת הקבוצה שבמסגרתה התאמנתי בתחילת דרכי ב"אנדיור", הבהירה לי שזה חיוני שאלמד לרוץ לאט. ואכן למדתי זאת, ולמדתי גם ליהנות מכך.
  • למדתי לנחת על האצבעות במקום על העקבים, בעקבות הנחייתו של רן שילון.
  • למדתי לרוץ בצעדים קטנים ומהירים (יחסית, כמובן), כפי שהורה לי רן לעשות לקראת המרתון. לאחר המרתון – אני מנסה ללמוד מחדש להרחיב את צעדיי.
  • למדתי לרוץ בגשם וּבבוץ וכעת אני לומדת לרוץ בחום וּבלחות.
  • למדתי לרוץ בעליות וּבירידות של יער בן שמן.
  • למדתי לרוץ על הליכון (מסלול ריצה).
  • למדתי שחולצות טריקו אינן בגד הולם לריצה, וכעת יש בארוני חולצות מנדפות זעה.
  • למדתי לשתות ואף לצרוך ג'לים תוך כדי ריצה.
  • למדתי שאין כל בעיה להשיג חלבון איכותי מן הצומח.
  • למדתי להפעיל את שעון הג'י-פי-אס, הישג שאני רוצה להתעכב עליו מעט, בהיותי מאותגרת טכנולוגית. לאחר שקניתי שעון ג'י-פי-אס היה זה יריב שהיה מכוון אותו בעבורי כל אימת שהיה לי צורך בכך. ומאחר שיריב לא התלונן על הסידור הזה, לא טרחתי ללמוד כיצד לבצע זאת בעצמי. אך למרבה המזל, כעבור כמה שבועות יריב יצא לטיול רגלי בשטח לשלושה ימים, והיעדרו אילץ אותי לטרוח וללמוד כיצד לתפעל את המכשיר (ועדיין יש אתו תקלות מפעם לפעם, אך לא בטוח שבאשמתי).
  • למדתי על כוחה של חברוּת (על כך כתבתי בעיקר בטור "סביבה תומכת", אך גם בטורים "מקסימום תתפרקי!", "לרוץ לאיבוד עם אנדריאה" ו"אחיות וחיות").
  • למדתי לסמוך על רן שילון, מאמני. הבנתי שאף שהוא אימן אותי בצורה שלא תאמה לציפיותיי, התוצאות – סיום המרתון הראשון בתוצאה נאה וללא כאבים מיוחדים וההתאוששות המהירה ממנו – מדברות בעד עצמן.
  • למדתי לסמוך על עצמי, להטמיע בתוכי את ההכרה שגם כאשר קשה לגוף – הנפש תתייצב לעזרתו ולא תפעל חלילה כגַיִס חמישי נגדו.
  • וזהו אולי הלימוד החשוב מכול.

Comments

comments

פורסם בקטגוריה ריצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>