רוצו על זה! המלצת קריאה: יוסי מלמן, אוטוביוגרפיה של ריצה, ידיעות אחרונות ספרי חמד 2012

על חיזוק שריר הרצון ותענוגות אחרים

בפגישת ההיכרות ביני ובין מאמני, רן שילון, מנה בפניי רן ארבעה היבטים חשובים בתחום הריצה: המכאני (האופן שבו הגוף בנוי), הטכני (טכניקת הריצה), התזונתי והמנטאלי. כל ההיבטים הללו חשובים, אך אני נוטה לייחס את החשיבות הרבה ביותר לאחרון שבהם. דומתני, שהדלקת החמורה ביותר שיכולה להשבית אדם מפעילות גופנית היא "דלקת בשריר הרצון" (ביטוי הנזכר גם בספרו של מלמן). משום כך, כדי לחזק את שריר הרצון שלי, רכשתי את ספרו של יוסי מלמן, אוטוביוגרפיה של ריצה, וכבונוס קיבלתי את העונג הפשוט שבקריאה ספר מעניין, מבדר ומרגש, שקשה להניח מהידיים. יוסי מלמן, עיתונאי ב"הארץ", שעד כה פרסם שמונה ספרים ומחזה, יודע כיצד לספר סיפור, וחוש ההומור שבו ניחן מוסיף לחוויית הקריאה.

הספר מומלץ בראש ובראשונה לרצים שבינינו (כלומר לכולנו), אך לא רק להם, מאחר שהוא עוסק בהרבה יותר מאשר ריצה. חיבתו של מלמן להיסטוריה, נושא שאותו למד באוניברסיטה העברית, ניכרת, והוא מטיב לתאר את תולדות משפחתו, תולדות ענף הריצה בעולם ובישראל, תולדות התנועה הקיבוצית, שבמסגרתה התחנך כנער ועוד. דוגמית למידע היסטורי מעניין המצוי בספר (נשים – שימו לב!) קשורה לנושא רלוונטי בימינו אלו – הדרת נשים: מתברר שעד 1972 נאסרה השתתפות נשים בריצות המרתון.

ובאשר למטרה שלשמה קראתי את הספר – חיזוק השריר המנטאלי, מכך מצאתי בספר בשפע – הן בסיפורו של יוסי מלמן עצמו, ששמונים ימים לאחר שחטף התקף לב ועבר צנתור, השתתף במרתון תל-אביב 2009, והן בסיפורי החיים של רצים אחרים, שמלמן שילב בספרו, כגון רץ המרתון בן השמונים ושמונה, או הסיפור הלא יאומן על "צוות הויט" – דיק הויט ובנו הנכה מלידה ריק, שאותו סוחב דיק בעגלה, במהלך המרוצים. דיק, שהיה שמן, מעשן כבד, ושלא היה מסוגל לרוץ יותר מכמה מאות מטרים, נענה לבקשתו הלא הגיונית של בנו הנכה, בן השש-עשרה, להשתתף במרוץ לגיוס תרומות למען חבר לכיתה שנפגע מתאונת דרכים והפך למשותק. דיק רץ את המרוץ כשהוא סוחב את בנו בעגלה. הוא אמנם כמעט קרס במהלך המרוץ, אך האושר שחווה בנו גרם לו להמשיך לרוץ עמו במרוצים נוספים, ו"צוות הויט" כבר השתתף במרתונים רבים ובתחרויות איש הברזל.

מלמן-אוטוביוגרפיה של ריצה

 

"איך התחלתי פתאום לרוץ?"

 

