מאומה לא רמז לי שריצת הבוקר היום (20.5.12) תסתיים בכתיבת רשימה נוספת. "סתם יום של חול". יתרה מזאת, אני בשבוע התאוששות, של הפחתת עומסים (בתכנית שמחבר לי רן שילון, כל שבוע רביעי הוא שבוע התאוששות), כך שלא צפויה השבוע כל ריצה הרואית ומאתגרת. בתכנית להיום נרשם לי ריצה קלה 40–50 דקות. כהרגלי, אני מתייחסת לתכנית לפי המקסימום שנרשם בה, ואופציית המינימום כמו אינה קיימת. לו הייתי בקורס טיס, אולי היו מעיפים אותי בשל עודף מוטיבציה.
התלבטתי אם לצאת לרוץ בשעה קרירה ונעימה כמו שש בבוקר, או בשעה מאוחרת יחסית, כמו עשר, כדי להרגיל את גופי ונפשי לריצה בחום ובשמש. בסופו של דבר החלטתי שהיום אנהג בעצמי בעדינות, ואצא לריצה מהנה ולא מענה, ב-7:10 (אז אולי בכל זאת לא יעיפו אותי מקורס הטיס? הנה, עשיתי לעצמי הנחה!).
לפני הריצה עשיתי כמה תרגילי חימום מול דליה מזור ויואב לימור בתכנית הבוקר "יום חדש". בסבר פנים רציני הם התייחסו לענייני השעה העגומים והמטרידים. בין השאר הם דנים בסוגיית הפליטים/מסתננים/מהגרי עבודה הזרים והמתח שבינם ובין תושבי דרום תל-אביב, סוגיה שצפה בעקבות אונס הנערה בת החמש-עשרה שהותקפה בידי מסתננים מאריתריאה (ואל כך מצטרף המקרה הנורא של האונס בגן העיר שביצע שוהה בלתי חוקי מאזור שכם). "צריך לאפשר להם לעבוד", אומר מומחה א. "צריך לסלק אותם מהארץ", משיב מומחה ב. לא בפעם הראשונה אני חשה שהאזנה לחדשות או קריאת עיתונים עם בשורות קשות אינה מטיבה אתי. המועקה הנוצרת בעקבות קריאה על טרגדיות ויותר מכך קריאה על טרגדיות (של אנשים או בעלי חיים) שנגרמו בידי רוע אנושי משתכנת בתוכי ולא ממהרת להיפרד. ובאשר לשאלת הזרים המצב חמור אף יותר: קשה לי עם זה שקשה לי לגבש עמדה בנוגע לסוגיית הפליטים/מסתננים מסודן ואריתריאה. רגשות פחד וחמלה מתחרים זה בזה ורגשות החמלה חצויים אף הם, שהרי לצד חמלה כלפי הפליטים יש בי חמלה כלפי הקורבנות של מעשי האלימות שבוצעו בידי כמה מהפליטים/מסתננים. אז מה עמדתי בעניין זה? והרי זו סוגיה מוסרית נכבדה וראוי שאגבש דעה בנוגע אליה. אך המציאות קשה ומורכבת. אני מחליטה שהגיע הזמן לכבות טלוויזיה ולצאת לרוץ, כדי לסלק את המועקה הזו מתוכי.
מביתי בקריית אונו אני רצה דקות ספורות עד שאני מגיעה לפארק בגני-תקווה. התכוונתי להמשיך מהפארק ישר, בדרך העפר המובילה לגת רימון, ואחר כך לכפר מעש. לא מזמן גיליתי את המסלול הזה, והוא התחבב עלי. אבל כאשר אני מתכוונת להמשיך בדרך העפר אני מבחינה ברכב העובר בה ומעלה ענני אבק, ואני מעדיפה לחזור על עקבותיי, לרוץ סיבוב נוסף בפארק, להמתין שישקע האבק ורק אז להמשיך לכיוון גת רימון וכפר מעש. בזכות השתלשלות העניינים הזו זכיתי ברגעים של חסד, משום שכאשר שבתי על עקבותיי נגלו לעיניי שני כלבים, האחד אחוז ברצועה בידי האישה שהוא שייך לה (או שהיא שייכת לו) והשני משוחרר. שני הכלבים עמדו זה מול זה, פני האחד נוגעות בפני חברו, וזנב כל אחד מהם התנופף בעליצות מטורפת, כאילו אמרו זה לזה: "אין לך מושג כמה אני שמח לראות אותך!" "אתה הדבר הכי נפלא שקרה לי היום!" ו"תודה שהפכת את יומי למושלם!". האם הכירו זה את זה מביקורים קודמים שלהם בפארק או שהיו זרים לגמרי זה לזה עד לרגע הפגישה היום? אין לי מושג, אך העובדה שלא ראיתי שהנשים שהכלבים היו שייכים להן החליפו ביניהן חיוך או ניד ראש מחזקת את ההשערה השנייה. מה שברור לי, שהכלבים הללו שמחו באמת זה בזה, ונתנו לכך ביטוי גופני נמרץ ועליז במיוחד. כמה אופטימיות היה במפגש הזה! יכולתי לדמיין את הזנבות שלהם מחייכים. חיוך גדול התפשט בתוכי מלווה בתפילה פנימית שיבוא יום ונדע גם אנחנו לשמוח שמחה אמתית וכנה זה בזה, להתייחס לכל אחד כאל חבר פוטנציאלי, לראות את המיוחד והנפלא שבכל אחד מאתנו, גם אם מדובר במישהו שעד לפני זמן קצר היה בעבורנו זר ומוזר.
פינגבאק: auto repair
פינגבאק: best trap music
פינגבאק: Temporärbüro Kanton Luzern
פינגבאק: Hedonische Bewertung