"איך התחלתי פתאום לרוץ?", שואל מלמן (עמ' 19), ואני נדרכת לקראת התשובה. מאז התחלתי לרוץ, לפני כשבעה חודשים, בגיל ארבעים ותשע, אני מגלה עניין מיוחד בשאלה כיצד התחילו אחרים לרוץ; בהתחקות אחר התהליך הקסום שבו אדם, שעד כה רץ רק כדי לתפוס אוטובוס, הופך לרץ למרחקים ארוכים. קריירת הריצה של מלמן אינה מובנת מאליה. לכאורה, אין לו הנתונים הטבעיים לריצה, מאחר שהוא בעל רגליים קצרות, סובל מנטייה להשמין ומאסתמה קלה (עמ' 18). אמנם בילדותו הצטיין במשחק הכדורגל, ובצבא שירת כלוחם בסיירת שקד, אך מאז השתחרר מהצבא חלפו עשרים שנה של הזנחת הגוף, שבהן עטה גופו צמיגים. בתשובה שהוא מספק לשאלה כיצד החל לרוץ יש הרבה מן המבדח. בשנת 1994 הגיע במקרה לחדר הכושר של המלון בארה"ב, שבו שהה, ולא הבין את פשר המכשירים שבמקום ("למה זה מיועד?" – שאל את המדריך). כאשר הובהר לו שיוכל להתעמל רק עם נעליים מתאימות, חזר לחדרו והחליף ל… נעלי בית תוצרת "המגפר", מאחר שהיו להן סוליות גומי (הגיוני, לא?). באותו יום לא ממש התעמל, אלא בעיקר נגע במכשירים בהשתאות, אך שם נבט בו הרצון לעסוק בפעילות גופנית. וכך, בהיותו בן ארבעים וארבע, בנעליים לא מתאימות, יצא לריצה איטית ומיוסרת שארכה רבע שעה, אך בהדרגה האריך את משך הריצה (עדיין בנעליים לא מתאימות… זה מה שקורה כאשר מתאמנים ללא הנחיה), והשאר – היסטוריה. מלמן כבר השתתף בלמעלה מעשרים מרתונים, וכן באולטרה מרתונים, בטריאתלונים ובתחרויות איש ברזל.

 

סיפור על נחישות והתמדה

אם לתמצת את הספר במשפט אחד, זהו סיפור על נחישות והתמדה, תכונות הכרחיות לרץ למרחקים ארוכים. את התכונות הללו סיגל לעצמו מלמן כבר בילדותו. בגיל שש הגיע לארץ, ובתור הילד הגלותי האולטימטיבי גילה נחישות רבה להשתלב בחברה. הצטיינותו במשחק הכדורגל סייעה לו בכך. לאחר מכן, כנער, החליט להצטרף למוסד החינוכי גלבוע בקיבוץ בית אלפא, ופעם נוספת נאבק על מקומו כילד עירוני בין בני הקיבוץ. גם כאן היה הכדורגל בעזרו. נחישות רבה נדרשה ממנו גם כדי לצלוח טירונות רצופת "טרטורים" בסיירת שקד, שבשער בסיס היחידה נתלה השלט "כאן נעצרות פקודות מטכ"ל".

כטבעונית מסיבות אידאולוגיות (שלא לנצל בעלי-חיים) שמחתי לגלות (בעמ' 251 בספר) שמלמן הפך לצמחוני לפני שש שנים, בהיותו בן חמישים וחמש, בשל אהבתו לבעלי חיים. הנחישות וההתמדה שגילה לכל אורך חייו, ושכמובן באו לידי ביטוי גם בריצתו למרחקים ארוכים, הן התכונות שסייעו להפיכתו לצמחוני, בלא שיתפתה לשוב ל"סיר הבשר". אני רוצה להאמין שהנחישות וההתמדה שגיליתי אני כאשר הפכתי לצמחונית בגיל חמש (לאחר שראיתי איך הורגים דג), ושגיליתי בשנית בהפיכתי לטבעונית (שאינה ניזונה מכל מוצר מן החי, כולל ביצים ומוצרי חלב) לפני שמונה עשרה שנים, הן התכונות שתסייענה לי להפוך לרצה למרחקים ארוכים, ולסיים את המרתון הראשון שאליו נרשמתי – מרתון תל-אביב, שיתקיים עוד פחות משלושה חודשים, במרס 2012. מה שבטוח – כצידה מנטאלית לקראת אותו מרוץ אקרא פעם נוספת את הספר אוטוביוגרפיה של ריצה, מאת יוסי מלמן.

 

Comments

comments

פורסם בקטגוריה ריצה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

8 תגובות על רוצו על זה! המלצת קריאה: יוסי מלמן, אוטוביוגרפיה של ריצה, ידיעות אחרונות ספרי חמד 2012

  1. פינגבאק: resume customer service representative

  2. פינגבאק: instagram porn

  3. פינגבאק: roofing Austin

  4. פינגבאק: creditrepair

  5. פינגבאק: influential contacts

  6. פינגבאק: RKN Global

  7. פינגבאק: Lam Chắn Nắng 85C

  8. פינגבאק: low pressure dust control

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>